בית אולדנבורג

בית אולדנבורגגרמנית: Haus Oldenburg) הוא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה כשמונה מאות שנה, מהמאה ה-12 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה. ענפי המשפחה שלטו בדנמרק, שוודיה, נורווגיה, רוסיה ויוון, וכן שלטו באולדנבורג ובשלזוויג-הולשטיין.

בית אולדנבורג
גרמניה
Arms of the County of Oldenburg
מדינה גרמניה, דנמרק, שוודיה, נורווגיה, רוסיה, יוון
תארים קיסר רוסיה
מלך דנמרק
מלך שוודיה
מלך נורווגיה
מלך יוון
מלך איסלנד
הדוכס הגדול של אולדנבורג
מייסד אלימאר הראשון, רוזן אולדנבורג
השליט האחרון רוסיה: ניקולאי השני, קיסר רוסיה
שוודיה: קרל השלושה עשר, מלך שוודיה
יוון: קונסטנטינוס השני, מלך יוון
אולדנבורג: פרידריך אוגוסט השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג
שלזוויג-הולשטיין: כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
ראש הבית הנוכחי כריסטוף, נסיך שלזוויג-הולשטיין
שנת ייסוד 1101
הדחה רוסיה: 1918
יוון: 1973
אולדנבורג: 1918
סקסוניה-לאוונבורג: 1864
אתניות גרמנית

היסטוריה

רוזנות אולדנבורג

בשנת 1101 הקים אלימאר הראשון, רוזן אולדנבורג שהיה צאצא של וידוקינד, דוכס סקסוניה את רוזנות אולדנבורג, שהייתה וסאלית של דוכסות סקסוניה. בשנת 1189 קיבלה הרוזנות מעמד עצמאי באימפריה הרומית הקדושה, לאחר שפרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הדיח את היינריך הארי והקטין את נחלותיו. האזורים מצפון-מערב לאולדנבורג היו בשליטת הפריזיים, שהיו עובדי אלילים, ובמהלך חלקה הראשון של המאה ה-13 כבשו רוזני אולדנבורג את השטחים הללו. בנוסף לחמו רוזני אולדנבורג בבישופות מינסטר ובעיר החופשית ברמן.

בשנת 1440 מת דיטריך, רוזן אולדנבורג, ובנו כריסטיאן השביעי, רוזן אולדנבורג עלה לשלטון במקומו. בשנת 1448 מת כריסטופר השלישי, מלך דנמרק, וכריסטיאן מונה במקומו למלך דנמרק, ומסר את השלטון ברוזנות לאחיו גרהרד השישי, רוזן אולדנבורג. בשנת 1450 הוכתר כריסטיאן למלך נורווגיה, בשנת 1457 הוכתר למלך שוודיה, ובשנת 1460 ירש את שלזוויג-הולשטיין.

בשנת 1521 פתח גוסטב ואסה במלחמת העצמאות השוודית, ובשנת 1523 הכריז על עצמאות שוודיה וניתוקה מאיחוד קאלמאר.

בשנת 1667 מת אנטון גינטר, רוזן אולדנבורג ללא יורשים, ובמקומו מונה פרדריק השלישי, מלך דנמרק לרוזן אולדנבורג, והרוזנות נשארה באוניה פרסונלית עם ממלכת דנמרק עד לשנת 1773.

בית הולשטיין-גוטורפ

אחד מענפי המשפחה היה בית הולשטיין-גוטורפ, שבניו שלטו בדוכסות הולשטיין-גוטורפ משנת 1544, ובשנת 1751 הוכתר אדולף פרדריק מהולשטיין-גוטורפ למלך שוודיה, והקים שושלת ששלטה בשוודיה עד לשנת 1818.

בשנת 1761 הוכתר קרל פטר אולריך, דוכס הולשטיין-גוטורפ כפיוטר השלישי, קיסר רוסיה, אולם הוא הודח בשנת 1762 על ידי אשתו יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה. זמן קצר לאחר מכן מת פיוטר השלישי, ובנו פאבל ירש את דוכסות הולשטיין-גוטורפ. בשנת 1773 נחתמה אמנת צארסקויה סלו, ולפיה אוחדו נחלות שלזוויג-הולשטיין תחת כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, ואילו פאבל מונה לרוזן אולדנבורג. בדצמבר אותה שנה מסר פאבל על פי בקשת אמו את רוזנות אולדנבורג לפרידריך אוגוסט, בישוף ליבק, שהיה אף הוא נצר לבית הולשטיין-גוטורפ. פרידריך אוגוסט איחד תחתיו את כל נחלות בית אולדנבורג, ובשנת 1774 קיבל את התואר דוכס. בשנת 1785 מת פרידריך אוגוסט הראשון, דוכס אולדנבורג, ובנו וילהלם, דוכס אולדנבורג עלה לשלטון במקומו. מכיוון שוילהלם היה נכה ורפה שכל, משל בן דודו פטר, בישוף ליבק כעוצר בשמו.

קיסרות רוסיה

בשנת 1797 מתה יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, ובנה פאבל הראשון, קיסר רוסיה שהיה מבית הולשטיין-גוטרפ עלה לשלטון במקומה. צאצאיו של פאבל שלטו באימפריה הרוסית, עד לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917.

הדוכסות הגדולה של אולדנבורג

במהלך המלחמות הנפוליאוניות הצטרף העוצר פטר, ששלט בדוכסות במקום דודו הנכה וילהלם, דוכס אולדנבורג, לצד הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית. בשנת 1806 נכבשה דוכסות אולדנבורג על ידי הצרפתים וההולנדים, אך בשנת 1807 שוקמה הדוכסות, ובשנת 1808 הצטרפה הדוכסות לקונפדרציה של הריין. עם זאת, בשנת 1810 נכבשה הדוכסות על ידי נפוליאון, ופטר עוצר הדוכסות הצטרף לבעלות הברית. במהלך קונגרס וינה קיבלה הדוכסות שטחים נוספים, ובשנת 1829 קיבל פטר הראשון, דוכס אולדנבורג תואר של דוכס גדול. בשנת 1829 מת פטר הראשון, הדוכס הגדול של אולדנבורג, ובנו אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג עלה לשלטון במקומו.

במהלך מהפכות 1848 התעוררה מעט תסיסה בדוכסות למען חוקה יותר ליברלית, ובשנת 1849 חוקק אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג חוקה מאוד ליברלית. בשנת 1852 הוכנסו כמה שינויים לחוקה, ובכל זאת היא נשארה אחת המתקדמות ביותר מבין מדינות הקונפדרציה הגרמנית. בשנת 1855 נעשו שינויים חשובים במערכת המנהלית, ובשנת 1868 נוספו שינויים.

בשנת 1863 פטר השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג, שעלה לשלטון לאחר מות אביו אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג בשנת 1853, הביע רצונו לקבל את דוכסות שלזוויג ודוכסות הולשטיין, אך לבסוף ויתר על תביעתו. בשנת 1866 הצטרפה הדוכסות בראשות פטר השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג לפרוסיה במלחמת אוסטריה-פרוסיה, ובשנת 1867 הצטרפה לקונפדרציה הצפון-גרמנית. בשנת 1870 לחמו כוחות הדוכסות לצד פרוסיה במלחמת פרוסיה-צרפת, ובשנת 1871 הצטרפה הדוכסות לאימפריה הגרמנית.

ב-11 בנובמבר 1918 התפטר פרידריך אוגוסט השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג מתפקידו, בעקבות המהפכה הגרמנית והתבוסה במלחמת העולם הראשונה.

בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג

ענף נוסף של המשפחה היה בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, ובשנת 1853 נבחר כריסטיאן משלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג להיות יורשו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק, לאור היכחדותו של הענף העיקרי של בית המלוכה, שכן נראה שפרדריק השביעי לא יצליח להעמיד צאצאים. ההצדקה לבחירה זו הייתה נישואיו ללואיזה, נסיכת הסן-קאסל, שכאחייניתו של כריסטיאן השמיני, מלך דנמרק, קדמה לבעלה בסדר הירושה לכתר הדני.

עקרותו של פרדריק השביעי הציגה דילמה קשה ושאלת הירושה של הכתר הדני הייתה בעייתית מאוד. דבקותה של דנמרק בחוק הסאלי וראשית צמיחתה של הלאומיות באזורים דוברי הגרמנית של שלזוויג והולשטיין, גמזו את כל התקוות לפתרון בדרכי שלום. ההצעות לדרכים להשארתן של שתי הדוכסויות יחדיו כחלק מדנמרק, התבררו כבלתי מספקות הן לאינטרסים הדניים והן לאינטרסים הגרמניים. למרות שדנמרק אימצה את החוק הסאלי, הוא היה תקף רק לצאצאיו של פרדריק השלישי, שהיה המלך הראשון שקיבל את כתרו בירושה. לפניו היו המלכים נבחרים. קו הירושה האגנאטי של צאצאי פרדריק השלישי היה אמור להיכחד עם מותם של פרדריק השביעי חשוך הילדים ושל דודו, הנסיך פרדיננד, שגם הוא לא העמיד צאצאים. בנקודת זמן זו, חוק הירושה, שחוקק על ידי פדריק השלישי, קבע קו ירושה "סאלי למחצה". עם זאת, היו כמה דרכים לקבוע את זהותו של המלך הבא, מאחר שהוראת החוק לא הייתה ברורה די צורכה אם התובעת לכתר יכולה להיות אישה, אם לאו.

כפי שצפו אומות אירופה, צאצאיה הרבים של הלוויג משאונבורג, החלו להתחרות על כס המלוכה הדני. פרדריק השביעי השתייך לענף הראשי של יורשיה של הלוויג. ב-1863 תבע לעצמו פרידריך השמיני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגוסטנבורג (מי שלימים יהיה חמיו של וילהלם השני, קיסר גרמניה), את התואר פרידריך השלישי, דוכס שלזוויג-הולשטיין. פרידריך השלישי הפך להיות סמל תנועת העצמאות הלאומית הגרמנית בשלזוויג-הולשטיין, לאחר שאביו, בתמורה לפיצוי כספי, ויתר על תביעותיו כראשון בתור לרשת את שתי הדוכסויות. לאחר החתימה על פרוטוקול לונדון ב-8 במאי 1852, ששם קץ למלחמת שלזוויג הראשונה, ובהתאם לויתורו של אביו, נמנעה מפרידריך הזכות לרשת את הדוכסיות.

קרובות המשפחה הקרובות ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי, היו דודתו מצד אביו, הנסיכה לואיז שרלוט, שנישאה לוילהלם מהסן-קאסל, ובנותיה. עם זאת, הן לא היו יורשות אגנאטיות למשפחה המלכותית, ולפיכך לא היו בעלות זכות ירושה בשלזוויג-הולשטיין.

היורשת הבכירה ביותר בקו הנקבי של צאצאיות פרדריק השלישי, על פי כלל העדפת הבן הבכור, הייתה הנסיכה קרוליין, בתו הבכורה וחשוכת הילדים של פרדריק השישי. יחד עם בת נוספת חשוכת ילדים, וילהמינה, דוכסית גליקסבורג, היורשת הבאה הייתה לואיז, אחותו של פרדריק השישי, שנישאה לדוכס אוגסטנבורג. היורש העיקרי של קו ירושה זה היה אותו פרידריך מאוגוסטנבורג, אך תורו בסדר הירושה היה מגיע רק במקרה של מותן של שתי הנסיכות חשוכות הילדים, שב-1863 היו בחיים.

לבית גליקסבורג היה אינטרס משמעותי לירושת הכתר. כענף זוטר של בית המלוכה, הם גם היו צאצאים של פרדריק השלישי דרך בתו של פרדריק החמישי. בסופו של דבר, לא היה ענף זוטר יותר מהם שהיה זכאי לרשת את דוכסויות שלזוויג הולשטיין. אחריהם היו כריסטיאן עצמו ושלושת אחיו הגדולים. הבכור מביניהם, קרל, היה חשוך ילדים.

הנסיך כריסטיאן היה נכד מאומץ של הזוג המלכותי חשוך הנכדים, המלך פרדריק השישי והמלכה מריה. כמי שהייתה לו היכרות קרובה עם חצר המלכות ומסורותיהם של המלכים הקודמים, היה בן החסות הצעיר בן אחיינה של המלכה מריה וצאצא של בן הדוד מדרגה ראשונה של פרדריק השישי. הוא גודל כדני, חי באזורים דוברי דנית ולא הפך להיות לאומן גרמני. בכך הוא היה מועמד טוב יחסית מנקודת המבט הדנית. כיורש זוטר, הוא היה זכאי לרשת את השלטון בשלזוויג-הולשטיין, אך לא כראשון בסדר הירושה. כצאצא של פרדריק השלישי, הוא היה זכאי לרשת את כס המלכות הדני, למרות שאף כאן הוא לא היה ראשון בסדר הירושה.

ב-1842 נשא כריסטיאן לאישה את לואיזה, נסיכת הסן-קאסל, בתו של קרוב המשפחה הקרוב ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי. אמה של לואיזה, אחיה ואחותה הבכירה ויתרו על זכותם לטובתה של לואיזה ובעלה. אשתו של הנסיך כריסטיאן הייתה כעת היורשת הקרובה ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי.

ב-8 במאי 1852 נפתר משבר הירושה הדני עם חתימת פרוטוקול לונדון, שעל פיו נבחר כריסטיאן להיות היורש בכוח לכתר לאחר פרדריק השביעי ודודו. ההחלטה יושמה על ידי חוק הירושה הדני שנחקק ב-31 ביולי 1853, או בשמו המדויק "הצו המלכותי המסדיר את ירושת הכתר על ידי הנסיך כריסטיאן מגליקסבורג", שהגדיר אותו כיורש הכתר לכלל ממלכת דנמרק בעקבות היכחדותו של הקו הזכרי של צאצאי פרדריק השלישי והעניק לו את התואר "נסיך דנמרק".[1]

ב-15 בנובמבר 1863, עם מותו של פרדריק השביעי, ירש כריסטיאן התשיעי את כס המלכות הדני. דנמרק צללה לתוך משבר בנוגע למעמדן של שלזוויג והולשטיין, שתי פרובינציות בדרומה של דנמרק. בנובמבר 1863 תבע פרדריק מאוגוסטנבורג את השלטון בדוכסויות לאחר מותו של פרדריק השביעי. באותו חודש חתם כריסטיאן התשיעי תחת לחץ על חוקה, שהשאירה את שלזוויג תחת שלטון דני. מהלך זה גרם ב-1864 לפרוץ מלחמת שלזוויג השנייה בין דנמרק לבין ברית של גרמניה ואוסטריה. ועידת השלום התפזרה מבלי שהצדדים הצליחו להגיע להסכמה. תוצאות המלחמה היו שליליות מבחינתה של דנמרק והובילו לאיחוד בין שלזוויג לבין פרוסיה ב-1865. באופן דומה, התאחדה הולשטיין עם אוסטריה ב-1865 ועם פרוסיה ב-1866, בעקבות עימות נוסף בין אוסטריה לבין פרוסיה.

לאחר אובדן הדוכסויות, פעל כריסטיאן התשיעי מאחורי גבה של ממשלת דנמרק, קיים מגעים עם הפרוסים והציע להם שכל דנמרק תצטרף לקונפדרציה הגרמנית, בתנאי שדנמרק תוכל להישאר מאוחדת עם שלזוויג והולשטיין. הצעה זו נדחתה על ידי אוטו פון ביסמרק, שחשש שהסכסוך האתני בשלזוויג בין הדנים לבין הגרמנים לא יבוא לידי פתרון. דבר קיומם של המגעים הללו של כריסטיאן התשיעי לא נודע עד שב-2010 פורסם ספר שיצא לאור לאחר שנפתחו הארכיונים המלכותיים על ידי מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק.[2]

השושלת שהקים כריסטיאן התשיעי, שולטת עד היום בדנמרק, וכיום (2017) מולכת מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק. בנוסף, ארבעה מילדיו של כריסטיאן ישבו על כיסאות מלוכה (הן כמלכים והן כבנות זוג של מלכים) בדנמרק, בבריטניה, ברוסיה וביוון. בתו תירה הייתה הופכת להיות מלכת הנובר, אלמלא פורקה ממלכה זו לפני שבעלה היה למלך. לבנו הצעיר ולדמר הוצאו כתרי המלכות של נורווגיה ובולגריה, אך הוא דחה את שתי ההצעות עקב לחץ בינלאומי. נכדו קרל מלך מאוחר יותר כהוקון השביעי, מלך נורווגיה.

ההצלחה בשידוכם של ששת ילדיהם של כריסטיאן ושל לואיזה לא נזקפה לזכותו של כריסטיאן עצמו, אלא לזכות השאפתנות של אשתו. רבים השוו את יכולותיה של לואיז לאלו של המלכה ויקטוריה. גורם נוסף להצלחה זו הייתה העובדה שדנמרק לא הייתה אחת ממעצמות העל של אירופה, כך ששאר המעצמות לא חששו לכך שמאזן הכוחות ביבשת יתערער כתוצאה מנישואי ילדיו של כריסטיאן עם נסיכי ונסיכות בתי המלוכה האחרים.

על נכדיו של כריסטיאן התשיעי נמנו ניקולאי השני, קיסר רוסיה, קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק והוקון השביעי, מלך נורווגיה.

כיום, רוב בתי המלוכה ומשפחות המלוכה לשעבר של אירופה הם צאצאים ישירים של כריסטיאן התשיעי ורוב המלכים הנוכחיים ביבשת הם צאצאיו, כולל מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, פיליפ, מלך הבלגים, האראלד החמישי, מלך נורווגיה, פליפה השישי, מלך ספרד ואנרי, הדוכס הגדול מלוקסמבורג. בעלה של המלכה אליזבת השנייה, הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו וסופיה, מלכת ספרד לשעבר, נמנים גם על צאצאיו, בנוסף לקונסטנטינוס השני, מלך יוון לשעבר ורעייתו, אנה מריה. על צאצאי של כריסטיאן התשיעי נמנים גם מיכאי הראשון, מלך רומניה לשעבר ורעייתו הנסיכה אנה מרומניה.

הערות שוליים

  1. ^ Royal Ordinance settling the Succession to the Crown on Prince Christian of Glücksburg
  2. ^ Kim Faber, Hemmeligt arkiv: Kongen tilbød Danmark til tyskerne efter 1864, Kultur 18. aug. 2010 (בדנית)
אדולף, דוכס הולשטיין-גוטורפ

אדולף, דוכס הולשטיין-גוטורפ (בגרמנית: Adolf von Schleswig-Holstein-Gottorf; ‏25 בינואר 1526 - 1 באוקטובר 1586), היה דוכס הולשטיין-גוטורפ בין השנים 1544–1586, ומקים בית הולשטיין-גוטורפ, שהיה ענף של בית אולדנבורג.

אוגוסטה, נסיכת דנמרק

אוגוסטה, נסיכת דנמרק (בדנית: Augusta af Danmark; ‏8 באפריל 1580 - 5 בפברואר 1639), הייתה בתו של פרדריק השני, מלך דנמרק ואשתו של יוהאן אדולף, דוכס הולשטיין-גוטורפ.

אן, נסיכת דנמרק

אן, נסיכת דנמרק (12 בדצמבר 1574 - 2 במרץ 1619, באנגלית: Anne of Denmark) הייתה בתו השנייה של פרדריק השני, מלך דנמרק ואשתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. אן נישאה לג'יימס הראשון בשנת 1589, בגיל ארבע-עשרה, וילדה לו שלושה ילדים שהגיעו לבגרות, ביניהם המלך לעתיד צ'ארלס הראשון. אן אהבה ככל הנראה את בעלה בתחילת נישואיהם, אך במהלך השנים התרחקו בני הזוג זה מזה, ולבסוף החלו חיים בנפרד.

אן הייתה פעילה בפוליטיקה האנגלית והסקוטית וכן הייתה פטרונית של האמנויות. הסלון התרבותי שלה נחשב לאחד הנחשבים של התקופה באירופה והיא הקיפה את עצמה בחצר מלוכה מפוארת. לאחר שנת 1612 בריאותה החלה להתרופף והיא פרשה מחיי חצר פעילים.

היסטוריונים רבים נטו להחשיב את אן כמלכה חסרת חשיבות, קלת דעת ונהנתנית, אולם הערכות מחודשות בתקופה האחרונה הביאו להכרה בעצמאות האסרטיבית של אן ובמיוחד בחשיבותה כפטרונית האמנות באיים הבריטיים במהלך העידן היעקוביני.

בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג

בית גליקסבורג מקוצר מבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג-גליקסבורג, הוא ענף דני - גרמני של בית אולדנבורג, אשר בניו שלטו במועדים שונים בדנמרק, נורווגיה, יוון ובכמה מדינות בצפון גרמניה.

מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, האראלד החמישי, מלך נורווגיה, קונסטנטינוס השני, מלך יוון, סופיה, מלכת ספרד הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו (וכן בנו הבכור צ'ארלס, נסיך ויילס הבריטי) הם חברים בשושלת גליקסבורג.

דוכסות אולדנבורג

דוכסות אולגנבורג (מגרמנית: Grafschaft Oldenburg) הייתה דוכסות היסטורית בצפון גרמניה, כיום חלק ממדינת סקסוניה התחתית, ובירתה של הדוכסות הייתה העיר אולדנבורג.

דורותיאה מדנמרק, דוכסית בראונשווייג-לינבורג

דורותיאה מדנמרק, דוכסית בראונשווייג-לינבורג (בדנית: Dorothea af Danmark; ‏29 ביוני 1546 – 6 בינואר 1617) הייתה בתו של כריסטיאן השלישי, מלך דנמרק ואשתו של וילהלם השישי, דוכס בראונשווייג-לינבורג. היא הייתה עוצרת בשם בנה, גאורג, דוכס בראונשווייג-לינבורג בין השנים 1592–1596.

הדוכסות הגדולה של אולדנבורג

הדוכסות הגדולה של אולגנבורג (מגרמנית: Großherzogtum Oldenburg) הייתה דוכסות היסטורית בצפון גרמניה, כיום חלק ממדינת סקסוניה התחתית, ובירתה של הדוכסות הייתה העיר אולדנבורג.

המלוכה הדנית

המלוכה הדנית היא מוסד חוקתי ותפקיד היסטורי בממלכת דנמרק. הממלכה כוללת לא רק את דנמרק, אלא גם את האזורים האוטונומיים של גרינלנד ואיי פארו. המלוכה מיוצגת כיום על ידי מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, שעלתה לכס המלכות עם מותו של אביה, פרדריק התשיעי ב-14 בינואר 1972. השמות המלכותיים הדנים מתחלפים לסירוגין באופן מסורתי בין "פרדריק" (Frederik) לבין "כריסטיאן" (Christian). מרגרטה השנייה לקחה למעשה את מקומו של כריסטיאן ולפיכך, יורש העצר של דנמרק הוא פרדריק, נסיך דנמרק.

המלוכה הדנית היא מונרכיה חוקתית, וככזו, תפקידו של המונרך מוגדר ומוגבל על ידי חוקת דנמרק, המתייחסת אליו בתואר "המלך" (Konge). המונרך ומשפחתו הקרובה ממלאים מגוון של תפקידים רשמיים, טקסיים, דיפלומטיים וייצוגיים. הסמכות הניהולית האולטימטיבית על הממשלה היא עדיין המלך ומתבצעת באמצעות סמכויותיו. בפועל, בסמכויות אלו נעשה שימוש אך ורק על פי חוקי הפרלמנט או המוסכמות המקובלות. תפקידי המונרך מוגבלים למעשה לחלוקת תארים ומינוי ראש ממשלת דנמרק.

ממלכת דנמרק המאוחדת הוקמה על ידי המלכים הויקינגים, גורם הזקן ובנו, האראלד הראשון במאה ה-10, ובכך דנמרק היא המלוכה הוותיקה ביותר באירופה. במקור הייתה דנמרק מונרכיה נבחרת ורק במאה ה-17 היא הפכה להיות מונרכיה העוברת בירושה, בתקופת מלכותו של פרדריק השלישי. מעבר למונרכיה חוקתית בוצע ב-1849 עם כינונה של החוקה הראשונה. בית המלוכה הנוכחי הוא ענף של בית גליקסבורג, שמקורו משלזוויג-הולשטיין שבגרמניה. זהו אותו בית שממנו יצאו בית המלוכה של נורווגיה ומשפחת המלוכה היוונית לשעבר. עם עלייתה לכס המלוכה, הייתה מרגרטה השנייה למלכה האישה השנייה לאחר מרגרטה הראשונה, שמלכה על ארצות סקנדינביה בשנים 1375 – 1412, בתקופת איחוד קאלמאר.

הנס, מלך דנמרק

הנס (2 בפברואר 1455 – 20 בפברואר 1513) היה מלך דנמרק בין השנים 1481 - 1513 ומלך נורווגיה בין השנים 1481 - 1513 תחת השם הנס (Hans) או יוהנס (Johannes) ומלך שוודיה בין השנים 1497 - 1501 תחת השם יוהאן השני (Johan II), בתקופת איחוד קאלמאר וכן דוכס שלזוויג והולשטיין. שלוש המטרות הפוליטיות החשובות ביותר שלו היו שיקומו של איחוד קאלמאר, צמצום השפעתה של ברית ערי הנזה ובנייתה של מלוכה דנית חזקה.

הנסיך ג'ורג', דוכס קמברלנד

הנסיך ג'ורג' מדנמרק ונורווגיה, דוכס קמברלנד (אנגלית: Prince George of Denmark and Norway, Duke of Cumberland, דנית: Prins Jørgen, hertug af Cumberland;‏ 2 באפריל 1653 - 28 באוקטובר 1708) היה בעלה של המלכה אן מבריטניה הגדולה.

הנסיך ויליאם, דוכס גלוסטר

הנסיך ויליאם מדנמרק ונורווגיה, דוכס גלוסטר (באנגלית: Prince William of Denmark and Norway, Duke of Gloucester‏; 24 ביולי 1689 - 29 ביולי 1700) היה בנם היחיד של הנסיך ג'ורג' והנסיכה אן מדנמרק ומנורווגיה ששרד את גיל הינקות. אמו, אן, הפכה ב-8 במרץ 1702 למלכת אנגליה, סקוטלנד, ואירלנד.

כריסטיאן הראשון, מלך דנמרק

כריסטיאן הראשון, מלך דנמרק (בדנית ובנורווגית: Christian I, בשוודית: Kristian I) ‏פברואר 1426 – 21 במאי 1481) היה מלך דנמרק (בין השנים 1481-1448), מלך נורווגיה (בין השנים 1481-1450) ומלך שוודיה (בין השנים 1464-1457), בתקופת איחוד קאלמאר. בין השנים 1481-1460 הוא היה במקביל גם דוכס שלזוויג ורוזן (מ-1474 דוכס) הולשטיין. הוא היה המלך הדני הראשון משושלת בית אולדנבורג.

כריסטיאן היה בנם של דיטריך, רוזן אולדנבורג ושל הלוויג מהולשטיין, צאצאית של אריק החמישי, מלך דנמרק. בחלל השלטוני שנוצר בעקבות מותו ב-1448 ללא יורשים של כריסטופר מבוואריה, בחרה שוודיה את קרל השמיני כמלכה, מתוך כוונה למסד מחדש את איחוד קאלמאר תחת שלטונו של המלך השוודי. בשנה שלאחר מכן נבחר קרל להיות מלך נורווגיה, אך הרוזנים לבית הולשטיין היו בעלי השפעה חזקה יותר בהשוואה לאצולה השוודית והנורווגית גם יחד והשפיעו על המועצה המלכותית הדנית לבחור בכריסטיאן כמלך דנמרק. בהמשך, כאשר נבחר כריסטיאן להיות מלך נורווגיה (ב-1450) ומלך שוודיה (ב-1457), הושב על כנו איחוד קאלמאר למשך תקופה קצרה. ב-1460, לאחר שדודו של כריסטיאן, אדולפוס, דוכס שלזוויג ורוזן הולשטיין, מת ללא יורשים, הוא ירש אותו.

ב-1463 פרשה שוודיה מאיחוד קאלמאר בפעם הראשונה וניסיונו של כריסטיאן לכבוש אותה מחדש הסתיים בתבוסתו של עוצר שוודיה, סטן סטורה הזקן בקרב ברונקברג ב-1471.

בשנות השבעים של המאה ה-15 יצא כריסטיאן לכמה מסעות, ביניהם ביקור אצל האפיפיור סיקסטוס הרביעי שהעניק לו את האישור להקים את אוניברסיטת קופנהגן, שנפתחה ב-1479.

כריסטיאן השישי, מלך דנמרק

כריסטיאן השישי, מלך דנמרק (בדנית ובנורווגית: Christian VI; ‏30 בנובמבר 1699 – 6 באוגוסט 1746) היה מלך דנמרק-נורווגיה מ-1730 ועד למותו. הוא היה הבכור מבין ילדיהם של פרדריק הרביעי, מלך דנמרק ושל רעייתו לואיזה ממקלנבורג-גיסטרוב, שהגיעו לבגרות. כריסטיאן השישי נחשב לאחד המלכים הפחות ידועים של דנמרק, אך הוא היה מדינאי מיומן, וידוע בשל משטרו הסמכותי. הוא המלך הראשון ממלכי בית אולדנבורג שנמנע מכניסה למלחמה. הוא נישא לסופיה מגדלנה מברנדנבורג-קולמבך ובנו היה פרדריק החמישי, מלך דנמרק.

כריסטיאן השני, מלך דנמרק

כריסטיאן השני (בדנית ובנורווגית: Christian II, בשוודית: Kristian II; ‏1 ביולי 1481 – 25 בינואר 1559) היה מלך דנמרק ונורווגיה בין השנים 1513 – 1523 ומלך שוודיה בין השנים 1520 – 1521. הוא היה בנו הבכור של האנס, מלך דנמרק והשתייך לבית אולדנבורג. בתקופה ההיא הייתה דנמרק מונרכיה נבחרת, שבה בחרה האצולה את המלך, שחלק איתה את סמכויותיו. לאחר תקופת המלוכה הקצרה של כריסטיאן בשוודיה, שם הוא גם היה ידוע כ"כריסטיאן הרודן" (Kristian Tyrann), הוא הודח על ידי איש האצולה, גוסטב ואסה. תקופת מלכותו בדנמרק ובנורווגיה נקטעה זמן קצר יחסית לאחר שהחלה, כאשר דודו הדיח אותו ועלה לכס המלוכה במקומו כפרדריק הראשון. כריסטיאן הוגלה אז להולנד, שאז הייתה בשליטתו של גיסו, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

כריסטיאן השני הסתכסך עם האצולה הדנית כאשר הוא אולץ לחתום על אמנה, קפדנית יותר מקודמותיה, כדי להבטיח שהם יבחרו בו. באמצעות רפורמות במדיניות הפנים הוא שאף מאוחר יותר להמעיט מחשיבותה. בתחום מדיניות החוץ, הוא ניסה לשמור על קיומו של איחוד קאלמאר בין מדינות סקנדינביה ועקב כך נכנס למלחמה נגד שוודיה, שהתנהלה בין השנים 1518 – 1523. למרות שהוא כבש את שוודיה ב-1520, הטבח שהוא ביצע באצולה השוודית לאחר מכן, הידוע בכינוי טבח סטוקהולם, גרם לסלידה ממנו והוא גורש במהלך המרד שהתרחש לאחר מכן. בעיותיו הוחמרו כאשר הוא ניסה להגביל את השפעת הסוחרים הזרים בדנמרק. ב-1523 הוא הודח מכס המלוכה בדנמרק ובנורווגיה. לאחר שניסה לטעון מחדש לכתרים הללו ב-1531, הוא נעצר והוחזק במאסר עד יומו האחרון, בתחילה בטירת סונדרבורג ולאחר מכן בטירה בקלונדבורג. תומכיו ניסו להחזיר אותו לשלטון הן במהלך תקופת גלותו והן בעת מאסרו, אך הם הובסו ב-1536 במלחמת אזרחים.

ב-1515 הוא נשא לאישה את איזבלה מאוסטריה, נכדתו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. עם זאת, ידועה בעיקר מערכת היחסים שלו עם דיווק זיגבריטסדטר, פשוטת עם ממוצא הולנדי שהייתה הפילגש שלו לפני נישואיו ואמה הייתה היועצת הקרובה ביותר שלו. כאשר דיווק מתה באופן פתאומי ב-1517, הוציא כריסטיאן להורג את האציל, טורבן אוקסה, על סמך החשד המפוקפק שהוא הרעיל אותה. אמה של דיווק הלכה בעקבותיו של כריסטיאן לגלות, אך משפחת אשתו כפתה עליו לנתק את הקשר איתה. בתקופת מאסרו, הוא זכה לטיפול נאות ועם הזדקנותו, הוענק לו בהדרגה יותר חופש. הוא מת בגיל 77 והוא האריך ימים לא רק יותר מדודו, אלא גם מבן דודו, כריסטיאן השלישי. הוא היה אדם בעל אינטליגנציה, אך הססן (למשל, הוא לא היה מסוגל לבחור בין הנצרות הקתולית לבין הנצרות הפרוטסטנטית), תכונה שהייתה חלק מהמורשת שלו כפי שתוארה בספרות.

אשתו של כריסטיאן קיבלה הצעה לשוב לדנמרק בעודו בגלות, אך היא דחתה את ההצעה ומתה ב-1526 ולאחר מכן משפחתה לקחה מכריסטיאן לחזקתה את ילדיו. כריסטיאן ניסה לגרום לכך שבנו, האנס, יוכר כיורש העצר, אך ניסיון זה כשל ושנה לאחר מכן מת האנס. בנותיו, דורותיאה וכריסטינה, השתיים היחידות מבין כל ילדיו שהגיעו לגיל בגרות, טענו גם הן לכתר, הן עבור עצמן והן עבור ילדיהן, אך גם הן כשלו בכך.

כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק

כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק (בדנית: Christian IX;‏ 8 באפריל 1818 – 29 בינואר 1906) היה מלך דנמרק מ-1863 ועד למותו. מ-1863 ועד 1864 הוא כיהן במקביל דוכס שלזוויג-הולשטיין ולאוונבורג.

כריסטיאן גדל כנסיך לבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, ענף זוטר של בית אולדנבורג, שמלך בדנמרק מאז 1448. הוא לא היה במיקום גבוה בסדר הירושה לכתר הדני. עם זאת, ב-1852, נבחר כריסטיאן להיות יורש העצר למלך דנמרק לאור היכחדותו הצפויה של הענף הראשי של בית אולדנבורג. עם מותו של המלך פרדריק השביעי בשנת 1863, ירש כריסטיאן התשיעי את הכתר כמלך הדני הראשון לבית גליקסבורג.

ראשית תקופת מלכותו עמדה בסימן התבוסה הדנית במלחמת שלזוויג השנייה והאובדן של הדוכסויות של שלזוויג, הולשטיין ולאוונבורג שנגרם כתוצאה ממנה, ושגרם לירידה חדה באהדה הציבורית כלפי המלך. שנות מלכותו הבאות בלטו בעימותים פוליטיים, כאשר דנמרק הייתה למונרכיה חוקתית ב-1849 ומאזן הכוחות בין הריבון לבין הפרלמנט היה עדיין שנוי במחלוקת. למרות חוסר האהדה הציבורית כלפיו בתחילה והשנים הרבות של הסכסוכים הפוליטיים, שבמסגרתם היה המלך בעימות עם חלקים גדולים מאוכלוסיית ממלכתו, האהדה הציבורית כלפיו השתקמה לקראת סוף תקופת מלכותו והוא היה לסמל לאומי לאור אורכה היוצא דופן של תקופת מלכותו ולאור הרמה הגבוהה של מוסר אישי שאתו הוא היה מזוהה.

בשנת 1842 נשא כריסטיאן התשיעי לאישה את בת דודתו מדרגה שנייה, לואיזה, נסיכת הסן-קאסל. ששת ילדיהם נישאו לבני משפחות מלוכה בכל רחבי אירופה, ובכך זכה כריסטיאן בשם החיבה, "חמה של אירופה". רוב מלכי אירופה של היום הם צאצאים שלו, כולל מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, פיליפ, מלך הבלגים, האראלד החמישי, מלך נורווגיה, פליפה השישי, מלך ספרד ואנרי, הדוכס הגדול מלוקסמבורג. הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו הוא גם צאצא של כריסטיאן התשיעי, יחד עם מיכאי הראשון, מלך רומניה וקונסטנטינוס השני, מלך יוון שהודחו מכיסאם. כמו כן, אנה מריה, המלכה הרעיה של יוון, וסופיה, מלכת ספרד, נמנות עם צאצאיו.

כריסטינה מדנמרק

כריסטינה מדנמרק (בדנית: Christine af Danmark; ‏נובמבר 1521 – 10 בדצמבר 1590), הייתה בתו של כריסטיאן השני, מלך דנמרק, ואשתו של פרנצ'סקו ספורצה השני, דוכס מילאנו, ולאחר מכן של פרנסואה הראשון, דוכס לורן.

מיכאיל ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה

הדוכס הגדול מיכאיל ניקולאייביץ (ברוסית: Михаил Николаевич‏; 13 באוקטובר 1832 – 18 בדצמבר 1908), היה בנו הרביעי מבין שבעת ילדיו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ואשתו שרלוטה, נסיכת פרוסיה (אלכסנדרה פיודורובנה).

פרדריק השביעי, מלך דנמרק

פרדריק השביעי (בדנית: Frederik VII, שמו המלא: פרדריק קרל כריסטיאן;‏ 6 באוקטובר 1808 – 15 בנובמבר 1863) היה מלך דנמרק מ-1848 ועד למותו. פרדריק היה המלך האחרון של הענף הדני של בית אולדנבורג ומלך דנמרק האחרון שמלך כמונרך אבסולוטי. במהלך תקופת מלכותו, הוא חתם על חוקה שעל פיה הוקם הפרלמנט הדני והמדינה הפכה להיות מונרכיה חוקתית.

שושלת רומנוב

בית רומנוב (ברוסית Рома́новы, Románovy,) היא שושלת הצארים השנייה והאחרונה ששלטה באימפריה הרוסית שלטון אבסולוטי בין השנים 1613 ל-1917.

הרומנובים זכו לגדולה כבויארים (אצולה פאודלית) של הדוכסות הגדולה של מוסקבה ואחר כך תחת שלטון הצארים של רוסיה בשושלת רוריק, שנכחדה עם מותו של הצאר פיודור הראשון בשנת 1598. לאחר קרבות ירושה בתקופת הצרות נבחר ב-21 בפברואר 1613 מיכאל רומנוב בן ה-16, לצאר של רוסיה על ידי הפרלמנט (Zemsky Sobor), ובכך נוסד בית רומנוב (Romanovs) כשושלת הצארים השנייה של רוסיה. נכדו של מיכאל, פיוטר הגדול, העביר את הבירה של רוסיה תחת רומנוב לסנקט-פטרבורג והקים את האימפריה הרוסית בשנת 1721 והפך את המדינה למעצמה גדולה באמצעות סדרה של מלחמות ורפורמות. דורות צאצאיו הישירים של רומנוב הסתיימו בשנת 1762, כאשר הצארית יליזבטה, קיסרית רוסיה נפטרה. יורשה, פיטר השלישי היה מבית הולשטיין-גוטורפ, שלוחה של בית אולדנבורג הגרמני ששלט בדנמרק, ולכן צאצאיה של אליזבת נקראים לפעמים "הולשטיין-גוטורפ-רומנוב". עם התפטרותו של הצאר ניקולאי השני ב-15 במרץ 1917 בעקבות מהפכת פברואר הסתיימו 304 שנים של שלטון רומנוב. ב-1918 הוצאו להורג הצאר ומשפחתו על ידי הבולשביקים, ו-47 ניצולי בית רומנוב הוגלו לחו"ל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.