בילי רוז

ויליאם "בילי" רוזאנגלית: William "Billy" Rose;‏ 6 בספטמבר 1899 - 10 בפברואר 1966) היה אמרגן, תמלילן ואספן אמנות יהודי-אמריקאי. אוסף הפסלים שלו היווה את בסיסו של גן הפסלים במוזיאון ישראל, הנקרא על שמו. בין המופעים שאירגן נמנים "ג'מבו", שילוב של מחזמר וקרקס, "Billy Rose's Aquacade", מופע ששילב שחייה צורנית רבת-משתתפים עם מוזיקה חיה ו"כרמן ג'ונס", מחזמר ברודוויי המבוסס על האופרה "כרמן" מאת ביזה, עם משתתפים אפרו-אמריקאים בלבד.

בילי רוז
Billy Rose 1948
David Ben Gurion Billy Rose1960
בילי רוז ודוד בן-גוריון, 1960

תולדות חייו

רוז נולד בניו יורק בשם ויליאם סמואל רוזנברג. לאחר לימודיו היה מזכירו של ברנרד ברוך, יועצו של הנשיא וילסון וחבר מועצת התעשיות המלחמתית (War Industries Board) בזמן מלחמת העולם הראשונה.

באותה עת כתב מספר שירים, בהם "Me and My Shadow" ו-"It's Only a Paper Moon" (עם יפ הרבורג). ב-1934 פתח בפינת רחוב 52 וברודוויי מועדון הופעות בשם "The Billy Rose Music Hall", בו הופיעה תזמורתו של בני גודמן. ב-1935 הפיק את המופע "ג'מבו", ששילב מחזמר עלילתי (על מנהל קרקס) והופעות קרקס. את המוזיקה החיה ב"ג'מבו" ניגנה תזמורתו של פול וייטמן.

במהלך היריד "Great Lakes Exposition" שהתקיים בקליבלנד, אוהיו בקיצי השנים 1936 ו-1937 פיתח את מופע המים "Billy Rose's Aquacade" בו השתתפו, בין היתר, אלינור הולם (עמה התחתן), ג'וני וייסמילר ואסתר ויליאמס. בשנת 1939 הוזמן המופע לתערוכה העולמית של ניו יורק.

ב-1938 פתח את מועדון "פרסת הזהב", במרתף מלון פרמאונט בכיכר טיימס. המועדון פעל עד 1951. כוראוגרף הבית היה ג'ין קלי.

ב-1943 עיבד את האופרה כרמן של ביזה למחזמר המתרחש בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ובהשתתפות שחקנים, זמרים ורקדנים אפרו-אמריקאים בלבד. את המוזיקה עיבד רוברט ראסל בנט ואת הליברית שכתב אוסקר המרשטיין.

ב-1944 רכש ושיקם את תיאטרון זיגפלד המוזנח והעלה בו את מחזות הזמר "גברים מעדיפים בלונדיניות" (1949), העלאה מחודשת של "Of Thee I Sing" של ג'ורג' ואיירה גרשווין (1951), "אנטוניוס וקלאופטרה" (עם לורנס אוליביה וויויאן לי, 1952), פורגי ובס (עם לאונטין פרייס, 1953) ו"אניה" (1965).

ב-1946 הוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי "Wine, Women and Words" (יין, נשים ומילים), את ציור הכריכה אייר האמן סלבדור דאלי. בעקבות פרסום הספר הופיע רוז על שער הטיים מגזין ב-2 ביוני 1947.

רוז אסף אמנות פלסטית ובאוספו יצירות מאת רובנס, טיציאן, אמברוזיוס הולביין (אחיו של האנס הולביין), ואן דייק, מודיליאני ואחרים[1]. אוסף הפיסול המודרני שלו כלל יצירות מאת הנרי מור, דייוויד סמית, פאבלו פיקאסו, אוגוסט רודן, לין צ'דוויק, איסמו נוגוצ'י (שעיצב את גן הפסלים במוזיאון ישראל) ואחרים.

חיים אישיים

ב-1929 נשא לאשה את השחקנית פאני ברייס, כוכבת מופעי הרביו שהפיק, "Sweet and Low" ו-"Crazy Quilt", ממנה התגרש ב-1938.

ב-1939 נשא לאשה את השחיינית-שחקנית במופע Billy Rose's Aquacade, אלינור הולם, ממנה התגרש ב-1954.

ב-1954 נשא לאשה את השחקנית ג'ואן מת'יוס, ממנה התגרש ב-1959, השניים נישאו בשנית ב-1961 והתגרשו בשנית ב-1964.

ב-1964 נשא לאשה את דוריס וידור, אשתו-לשעבר של האמרגן קינג וידור.

במותו הותיר הון בסך 42 מיליון דולר שהוקדש כולו לקרן על שמו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוסף בילי רוז
1922 במוזיקה

ערך מורחב – 1922

1923 במוזיקה

ערך מורחב – 1923

1924 במוזיקה

ערך מורחב – 1924

1925 במוזיקה

ערך מורחב – 1925

1926 במוזיקה

ערך מורחב – 1926

1927 במוזיקה

ערך מורחב – 1927

1928 במוזיקה

ערך מורחב – 1928

איסמו נוגוצ'י

איסמו נוגוצ'י (באנגלית: Isamu Noguchi; ‏17 בנובמבר 1904 - 30 בדצמבר 1988) היה אמן, פסל, מעצב ואדריכל נוף יפני-אמריקאי דגול, שהקריירה האמנותית שלו הקיפה שישה עשורים, משנות העשרים עד שנות השמונים של המאה ה-20. הוא ידוע בפסליו ובעבודותיו הציבוריות. בנוסף, הוא עיצב גם תפאורות למגוון הפקות של מרתה גרהם, ומספר מנורות ורהיטים שיוצרו ביצור המוני, וחלקם עדיין מיוצרים ונמכרים כיום.

ב-1947 החל בשיתוף פעולה עם חברת הרמן מילר (Herman Miller), כשהצטרף לג'ורג' נלסון, פאול לזלו וצ'ארלס אימס, כדי להפיק קטלוג המכיל מה שלעיתים נחשב לגוף הריהוט המודרני, המשפיע ביותר שאי פעם הופק, הכולל את שולחן נוגוצ'י (CL901) הסמלי, שעדיין מיוצר כיום.

נוגוצ'י נחשב לאחד הפסלים הידועים והמשפיעים במאה ה-20. יצירותיו מתאפיינות בשילוב בין תפיסות אמנותיות מן המזרח לאלו של אמנות המערב. עבודותיו מוצגות ברחבי העולם. בשנת 1985 הוקם מוזיאון נוגוצ'י המוקדש ליצירתו בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק. בישראל עיצב נוגוצ'י את גן האמנות ע"ש בילי רוז במוזיאון ישראל בירושלים.

אלינור הולם

אלינור ג'י. הולם (באנגלית: Eleanor G. Holm; ‏ 6 בדצמבר 1913 - 31 בינואר 2004) הייתה שחיינית אמריקאית. היא אלופה אולימפית (לוס אנג'לס 1932) במשחה ל-100 מטר גב ושיאנית עולם.

הולם, שיחקה את ג'יין בסרט "נקמת טרזן" לצידו של גלן מוריס.

גן האמנות ע"ש בילי רוז

גן האמנות ע"ש בילי רוז הוא גן פסלים בתוך שטח מוזיאון ישראל בירושלים. הגן עוצב על ידי הפסל היפני-אמריקאי איסמו נוגוצ'י ונקרא על שם האמרגן, התמלילן והאספן היהודי-אמריקאי בילי רוז, שתרם את הכסף שאפשר את הקמת הגן ואת אוסף הפסלים הפרטי שלו.

נוגוצ'י החל לתכנן את גן הפסלים בתחילת שנות ה-60 על המורדות המערביים של הגבעה עליה הוקם המוזיאון. הגן הושלם בשנת 1965, לאחר פתיחת המוזיאון.

שטח הגן מחולק למרחבים שונים באמצעות קירות וטראסות עשויים אבני שדה לא מעובדות. אוסף הליבה של הגן כולל 39 יצירות בעיקר מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, לצד פיסול עכשווי. בין הפסלים בגן מצויים פסלים מאת אמנים זרים ידועים כגון רוברט אינדיאנה, הנרי מור, דייוויד סמית, פאבלו פיקאסו, אוגוסט רודן, לין צ'דוויק ומגדלנה אבקאנוביץ' ואמנים ישראלים כדוגמת יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, מיכה אולמן ואחרים.

הרבית

"הרבית" הוא שמו של מיצב גדול מאת הפסלת הישראלית סיגלית לנדאו ואשר הוצג בביתן "בילי רוז" במוזיאון ישראל. המיצג נבנה כחלק מתערוכה שנקראה "גרר..." אותה אצרו יגאל צלמונה ושרית שפירא ונפתחה ב-8 באוגוסט 1995. לצד לנדאו השתתף בתערוכה גם האמן הישראלי גיא בר אמוץ.

במרכז המיצב, אליו נכנסים המבקרים דרך פתח בקיר שעוצב מבקבוקי פלסטיק של משקאות שונים, הועמד אובייקט נמוך שנבנה בעזרת משטחים ("פדים") ל"עכבר" ועוצב לצורת "אבן השתייה" שבהר הבית. במרכזו חפרה לנדאו מכתש ובו גידלה פטריות שנלקחו מבני אדם במצב של חוסר הכרה ("צמח").

לצד האובייקט בנתה לנדאו אוהל העשוי מדלתות ובו ותכולת בית. מן התקרה נתלו בשרשראות פסלי ברונזה אקספרסיביים של נשים פרושות זרועות, המאזכרים את פסלו של ז'ק ליפשיץ "אם וילד" (1945-1941), אשר מוצב במוזיאון. אובייקטים נוספים שנתלו מן התקרה כללו שני תופי מרים אשר עוצבו לדמות עיניים והצופים התבקשו לזרוק אבנים קטנות אליהן.

בחלל התערוכה הוקרנו קטעי וידאו ובהם ראיון עם רסטורטור ממוזיאון ישראל שהציג תהליך של "עישון" אותו עוברות יצירות אמנות המוכנסות אל המוזיאון ונועד להרוג פטריות ובקטריות אחרות, וכן צילום של לנדאו, הלבושה בבגד ניילון שחור ובמסכת גז במזבלה ליד הכפר הערבי אל עזרייה.

"תמיד עניין אותי מה קורה מתחת לאבן", העירה בראיון על העבודה, "קשה להתעלם מהקשרי האינתיפדה, שם מורמות אבנים מסוג אחר. מוטיב ההרמה והחיטוט חזק אצלי מאוד: הרמה של אבן, הרמת פסלו של נמרוד וחשיפת תוכן הכן שעליו הוא עומד, רחל המחכה שיעקב ירים את האבן מפי הבאר - זה מתקשר לאקטיביות ולפסיביות, וגם לצורך של הצאן לשתות". בין הפריטים הנוספים בתערוכה בלט סרט וידאו בו נוצר קישור בין פעולת השימור הפיזית והרעיונית המתנהלת במוזיאונים, לבין הסביבה הפוליטית-חברתית בו ניצב המוזיאון כ"הר" לאומי.

מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים במזרח התיכון. במוזיאון רשומים כחצי מיליון חפצי אמנות המשקפים את תרבויות העולם; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.

מלך הרועים

"מלך הרועים" הוא שמם של שני פסלים, שהם גרסה קטנה וגרסה גדולה של אותו פסל, מאת הפסל הישראלי יצחק דנציגר. הפסלים נוצרו בין השנים 1964-1966.

הפסל עשוי מעמוד דו-חרוטי שבראשו צינור מכופף ומעוקל וכדור דמוי עין עליו דיסקה ניצבת. מקובל לטעון שהעמוד מייצג את מטה הרועה, הכדור דמוי העין מייצג את עין הרועה או עין הכבש, והצינור המכופף מייצג את קרן האיל, המייצג את השופר או כלי נשיפה אחר. ביחד מזכיר הפסל טוטם, כשהצינור והכדור דמוי העין מייצגים ראש של כבש.

העמוד הדו-חרוטי מזכיר אלמנט דומה ביצירה "מלך המלכים" של קונסטנטין ברנקושי.

הפסל פורש כמייצג קו של אידיליה תנ"כית עם רמז למלכותו של דוד שבצעירותו היה רועה. האיקונוגרפיה של פסל הפליז המופשט "מלך הרועים" נקשרת אל מוטיב הכבשים ואל "חגיגות גז הצאן" שנערכו בשנות הארבעים של המאה ה-20 ב"מערת גדעון" שליד מעין חרוד.

שרטוט מוקדם של הפסל שכלל עמוד טוטם שבראשו ראש איל הוכן על ידי דנציגר כבר ב-1938 כתוכנית לעמוד מרכזי של אוהל שנועד לארח מופעי פולקלור בעמק יזרעאל. במקור תוכנן פסל הרועים להיות פסל ענק בגובה 17 או 27 מטר שיוצב בגן הפסלים על שם בילי רוז במוזיאון ישראל, שעיצב האמן האמריקאי-יפני איסאמו נגוצ'י. אולם עם מותו של בילי רוז נגנז הרעיון לבנות את פסל הענק.

הפסל הגדול, שגובהו 236 ס"מ, הוצג בתערוכת הסתיו 1966 בביתן הלנה רובינשטיין. הפסל נמכר לאוסף פרטי, והושאל למוזיאון ישראל. בשנת 2010 הוצב הפסל בכניסה אל תצוגת הקבע המחודשת של המוזיאון, כשהפסל "נמרוד" הוצב בכניסה השנייה.

הגרסה הקטנה יותר של הפסל מוצגת כיום במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית שבמוזיאון הפתוח תפן. בשנת 2011 הוצגה הגרסה הקטנה במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת תערוכת מחווה למרדכי עומר.

מנשה קדישמן

מנשה קדישמן (21 באוגוסט 1932 - 8 במאי 2015) היה צייר ופסל ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום הפיסול.

מתח (פסל)

"מתח" (1966) הוא פסל מאת האמן הישראלי מנשה קדישמן.

הפסל היינו עיבוד לפסל מוקדם של קדישמן, משנת 1964 העשוי מאבן ועץ. פסל זה עשוי מגושי אבן חצובים המונחים זה על זה כמעין מזבח. הפסל המאוחר הוזמן על ידי מוזיאון ישראל עבור גן הפסלים ע"ש בילי רוז. הוא עשוי מתכת צבועה בצהוב והוא גבוה יותר מן הפסל המוקדם. המבנה של הפסל משקף את ענינו של קדישמן בפיסול מינימליסטי, אליו נחשף בעת תקופת לימודיו בלונדון. קדישמן יצר איזון בין הצורות השונות, הנראות שעונות זו על גבי זו.

קדישמן טען כי הצבע הצהוב נבחר בשל הזרות של הצבע בנוף. הוא נתפש בעיניו "כמו טרקטור בטבע".בשנת 2010, עם פתיחתו המחודשת של המוזיאון הועבר הפסל מגן הפסלים והוצב ברחבת הכניסה של המוזיאון, ניצב במרכזה של בריכת השתקפות.

לפסל זה עותקים נוספים. אחד מהם, "Open Suspense"‏ (1968) מצוי באוסף מוזיאון הירשהורן ומוצג בגן הפסלים אנמארי (Annmarie). פסל זה הוא ללא צבע. גרסה נוספת צבועה בצבע כחול.

סטיבן בויד

סטיבן בויד (באנגלית: Stephen Boyd;‏ 4 ביולי 1931 - 2 ביוני 1977) היה שחקן קולנוע צפון אירי שזכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר בשנת 1960 על הופעתו בסרט "בן חור".

פאני ברייס

פאני ברייס (באנגלית: Fanny Brice; ‏ 29 באוקטובר 1891 – 29 במאי 1951) הייתה שחקנית קולנוע, תיאטרון, קומיקאית וזמרת יהודיה-אמריקאית, אחת הכוכבות הקומיות הגדולות של שנות העשרים והשלושים. ב-1968 גולמה דמותה על ידי ברברה סטרייסנד בסרט "מצחיקונת", עליו זכתה סטרייסנד בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר.

פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי

פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי (באנגלית: Golden Globe Award for Best Actress in a Motion Picture – Comedy or Musical) הוא פרס גלובוס הזהב הניתן מטעם איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד (HFPA) על הופעה יוצאת מן הכלל לשחקנית הטובה ביותר בסרט קומדיה או מוזיקלי. הפרס הוענק לראשונה בנפרד בשנת 1951, כשלפני כן הקטגורייה הנוכחית נקראה השחקנית הטובה ביותר בסרט קולנוע. בהמשך פוצל הפרס לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה ולפרס זה.

תיאטרון זיגפלד

תיאטרון זיגפלד היה מבנה תיאטרון שפתח בשנת 1927 האמרגן והמפיק פלורנץ זיגפלד, בפינת רחוב 54 והשדרה השישית במנהטן, על מנת לשמש בימה להעלאת הפקותיו. המבנה נהרס ב-1966, לאחר מחאה ציבורית.

המבנה, בן 1,600 המושבים, הוקם בסיועו של ויליאם רנדולף הרסט ועוצב בידי האדריכלים ג'וזף אורבן ותומס לם כהיכל אר דקו, עם חזית מרשימה עשויה אבן כלפי חוץ וחלל פנימי בצורת ביצה חלקה מעוטרת בציורים צבעוניים. התיאטרון נחנך ב-2 בפברואר 1927 עם המחזמר "Rio rita" מאת גאי בולטון. מיד לאחר מכן, החל מה-27 בדצמבר, הועלה על במתו המחזמר המפורסם והחשוב בתולדותיו, "ספינת השעשועים" מאת ג'רום קרן ואוסקר המרשטיין. עוד הופיע על במת התיאטרון המחזמר "Show Girl" של גורג' ואיירה גרשווין (1929).

ב-1931 הופיעה בתיאטרון העונה האחרונה של מופע הרביו "שיגיונות זיגפלד" בהפקתו. זיגפלד עצמו נפטר שנה לאחר מכן.

השפל הגדול גרם להפיכת התיאטרון לקולנוע בשנת 1933, עד לרכישתו ושיקומו על ידי האמרגן בילי רוז ב-1944, שהעלה בו את מחזות הזמר "גברים מעדיפים בלונדיניות" (1949), העלאה מחודשת של "Of Thee I Sing" של האחים גרשווין (1951), "אנטוניוס וקלאופטרה" (עם לורנס אוליביה וויויאן לי, 1952), פורגי ובס (עם לאונטין פרייס, 1953) ו"אניה" (1965). בין השנים 1955 ל-1963 פעל המקום כאולפן טלוויזיה של CBS ובין השאר שודרו ממנו תוכניתו של פרי קומו וטקסי פרסי האמי בשנים 1959–1961.

בשנת 1966 נהרס המבנה לשם הקמת גורד שחקים בן 50 קומות, ‏Alliance Bernstein building. שריד יחיד למבנה המקורי הוא פסל שהיה חלק מהאפריז המוצב ברחוב 80 מזרח, מספר 52 (ולא היה מיועד מעולם לתפקד כפסל בגובה העיניים, אלא כעיטור בגובה).

סמוך למקום נפתח ב-1969 קולנוע הנושא את אותו השם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.