ביזנטיון

ביזנטיוןיוונית: Βυζάντιον, ההגייה ביוונית מודרנית: "ויזאנדיון", בלטינית נכתב השם: Byzantium. לעיתים מוזכרת בשם ביזנץ) הייתה עיר בעת העתיקה אשר שכנה במיקום אסטרטגי בפתח מצר הבוספורוס, והתפרנסה במשך הדורות מהסחר בין הים השחור והים התיכון ומדיג.

Locator map Byzantion
מיקומה של ביזנטיון

היסטוריה

ביזנטיון נוסדה על ידי מתיישבים יוונים מן העיר מגארה סביב 657 לפנה"ס. לפי מסורת עתיקה היא נקראה על שם מנהיגם של המתיישבים, ביזאס. בשנים 478 - 512 לפנה"ס נשלטה ביזנטיון בידי ממלכת פרס, ומאוחר יותר הצטרפה לליגה האטית-דלית כבת חסותה של אתונה. פעמיים מרדה בה, בשנת 440 לפנה"ס ובשנים 408 - 411 לפנה"ס, אך שתי המרידות דוכאו. בשנת 405 לפנה"ס נכבשה על ידי ספרטה, אך חזרה לידי אתונה בשנת 390 לפנה"ס. היא הצליחה לעמוד במצור שהטיל עליה פיליפוס מלך מוקדון בשנים 339-340 לפנה"ס, אך מספר שנים לאחר מכן הכירה בשלטון בנו, אלכסנדר הגדול, עליה.

בזמן מלחמות הדיאדוכים שבה וקיבלה את עצמאותה. בשנת 279 לפנה"ס תקפו את ביזנטיון שבטי הסקיתים והטילו עליה מס כבד, שכדי לממנו גבתה דמי מעבר מכל ספינה השטה במצר הבוספורוס. דמי מעבר אלו עוררו מלחמה בין ביזנטיון לרודוס וביתיניה, שתקפוה על מנת להכריחה להפסיק את גביית המיסים מאוניותיהן וגם הצליחו בכך.

במאה ה-2 לפנה"ס הייתה ביזנטיון בת בריתה של רומא, ומאוחר יותר שילמה לה מיסים.

על פי המסורת הנוצרית, אנדראס הקדוש מינה בשנת 38 את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון וזה הבסיס לפטריארכיה של קונסטנטינופול.

הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס צר על העיר בשנים 196-193 לספירה והרס אותה, כנקמה על שתמכה ביריבו פסקניוס ניגר. מאוחר יותר שוקמה והורחבה ביזנטיון על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס שחנך אותה מחדש ב-330 כבירתה החדשה של האימפריה הרומית והסב את שמה לקונסטנטינופול.

מאז חלוקת האימפריה הרומית ב-395 שימשה במשך אלף שנה בירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הרומית המזרחית. אימפריה זו מכונה על ידי היסטוריונים מודרניים האימפריה הביזנטית על שם שמה המקורי של העיר. כיום נקרא שמה איסטנבול, הגדולה בערי טורקיה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

איסטנבול

איסטנבול (בטורקית: İstanbul, נהגה אֶסְ-טָאמְ-בּוּל כשההטעמה על ההברה האמצעית; בראשיתה נקראה ביזנטיון, והשם הוסב ב-330 לספירה לקונסטנטינופול. במקורות העבריים נקראה בשם קושטנדינא ובקיצור קושטא) היא העיר הגדולה בטורקיה, בעבר שימשה כבירת האימפריה הביזנטית ואחריה כבירת האימפריה העות'מאנית. ההערכות בנוגע למספר תושביה נעות בין 11 ל-15 מיליון איש. איסטנבול היא העיר הגדולה בעולם הנמצאת בשתי יבשות: אירופה ואסיה. רוב תושבי איסטנבול הם מוסלמים מהזרם הסוני.

האימפריה הביזנטית

האימפריה הרומית המזרחית (ביוונית: Ανατολική Ρωμαϊκή Αυτοκρατορία), הידועה יותר בכינוי האנכרוניסטי האימפריה הביזנטית או ביזנטיון, הייתה אימפריה שנוצרה כתוצאה מפיצול האימפריה הרומית בשנת 395, והתקיימה עד לנפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.

בזמן קיומה של האימפריה הביזנטית לא נהגו לכנותה בשם זה. בראשיתה היא נקראה "רומא", ואילו בתקופות מאוחרות יותר כינו אותה תושביה בשם "רומאניה" ולעצמם קראו "רומאנים". השם "ביזנטיון" הוענק לה על ידי ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, מונטסקייה, על שמה של העיר היוונית הקדומה ששכנה בעבר במקומה של קונסטנטינופול.

האימפריה הביזנטית שהתקיימה למעלה מאלף שנה השפיעה על תולדות מזרח הים התיכון ודרום אירופה ותרמה גם לעיצוב אופייה של מזרח-אירופה. הנצרות האורתודוקסית שקמה באזורים שונים במזרח-אירופה הושפעה רבות מהמודל הביזנטי הנוצרי.

האימפריה הסאסאנית

האימפריה הסאסאנית (224–651) הייתה האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.

הסאסאנים כבשו את השטח מהשושלת הארסאקידית הפרתית. כעבור ארבע מאות שנה נכבש השטח על ידי האימפריה המוסלמית כחלק מהכיבושים של הח'ליפים האיסלאמיים. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות אך פרחו בה דתות שונות ובהן היהדות, הנצרות המזרחית, נצרות ארמנית ומניכאיזם.

תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית.

הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי הרקליוס. ב-628 השיבו את העיר לידי הרקליוס קיסר ביזנטיון.

מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.

הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול

הפטריארך האֶקוּמֶני של קונסטנטינופול (ביוונית: Οικουμενικός Πατριάρχης Κωνσταντινουπόλεω) הוא הפטריארך הכללי ה"ראשון בין שווים" בנצרות האורתודוקסית. בתפקידו זה הוא ראש וראשון לכל הבישופים האורתודוקסיים, יושב בראש כל קונציל של בישופים שבו הוא נוטל חלק, ומשמש כדובר הראשי של הכנסייה. עם זאת ובניגוד לאפיפיור בכנסייה הקתולית, הוא אינו נהנה מסמכות מעשית על פני הפטריארכים השונים או האוטוקפליות השונות בכנסייה המזרחית. המכהן הנוכחי במשרה הוא ברתולומאיוס מקונסטנטינופול.

מעמדו האקומני של הפטריארך היה מקור למחלוקת עם הרפובליקה הטורקית, שלפי חוקיה ביחס למיעוטים דתיים, הוא מוכר פשוט כ"פטריארך פנר" (פנר (Fener, Φανάρι) הוא רובע באיסטנבול בו שוכן מטהו).

עם תאריו של הפטריארך נמנים תואר הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול, שהיא אחת משש עשרה כנסיות אוטוכפליות ואחד מחמשת המרכזים הנוצריים המהווים את הפנטארכיה העתיקה. בתפקידו כראש הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול הוא מחזיק גם בתואר "ארכיבישוף קונסטנטינופול, רומא החדשה", משרה שכיום אין לה משמעות.

על פי המסורת הנוצרית, אנדראס הקדוש מינה בשנת 38 את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון, וזה הבסיס לפטריארכיה של קונסטנטינופול.

כאשר הפך קונסטנטינוס את ביזנטיום ל"רומא החדשה" בשנת 330, נחשב לראוי כי הבישוף שלה, שקודם לכן היה פשוט סופרגן של הראקליאה, יהפוך שני בחשיבותו רק לבישוף של רומא עצמה. האפיפיורים של רומא התנגדו נמרצות לכך במשך עשרות שנים, משום שמיאנו לשנות את ההיררכיה הקיימת בכנסייה. בשנת 381, עם זאת, קבעה ועידת קונסטנטינופוליס הראשונה כי "בישוף קונסטנטינופול יהיה הראשון במעלת הכבוד אחרי בישוף רומא, משום שזוהי רומא החדשה".

האפיפיור דמסוס הראשון והאפיפיור גרגוריוס הראשון סירבו לאשר את החוק הקנוני הזה, צעד חריג ומעורר מחלוקת, משום שקביעות קונצילים אקומניים נחשבו למחייבות ביחס לכל הכנסיות הנוצריות. עם זאת, יוקרת המשרה המשיכה לצמוח תחת חסות הקיסר הביזנטי.

ועידת כלקדון בשנת 451 כוננה את קונסטנטינופול כפטריארכט בעל סמכות על פני אסיה הקטנה ותרקיה, עם סמכות של ערכאה עליונה בנושאי החוק הקנוני ביחס לפטריארכיות האחרות ושני בחשיבותו אחרי רומא. האפיפיור ליאו הראשון סירב לאשר את הקנון הזה, משום שבוצע בהיעדר נציגיו ורומא המשיכה לאורך מאות שנים להעניק את המקום השני בחשיבותו לקונסטנטינופול.

רק בעקבות הקונציל הלטרני הרביעי בשנת 1215 הותר לפטריארך קונסטנטינופול לשאת בתואר.[דרושה הבהרה] בשנת 1439 העניק קונציל פירנצה את התואר לפטריארך היווני. בפועל, היה די בסמכות הקיסר כדי להפוך את קונסטנטינופול לפטריארכיה השנייה בחשיבותה החל מקונציל כלכדון.

אחרי נפילת קונסטנטינופול תבע הסולטאן העות'מאני לעצמו את הזכות למינוי. בטורקיה של היום נדרש הפטריארך להיות אזרח טורקי, אך מותר לסינוד של קונסטנטינופול לבחור בו.

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית

הרקליוס (לטינית: Flavius Heracles Augustus, יוונית: Φλάβιος Ἡράκλειος, Flavios Iraklios. ‏575 - 11 בפברואר 641) היה קיסר ביזנטיון מ-5 באוקטובר 610 ועד מותו בשנת 641. הוא שינה את השפה הרשמית בביזנטיון ליוונית. בתקופת מלכותו היו מלחמות רבות עם האימפריה הסאסאנית במהלכן אבדו לביזנטיון כמעט כל הפרובינציות במזרח (כולל סוריה, מצרים וארץ ישראל). הרקליוס הצליח לשקם את הצבא ולנצח את הפרסים ולכבוש מידיהם מחדש את המזרח. אך בסוף ימי שלטונו אבדו שוב שטחי המזרח (הפעם לתמיד) לכוח העולה החדש של הכיבוש המוסלמי שבא מחצי האי ערב וניצח גם את ביזנטיון וגם את האימפריה הסאסאנית.

יהדות יוון

יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם עם תחילת שלטון העות'מאנים במאה ה-15, חל שיפור בחיי הקהילה, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו מחדש ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יוונית, יווניטיקה. קהילה גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80,000 יהודים (כשני שלישים מהם בסלוניקי) אשר למעלה מ-60,000 מהם נספו בשואה. בשנות האלפיים, מונה הקהילה כ-5,300 איש.

יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית

יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית היא תקופה בהיסטוריה של יוון, שהחלה עם נפילתה של האימפריה הרומית כמה דורות אחרי חלוקתה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית. תקופה זו הסתיימה עם כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-14.

יוון תחת שלטון רומא

יוון תחת שלטון רומא היא התקופה בהיסטוריה של יוון שהחלה אחרי ניצחון הרומאים על תושבי קורינתוס בקרב קורינתוס ב-146 לפנה"ס, והסתיימה בהקמתה מחדש של העיר ביזנטיון, הפיכתה לבירת האימפריה הרומית ושינוי שמה לקונסטנטינופול ב-330 לספירה.

חצי-האי יוון סופח בין 148-146 לפנה"ס וחולק לשלוש פרובינקיות: אכאיה, מוקדון ואפירוס, האיים האגאיים צורפו לפרובינקיות השונות ב-133 לפנה"ס. אתונה וערים יווניות אחרות מרדו ברומאים בשנת 88 לפנה"ס בהשפעתו של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, ויוון נהרסה על ידי המצביא הרומאי לוקיוס קורנליוס סולה. מלחמות אזרחים רומאיות החריבו את יוון עוד יותר.

יוון הייתה פרובינקית המפתח המזרחי של האימפריה, והתרבות הרומאית הושפעה מהתרבות היוונית. השפה היוונית הייתה ללינגואה פרנקה באיטליה ובמזרח האימפריה, והרבה משכילים יווניים כמו קלאודיוס גלנוס עבדו ברומא. מספר שליטים בנו מבנים חדשים בערים יווניות, כגון האגורה. אחד האגורות המרשימות ביותר שנבנו היא האגורה של אתונה. חיי היום-יום ביוון המשיכו להתקיים בצורה דומה לזו שלפני הכיבוש הרומי. השינוי היחידי, הגיע עם התפשטות הנצרות.

במהלך שלטונו של דיוקלטיאנוס בסוף המאה השלישית, מחוז מואזיה הפך לדיוקסיה, ונשלט על ידי הקיסר גלריוס. תחת שלטון קונסטנטינוס, האזור הֶלַאס היה חלק ממחוזות תראקיה ומקדוניה. הקיסר תאודוסיוס הראשון חילק את מחוז מקדוניה לכרתים, אכאיה, תסליה, אפירוס וטוס, אפירוס נובה ומקדוניה. האיים האגאיים היו למחוז אינסולאה.

יוון עצמה עמדה בפני פלישות של השבטים הרולים, טרבינגים, הגותים והונדלים בזמן שלטונו של תאודוסיוס. פלביוס סטיליקו, פינה את תושבי תסאליה כשהויזיגותים פלשו ליוון בסוף המאה ה-4. ראש הלשכה של ארקדיוס, יוטרופיוס, נתן לאלאריק הראשון מלך הוויזיגותים לפלוש ליוון, והוא בזז את אתונה, קורינתוס והפלופונסים. סטיליקו הצליח לגרש אותו בערך ב-397, ואלאריק היה למגיסטר מיליטום בפרובינקיה איליריקום. בסופו של עניין, הגותים ומלכם היגרו לאיטליה, בזזו את רומא ב-410 ובנו את האימפריה הוויזיגותית בחצי האי האיברי ובדרום צרפת, שהתקיימה עד פלישת הערבים ב-711.

למרות שיוון נשארה חלק מהאימפריה הרומית המזרחית, האזור עצמו לא התאושש לגמרי מהשלטון הרומאי עד 500 שנים לאחר מכן. יוון נעשתה ענייה ולא מאוכלסת מספיק, הרבה חפצי אומנות הועברו מיוון לקונסטנטינופול, וגרוע מכך, התחשבות השלטון עברה לערים כמו קונסטנטינופול ואנטוליה, והשאירה את אתונה, ספרטה וערים נוספות עניות ועלובות. עם זאת, יוון נשארה אחד ממרכזי הנצרות החזקים בתקופות הרומית והביזנטית.

יוחנן החמישי, קיסר האימפריה הביזנטית

יוחנן החמישי פלאיולוגוס (ביוונית: Ίωάννης Ε' Παλαιολόγος;‏ 18 ביוני 1332 - 16 בפברואר 1391) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין 1341 ל-1376, ושוב בין 1379 למותו.

יוחנן השביעי פלאולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית

יוחנן השביעי פלאולוגוס (1370-1408) (ביוונית: Ιωάννης Ζ' Παλαιολόγος) היה קיסר ביזנטיון במשך חמישה חודשים בשנת 1390, וכן קיסר בשיתוף עם מנואל השני מ-1398 עד 1403.

יוחנן השביעי היה בנו של הקיסר אנדרוניקוס הרביעי ומרים מבולגריה, בתו של המלך יוחנן אלכסנדר ותאודורה מוולאכיה.

כאשר אביו אנדרוניקוס הרביעי גזל את השלטון בשנת 1376, יוחנן היה קיסר משותף עם אביו בעזרתה של גנואה, אך ונציה החזירה את השלטון ליוחנן החמישי בשנת 1379, ואנדרוניקוס ובנו עוורו בעין אחת.

לאחר מותו של אביו ב-1385 קיבל יוחנן את השלטון על הערים בחוף ים מרמרה, כוסל למעשה של הטורקים העות'מאנים. בתמיכתו של הסולטאן תפס יוחנן את השלטון בקונסטנטינופול בשנת 1390 משום שדודו מנואל השני היה בשביו של הסולטאן העות'מאני, באיזיט הראשון. מנואל הצליח לברוח אחרי חמישה חודשים בשבי, והשלטון נלקח חזרה מידיו של יוחנן השביעי, שנאלץ לחזור לסלימבריה. למרות זאת הכריז מנואל על יוחנן כיורשו משום שהיה חסר בנים לעת עתה.

משנת 1397 עד 1402 קונסטנטינופול הייתה במצור הטורקים ויוחנן והיה בראשות הגנת הבירה כאשר מנואל השני נסע לחצרות המלכותיות באירופה בניסיון לגייס תמיכה בממלכתו. למרבה מזלה של הקיסרות, טימור לנג הביס וכבש את ממלכת באיזיט בקרב אנקרה ב-1402, המצור נגמר ויוחנן הצליח להחזיר לשלטון ביזנטיון את הערים על חוף ים מרמרה. ב-1403 קיבל את התואר "קיסר תראקיה" ושלט בה באופן עצמאי למעשה מסלוניקי עד יום מותו. היה לו בן, אנדרוניקוס החמישי שהיה גם קיסר משותף עם אביו ומנואל השני אך הוא מת לפני אביו.

מהמט השני

מהמט השני (טורקית עות'מאנית: محمد ثانى, טורקית: Fatih Sultan Mehmed - "מהמט הכובש"; 30 במרץ 1432 - 3 במאי 1481), היה סולטאן האימפריה העות'מאנית לתקופה קצרה בין 1444 ו-1446, ולאחר מכן שוב בין 1451 ו-1481. מהמט השני כונה "שליט שתי הארצות (אנטוליה ורומלי) ושליט שני הימים (הים התיכון והים השחור)". הוא היה השליט העות'מאני הראשון שטען לתואר קיסר האימפריה הרומית, לצד תארים כגון מלך, סולטאן, חאן; וזאת, לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 ואימוץ סמלי ביזנטיון לצד סמלים עות'מאניים.

מהמט המשיך את כיבושיו באסיה, עם האיחוד מחדש של אסיה הקטנה, ובאירופה, עד בלגרד. מהמט השני נחשב לגיבור לאומי בטורקיה, ועל שמו נקרא גשר פתיה סולטאן מהמט באיסטנבול.

מינות (נצרות)

בנצרות, כמו ביהדות, התפתחו סיעות שהתייחסו לחלק מעיקרי האמונה, ודחו חלק אחר. כבר מראשית ימיה של הנצרות החלו להיווצר סיעות שדגלו בתורה מעט שונה מהמסורת המרכזית. הנצרות האורתודוקסית דחתה מעליה כל גורם בעל השפעה שהוביל את דרך הנצרות לשביל אחר, וראתה בסיעות אלה משום "מינות". המילה למינות ביוונית היא hairetikos, כלומר היכולת לבחור.

ההיסטוריה של כתות המינות בנצרות מתחילה עם הנצרות עצמה. כיוון שעבר זמן ניכר מהיווסדה של הנצרות ועד לגיבוש כללי הדוֹגמה הנוצרית, הספיקו לצמוח כתות רבות שדרכן הייתה שונה במידה זו או אחרת מן הדרך השלטת. המינים הראשונים היו אלו שתבעו להוסיף לחייב גויים שביקשו להתנצר בשמירת תורה ומצוות, בייחוד ברית מילה וכשרות; השליח פאולוס הוקיע אותם בחומרה.

צד אחר של המינות נעוץ בכתות הגנוסטיות, שקבלו על עצמן את הנצרות אולם המשיכו להחזיק בדעות מיסטיות שהנצרות דחתה. ימיה של הגנוסיס עתיקים מאלו של הנצרות. הכתות הגנוסטיות חשבו שניתן לשלב בין השתיים, אך השקפה זו נדחתה על ידי אבות הנצרות.

האמונה בישו כבן האלוהים ובישועה על ידיו, הצמיחה אף היא כתות מינות רבות, שנבדלו זו מזו בגרסאות השונות שלהן לתאולוגיה הנוצרית, שעיקריה הונחו כמה מאות שנים לאחר מכן בוועידות האקומניות, בעיקר בועידת כלקדון.

בנצרות הקדומה צמחו סיעות אחדות של מינות שחלקן נודע בימינו, בעיקר משום שקנו להן אחיזה באזורים מסוימים:

המינות הסבליאנית: פותחה על ידי סבליוס במאה ה-3; גרסה כי האל הוא למעשה אחד, ושלוש הפנים של השילוש הם רק צורות (modes) שונות שלו.

המינות האריאנית: נוסדה על ידי אריוס (בערך 256 - 336; Αρειος), שהיה תלמידו של לוקיאנוס מאנטיוכיה.

המינות הפלאגיאנית: נוסדה על ידי פלאגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409.

המניכאיזם: נוסדה על ידי מַני, צאצא של בית המלוכה הפרתי, שנולד בבבל בשנת 216 ומת ב-276.

המינות הדונאטיסטית: נוסדה על ידי דונאטוס הגמון קרתגו (בערך 315), שכפר ביעילות הסקרמנטים הניתנים על ידי כמרים שהם עצמם שרויים בחטא.

המינות הנסטוריאנית: נוסדה על ידי נסטוריוס (350-428; Nestorius), תלמידו של תיאודורוס ממופסואסטיה. מינות זו ברחה לפרס ועד היום יש לה כנסיות.

המינות המונופיזיטית: נוסדה על ידי אויטיכס, ראש המנזר בקונסטנטינופול, שטען שלישו יש רק ישות אחת – אלוהית. המונופיזיטים נפוצו במזרח האימפריה הרומית (ביזנטיון) ויש להם כנסיות שם.

המינות המונותליטית: פותחה במאה ה-7 ביוזמת הראקליוס קיסר ביזנטיון, בניסיון לאחות את הקרע שנוצר בקיסרות עקב המינות המונופיזיטית. גרסה כי יחד עם שני טבעים, היה לישו רצון אחד בלבד - אלוהי.בימי הביניים קמו כתות מיניות שמצען היה יותר חברתי מאשר דתי. אנשי דת שמאסו בנזירים החיים על חשבון העניים, קראו לחזרה אל הנצרות הקדומה ואל המקורות שבכתבי הקודש.

במאה ה-12 ניבא נזיר ציסטרציאני בשם יהויקים מפיורה, כי יבוא עידן חדש לרוח ישו ותורתו משכה את הפרנציסקנים. בהשראת חזיונותיו קמה תנועת הספיריטואליסטים. הספיריטואליסטים, שסיעה מתוכם נודעה גם כ"אחים הזוטרים" או "הקטנים" (Fraticelli), הטיפו לעוני ואביונות. תנועתם הוקעה כמינות ונרדפה על ידי האינקוויזיציה הקדושה. היא פתחה עידן חדש של מינות שהתבססה על פשוטי העם, מאחר שקראה לחיות בעוני ולא להחזיק נכסים, משום שזו הייתה דרך האביונות של ישו - לדעתם. האפיפיור יוהנס ה-22 ציווה לגרש את הספיריטואליסטים ולאסור את מנהיגיהם.

באותה תקופה צמחה כת מינות, שנקראה קתרים (=טהורים) או "אלביגנזיים" (על שם העיר אלבי, ממנה יצאו), שצצה על רקע מחאה חברתית והגיעה לידי אלימות ושפיכות דמים ורק בהתערבות כוחות מדיניים היא נבלמה. הקתרים ניסו לענות על בעיית הרוע בעולם בעזרת פיתוח תורת שתי הרשויות - הטוב והרע (שהגיעה מבולגריה ללנגדוק). היו ביניהם שהאמינו כי הרע הוא נצחי והוא שווה לכוח הטוב, אין בחירה חופשית והאדם יכול להיגמל רק בחסד האל וברחמיו. היו ביניהם שהאמינו בנפילת המלאכים לארץ על ידי השטן, ולדעתם הרע אינו נצחי, אך שולט הוא בעולם ואילו הנשמות יכולות להושיע את עצמן (בחירה חופשית). הקתרים הסתייגו מעולם החומר ומחיי המין. היו ביניהם שהאמינו כי ישו נוצר מחומר שמיימי והופיע כתינוק בבית לחם, ולא נולד מרחמה של מרים.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, יזם את מסע הצלב נגד האלביגנזים ולאחר מצור ממושך על העיר בזייה (בדרש בפי היהודים), נהרגו אלפי נצורים בשנת 1209. על רקע מאורעות אלו כתב אומברטו אקו את ספרו "שם הוורד".

המכשיר שהכנסייה הנוצרית השתמשה בו במלחמתה נגד המינות היה האינקוויזיציה. במוסד זה חקרו את כל אלו שנחשדו בכפירה, עינו אותם ואף הוציאום להורג. יש לציין שהאינקויזיציה לא פעלה נגד דתות מונותיאיסטיות אחרות, אלא רק כלפי מתנצרים שנחשדו בכך ששמרו אמונים לדתם הקודמת.

בתקופת הרפורמציה, נחשבה הנצרות הפרוטסטנטית למינות, אולם לאחר שנים ארוכות של מלחמות לא יכלה הכנסייה להדבירה ונאלצה להשלים עמה.

מסע הצלב השני

מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא מצרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 1147 – 1149. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר הטורקי זנגי בשנת 1144.

ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש.

בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל - כתקדים היסטורי - מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה - ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס הקדוש מכיר כ"צלבניות".

עוצר (שליט)

עוֹצֵר (במלרע) הוא שליט בפועל. במלוכה, עוצר מקבל בדרך כלל את השלטון בשל היעדרו של המלך, אי-יכולתו למלוך עקב נסיבות שונות, בדרך כלל בריאותיות, או מפאת גילו הצעיר של המלך החוקי. בפינלנד ובהונגריה, קציני צבא שימשו כעוצרים בהיעדרו של המלך, בעוד באיסלנד העוצר ייצג את מלך דנמרק כשליט המדינה עד שאיסלנד הפכה לרפובליקה בשנת 1944.

בסן מרינו, רפובליקה עצמאית המוקפת מכל עבריה על ידי איטליה, "הקצינים העוצרים" הם שניים שנבחרו להיות ראשי המדינה יחד.

בחבר העמים הפולני-ליטאי המלך נבחר לתפקידו בבחירות, מה שגרם לתקופות ביניים ארוכות ללא מלך. הפרימוס הפולני שימש אז כעוצר המדינה.

פיליפיקוס ברדנסוס, קיסר האימפריה הביזנטית

פיליפיקוס ברדנסוס קיסר ביזנטיון בשנים 711-713.

צאר

צאר (רוסית: царь, להאזנה (מידע • עזרה); בולגרית: цар) זהו תואר בו השתמשו שליטים של בולגריה (החל משנת 913), סרביה (במאה ה-14) ורוסיה הצארית והקיסרות הרוסית (בשנים 1547–1917). השם נגזר מהמילה "קיסר" (caesar), צאר בהגייה בשפות סלאביות. כאשר עמדה בראש הקיסרות הרוסית אישה, היא כונתה צארינה.

ברוסיה שלאחר פלישת המונגולים שימש, כנראה, התואר לתיאור שליט עצמאי. בתואר הזה נקראו קיסר ביזנטיון ושליטי אורדת הזהב. שליטי רוסיה החלו להשתמש בתואר זה במאה ה-15, בעיקר לצורך האדרת שם ממלכתם ביחסי חוץ לאחר פריקת העול המונגולי על ידי איוון השלישי.

את התואר החלו לשאת שליטי רוסיה באופן קבוע הן לצורכי פנים והן לצורכי חוץ החל משנת 1547, עת איוון האיום הוכתר כצאר רוסיה. הצאר האחרון משושלת רומנוב נרצח בעת מלחמת האזרחים הרוסית.

קונסטנטינופול

קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (ביוונית: Κωνσταντινούπολις, בלטינית: Constantinopolis) היא עיר עתיקה שהתקיימה במקום שבו נמצאת כיום איסטנבול. עם התפרקות האימפריה הרומית, הייתה קונסטנטינופול לבירת האימפריה הרומית המזרחית או האימפריה הביזנטית משנת 395 עד שנת 1453 (לא כולל תקופה קצרה בין השנים 1204–1261).

קיסרי האימפריה הביזנטית

להלן רשימה של קיסרי האימפריה הביזנטית.

ישנה בעיה בקביעה מתי נפסקת שרשרת הקיסרים של האימפריה הרומית ומתחילה שרשרת קיסרי האימפריה הביזנטית, ולכן יש מידה של הקבלה בין שתי הרשימות בנקודות מסוימות. חלק מהמתארכים מתחילים את המניין בשליטים שעלו אחרי דיוקלטיאנוס שפיצל את האימפריה הרומית לחלק מזרחי ומערבי מסיבות מנהליות בשנת 284, כך שהמניין מבחינתם צריך להתחיל עם קונסטנטינוס. נקודת פיצול אחרת היא קרב אדריאנופול בשנת 378 בתקופת שלטונו של ואלנס ותיארוכים אחרים קובעים את הפיצול ברשימה רק החל מתקופת תאודוסיוס הראשון ובית תאודוסיוס שאחריו שעמו פוצלה האימפריה באופן סופי. ישנם עוד כאלו המתארכים את מועד תחילת המניין לתקופת הרקליוס, שהמיר את התואר האימפריאלי המסורתי אוגוסטוס בתואר בזילאוס (המלה היוונית למלך) והמיר את השימוש בלטינית בשימוש ביוונית.

תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית (המאה ה-11)

תאודורה (ביוונית: Θεοδώρα, "מתת האל"; 984 - לאחר 31 באוגוסט 1056) הייתה קיסרית האימפריה הביזנטית מה-11 בינואר 1055 ועד מותה. היא הייתה בתו של הקיסר קונסטנטינוס השמיני ורעייתו הלנה. בנוסף, שלטה לצד אחותה זואי במשך כחודשיים ב-1042 ומאז ועד 11 בינואר 1055 גם לצד בעלה, קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס. תאודורה הייתה הקיסרית האחרונה בשושלת המקדונית, מכיוון שלא הותירה אחריה יורשים.

תאודורה הייתה מיועדת במקור לנישואין עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה אוטו השלישי. בגלל שכנראה לא ניחנה ביופי רב, נדחתה ועל פניה הועדפה אחותה הבכורה זואי. גם נישואיה של האחרונה לא צלחו, שכן אוטו השלישי מת לפני החתונה המיועדת. תאודורה התכוונה לפרוש לחיים בגינצאום, כאשר מותו של דודה בסיליוס השני ומותו הקרב של אביה (בלי שהותיר אחריו בנים), הותיר לה את השלטון. אביה, עם זאת, דרש כי תינשא לרומנוס, המועמד המתאים מבחינתו לשבת על כס המלוכה לצד ביתו. תאודורה סירבה: ראשית, רומאנוס היה נשוי (אשתו הייתה אמורה לפרוש למנזר כתוצאה מן הנישואין) ושנית, הוא היה קרוב משפחה רחוק (בן דוד מדרגה שלישית) שלה. אחותה, זואי, הסכימה לנישואין והפכה לקיסרית לצד בעלה. ב-1032 שלחה זואי את תאודורה למנזר, אך בשנת 1042 נקראה לכס המלוכה, כקיסרית-משותפת עם זואי, לאור דרישת הסנאט. חודשיים לאחר מכן, עם נישואיה של זואי לקונסטנטינוס התשיעי המשיכה תאודורה לכהן רשמית לצידם כקיסרית. עם מותה של זואי ב-1050, שבה תאודורה למנזר.

לאחר מותו של קונסטנטינוס התשיעי המשיכה תאודורה למלוך במשך כשנה, כאשר מיכאל השישי סטרטיוטיכוס נבחר על ידי תאודורה לרשת אותה. אך הוא הודח על ידי איסאאקוס הראשון קומננוס, מייסד השושלת הקומננית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.