ביזה

ביזה היא לקיחת רכוש שבעליו עזבו את המקום או חסרים יכולת להתנגד. פעולה זו נפוצה בעיקר בימי מלחמה ובימי אסונות הגורמים לאנארכיה זמנית, כגון - רעידת אדמה או פיגוע טרור המוני. בתנ"ך מכונה כל לקיחת שלל "ביזה".

NOEast18Ap06YouLootWeShootMazda
אזהרה על בית בניו אורלינס לאחר הוריקן קתרינה: "אתם בוזזים - אנחנו יורים"

ביזה בזמני מלחמה

שני סוגים של ביזה עשויים להתבצע בזמן מלחמה: ביזה שנערכת על ידי צבאות, וביזה שנערכת על ידי אזרחים שמנצלים את מצב השלטון הרופף כדי לבזוז רכוש. ביזה צבאית עשויה להיות מאורגנת, כלומר - מבוצעת על ידי כלל החיילים על פי הוראות מלמעלה, או בלתי מאורגנת, ומתבצעת על ידי חיילים בודדים במטרה להשיג רווח אישי. ביזה משני הסוגים הייתה נפוצה מימי קדם ועד למאות האחרונות, כשהייתה נחשבת למעשה לגיטימי בזמן מלחמה. במספר מקומות בתנ"ך ניתן לראות כי הביזה הייתה נאספת ומחולקת על פי כללים ידועים. דוד המלך אף קבע כלל מנחה - השלל מתחלק בין הכוח הלוחם לכוח העורפי:

אֵת אֲשֶׁר-נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת-הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ, בְּיָדֵנוּ. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה: כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים--יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.

על פי המשפט הבינלאומי ואמנת ז'נבה, אסורה הביזה, למעט רכוש ממלכתי שלקיחתו מותרת כשלל מלחמה. עם זאת, ביזה בלתי מאורגנת היא תופעה המתרחשת כמעט בכל מלחמה, גם בידי צבאות של מדינות דמוקרטיות. גם ביזה מאורגנת לא נעלמה מן העולם. לדוגמה - ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים בתקופת הרייך השלישי, או בזמן מלחמת המפרץ הראשונה אז נבזזה כווית באופן מאורגן על ידי כוחות עיראקיים.

ביזה בצה"ל

בצה"ל אסורה הביזה בפקודות מטכ"ל, על פי כללי המשפט הבינלאומי. סעיף 74 לחוק השיפוט הצבאי קובע כי: "חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו - מאסר עשר שנים". עונש על ביזה חמור הרבה יותר מעונש על גניבה רגילה, שדינה שנתיים בלבד. ואולם השופטים הצבאיים נוטים להקל בדין ואינם נוהגים לגזור יותר מאשר חמישה חודשי מאסר בפועל. מקרי ביזה שהתרחשו במהלך מבצע חומת מגן עוררו ביקורת ציבורית[1][2].

ביזה בזמני אסונות

מקרי ביזה עשויים להתרחש כמעט בכל אירוע הגורם להתרופפות זמנית של הסדר באזור מסוים, כמו בעת סופה או רעידת אדמה, אך גם בעת התרחשות מהומות ופיגועי טרור. כדי להילחם בתופעות כאלה ננקטת בדרך כלל יד קשה על ידי הרשויות כנגד בוזזים, עם נוכחות רבה של כוחות משטרה או צבא במקומות המועדים לביזה. במדינות מסוימות הותר לכוחות השיטור לירות בבוזזים, כגון בניו אורלינס, בזמן אסון הוריקן קתרינה.

על הביזה אחראים בדרך כלל עבריינים אך עשויים להצטרף אליה גם אנשים מן השורה, תוך שהם נותנים לגיטימציה למעשיהם מסיבות שונות, כגון פיצוי על רכוש אישי שאבד ומחשבה שאחרים ממילא יבזזו את הרכוש או שהוא ממילא ייהרס. לעיתים מתבצעת ביזה לצורכי הישרדות - איסוף של דברים חיוניים כמו מזון, תרופות ודלק. ביזה כזאת עשויה להתבצע אף בצורה מאורגנת, על ידי הרשויות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עמוס הראל ועתי"ם, חודש מאסר לחייל שבזז כסף בג'נין, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2002
  2. ^ הרב לאו: יש לעקור מן השורש מעשי ביזה שנעשו בצה"ל, באתר ערוץ 7, 25 באוגוסט 2002
1 במרץ

1 במרץ הוא היום ה-60 בשנה (61 בשנה מעוברת), בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 305 ימים.

25 באוקטובר

25 באוקטובר הוא היום ה-298 בשנה (299 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 67 ימים.

3 ביוני

3 ביוני הוא היום ה-154 בשנה (155 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 211 ימים.

אופרה-קומיק

האופרה-קומיק (בצרפתית: Opéra-Comique) הוא שמם של להקת אופרה ובית אופרה בפריז. הבניין נמצא בכיכר בואלדייה, ברובע השני של פריז, סמוך לבורסה הפריזאית ולא רחוק מן האופרה גרנייה, בית האקדמיה המלכותית למוזיקה.

האופרה-קומיק הוא אחד מששת התיאטראות הלאומיים של צרפת.

להקת האופרה-קומיק נוסדה בשנת 1714 לאפשר חלופה של אופרה צרפתית לאופרה האיטלקית ששלטה אותו זמן באירופה. ההפקות באופרה-קומיק נבדלו מאלה של האקדמיה המלכותית למוזיקה בהיותן רשמיות פחות בדרישות שהציבו. האופרה הקומית הצרפתית, לפחות במאה ה-19, לא הייתה קומית בהכרח; המונח חל על קטגוריה רחבה הרבה יותר.

המלחינים החשובים בתולדות האופרה-קומיק הם אובר, הלוי, ברליוז וביזה. יש מקום להזכיר גם את ניקולא-שארל בוקסה הנבלן האקסצנטרי המפורסם, שחיבר גם הוא שבע אופרות ללהקת האופרה-קומיק. האופרה קומיק הייתה הראשונה להעלות את "כרמן" של ז'ורז' ביזה.

עמודי התווך של רפרטואר האופרה-קומיק במהלך שנותיה היו היצירות הבאות, שהלהקה ביצעה כל אחת מהן יותר מ-1,000 פעמים: אבירות כפרית של פייטרו מסקאני, "בית הכפר" של אדולף אדם, "הגברת הלבנה" של פרנסואה-אנטואן בואלדייה, "הדומינו השחור" של דניאל אובר, "בת הגדוד" של גאטנו דוניצטי,, "לאקמה" של לאו דליב, "מאנון" ו"ורתר" של ז'יל מאסנה, "מיניון" של אמברואז תומא, "כלולות ז'אנט" של ויקטור מאסה, "אחו הפקידים" של פרדיננד ארול, טוסקה ולה בוהם של ג'אקומו פוצ'יני, וכרמן של ז'ורז' ביזה, שבוצעה למעלה מ-2,500 פעמים.

הצגת הבכורה האומללה של "קללת פאוסט" מאת ברליוז נערכה ב-6 בדצמבר 1846 באופרה-קומיק. הייתה זו אחת המכשלות הקשות ביותר בקריירה שלו, שהותירה אותו בחובות כבדים והשפיעה במידה רבה על גישתו לביצוע המוזיקה שלו בפריז.

עוד הצגת בכורה מרשימה בתולדות האופרה-קומיק הייתה לאופרה היחידה של דביסי, "פליאס ומליסנד", ב-30 באפריל 1902.

אופרה קומית

אופרה קומית (בצרפתית: Opéra comique) היא סוגת אופרה, המכילה דיאלוג מדובר, ולעיתים רצ'יטטיבים, נוסף לאריות. מקורה ב-opéra comiques en vaudevilles של תיאטראות הירידים בסן ז'רמיין וסן לורן (ובמידה פחותה ב-Comédie-. Italienne). ששילבה נעימות פופולריות קיימות עם קטעים מדוברים. על אף שמה, האופרה הקומית, או בשמה הצרפתי "אופרה קומיק", הנקשרת עם התיאטרון הפריזאי באותו שם, אופרה-קומיק, לא תמיד היא קומית או קלילה באופיה. למעשה, כרמן של ביזה, כנראה ה"אופרה קומיק" המפורסמת ביותר, היא טרגדיה. לעיתים מבלבלים אותה עם הגרסה הצרפתית בת המאה ה-18 של האופרה בופה האיטלקית, שנודעה בצרפת בשם אופרה בופון (שהיא מצדה שונה מן ה-opéra bouffe של המאה ה-19).

אריה (מוזיקה)

אַרִיָה (Aria) (משמעות באיטלקית: 'אוויר') הוא מונח הקשור לעולם המוזיקה ופירושו חיבור שירי באופרה או אורטוריה. קיימות אריוֹת למגוון קולות רחב.

החל מראשית דרכה התבססה האופרה על שילוב בין אריה, שהיא קטע סולו של אחד הזמרים המבטא בדרך כלל מצב-רוח או הלך רגשי, לבין הרצ'יטטיב, קטע מושר או מדובר המשמש לקידום העלילה.

בין האריות הידועות ניתן למנות את "שיר הטוראדור" מאת ביזה, מתוך האופרה "כרמן"; או "האישה היא יצור הפכפך" (לה דונה א מובילה) מאת ג'וזפה ורדי, מתוך האופרה "ריגולטו".

בתקופת הבארוק היה שימוש נרחב באריות מסוג "אריה דה קאפו". בסוג זה, שפותח על ידי המלחין האיטלקי אלסנדרו סקרלטי, יש שלושה חלקים, שהאחרון בהם מהווה חזרה (מוזיקלית ומילולית) על החלק הראשון.

הוריקן קתרינה

הוריקן קתרינה (באנגלית: Hurricane Katrina) היא סופת הוריקן אשר חצתה את פלורידה ופגעה בחופי ארצות הברית בקרבת העיר ניו אורלינס שבלואיזיאנה ב-29 באוגוסט 2005.

הסופה החלה כשקע טרופי באזור איי בהאמה ב-23 באוגוסט, ולמחרת פגעה בחופי פלורידה ליד העיר מיאמי. היא הוגדרה תחילה כבעלת דרגה 1 בסולם סאפיר סימפסון, אולם לאחר שחצתה את פלורידה, בעת המעבר מעל מפרץ מקסיקו, התחזקה הסופה וסווגה לסופה מדרגה 5 (הדרגה החזקה ביותר). עינה של הסופה הגיע לקוטר של 48 ק"מ, ומהירות הרוח של הסופה הגיעה ל-278 קמ"ש בעת פגיעת הסופה בחוף לואיזיאנה.

בשל הסכנה של הסופה הורתה ממשלת לואיזיאנה על פינוי של העיר ניו אורלינס. החשש העיקרי היה הצפת העיר אשר 70% משטחה מצויים מתחת לפני הים, ובשל החשש מהגלים הצפויים להגיע לגובה של 8 - 11 מטרים מעל פני הים ולעבור מעל הסוללות המגינות על העיר מפני הצפות.

לפחות 1,836 בני אדם נספו כתוצאה מהסופה, דבר שהפך אותה לסופה הקטלנית ביותר בארצות הברית מאז 1928. רוב הנספים היו בני מיעוטים עניים אשר לא הצליחו להיחלץ מהעיר בכוחות עצמם. בנוסף לכך, היו דיווחים על תופעות של ביזה ופשע. על פי הערכות, הסופה גרמה לנזק של 81 מיליארד דולר (במחירי שנת 2005), מה שהפך אותה לאסון הטבע היקר בהיסטוריה של ארצות הברית, נכון ל-2017.

אצבע מאשימה הופנתה לעבר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש וממשלו על אדישות ועל כישלון הסיוע לתושבים, שעירם הפכה למעין עולם שלישי בתוככי ארצות הברית. מכל רחבי העולם הוצע סיוע הומניטרי.

השושלת הסלג'וקית

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

וסאל

וסאל (Vasall) היה אדם שנכנס בעסקת מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים, לרוב צבאיים.

בתקופה המרובינגית פירוש המילה ווסאל היה עבד וכך גם התייחס החוק הסאלי אל המונח. במהלך המאה ה-8 התחילו להשתמש במונח וסאל גם כלפי אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.

ז'ורז' ביזה

אלכסנדר-סזאר-לאופולד ז'ורז' ביזה (בצרפתית: Alexandre-César-Léopold Georges Bizet‏; 25 באוקטובר 1838 - 3 ביוני 1875), היה מלחין צרפתי.

ביזה נולד סמוך לפריז להורים בעלי רקע מוזיקלי - אביו היה מורה לפיתוח קול ואמו הייתה פסנתרנית. את יסודות המוזיקה רכש במהירות, ואביו עודד אותו לכיוון ההלחנה. בגיל עשר התקבל לקונסרבטואר של פריז ובין מוריו היו שארל גונו, אנטואן מרמונטל וז'אק הלוי, שלימים יהיה לחותנו.

במהלך קריירת לימודים מבריקה בקונסרבטואר, זכה ביזה בפרסים רבים, בתחומי הנגינה וההלחנה. החשוב בהם, בשנת 1857, היה "פרס רומא" היוקרתי, שאיפשר לו לימודים בלי דאגות פרנסה למשך חמש שנים. ביזה התבלט ביכולותיו הפסנתרניות, אך העדיף שלא לנצל את כישוריו אלה וכמעט לא הופיע בפומבי. עם שובו לפריז לאחר קרוב לשלוש שנים באיטליה, מצא שבתי האופרה העיקריים בעיר נוטים להעלות את הרפרטואר הקלאסי המקובל ולהתעלם מיצירות של מלחינים חדשים. גם יצירות שכתב לפסנתר ולתזמורת נדחו ברובן; כתוצאה מכך, קפאה הקריירה שלו על שמריה והוא התפרנס בעיקר מעיבוד והעתקה של מוזיקה מאת מלחינים אחרים. חסר-מנוחה ומשתוקק להצלחה, החל במספר רב של מיזמי תיאטרון בשנות ה-60 של המאה ה-19, שאת רובם נטש. ליצירה הראשונה הרצינית שלו נחשבת האופרה "דולי הפנינים" מ-1863. היצירה זכתה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך הקהל הדיר רגליו מן האופרה ואחרי שמונה-עשרה הצגות היא ירדה מן הבמה.

אחרי מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871, שבה שירת במשמר הלאומי, כתב ביזה אופרה במערכה אחת, "ג'מילה", המתרחשת בקהיר. האופרה לא נחלה הצלחה, אך סוויטה תזמורתית מתוך המוזיקה למחזה "הנערה מארל" של אלפונס דודה זכתה לפופולריות מיידית. הפקת האופרה האחרונה של ביזה, "כרמן", שעלילתה מבוססת על סיפור של פרוספר מרימה על חייה הטראגיים של צוענייה, ורצופה מעשי בגידה, מעילה באמון ולבסוף רצח, נדחתה מחשש שנושאיה יפגעו בקהל הצופים. תגובת הקהל לבכורה של האופרה ב-3 במרץ 1875, שכללה קריאות בוז והשלכת חפצים, גרמה לביזה להשלים עם היותה כישלון חרוץ; הוא מת כתוצאה מהתקף לב כעבור שלושה חודשים ולא זכה לראות בהצלחתה יוצאת הדופן ומאריכת הימים של יצירתו, הנחשבת לאחת האופרות המצליחות ביותר בתולדות המוזיקה. עם חלוף הזמן נחשבת "כרמן" לאחת האופרות האהובות ביותר על קהל שוחרי האופרה, וקטעים רבים בה הפכו ללהיטים כמו "שיר הטוראדור", וה"הבנרה".

יואש (מלך ישראל)

יְהוֹאָשׁ (או יוֹאָשׁ) מלך על ממלכת ישראל בשנים 800 עד 784 לפנה"ס. מוזכר גם בכתובת האשורית של אדד-ניררי השלישי, שנכתבה על גבי אסטלה שנמצאה בתל א-רימאח, כמעלה מס לאשור, "הוא (=אדד-נררי) קיבל את המנחה של יואש משומרון (Iu'ash Samirināya)".יהואש מלך לאחר ימי השפל של ממלכת ישראל בימי אביו יואחז. על המפנה במצבה המדיני של ישראל שחל בימי יהואש נכתב בספר מלכים:

חוגי הנביאים ובראשם אלישע הנביא (שהיה אז זקן מופלג) עודדו את מלך ישראל למסע שחרור לאומי ולמלחמת חורמה בארם. אלישע הזקן קרא ל"חֵץ-תְּשׁוּעָה לַיהוָה וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת-אֲרָם בַּאֲפֵק עַד-כַּלֵּה" (ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"ז). באורח סמלי תבע הנביא ממלך ישראל "לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ-שֵׁשׁ פְּעָמִים" (שם, יט). מפנה מדיני זה כרוך כנראה בתבוסת ארם בידי מלך אשור אדד-ניררי השלישי בשנת 804 לפנה"ס.

על עוצמתה החדשה של ישראל מעידה העובדה שאמציה מלך יהודה שכר מיואש 100,000 חיילים על מנת לשתפם במסעו נגד אדום: "וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר-כָּסֶף" (דבה"ב כה, ו). לפי המסורת המובאת בספר דברי הימים, ויתר אמציה בסופו של דבר על השימוש בחיל זה ושילחם לישראל בחזרה, מה שעורר את כעסם של החיילים המוחזרים ובתגובה לכך הם פשטו על ערי יהודה, בזזו ביזה והרגו הרג רב: "וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד-בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה (שם, יג). כנראה בתגובה על כך נאמר במלכים ובדברי הימים שאמציה, לאחר ששב ממסעו באדום שלח למלך ישראל הכרזת מלחמה. מלך ישראל ניסה אמנם להניאו מצעד זה אך המלחמה פרצה בסופו של דבר וצבא יהודה הובס. צבא ישראל פרץ את חומת ירושלים ולקח את כל הזהב והכסף שבאוצרות המקדש ובאוצרות בית המלך.

אחריו שלט בנו ירבעם השני שבימיו הגיעה ממלכת ישראל לשיא גודלה.

כרמן

כרמן (בצרפתית: Carmen) היא אופרה צרפתית מאת המלחין ז'ורז' ביזה. הלברית מבוססת על הנובלה "כרמן" מאת פרוספר מרימה ונכתבה על ידי אנרי מֵייָאק (Meilhac) ולודוֹויק הַלֵוִי.

הצגת הבכורה של האופרה הייתה באולם האופרה קומיק שבפריז ב-3 במרץ 1875. במשך שנה לאחר הופעת הבכורה נחשבה האופרה "כרמן" לכישלון, וכונתה על ידי המבקרים "לא מוסרית" ו"מלאכותית". כיום כרמן היא אחת האופרות הפופולריות ביותר בעולם. לפי הארגון אופרה אמריקה האופרה כרמן מדורגת במקום הרביעי ברשימת האופרות המוצגות ביותר בצפון אמריקה.

האופרה מספרת את סיפורה של כרמן, צוענייה יפהפייה חמת מזג, ששברה את לבם של מחזרים רבים. היא מחזרת אחרי קורפורל (רב"ט) דון ז'וזה מחיל המשמר ומשכנעת אותו להישאר עמה בלילה אחרי שעת השיבה לבסיס. שבוי בקסמה הוא עורק ומצטרף לקבוצת המבריחים שכרמן שייכת אליה. לאחר שכרמן בטוחה בהשפעתה עליו, היא מתנערת ממנו לטובת לוחם הפרים אסקמִיוֹ.

חלקים מסוימים מהאופרה מוכרים מאוד כיצירות בפני עצמן, בהן הפרלוד - שיר הטוראדור והאריה - ההבנרה, וכן "סוויטת כרמן" שהיא עיבוד של רודיון שצ'דרין ומכילה קטעים מוכרים מן האופרה.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מלחמה

מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח, לדוגמה, שליטה בטריטוריה מסוימת או על אוכלוסייה מסוימת. הגדרה אחרת אומרת שמלחמה היא ניסיון לשינוי זמן היסטורי באמצעים אלימים.

לרוב מלחמה מתרחשת לאחר שטכניקות דיפלומטיה אחרות לא הצליחו לפתור סכסוך. על כך נאמר "המלחמה היא המשך המדיניות בצורה אחרת" (קרל פון קלאוזביץ). המלחמה היא אסון מעשה ידי אדם: אנשים רבים נהרגים בה, נפצעים והופכים לנכים ונגרם נזק רב לרכוש ולסביבה.

מלחמה שונה מקרב בודד בכך שהיא רחבת היקף הרבה יותר מקרב (על פי רוב), הן מבחינת זמן והן מבחינת מקום, ובהתאם מלחמה כוללת מספר קרבות.

המלחמה היא אחת התופעות העתיקות ביותר בהיסטוריה של האנושות והתנהלה מרגע שבני האדם החלו להתארגן בקבוצות. המלחמה נגרמת בגלל אלמנטים כגון: דת, תרבות, משאבים מוגבלים, מסורת, מנהגי טקס ופולחן. מלחמה מתנהלת בעזרת: תכנון, אסטרטגיה, ניהול משאבים, מדע, פיקוד, אומץ לב, גבורה, מוות ועוד. כתוצאה מהאינטנסיביות הרבה והמימד הדרמטי העז שבמלחמה, היא נהפכה למוקד השראה עיקרי לרבות מיצירות האמנות והתרבות בתולדות האנושות: תעודות, ציורים, שירים, רומנים ספרותיים, מחקרים היסטוריים, מחזות, סרטי קולנוע, מוזיקה ועוד. למרות כל אלה, המלחמה גורמת להרס רב. עד היום היא כילתה מאות מיליוני בני אדם וגרמה לבזבוז משאבים רב, לעוני, למחסור (אחרי ביזה), לרעב (כחלק מטקטיקת אדמה חרוכה), למגיפות (כמו השפעת הספרדית) ולזיהום הסביבה. הפציפיסטים מתנגדים למלחמה, בעוד המיליטריסטים רואים במלחמה דבר חיובי.

סולאווסי

סוּלָאווֵסִי (שם קודם: סלבס) הוא אחד מאיי אינדונזיה והאי הרביעי בגודלו בדרום-מזרח אסיה. האי מיושב על ידי מגוון רחב של קבוצות אתניות שונות, הנבדלות זו מזו בדתן, שפתן, ומנהגיהן. אוכלוסיותו מונה כ-16 מיליון איש. הקבוצות העיקריות הן מָקָאסָר ובּוּגִיס בדרום, מִינָהָאסה וגוֹרוֹנְטָאלוֹ בצפון, וטוֹרָאגָ'ה וקבוצות נוספות במרכז.

התרבויות השונות במגוון האי מצטיינות במלאכות שונות כגון האריגה, הריקוד וחריטת העץ. מבין אלה בולטת במיוחד האדרכילות המסורתית של הטוראג'ה, המתאפיינת בגגות מעוקלים דמויי קרני תאו מים, ובעיטורי עץ מתוחכמים.

מבחינה דתית, האי מיושב ברובו על ידי מוסלמים, אך קיימים בו ריכוזי נוצרים, במינהאסה בצפון ובפּאלוּ ובטוראג'ה במרכז. קיים מתח בין-דתי ניכר באי, שנתן את אותותיו לראשונה במהומות בין דתיות שפרצו ב-1998 במרכז סולאווסי, באזור העיר פּאלוּ, ונמשכו עד 2001. גם לאחר מכן חזרו ונשנו אירועים אלימים על רקע דתי, לאחרונה ב-2006, כשמהומות פרצו על רקע הוצאתם להורג של שלושה פעילים-לשעבר של מיליציה נוצרית.

במנאדו יש קהלה יהודית שמורכבת מאנשים ששבו ליהדות אחרי שהוריהם הזדהו כמאמינים בדתות אחרות. קהילה זאת זוכה לסובלנות מהמועצה העירונית שיש בה לא מעט נוצרים. בית הכנסת היחיד הקים באינדונזיה נמצא בעיר, והוא פעיל, אנדרטה דמוית מנורת המקדש עומדת במקום בולט במנאדו.

ב-28 בספטמבר 2018 הרסה רעידת אדמה את הערים פאלו ודונגגאלא, וגרמה לצונאמי בגובה 3 מטרים שהציף את החופים לאחר הרעש. נקטלו 832 בני אדם, והעריך האו"ם ש-191000 בני אדם זקוקים לעזרה. נבזזו חנויות שנהרסו, ובוזזים נלכדו בידי כוחות הביטחון. נשיא אינדונזיה ג'וקו וידודו שבקר במקום הבטיח שיפוצו בעלי החנויות הבזוזות וזכה לאהדה. צולמו אנשים שחפשו ציוד בשרידי בתים שנהרסו לחלוטין, לא לצורך ביזה, אלא כדי לחלץ מה שנתן, בין היתר חולצה ילדה קטנה בחיים, וציוד כמו מיקרוגל ואופנוע.

באי מגוון עשיר של חי וצומח טרופי, כשרבים מן המינים הם אנדמיים, כלומר ייחודיים לאי. בין היתר יש בו 127 מיני יונקים, כש-79 מתוכם הם אנדמיים. בולטים ביניהם מינים מסוימים של טרסיוס, אנואה ההרים, אנואה השפלה, מקוק שחור ובָּבִּירוּסָה (חיה דמוית חזיר). ב-18 בספטמבר 1997 מצא חוקר דגים בשם מארק ארדמאן דג לטימריה מת בשוק דגים בעיר מנאדו, הגלוי המרעיש גרר חפושים אחר מקורותיו. בשנת 1998 נמצא דג לטימריה חי במים עמוקים סמוך לחופי חצי האי מינהאסא שבצפון, והתברר שהוא שורץ לכל אורך החוף הצפוני. ב-30 ביולי 1998 זהו חוקרים אינדונזיים את הדג כמין לטימריה שני, Latimeria menadoensis, שנוסף למין הנפוץ באיי קומורו ובחופי דרום אפריקה ומצר מוזמביק. התגלית גררה שנוי בחוקי הדיג באינדונזיה.

סקסופון

הסקסופון הוא כלי נגינה העשוי ממתכת ברונזה או פליז, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ.

את הסקסופון המציא בונה הכלים הבלגי אדולף סאקס (Adolphe Sax) בשנת 1841, והוא נקרא על שמו עד היום.

על אף שהוא עשוי ברובו ממתכת, שייך הסקסופון למשפחת כלי הנשיפה מעץ כיוון שפיית הכלי אופיינית לכלי נשיפה מעץ. למידע נוסף על ההבדלים בין כלי עץ למתכת ראו כלי נשיפה.

עוג (פנטזיה)

עוג או אוגְר (Ogre) הוא כינוי לצאצא לגזע דמיוני המופיע בספרים, סיפורי פנטזיה, משחקי תפקידים ודומיהם.

עוגים מתוארים לרוב כיצורי ענק חזקים ומפחידים, שהורגים ושומרים על מקומות מסוכנים. לעיתים הם מתוארים גם כטיפשים, שחצנים ורברבנים. העוגים מתקיימים על ביזה ומנהלים אורח חיים שבטי. לעיתים הם נוטים לשנות צורה.

דמויות העוג הופיעו במספר סרטים, ספרים ומשחקים ידועים. בסרט האנימציה "שרק", כוכב הסרט הוא מפלצת ירוקה המתוארת כ-Ogre. במשחק "Tekken 3" אחת הדמויות היא מפלצת ירוקה גדולה ויורקת אש בשם "Ogre". הדמות מופיעה גם במשחק התפקידים "מבוכים ודרקונים". בנוסף, הדמות "עוג" מופיעה גם בסדרת ספרי "רומח הדרקון.

פרשת וגנר (ספר)

פרשת ואגנר (מגרמנית: Der Fall Wagner) הוא ספר פילוסופיה גרמני מאת פרידריך ניטשה, אשר פורסם לראשונה בשנת 1888. בספר ביקר ניטשה את המוזיקאי ריכרד ואגנר והסביר כי בשל התקרבותו של ואגנר לפולקיזם ולאנטישמיות, הוא מכריז גט כריתות על המלחין (שנפטר כמה שנים קודם לכן). לדבריו של ניטשה, המוזיקה של ואגנר הפסיקה להיות בעלת "השפעה פילוסופית", ובאופן אירוני מושווה לזו של ז'ורז' ביזה. אמנם, ניטשה מתייחס לפרשת ואגנר רק כתסמין של "מחלה כללית" הפושה לדבריו ברחבי אירופה, הלא היא מחלת הניהיליזם.

הדעה המוצגת בספר מנוגדת בתכלית להערצה הראשונית של ניטשה אל ואגנר. בחלקו השני של הולדת הטרגדיה, הוא משבח את ואגנר כמי שהצליח לייצר מוזיקה הפורצת את גבולות ההבנה האנליטית חסרת הרגש למוזיקה. התרחקותו של ניטשה מוואגנר באה לידי ביטוי עוד לפני פרסום פרשת ואגנר ובאחת היצירות האחרונות בחייו, "ניטשה נגד ואגנר", הוא חוזר לעסוק בפרשה ומנסה להוכיח מתוך כתביו, כי עמדתו העקרונית לגבי מוזיקה נשארה עקבית ורק היחס הראשוני לוואגנר היה מוטעה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.