ביברס

אל-מלכ א-זאהר רוכן א-דין ביברס אל-בונדוקדאריערבית: الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس‭ ‬البندقداري, תעתיק מדויק: אלמלכ אלט'אהר רכן אלדין ביברס אלבנדקדארי; סביבות שנת 12281 ביולי 1277) הידוע בשם בַּיְבַּרְס (מכונה "המלך המנצח")[1], היה סולטאן ממלוכי של מצרים וסוריה משנת 1260 ועד מותו. נודע כמצביא וכשליט מוכשר במיוחד.

ביברס
الظاهر بيبرس البندقداري
تمثال للسلطان الظاهر بيبرس
שושלת השושלת הבחרית
BaibarsBridge22a
סמלו של הסולטאן ביברס, חקוק על אחת מאבני גשר ביברס אותו הקים מצפון ללוד
Emir Qurqumas complex, Northern Cemetery, Cairo
מסגד ביברס בקהיר

חייו של ביברס עד לשעבודו

שנת לידתו של ביברס לא ידועה בוודאות. יש מקורות הטוענים כי נולד בשנת 1220/21 (ד'הבי), או בשנת 1223 (אבן תע'רי ברדי), או ב-1227/28 (לפי אבן שדאד); המקורות נוקבים ב"שנה היג'רית", שללא תאריך מדויק מכסה על פי רוב שנתיים בלוח הגרגוריאני. התאריך המקובל על רוב החוקרים הוא האחרון.

מוצאו של ביברס הוא משבט שהשתייך לברית השבטים הטורקיים הקיפצ'אקים, שנדדו בערבות דרום רוסיה של ימינו (אזור שנודע באותה העת כדשת-י קפצ'אק, קרי: הערבה הקיפצ'אקית). החשש מהתפשטות האימפריה המונגולית הניע את שבטו של ביברס לנדוד בשנת 1241 לאזור חצי האי קרים ולבקש שם את חסותו של הח'אן המקומי. למרות שקיבלו מהח'אן הבטחת חסות, העדיף ההוא לתקוף את השבט הקיפצ'אקי ולמכור חלק מבניו לעבדות. ביברס, שהיה אז בסביבות גיל 14, נמכר לעבדות ונשלח לשוקי העבדים בסוריה.

במקורות מתואר ביברס כגבר שחום עור גבוה, בעל עיניים כחולות וקול רם. באחת מעיניו היה לביברס כתם לבן - כנראה פגם מלידה.

קורותיו של ביברס עד שהצטרף לשירותו של א-צאלח איוב

אדונו הראשון רכש את ביברס תמורת 800 דרהם כסף, אך השיבו חזרה לסוחר העבדים בגלל הכתם הלבן שבאחת מעיניו. אמות המידה החשובות ביותר בקניית עבד ממלוכי היו מראהו החיצוני ובריאותו הגופנית, לכן סביר שביברס נרכש בסכום נמוך. לשם השוואה, קלאון שנודע כיפה תואר, נמכר ב-1000 דינרי זהב, פי 25 מסכום מכירתו של ביברס.

לאחר שקיבל בחזרה את ביברס הציע אותו סוחר העבדים לנסיך האיובי של חמה. אמו של הנסיך הצעיר שכנעה אותו שלא לרכוש את ביברס בשל הכתם בעינו, בטענה שהדבר משווה לו חזות מרושעת. לבסוף נמכר ביברס לעלאא א-דין אידכין א-צאלחי אל-בנדקדאר, שהיה אחד מאמיריו של א-צאלח איוב שהוגלה על ידי אדונו לחמה. זמן מה אחר כך, החזיר א-צאלח איוב את אידכין מגלותו אך כתוצאה מפרשה נוספת בה היה מעורב אמיר זה, שב אדונו הסולטאן והגלה אותו, ובשנת 1246 כלא אותו והחרים את כל רכושו. את ביברס צירף א-צאלח איוב לשורות הממלוכים שלו, והציב אותו בגדוד הממלוכים הבחריים.

קרב מנצורה

בקרב מנצורה, ב-8 בפברואר 1250, היה ביברס כמפקד גדוד הממלוכים הבחריים, אמון על הגנת העיר מנצורה. לאחר שמפקד הצבא הממלוכי פאח'ר א-דין נהרג בהתקפת פתע של הצלבנים, נטל ביברס את הפיקוד לידיו. הוא גרר את הצלבנים למלכודת בסמטאות העיר, שם נהרגו מרבית התוקפים, ומיד אחרי כן יצא להתקפת נגד על מוצבי הצלבנים מחוץ לעיר, כשבקושי רב עלה ביד הצלבנים להחזיק בעמדותיהם. הגם שהקרב נסתיים ב"ניצחון פירוס" צלבני, תוצאותיו נחשבות בין הגורמים לתבוסת הצבא הצלבני בקרב פארסכור כחודשיים אחר כך, קרב שגם בו מציינים חוקרים את חלקו של ביברס בלחימה. במערכה זו המלך הצרפתי נפל בשבי הממלוכים, ושוחרר רק לאחר תשלום כופר נפש גדול.

קץ שלטון השושלת האיובית במצרים

Baibars from the Israel Museum - Jerusalem
סמלו של הסולטאן ביברס, אשר נמצא במצודת צפת. נמצא כיום במוזיאון ישראל

הסולטאן אל-צאלח איוב מת ב־20 (או ב־21) בנובמבר 1249, ומותו נשמר בסוד על ידי אשתו שג'ר אל-דור ופאח'ר אל-דין, עד לבואו של בנו ויורשו תוראן שאה בסוף פברואר 1250, מעט לפני קרב פארסכור. תוראן שאה ניסה למנות את אנשיו לתפקידי מפתח, תוך כדי דחיקת רגלי הממלוכים של אביו מעמדותיהם. עקב כך פרץ מרד, במהלכו נרצח תוראן שאה ב־2 במאי. לפי אל מקריזי 'ביברס אל-בונדקדארי הכה בו ראשון עם חרב, הסולטאן הסיט את המכה עם ידו איבד את אצבעותיו וברח אל המגדל', מגדל שהועלה באש ובו תוראן שאה מצא מותו.

רצח תוראן שאה סימן את סוף עידן האיובים במצרים, ותחילת עידן השושלת הממלוכית. תחילה מינו הממלוכים את שג'ר אל- דור לסולטאנית, אך לאחר זמן השיאו אותה הממלוכים לעז אל-דין אייבכ אל-תורכמני, ומינוהו לסולטאן .(בניסיון להפיס את דעת האיובים אשר בסוריה, מינו הממלוכים בנוסף כשליט שותף גם את הילד אל-אשרף מוסא בן ה־6, צאצא למשפחת האיובים מתימן; בשנת 1254 הדיחוהו מכסאו).

ביברס היה באותה עת מקורבו של האמיר פארס אל-דין אקטאי, שמונה למפקד הצבא הממלוכי. אולם אייבכ ראה באקטאי כח עולה העשוי לאיים על שלטונו, לכן הזמינו לארמונו ושם כרת את ראשו, אותו זרק אל שאר האמירים שהמתינו למטה. חבריו של אקטאי שהבינו לאן נוטה הרוח, נסו על נפשם. חלקם לסוריה, שם קיבלו מקלט אצל הסולטאן האיובי אל-נאצר יוסף. ביברס עצמו נמלט למבצר כרכ שתחת חסותו של הסולטאן אל-מוג'ית. באותו מקום נרקמו בריתות קונספירטיביות שונות על ידי איובים ביחד עם ממלוכים בחריים, בניסיון לבצע הפיכה ולהדיח את אייבכ מן הסולטנות, אך ללא הצלחה; (לאחר שנים ישיב ביברס רעה תחת טובה למצילו!).

אייבכ נרצח בסופו של דבר על ידי אשתו, ובמקומו התמנה קוטוז (שהיה ממלוכ של אייבכ) לעוצר של בן הסולטאן המנוח. כיון שהחשש מפני האיום מונגולי הפך להיות ממשי, בעיקר לאחר כיבוש סוריה ודמשק בסוף 1259/תחילת 1260, נתמנה קוטוז לסולטאן. צעדו הראשון היה להתפייס עם הממלוכים הבחרים הגולים ולהזמינם לשוב למצרים. ביברס יצא לעזה, כמפקד חיל החלוץ של צבא הסולטנות. בקרב עין ג'אלות, שנערך ליד מעיין חרוד, הביסו הממלוכים בראשות ביברס את חיל החלוץ המונגולי, ועצרו בכך את התפשטותם.

קרב עין ג'אלות מציין את תחילת שלטון הממלוכים בסוריה ובארץ ישראל. ביברס, כאחד מגבורי הניצחון, דרש לקבל לידיו את העיר חלב שבסוריה. תחילה נטה קוטוז להסכים - אך חזר בו, כנראה מחשש שמא ביברס ישתמש בחלב כקרש קפיצה להפיכה עתידית נגדו. חשש זה הגביר מאוד את האיבה שהייתה קיימת בין קוטוז לביברס, על רקע רצח אקטאי שנים קודם לכן. ב־24 באוקטובר 1260, במהלך מסע ציד, רצח ביברס את קוטוז (הדעות חלוקות אם ביברס היה שותף פעיל ברצח, או רק תכננו), ועלה על כס הסולטאן.

שלטונו של ביברס

Baybars dinar 1260 1277
דינר זהב של ביברס ועליו מוטבע סמלו

ביברס ראה עצמו כממשיך דרכו של צלאח א-דין, ושאף לסלק את הצלבנים מהמרחב. לשם כך שיקם את המצודות בסוריה, ביניהן את קלעת נמרוד והקים צבא גדול. הוא איחד את מצרים וסוריה (שכללה את ארץ ישראל) למדינה אחת, ולחם בהצלחה כנגד המונגולים (בשטחי עיראק/איראן של ימינו) ובמקביל כנגד הצלבנים. ב־1261 מינה ביברס צאצא של הח'ליפים משושלת בית עבאס לח'ליף בקהיר. אולם הח'ליף היה שליט רק לפי התואר, וכל הכוח השלטוני היה בידי הסולטאן ביברס.

במשך כל ימי שלטונו נלחם ביברס במדינות הצלבנים, וזכה בניצחונות רבים. ב־1263 צר על עכו שהייתה אז בירת שרידי ממלכת ירושלים אך לא יכול לה.[2] ב־1265 נלחם ביברס בממלכת ארמניה וכבש ערים רבות (בהן הבירה סיס) ולקח 40,000 שבויים. באותה שנה כבש ביברס גם את אפולוניה מידי האבירים ההוספיטלרים,[3] ואף את הערים הנוצריות עתלית וחיפה. ב־1266 כבש צבאו של ביברס את מצודת צפת מידי האבירים הטמפלרים. ב־1268 כבש את יפו ללא התנגדות ואת העיר אנטיוכיה שבסוריה, בירת הנסיכות באותו שם, אותה הרס והרג או הגלה את רוב תושביה. ב־1270 הוא כבש את אשקלון ואף אותה החריב. גם את קלעת ג'דין כבש והחריב. ב־1271 כבש ביברס את קסטל אימברט - מבצר צלבני שנמצא באכזיב[4] באותה שנה כבש גם את מבצר קראק דה שבלייה במערב סוריה, שבו השתמש בהמשך מלחמתו בצלבנים. בעקבות כיבוש אנטיוכיה, התארגן באירופה מסע הצלב התשיעי בראשות אדוארד הראשון מלך אנגליה. ביברס חתם על שביתת נשק עם אדוארד, אך במקביל ניסה לרצחו באמצעות כת החשישיון. בין השנים 1271 ו־1273 לכד ביברס את רוב מעוזיה של כת החשישיון והרג רבים מהם. ב־1265 כבש ביברס והחריב את קיסריה, חורבן שקיסריה לא השתקמה ממנו יותר.[5] בהמשך נלחם ביברבס בסלג'וקים על אדמת אנטוליה. הוא ניהל במשך רוב שנות שלטונו מלחמה קרה מול המונגולים, שהסלימה לעיתים לקרבות מוגבלים בהיקפם. הקרב החשוב ביותר שנערך בתקופת שלטונו היה קרב אבולוסטיין, שנסתיים בניצחונם המכריע של הממלוכים.

ב־1 ביולי 1277 מת ביברס בדמשק ונקבר שם; נסיבות מותו אינן ברורות. רוב המקורות מסכימים כי ביברס לגם מכוס רעל שלא נועדה לו; יש הסבורים כי ביברס עצמו רקח את הרעל בו תכנן להרעיל אחד מן הנסיכים הכפופים לו, לאחר שתחזית אסטרולוגית ניבאה את מותו של אחד מן השליטים, וביברס קיווה כי במות אחד הנסיכים תוסר הקללה מעליו. בטעות, הוא שתה בעצמו מן הכוס. יש אחרים הסבורים כי ביברס מת כתוצאה מפציעה בקרב, או ממחלה כלשהי.

מורשתו של ביברס

ביברס היה שליט פופולרי בעולם המוסלמי, משום שהביס את הצלבנים בשלושה מסעי צלב, ובלם בהצלחה את המונגולים. הוא בנה מאגרי תחמושת, מבצרים, וציי מלחמה וסחר. הוא הקים גם מערכת קשר מהירה על גבי סוסים שאפשרה העברת הודעות מקהיר לדמשק תוך 4 ימים. הוא בנה גשרים, מפעלי השקיה, תעלות, נמלים ומסגדים. ביברס בנה מדרסות והרחיב את מסגרת לימודי האסלאם. ספר זכרונותיו של ביברס, הנקרא סיראת אל סולטאן ביברס, מתאר את ניצחונותיו והשגיו. ליד קברו בדמשק נמצאת הספרייה אל מכתבה אל-זאהיריה המכילה כתבי יד חשובים.

מפעלי הבנייה של ביברס בארץ ישראל

Jerusalem, lions gate
שער האריות בירושלים - משני צידיו, סמלו של ביברס
BaibarsBridge25
מראה גשר ג'ינדאס מעל נחל איילון ביציאה הצפונית מלוד
Mamluk bridge, Yavne008
הגשר הממלוכי בכניסה המזרחית ליבנה

ביברס הרס מבצרים צלבניים וערים נוצריות רבות בארץ ישראל, אך גם בנה ושיקם, ומפעלותיו ניכרים עד עצם היום הזה במקומות שונים.

מבצרים

בין היתר שיקם ביברס את מצודת נמרוד שבגולן. ביברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו - ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח ביברס בכתובת משנת 1275 הנמצאת במבצר גם כיום. ביברס העניק למבצר ולעיר שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, אשר העומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטאן בקהיר.

ביברס כבש ושיקם את מבצר קאקון שבשרון והקים בו מרכז מנהלי לאחר הריסתה של קיסריה. הוא בנה בו מוסדות רבים של ממלכתו, ביניהם תחנת איתות ודואר יונים.

במצודת צפת נמצאו בשנת 2001 שרידי מגדל עגול גדול, דמוי חילזון, שנבנה על ידי ביברס.

גשרים

גשר בנות יעקב - המקור לשם הגשר הוא לפי אחת הגרסאות בנות ממנזר סנט ג`ורג` שישבו בצפת. הם הוחזקו בכספי המס שנגבו בגשר. כאשר כבש ביברס את צפת הן נרצחו ומכאן השם לגשר. ביברס בנה במקום גשר חדש 250 מטר צפונה מהגשר של ימינו.

בכניסה הצפונית לעיר לוד, על נחל איילון, עובר גשר המכונה גשר ביברס (וגם גשר ג'ינדאס) שבנה ביברס. משני צידי הגשר יש כתובות ותבליטים, שבהם מתואר אריה (סמלו של ביברס) המאיים למחוץ ברגלו חולדה (הצלבנים). בכתובת כתוב:

"בשם האלוהים הרחמן והחנון ותפילתו על אדוננו מוחמד וחבריו כולם. ציווה בבניית הגשר המבורך הזה, אדוננו השולטן האדיר א'-ט' אהר רכן א-דין ביברס בן עבדאללה בימי בנו אדוננו השולטן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת הח'אן ינצור את ניצחונותיהם ויעניק להם סליחה. וזה נעשה בהנהלת העבד הנכנע הזקוק לרחמי אללה, עלא-דין א-סואק, יסלח אלוהים לו ולשני הוריו. בחודש הראמדאן שנת שש מאות שבעים ואחת"

גשר שלישי שבנה ביברס נמצא ביבנה, צפונית-מזרחית לתל יבנה. הגשר, שהיה חלק מדרך הדואר, שימש את כביש 410 בין יבנה לרחובות, עד שהוקם גשר חדש מדרום לו, והוא הפך לגשר להולכי רגל.

מבנים נוספים

בירושלים יזם ביברס את הקמתה של אכסניה לעולי רגל מוסלמים ובנה בתוכה מצודה. שער האריות בעיר – הפתח היחידי בצידה המזרחי של החומה, מעוטר בפיתוחי אבן וגומחות משני צדדיו ומגדל מעליו, ובשני זוגות אריות – סמלו ההראלדי של הסולטאן ביברס (על סמל זה ראה להלן). כפי הנראה, נלקחו פיתוחי האבן ממבנה האכסניה והוצבו בשער כשימוש משני, לאחר שזו חרבה. ביברס תרם כספים לחידוש כיפת הסלע ולתמיכה בעולי רגל לירושלים ולמערת המכפלה.

בשמו של ביברס, נבנה גם מסגד אל-עומרי, בשנת 667 לספירה המוסלמית - 1269.

על שמו של ביברס נקראה גם העיירה אל-ט'האריה שבדרום הר חברון. הסקר הארכאולוגי ביישוב נערך על ידי הארכאולוג יובל ברוך ובו תועדה מצודה מימי הביניים.

הסמל ההרלדי של ביברס

שמו של בַּיְבַּרְס בשפה הקיפצ'קית הוא צרוף המילים בָּאיְ[א] (רב, אדיר, עשיר, אציל) ובַּרְס (פנתר). משום כך, סמלו ההרלדי של ביברס הוא חיה מסוגננת, ככל הנראה טורף ממשפחת החתוליים. יש המזהים את החיה כאריה. בחלק מהתבליטים - כגון על גבי שער האריות בחומת ירושלים אוחז הטורף בכפתו חיה קטנה יותר — ייתכן סמל לאויביו של ביברס.

זיהוי שגוי של ביברס עם ממלוכ בעל אותו שם

ישנם לפחות שני אירועים היסטוריים שבהם נטען בטעות במחקר כאילו ביברס השתתף בהם אך לא כך היה. האירוע הראשון קשור לשביו של אל-צאלח איוב בשנת 1239 על ידי השליט האיובי אל-נאצר דאוד ולכליאתו בכרכ. אל-צאלח איוב שהה שנה במאסר ויחד עמו ישבו פילגשו שג'ר אל-דור וממלוכ בשם רוכן אל-דין ביברס. ברם, לא היה זה ביברס דנן, שבאותה העת עדיין היה אדם חופשי בערבות דרום רוסיה. ביברס שהצטרף למאסרו של אל-צאלח איוב בשנת 1239 היה אותו הביברס שפיקד על הכוחות המצריים בקרב הירביה בשנת 1244. בשנת 1246 אסר אל-צאלח איוב את ביברס זה ואחרי כן הלה אינו מוזכר במקורות (כפי הנראה נותר אסור עד יומו האחרון). הלקב רוכן אל-דין היה מקובל על ממלוכים רבים שהאיסם שלהם היה ביברס, למשל רוכן אל-דין ביברס אל-ג'אשנכיר (הוא הסולטאן ביברס השני), ורוכן אל-דין ביברס אל-מנצורי (ההיסטוריון הממלוכי המפורסם).

ביבליוגרפיה

מקורות עתיקים

  • Ibn ʿAbd al-Ẓāhir, al-Rawḍ al-zāhir fī sīrat al-Malik al-Ẓāhir, ed. ʿAbd al-ʿAzīz al-Khuwayṭir, Riyadh 1396/1976
  • Ibn Shaddād, Taʾrīkh al-Malik al-Ẓāhir, ed. Aḥmad Ḥuṭayṭ, Wiesbaden 1983

מחקרים

  • Amitai-Preiss, Reuven, Mongols and Mamluks: The Mamluk-Īlkhānid War, 1260–1281, Cambridge, 1995
  • Peter Malcolm Holt, The Age of the Crusades: The Near East from the Eleventh Century to 1517, London, 1987
  • Irwin, Robert, The Middle East in the Middle Ages: The Early Mamluk Sultanate 1250–1382, London and Sydney, 1986
  • Thorau, Peter, The Lion of Egypt: Sultan Baybars I and the Near East in the Thirteenth Century, London, 1995
  • Thorau, Peter, "Baybars I, al-Malik al-Ẓāhir Rukn al-Dīn," Encyclopaedia of Islam, THREE
  • Wiet, Gaston, "Baybars I, al-Malik al-Ẓāhir Rukn al-Dīn al-Ṣāliḥī," Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Vol. 1, pp. 1124-1126

הערות שוליים

  1. ^ bay ולא bey במשמעות דומה
  1. ^ עלי אשתור, ערך "ביברס", אנצ' עברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ד, כרך 8, עמ' 270
  2. ^ Eracles, in: RHC Occ, vol. II, pp. 446- 447; Ibn al-Furat, c. 1375, vol. II, pp. 57-59; al-Maqrizi, c. 1400b, I.i, pp. 199- 200
  3. ^ Ibn al-Furat, c. 1375, vol. II, p. 78; al-Maqrizi, c. 1400, I.iim pp. 8- 10
  4. ^ Benvenisti, 1970, p. 223; Pringle, 1993, vol. II, p. 384, no. 282
  5. ^ Ibn al-Furat, ibid, pp. 70- 71; al-Maqrizi, ibid, p. 7; Benvenisti, 1970, pp. 135-140
1962 בקולנוע

ערך מורחב – 1962

1 ביולי

1 ביולי הוא היום ה-182 בשנה (183 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 183 ימים.

אידנא

אִדְנָא (בערבית: إذنا) היא עיירה פלסטינית בנפת חברון שברשות הפלסטינית, הסמוכה לעיירה תרקומיא ולמחסום תרקומיא. נכון לשנת 2007 חיו בה כ-20,000 תושבים. כל תושבי העיירה הם מוסלמים. העיירה שוכנת בשטח A.

אידנא שוכנת במערב יהודה, 13 ק"מ מערבית לחברון, בסמוך לקו הירוק בצד הפלסטיני. העיירה צופה על כביש 35 (כביש קריית גת-חברון) שמהווה גם את הכניסה הראשית אליה, וממנה גם נוף לכל אורך שפלת יהודה ומישור החוף הדרומי. דרומית לה נמצאת חורבת אלכום, מזרחית לה היישובים אדורה ותלם, וצפון-מזרחית לה תרקומיא.

העיירה נחלקת לשני חלקים: חלק צפוני וחלק דרומי, המופרדים ביניהם על ידי ואדי.

היישוב נזכר לראשונה בתחילת המאה ה-4 לספירה, באונומסטיקון של אוסביוס, כאחד היישובים היהודיים בהר חברון, בשם: Iedna, תוך שמצוין כי הוא שוכן בסמוך לאבן המיל השישית בדרך מבית גוברין לחברון (תואם בדיוק למיקומו של הכפר בימינו).

בצפון הכפר מצוי תל גדול, בשטח 30-40 דונם, עם חרסים החל מהתקופה הישראלית, ואשר בו נמצאו מטבעות קדומים רבים.

יש שהציעו[דרוש מקור] לזהות את המקום עם העיר המקראית דַנָּה הנזכרת בספר יהושע ברשימת ערי הר חברון.

במאה ה-13 צורף הכפר לווקף של חברון בידי הסולטאן הממלוכי ביברס, ובמהלך המאה ה-19 נהרס כתוצאה ממלחמות שבטי קייס וימן.

אל-חאכם הראשון (ח'ליפה עבאסי)

אל-חאכם באמר אללה הראשון (מילולית: המושל במצוות האל), אבו אל-עבאס אחמד בן חסין בן אבי בכר (בערבית: ابو العباس احمد بن الحسين بن ابي بكر), היה הח'ליפה העבאסי הסמלי השני שמשל בקהיר תחת הממלוכים בין השנים 1262 ו-1302.

לאחר נפילת בגדאד בשנת 1258 בידי המונגולים, נמלט אל-חאכם ומצא מחסה בקרב הבדואים. לאחר מכן המשיך במסעותיו והגיע לחצר של מחמד עיסא בן מוהאנא האיובי בדמשק ובחלב. התקדמותם של צבאות המונגולים הדירה את רגליהם של האיובים, ולאחר קרב עין ג'אלות ב-16 בספטמבר 1260 ערק אל-חאכם למחנה הממלוכי. לאחר מינויו של אל-מסתנצר השני לח'ליפה, מצא אל-חאכם מפלט אצל המושל הממלוכי של חלב, עכוש ברלי. לאחר שהייה קצרה בחסותו המשיך אל-חאכם בדרכו בליווי משמר טורקמני ונפגש עם אל-מסתנצר השני שהיה עתה בדרכו לבגדאד בשליחות השווא של ביברס. הוא הצטרף לכוחו הקטן ולאחר תבוסתו של הלה, נמלט על נפשו בליווי כמה מרעיו חזרה אל מחמד עיסא.

אל-חאכם הגיע לקהיר במרץ 1262, אך רק בנובמבר אותה השנה מונה לח'ליפות בידי אספת עלמאא ברשות השופט הראשי של מצרים, לאחר שאומתו רשימות היחש אשר ברשותו. אל-חאכם הכריז על ג'יהאד נגד המונגולים בשמו של ביברס, וקיבל אגף מגורים באחד ממגדלי ה"קלעה", המצודה הקהירית. בראשית שלטונו עוד נטבעו מטבעות בשמו, על אף העובדה שהוא לא היה בעל סמכות ממשית ועיקר זמנו הוקדש ללימודי דת. לעומת זאת, לאל-חאכם היה חלק חשוב בניהול המגעים הדיפלומטיים עם אחיו של הולגו חאן שהתאסלאם והנהיג את הפלג הצפוני של "אורדת הזהב". בשנת 1263 אף התקבלה בקהיר משלחת ממנה שביקשה לבקרו. בימי שלטונו למן נובמבר 1262 נהג לשמש כבן לוויתם הסמלי של הסולטאנים הממלוכים, ולמן 1291 שב להטיף בתפילות יום השישי, לראשונה זה מאות שנים, אף כי הדבר נעשה בשמם. בימיו של אשרף, נלקחה ממנו זכות טביעת המטבעות, למרות שהוא התפאר עליהם בתוארו "מכוננה מחדש של המדינה העבאסית" (בערבית: מקים אל-דולה אל-עבאסיה). בשנת 1298 עלה לרגל למכה ואל-מדינה. בנוסף על כך נהג אל-חאכם להצטרף למסעותיהם של הסולטאנים ברחבי הממלכה. בימי ח'ליפותו משלו הסולטאנים אשרף ולאג'ון.

אל-מסתנצר השני

אל-מסתנצר באללה השני (מילולית: המבקש ניצחון באל), אבו אל-קאסם אחמד בן מחמד אל-ט'אהר באמר אללה (בערבית: المستنصر باللة الثاني, ابو القاسم بن الظاهر بامر الله), היה הח'ליף העבאסי הראשון שמשל בקהיר ב-1261.

ב-1258 החריבו המונגולים בראשות הולאגו ח'אן את בגדאד, הרגו את הח'ליף אל-מסתעצם באללה והביאו על הח'ליפות העבאסית שמשלה למן 750 לספירה את קיצה. לאחר שלוש וחצי שנים שבהן לא היה ח'ליף מצא אל-מסתנצר באללה את דרכו לקהיר הממלוכית. הממלוכים, שהביסו זה מכבר את המונגולים בקרב עין ג'אלות (עין חרוד), מינו אותו כח'ליף סמלי תחת חסותם כדי לזכות ביוקרה הקשורה בשליטה בתפקיד זה.

לא ברור כיצד הגיע לבסוף אל-מסתנצר השני את דרכו לקהיר, אך עם הגיעו, כאמור, ניתן לו התפקיד בידי ביברס. ביברס כינס אספת חכמי דת מוסלמים ובהם השיח' השאפעי עז אל-דין עבד אל-סלאם וקאצ'י אל-קוצ'אא (השופט העליון) במצרים באותה העת תאג' אל-דין בן בנת אל-אעז אל-שאפעי. לאחר שהכירו ביחוסו ומינו אותו לתפקיד, שלח אותו ביברס לעבר סוריה, בראש צבא שמטרתו כיבוש בגדאד מן המונגולים. בעודו בדרך יירט אותו כוח משלוח מונגולי והמית אותו ואת מרבית צבאו. יש הסוברים שעל ידי כך ביקש ביברס לנטרל אותו ולמנות במקומו ח'ליף כלבבו אשר יהיה תלוי בו באופן מוחלט.

ביברס אל-ג'אשנכיר

אל-מלכ אל-מוזפר רוכן א-דין בייברס אל-ג'אשנכיר אל-מנסורי (בערבית: الملك المظفر ركن الدين بيبرس الجاشنكير المنصورى), הידוע גם כבייברס השני (מת ב-1310), היה סולטאן ממלוכי, השנים-עשר מבין הסולטאנים הבחרים, אשר שלט במצרים בשנים 1308-1309.

ביברס אל-ג'אשנכיר היה ממלוכ צ'רקסי בחצרו של הסולטאן קלאון, ושל שני בניו ח'ליל בן קלאון ומוחמד בן קלאון. הוא היה לאמיר, לג'אשנכיר (שר משקים) ולמשנהו של מוחמד בן קלאון בתקופת שלטונו השנייה (1299-1308). ב-1303 פיקד על הצבא הממלוכי והביס את קוטלושאה המונגולי בקרב מרג' א-סאפר ליד דמשק.

הממלוכים הבורג'ים התחזקו בתקופת שלטונו השנייה של מוחמד בן קלאון, והחלו להטיל דמי חסות, אשר כונו "חימאיה" (حماية, "מס שמירה") ברחבי קהיר. יריביהם של הממלוכים הבורג'ים היו ממלוכים מבית א-צאלח ואל-מנצור בהנהגת סלאר, וממלוכי "אשרפיה" בהנהגת ביברס אל-ג'אשנכיר. בשל חוסר היציבות במדינה, עזב מוחמד בן קלאון את קהיר ב-1308, ונמלט לכרכ שבעבר הירדן.

הסולטנות נכפתה על ביברס אל-ג'אשנכיר, והוא שלט במדינה כ-11 חודשים. בתקופת שלטונו נמשך חוסר היציבות במדינה, והוא נמלט לבסוף עם הממלוכים שלו מקהיר בשנת 1309. את מקומו שב ותפס מוחמד בן קלאון, אשר החל את תקופת שלטונו השלישית והאחרונה. ביברס אל-ג'אשנכיר נתפס והוצא להורג ב-1310.

ביברס נאתכו

בִּיבָּרְס נַאתְכוֹ (באדיגית: Бибэрс Натхъо; נולד ב-18 בפברואר 1988) הוא כדורגלן ישראלי-צ'רקסי המשחק בעמדת הקשר בקבוצת פרטיזן בלגרד הסרבית ומשמש כקפטן נבחרת ישראל.

בית לחם

בֵּית לֶחֶם (בערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְםְ) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.

נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם.בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפים שכללו הגירת נוצרים רבים לארצות אמריקה ואירופה, והגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. על פי חלק מהאומדנים 40% מהם נוצרים. אומדנים אחרים מעריכים שרק חמישית (20%) מכלל התושבים הם נוצרים.

בני זייד

בני זייד היא מועצה מקומית פלסטינית בנפת רמאללה ואל-בירה בצפון הגדה המערבית, הממוקמת במרחק של כ -27 ק"מ מצפון-מערב לרמאללה, כ -45 ק"מ צפונית מערבית לירושלים, וכ -6 ק"מ דרומית מערבית לסלפית. המועצה המקומית מונה מעל 5,500 תושבים.

בני זייד נוסדה ב-1966 מאיחוד הכפרים דיר ע'סאנה ובית רימא, בתקופת השלטון הירדני.

המועצה המקומית קרויה על שם השבט הערבי בני זייד, אשר קיבל את השטח כפייף מאת הסולטאן האיובי צלאח א-דין במאה ה -12, בתמורה לשירות בצבא המוסלמי בתקופת מסעי הצלב הראשונים. המקום יושב על ידי אנשי השבט לצד פלאחים ("איכרים") מקומיים, בתקופת שלטונו של סולטן הממלוכי ביברס באמצע המאה ה-13. בתקופת השלטון העות'מאני שימש אזור בני זייד כאזור הנשלט על ידי שייח' בעל יכולת ניהוליות מוגדרות. בשלב זה החלק הבנוי היה מורכב מכמה כפרים כשדיר ע'סאנה במרכזם. באותה תקופה שלטה באזור משפחת ברגותי.

במהלך המרד הערבי בין השנים 1939-1936 נגד שלטון המנדט הבריטי, דיר ע'סאנה היה מעוז של מפגשי המורדים, ולכן גם מקום של פשיטות הצבא הבריטי. ב -1967 נכבשה בני זייד על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.

בעקבות הסכמי אוסלו הועברה בני זייד לשליטה ביטחונית וניהולית פלסטינית מלאה בשנת 2000. ב-2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, פעלו במועצה כוחות צבא ישראליים רבים. כשראשת העיר פתחייה ברגותי נבחרה לראשות העיר ב -2005, הפכה בני זייד ליישוב הפלסטיני הראשון בו אישה משמשת כראש העירייה, בשיתוף עם רמאללה הסמוכה. ראש העיר הנוכחי הוא עבד אל-כרים אבו עקל, שנבחר ב -2012.

מבחינה היסטורית, כלכלת בני זייד הייתה תלויה ביבול הזיתים, שסופק למפעלי סבון בשכם. עד היום, עצי זית מכסים את רוב אדמות המועצה. עם זאת, תושבי בני זייד כיום מתפרנסים בעיקר מעבודה בשירות המדינה ובעסקים פרטיים. ישנם מספר אתרים ארכאולוגיים בבני זייד, ובהם העיר העתיקה דיר ע'סאנה.

ברקוק

אל-מלכּ א-ט'אהר סיְף א-דין בַּרקוּק (בערבית: المالك الظاهر سيف الدين برقوق) היה הסולטאן הממלוכי הראשון בשושלת הבורג'ית, שלט במשך השנים 1382–1389 ו-1390–1399.

הסולטנות הממלוכית

הסולטנות הממלוכית הייתה סולטנות שנשלטה על ידי עבדים שרובם היו ממוצא צ'רקסי ממלוכים בעלי אוריינטציה אסלאמית. מרכז הסולטנות היה במצרים, וזו השתרעה במשך מרבית זמן קיומה גם על ארץ ישראל ועל סוריה.

השושלת הבחרית

השושלת הבחרית (הממלוכים הבחרים או הממלוכים הקיפצ'אקים, בערבית: المماليك البحرية) הייתה שושלת של סולטאנים ממלוכים, רובם ממוצא טורקי-קיפצ'אקי, ששלטו במצרים ובחלקים נרחבים מהמזרח התיכון בין השנים 1260 ל-1382. במהלך שלטונם נלחמו הסולטאנים הבחרים נגד הצלבנים ונגד האימפריה המונגולית, ואחרי התפרקותה של זו באילח'אן.

מוחמד בן קלאון

אל-נאצר נאצר אל-דין, אבו אל-מעאלי מחמד בן קלאוון (בערבית: الناصر ناصر الدين ابو المعالي محمد بن قلاوون) היה הסולטאן הממלוכי התשיעי. אל-נאצר נולד בשנת 1285 בקהיר ונפטר בשנת 1340. הוא מלך שלוש פעמים: בראשונה בין דצמבר 1293 לדצמבר 1294, בשנית בין 1299 ל-1309 וכעבור הפסקה קצרה בת מספר חודשים, בשלישית עד למותו בשנת 1340. אל-נאצר היה בן הזקונים של קלאוון ואחיו של הסולטאן אל-אשרף ח'ליל, ונולד לאם מונגולית במצודת קהיר. במהלך כהונתו הודח פעמיים, אך הושב לשלטון לאחר מכן.

מסע הצלב השמיני

מסע הצלב השמיני היה מסע צלב בתוניס שהתרחש בשנת 1270. מסע צלב זה אורגן על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת, במטרה להילחם בסולטאן הממלוכי ביברס, שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים.

נבחרת ישראל בכדורגל

נבחרת ישראל בכדורגל מייצגת את ישראל במשחקים בינלאומיים בכדורגל מאז קום המדינה בשנת 1948. קדמה לה נבחרת ארץ ישראל בכדורגל שהחלה להופיע במסגרת בינלאומית כבר בשנת 1934.

סגל הנבחרת מורכב ממיטב הכדורגלנים המחזיקים באזרחות ישראלית. מאמן הנבחרת, שמכונה "המאמן הלאומי", הוא זה שבוחר את סגל השחקנים ומדריך אותם לקראת המשחקים הבינלאומיים. המאמן ממונה על ידי ההתאחדות לכדורגל בישראל, הגוף המנהלי החולש על הכדורגל בישראל בכלל ועל נבחרת ישראל בפרט. כיום מתמודדת נבחרת ישראל בשלושה מפעלים בינלאומיים - מוקדמות גביע העולם בכדורגל, מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל וליגת האומות.

מאז השתתפותה במונדיאל 1970 שנערך במקסיקו, לא הצליחה נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל או לאליפות אירופה, אף שהייתה קרובה לכך פעמים אחדות. בתקופה בה התחרתה הנבחרת במסגרת האסייתית זכתה בגביע אסיה בכדורגל בשנת 1964, הייתה פעמיים סגנית גביע אסיה, וזכתה במדליית כסף במשחקי אסיה.

נבחרת ישראל בכדורגל עד גיל 19

נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל היא נבחרת הכדורגל הלאומית של ישראל עד גיל 19. סגל הנבחרת מורכב ממיטב שחקני הכדורגל המחזיקים באזרחות ישראלית שגילם מתחת ל-19 (אף כי גילם יכול להגיע גם ל-20 במקרים מסוימים). מאמן הנבחרת ממונה על ידי ההתאחדות לכדורגל בישראל, הגוף האדמיניסטרטיבי החולש על נבחרות ישראל בכל הגילאים ועל הכדורגל הישראלי כולו.

קוטוז

אל מלִכ אל-מט'פר סיף א-דין קֻטֻז (בערבית: الملك المظفر سيف الدين قطز; מת ב-24 באוקטובר 1260) היה הסולטאן השלישי משושלת הממלוכים הבחריים. מנצח קרב עין ג'אלות. שימש כסולטאן בין השנים 1259 ל-1260. קוטוז נרצח על ידי בייברס בדרכו חזרה למצרים לאחר הניצחון בקרב.

קלאון (סולטאן ממלוכי)

אל-מאלכ אל-מנצור סייף א-דין קלאון אל-אלפי אל-צאלחי אל-נג'מ אל-עלאאי(ערבית: الملك المنصور سيف الدين قلاوون الألفى الصالحى النجمى العلاءى; לערך 1222- 10 בנובמבר 1290) היה סולטאן ממלוכי מן השושלת הבחרית, שלט בשנים 1279–1290. הוא נלחם בצלבנים ובמונגולים והתחיל את חיסולה הסופי של ממלכת הצלבנים.

קרב עין ג'אלות

קרב עין ג'אלוּת היה קרב מכריע בתולדות ארץ ישראל, שנערך ביום שישי 3 בספטמבר 1260 בשטח ארץ ישראל, סמוך למעין חרוד, בעמק יזרעאל המזרחי, בין הצבא הממלוכי לבין כוח צבאי מונגולי. הקרב הסתיים בניצחון ממלוכי מוחץ, שעצר זמנית את המשך ההתפשטות מערבה של המדינה האילח'אנית לחוף המזרחי של הים התיכון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.