ביבליה

במילה ביבליה (Biblia) מכנים את כתבי הקודש של היהדות או של הנצרות, כל אחד לפי הקאנון שלו.

מקור המילה ושימושה

מקור המילה Biblia במובן של כתבי הקודש הוא בלטינית של ימי הביניים והמאוחרת, מתוך הביטוי "biblia sacra", כלומר: "ספרים קדושים". משם פשט לשפות אירופאיות רבות, כגון "Bible" באנגלית.

המילה biblion ביוונית – שמשמעותה "דף", "מגילה", או "ספר" – נגזר מ-biblios (פפירוס מצרי), ואולי נקרא כך על שם הנמל הפיניקי שממנו שלחו פפירוס ליוון. מכאן הוא שימש בביטוי היווני " τὰ βιβλία τὰ ἅγια – ta biblia ta hagia ", כלומר: "הספרים הקדושים", ומשם ללטינית. סביר להניח שיהודים דוברי-יוונית כינו כך את תרגום השבעים. העדות הראשונה ל-"Ta Biblia" בתור כינוי לכתבי הקודש של הנצרות היא משנת 223 לספירה.

מאז תחילת המאה ה-19 קיבלה המילה משמעות משנית בשפות אירופאיות כגון אנגלית, שבה ניתן לכנות כל ספר בעל סמכות בשם "Bible".

הקאנון היהודי (תנ"ך)

לקאנון היהודי קוראים בשם "מקרא" או תנ"ך. משמעותו של "מקרא" הוא "דבר הנקרא מתוך הכתב"[1].

תנ"ך הוא קיצור של תורה, נביאים, וכתובים, ומשקף את החלוקה הקדומה של ספרי המקרא לשלוש קבוצות, דבר שיש עליו עדויות קדומות מאז המאה ה-2 לפנה"ס. חלוקה משולשת זו הייתה עובדה חשובה אצל חכמי התלמוד, עם השלכות בהלכה ובהגות.

בתנ"ך יש עשרים וארבעה ספרים על פי המסורה, והביטוי "עשרים וארבעה ספרי מקרא" מוזכר מספר פעמים בספרות חז"ל.

הקאנון הנוצרי

בקאנון הנוצרי יש שני חלקים:

הברית הישנה

הברית הישנה של הנוצרים מקבילה בעיקרה לספרי התנ"ך. אולם סדרם של הספרים שונה, וכן מספרם, ובכנסיות מסוימות (חוץ מהפרוטסטנטים) כוללת גם ספרים וחלקי ספרים שאינם בתנ"ך.

גם חלוקת הספרים לשלוש קבוצות (תנ"ך) אינה מקובלת במסורת הנוצרית, ובמקומה ספרי הברית הישנה מחולקים בדרך כלל לארבע או חמש קבוצות:

  1. תורה (חמישה ספרים כמו בתנ"ך) בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
  2. "ספרים היסטוריים": יהושע, שופטים, רות, שמואל א, שמואל ב, מלכים א מלכים ב, דברי הימים א, דברי הימים ב, עזרא, נחמיה, אסתר (חלוקתם של הספרים שמואל, מלכים, דברי הימים, ועזרא-נחמיה לשניים שונה מהתנ"ך, שבו כל אחד מספרים אלו נחשב לספר אחד)
  3. ספרי חכמה: איוב, תהלים, משלי, קהלת, שיר השירים
  4. ישעיהו, ירמיהו, איכה, יחזקאל, דניאל, וכל ספרי תרי עשר (שנחשבים לספר אחד בתנ"ך ול-12 ספרים בברית הישנה)
  5. ספרים וחלקי ספרים נוספים בכנסיות מסוימות נחשבים לספרים חיצוניים ביהדות ובנצרות הפרוטסטנטית.

הסיבה המרכזית לשינויים האלה – הסדר השונה, החלוקה השונה, והחומר הנוסף – היא העובדה שהמסורת הטקסטואלית בנצרות נובעת מתרגום השבעים במקום נוסח המסורה. סדרם של ספרי הברית הישנה בכל הכנסיות הנוצריות דומה לזה של תרגום השבעים, וגם הספרים וחלקי הספרים הנוספים – מקורם בו.

הנצרות הפרוטסטנטית הקפידה לכלול בביבליה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica), ואולם את סדרם של הספרים וחלוקתם השאירה לפי תרגום השבעים.

הברית החדשה

הברית החדשה של הנצרות כוללת 27 ספרים שנכתבו ביוונית קוינה בין השנים 45 ל-100 לספירה.

השם "הברית החדשה" מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית האלוהית עם ישראל הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר ישו לכל אומות העולם (supersessionism). מקור הביטוי בספר ירמיה (לא, ל-לב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."

הערות שוליים

  1. ^ השם "מקרא" מופיע פעמים רבות בלשון חז"ל בהשוואה או בניגוד לשם "משנה" שמשמעותו "דבר הנלמד על ידי שינון" משום שעד כתיבתה של המשנה בימי רבי יהודה הנשיא היא נמסרה בעל פה. לדוגמה: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות..." (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א')
איברהים אל-יאזג'י

איברהים אל-יאזיג'י (בערבית: ابراهيم اليازجي, תעתיק מדויק: אבראהים אליאזגי 1847–1906) היה פילולוג, משורר שעסק בקליגרפיה, לאומן ערבי לבנוני יווני קתולי שחי באימפריה העות'מאנית והיה בנו של נאצף אל-יאזג'י.

אל-יאזיג'י היה מורה לשפה הערבית וניסה להגדיל את אוריינותה. היה עורך של מספר עיתונים ובהזמנתם של מיסיונרים פרוטסטנטים מבריטניה וארצות הברית שלימדו באוניברסיטה האמריקנית בביירות תרגם את כתבי הקודש הנוצריים (ביבליה) לערבית מודרנית בשנים 1876–1880 (תרגומו השני של הספר לערבית). תרגומו הערבי לתנ"ך הישועי זכה במדליית זהב בתערוכת פריז 1878.

חידושו המשמעותי ביותר בתחום הקליגרפיה היה יצירת גופן ערבי מפושט. הוא הצליח להפחית את מספר הסימנים בכתב הערבי מ-300 ל-60 ופישט אותם באופן שידמו יותר לאלפבית הלטיני. פעולה זו תרמה באופן ניכר ליצירת מכונת כתיבה לערבית.

אל-יאזיג'י נמלט מהדיכוי העות'מאני למצרים ומת בגלות.

ההפגנות בברזיל (2013)

הפגנות המחאה בברזיל הן סדרת הפגנות שפרצו בעצימות נמוכה החל מאוגוסט 2012 אך הפכו לסדרת מחאות בקנה מידה גדול יותר החל מאמצע יוני 2013. המחאות שפרצו בסדרת ערים בברזיל זכו לתמיכת תנועת Passe Livre, המורכבת מעורכי דין מקומיים שדרשו תחבורה ציבורית בחינם. ההפגנות הביעו מחאה על העלאת המחירים לנסיעה באוטובוסים, רכבות ורכבות תחתית, שמחירם התייקר בכמה ערים בברזיל. ההפגנות התפשטו והביעו בחובן גם מחאות נגד האלימות המשטרתית נגד המפגינים והפכו להפגנות הגדולות ביותר בברזיל מאז הפגנות 1992 נגד הנשיא דאז פרננדו קולור דה מלו. המדיה החברתית לוקחת חלק משמעותי בארגון ההפגנות, בדומה לארגון ההפגנות בטורקיה. בהפגנות נטלו חלק כשני מיליון אזרחים.

טינטאג'ל

טינטאג'ל (באנגלית: Tintagel) או טרוונה (בקורנית: Tre war Venydh, מילולית "כפר על הר") היא מועצה מקומית (Civil parish) ועיירה השוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי במחוז קורנוול שבדרום-מערב אנגליה בבריטניה. שטחה 17.32 קילומטרים רבועים, ונכון ל-2016 היה מספר התושבים 1,748, ירידה מ-1,822 שהיה מספר התושבים ב-2001. העיירה וטירת טינטאג'ל הסמוכה קשורים לאגדות על המלך ארתור, ולכן היא מושכת אליה מטיילים ותיירים רבים, והיא אחד מהמקומות הפופולריים ביותר בין התיירים בבריטניה.

יוהאן לסדן

יוהאן לסדן (בהולנדית: Johann Leusden; לעיתים: יאן, ובאנגלית: ג'ון (John); ‏26 באפריל 1624 - 30 בספטמבר 1699) היה תאולוג קלוויניסט, פילולוג עברי ומזרחן הולנדי.

לסדן נולד באוטרכט שבהולנד, למד באוטרכט ובאמסטרדם והתמנה לפרופסור לעברית באוטרכט. נפטר באוטרכט בגיל 75.

יוסף אטיאס

יוסף אטיאס (ה'שצ"ה, 1635 בערך - כ"ב באייר ה'ת"ס, 12 במאי 1700) היה רב ומדפיס הולנדי ממוצא ספרדי.

מוזיאון החשיש, המריחואנה והקנאביס

מוזיאון החשיש, המריחואנה והקנאביס (בהולנדית: Hash Marihuana & Hemp Museum) הוא מוזיאון ברובע דה ואלן באמסטרדם שבהולנד. לפי פרסומי המוזיאון, ביקרו בו למעלה משני מיליון איש מאז פתיחתו בשנת 1985. המוזיאון מתמקד בשימושיו ההיסטוריים והמודרניים של הקנאביס, ובכלל זה שימושים למטרות רפואיות, רוחניות ותרבותיות. המוזיאון עוסק גם בשימושים חקלאיים ותעשייתיים של קנבוס. בשנת 2010 פתח המוזיאון שלוחה בברצלונה.

ספריית המדינה של וירטמברג

ספריית המדינה של וירטמברג (בגרמנית: Württembergische Landesbibliothek או WLB) היא אחת משתי ספריות ההפקדה של באדן-וירטמברג, גרמניה וממוקמת בשטוטגרט (השנייה היא ספריית המדינה של באדן בקרלסרוהה). שורשיה בספרייה המרכזית של הדוכסות ההיסטורית של וירטמברג. הספרייה כוללת 3.8 מיליון פריטים והיא הרביעית בגודלה במדינת באדן-וירטמברג, לאחר ספריות אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת היידלברג ואוניברסיטת טיבינגן. בספרייה אוסף גדול וחשוב של כתבי יד מימי הביניים, כולל כ-7,000 פרטי אינקונבולה ("דפוס ערש", פריטים שהודפסו מהמצאת הדפוס עד 1500) וכן האוסף הגדול בעולם של ספרי ביבליה.

פנטקוסטליזם

פנטקוסטליזם (באנגלית: Pentecostalism) הוא תנועה אמונית נוצרית, חלק מ"תנועות ההתחדשות הדתית" במסגרת הנצרות האוונגליסטית הנאו-פרוטסטנטית, השמה דגש מיוחד על חוויה דתית מאוחרת הקרויה "טבילה בידי רוח הקודש" חוויה זאת היא איזכור של ירידת רוח הקודש על הנוצרים הראשונים בירושלים בחג השבועות או פנטקוסט (מעשי השליחים, ב, ל"ח). חוויה זאת הייתה ככל הנראה שכיחה בתנועות הנוצריות הראשונות.

בדומה לצורות אחרות של נאו-פרוטסטנטיזם, הפנטקוסטליזם דורש דבקות בסמכותם הבלתי מעורערת של כתבי הקודש ועל ידי ההכרח לקבל את ישו כאל מושיע אישי. לפי הפנטקסטליזם, הטבילה בידי רוח הקודש מאפשרת לנוצרי לחוות חיים מלאים ומועצמים על ידי רוח הקודש. העצמה זו כוללת שימוש במתנות רוחניות כמו הגלוסולליה - "הדיבור בלשונות" וריפוי אלוהי.

על ידי המחויבות לסמכות המקראית, למתנות הרוחניות, דומה הפנטקוסטליזם ל"תנועה הכריזמטית", שהתפתחה מוקדם יותר ונפרדה מהכנסייה הממסדית. לפחות בתקופה המוקדמת של התנועה נטו הנוצרים הכריזמטיים להישאר עדיין חברים בכנסיות אליהן השתייכו. בגלל הקרבה לתנועה הכריזמטית, לפעמים המושגים "פנטקוסטלי" ו"כריזמטי" משמשים כמלים נרדפות.

המונח "פנטקוסטליזם" מקורו ב"פנטקוסט", המילה היוונית המציינת את חג השבועות היהודי. בשביל הנוצרים, חג הפנטקוסט חוגג את ירידתה של רוח הקודש על שליחיו של ישו, בהתאם לספר "מעשי השליחים".

הפנטקוסטלים מאמינים כי תנועתם משקפת אותו סוג של כוח רוחני, סגנון עבודת האל ואותה תורה כמו בכנסייה של הנוצרים הראשונים. לכן פנטקוסטלים אחדים משתמשים בשביל תנועתם גם בשם "אפוסטולית" (של השליחים) או של "האוונגליון השלם".

פנטקוסטליזם הוא מושג רחב הכולל מגוון רחב של תפיסות תאולוגיות וארגוניות דתיות. משום כך לא קיים אף ארגון מרכזי או כנסייה יחידה שתנהל את התנועה. ישנם פנטקוסטלים טריניטרים, כלומר מאמינים בשילוש הקדוש, אך קיימים גם פנטקוסטלים אנטיטריניטרים. כנסיות פנטקוסטליות רבות מיוצגות ב"ועידה הפנטקוסטלית העולמית". במדינות מסוימות, כמו ברזיל הפנטקוסטלים קוראים לעצמם "אוונגליסטים".

פרידריך ניטשה

פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה (או ניצשה; גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche,‏ IPA:‏ [ˈfʁiːdʁɪç ˈvɪlhɛlm ˈniːt͡ʃə] או [- ˈniːtsʃə] ;‏ 15 באוקטובר 1844 - 25 באוגוסט 1900), פילולוג, הוגה דעות, מבקר תרבות, משורר ומלחין גרמני אשר נודע לימים כפילוסוף מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם וכחוזה הפוסטמודרניזם.

קאנון

המונח קאנון (מיוונית עתיקה: κανών, "כלל", "דגם"; מערבית: قانون, "חוק") מתייחס למספר מושגים.

האם התכוונתם ל...

קאנוניזציה של כתבים

משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.

משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) ביוונית הייתה סרגל או קנה מידה.

המושג 'כתבי הקודש', ("Biblia Sacra", בלטינית, או לשם הקיצור: ביבליה), עומד על ההנחה, שבכתבים הללו, היהודי והנוצרי, "מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם".משום כך, קנוניזציה של כתבי קודש שונים לכדי מאגד מאוחד קאנוני, מגדירה את המכלול הזה כ'כתבי הקודש' המחייבים, העולים בדרגתם ובסמכותם על כל כתבים או חיבורים אחרים. מבחינה דוגמטית, למשל, אפשר ויהיה מותר למאמין לחלוק או לערער על סמכותו או על דבריו של חיבור חיצוני לקאנון, אך אסור יהיה לו לערער או לחלוק על סמכותו של חיבור שנכלל בתוך הקאנון של כתבי הקודש המחייבים.

הן המונח, 'כתבי קודש', בספרות חז"ל של סוף הבית השני והן המונח 'קאנון', שאינו קיים במקורות היהודיים, ומופיע לראשונה במקורות הנוצריים רק לאחר התגבשות הברית החדשה במאה ה-4 וכולל גם את ספרי המקרא, הולמים את תיאור מפעל האיסוף והגיבוש המקראי, ובכך המושג פעל את פעולתו ההיסטורית, מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-2 לפני הספירה, עוד קודם שניתן לו כינוי מפורש.

קבלה נוצרית

הקבלה הנוצרית היא תנועה רוחנית שהתפתחה בחוגים נוצריים מסוף המאה החמש-עשרה. התנועה ביקשה להוכיח כי המשמעות הנסתרת של תורת הקבלה מכוונת לנצרות. כלומר, בבסיס תנועת הקבלה הנוצרית עמדה האמונה כי בקבלה נמצאת ההתגלות המקורית שאבדה למין האנושי, ורק על ידי גילויה המחודש ניתן יהיה להבין הן את תורותיהם של פיתאגורס ואפלטון והן את סתרי הנצרות. המלומדים הנוצרים שעסקו בקבלה נמשכו אליה בשל נקודות תאימות מסוימות שמצאו בה לאמונת הכנסייה, כמו רעיון השילוש, ולכן ראו בה את הגרעין המקורי והאמיתי של תורת ישראל, לעומת ההלכה וספרות חז"ל שנתפשו על ידם כהשחתה וסילוף כפרניים. הקבלה הנוצרית במהותה, היא הפנמה של הטענה היהודית הכללית כי מקורה של התורה שבעל פה הוא במסורת שניתנה למשה בהר סיני, והטענה המיוחדת של המקובלים שתורת הסוד שבידיהם היא חלק ואולי החלק החשוב ורב המשמעות ביותר של מסורת זו.

קודקס גיגס

הקודֶקס גיגָס (בלטינית: Codex Gigas, בעברית: ספר ענק) הוא כתב היד הגדול ביותר בעולם שנכתב בימי הביניים. הקודקס מוכר גם בשם התנ"ך של השטן בגלל ציור גדול של השטן שנמצא בתוך הספר, ובגלל האגדה שאופפת את יצירת הקודקס. הקודקס נוצר במאה ה-13 במנזר הבנדיקטי פודלאצ'יס (כיום צ'ראסט) בבוהמיה (כיום צ'כיה). הקודקס מכיל את הוולגטה, בנוסף למספר רב של מסמכים היסטוריים שכתובים כולם בלטינית. בזמן מלחמת שלושים השנים, ב-1648, כל האוסף, כולל הקודקס, נלקח בידי הצבא של שוודיה, כשלל מלחמה. כיום הקודקס גיגס שמור בספרייה המלכותית של שוודיה בסטוקהולם.

קלף

קלף הוא עור בהמה על-פי-רוב כבש לעיתים עז או עגל, שמעובד בייחוד למטרת כתב. בניגוד לבורסקאות, לא נעשה בזמן העיבוד שימוש בטאנין המכהה את צבעו. בשפות אירופיות שונות מציין מונח זה גם את המסמכים הכתובים עליו. הקלף משמש גם בציור, כריכת ספרים, כלי הקשה כמו תופים וכחלק בכיסוי רהיטים. ביהדות משמש הקלף לצורך כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

הקלף קיים כבר אלפיים שנה, אך החליף את הפפירוס, שהיה בשימוש בעולם המערבי, רק במאה ה-7 בספרים (קודקסים), בולות וצ'ארטרים. כתבים מוסלמים מוקדמים נכתבו גם כן על קלף. הוא הוחלף בנייר עם מהפכת הדפוס במאה ה-15 כאשר הביקוש לדברי דפוס הרקיע, ושוב לא היה ניתן לספקו על ידי קלף. מאז הוא משמש בעיקר לכתיבת מסמכים יקרי-ערך, דפוס יוקרתי או לכריכת ספרים.

הקלף הוא אמנם חומר מורכב לייצור ויקר, אך יתרונותיו בכך שהוא נשמר היטב, עמיד יותר ומאפשר קיפול. בעוד שנייר רגיל מצהיב כעבור מספר שנים הקלף נשאר נקי זמן רב יותר וניתן אף למצוא בארכיונים קלפים בני מאות רבות של שנים שצבעם נותר לבן לגמרי, והדיו לגמרי שחורה. בשל מחירו הגבוה, השתמשו לעיתים בקלפים ישנים לאחר שגרדו מהם את הכתוב. מגילות וספרי קלף אלה נקראים פלימפססט.

קרי וכתיב

במסורה (מערכת מסירת הטקסט ושימורו) של המקרא, קרי וכתיב הם ההבדלים בין מסורת הכתיב של ספרי המקרא, התנ"ך, לבין מסורת הקריאה שלו. לעיתים השינוי בין הקרי לכתיב הוא רק באם קריאה, ולעיתים השינוי גדול יותר וכולל הוספת מילה שאינה כתובה או השמטת מילה כתובה. תופעה זו מכונה 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי' בהתאמה. בכתיבת ספרי התורה שבבית הכנסת הנוסח הוא כפי מסורת הכתיב, ואילו הקריאה בציבור היא לפי מסורת הקרי. בספרי התנ"ך המודפסים הנוהג הוא שבמילים שיש הבדל בין צורת הכתיב שלהם לצורת הקרי, ה"כתיב" מופיע בגוף הטקסט, ואילו ה"קרי" מופיע בשוליים או בגודל גופן שונה.

ראאד ערפאת

ראאד ערפאת (ברומנית: Raed Arafat, בערבית: رائد عرفات, ‏ נולד בדמשק ב-24 במאי 1964) הוא רופא רומני ממוצא ערבי פלסטיני, יליד סוריה, מומחה בהרדמה וטיפול נמרץ, כיהן כשר הבריאות של רומניה בנובמבר-דצמבר 2012.

ערפאת הצטיין כמייסד "שירות החירום הנייד להחיאה וחילוץ" (SMURD) ברומניה.

כיהן במשך מספר שנים ושוב אחרי דצמבר 2012 כתת-מזכיר מדינה לענייני בריאות במשרד הבריאות הרומני.

רודולף קיטל

רודולף קיטל (בגרמנית: Rudolf Kittel; ‏28 במרץ 1853 - 20 באוקטובר 1929) היה תאולוג גרמני וחוקר הברית הישנה.

שלמה

על פי התנ"ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה. שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע (או בנם הראשון – על פי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.