בטון

בטוןצרפתית: Béton; בכתיב ארכאי: ביטון) הוא חומר המשמש לבנייה. בטון מודרני מורכב מתערובת של צמנט, חול, חצץ ומים. לאחר ייצור התערובת מובילים אותה לאתר הבניה במערבל בטון, ולעיתים משתמשים לשינוע הבטון אף במשאבת בטון. לאחר שעה עד 10 שעות, תערובת הבטון מתקשרת (מאבדת את התכונות הפלסטיות). לאחר מכן, התערובת מתקשה ומתחזקת.

Royal National Theatre London SouthBankCentre02
התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון, מבנה העשוי כולו מבטון חשוף, בסגנון הברוטליזם
Brazil (3043780976)
ילדות משחקות בתוך צינור בטון גדול, ברזיל 2008

סקירה כללית

Pouring concrete
תכונות הזרימה של הבטון מאפשרות הובלתו והזרמתו באמצעות משאבת בטון למקום שבו נדרשת יציקתו. משמאל בחזית: מערבל בטון ומאחוריו המשאבה והצינור שבו מוזרם הבטון

האשורים והבבלים הכינו תערובות בטון עם חרס במקום מלט. המצרים השתמשו בבטון שהורכב מסיד וגבס. ברומא הכינו בטון מסיד מעורב עם אפר געשי. הבטון המודרני הומצא בידי המהנדס הבריטי ג'ון סמיטון (John Smeaton‏; 1792-1724) בשנת 1756, תוך ערבוב מלט, חלוקים ולבנים מפוררות. כיום גוברת הנטייה לעשות שימוש בחומרים ממוחזרים בייצור בטון, בעיקר באפר שנכתש מתוצרי הלוואי של תחנות כוח פחמיות. באופן זה קטן הצורך בחציבה מחד ובאזורי פסולת מאידך.

לבטון חוזק לחיצה גבוה, אך חוזק מתיחה נמוך (חוזק לחיצה גבוה - ניתן להעמיס על הבטון משקל כבד בבטחה. חוזק מתיחה נמוך - אי אפשר למתוח את הבטון מבלי שהוא ישבר). כדי להתגבר על מגבלה זו, בדרך-כלל יוצקים בטון יחד עם מוטות חיזוק מברזל, רשתות ברזל, או כבלים. התוצאה מכונה "בטון מזוין". בטון זה מסוגל להתמודד הן עם כוחות לחיצה והן עם כוחות מתיחה. המצאת הבטון המזוין מיוחסת לגנן הצרפתי ז'וזף מוניה (Joseph Monier‏; 1906-1823), שהכניס לראשונה בשנת 1868 מוטות פלדה לעציצי בטון שהכין.

כדי להגביר את חוזק המתיחה של הבטון, מותחים כבלי פלדה בעזרת ציוד מכני הנדסי, ועליהם יוצקים את הבטון. כבלים אלו שואפים להתכווץ חזרה (בדומה לקפיץ) וכך יוצרים על הבטון כוחות לחיצה. כאשר יופעלו על הבטון כוחות מתיחה שוב (על ידי משקלן של מכוניות שייסעו על הגשר, למשל) הם יאוזנו על ידי כוחות הלחיצה שנוצרו בצורה מלאכותית בזמן הבנייה. בבטון זה נעשה שימוש במבנים הדורשים חוזק רב והוא נקרא "בטון דרוך".

לעיתים מוספים חומרים שונים לתערובת הבטון כדי לשפר תכונות שונות, כגון זמן ההתקשות. בין השאר נעשה שימוש גם בחומרים לוכדי אוויר, הגורמים להופעת בועות אוויר קטנות בבטון, ובכך משפרים את הבידוד התרמי שהוא מספק. עם זאת, בועות אוויר גדולות מדי, אשר עלולות להיווצר בטעות בשל מוטות פלדה שבתוכו, ותבניות העץ (טפסות) אשר שימשו ליציקתו, פוגעות בחוזק הבטון. ציפוף הבטון נעשה בעזרת הכאה בפטישים על דפנות התבנית בה נמצא הבטון או בעזרת מרטט חשמלי שיוכנס ישירות לבטון.

הבטון משמש, בדרך-כלל, לבניית השלד הנושא של הבניין, ובכלל זה, יסודות, רצפה, תקרות ועמודים תומכים, כאשר הקירות עצמם נבנים מבלוקים או מלבנים. עם זאת, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה חוקק בישראל חוק המחייב כל דירת מגורים להכיל חדר אחד לפחות הבנוי כולו מבטון מזוין. חדר ממוגן זה, המכונה "מרחב מוגן", מהווה תחליף למקלטים שהיו מחויבים על-פי חוקי הבנייה הישנים.

הבטון בישראל

Beton
בית הבטון. בניין משאבות במקורות הירקון בו נעשה השימוש הראשון בבטון מזוין (בטון בשילוב בזנטים) בארץ ישראל.

בתולדות הבנייה המודרנית בישראל מילא הבטון תפקיד מרכזי. הוא ליווה את הבנייה מראשית היישוב במפעלים אזרחיים כמו תחנת הכוח בנהריים ובבנייה למגורים, כמו גם בפרויקטים ביטחוניים כמו הקריה למחקר גרעיני. השימוש הרב בבטון, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, הביא גם להקמת מפעל נשר רמלה. כתוצאה מכך התגבש בארץ סגנון בנייה למגורים אשר מתבסס על שלד בטון. למבנה הטיפוסי הזה ישנם יתרונות מסוימים של חוזק וגמישות וחופש בתכנון. מצד שני, מאחר שלבטון תכונות תרמיות בעייתיות מאוד, נמצא כתוצאה מכך סטנדרט הבידוד התרמי בפיגור ניכר בהשוואה לעולם המפותח[דרוש מקור]. לבטון מיוחסת השפעה עצומה גם על סגנון הבנייה המקומי שהתפתח בארץ, למתכנן ניתנת חרות כמעט מושלמת לתכנן את המבנה ללא תלות קונסטרוקטיבית בין הקומות של המבנה בבניינים פשוטים.

חוקי הבנייה בישראל מחייבים את כל הבניינים לשלד מבטון מזוין או שלד פלדה המצופה בבטון.

ייצור בטון

רוב הבטון מיוצר כיום במפעל בטון. הבטון נלקח לאתרי בנייה או שנעשה בו שימוש במפעל עצמו. מיעוט הבטון מיוצר באתר הבנייה ומשמש את האתר שבו הוא מיוצר בלבד. בטון מיוצר באתר מאופיין בתנאי בקרה נמוכים ולכן האפשרות לייצר בטונים משובחים באתר היא מוגבלת ביותר. קיימים תקנים המסדירים את סוגי הבטון השונים, את מקום ייצורם ואת סוגיהם.

ישנם מפעלים, שבנוסף להיותם מפעלים לייצור בטון, משמשים גם להכנת מוצרי בטון כגון בסיסי תמיכה לעמודי חשמל ובטונדות.

במפעל הבטון יש ריכוז חומרים המשמשים ליצירת הבטון: צמנט פורטלנד, חול, חצץ, אפר פחם ועוד. את החומרים שופכים בתחנות המתאימות ומשם הם נלקחים בצורה אוטומטית, בריכוז הנכון, לשלבי הייצור בהם הם נדרשים.

בטון מזוין

מערבל בטון
מערבל בטון מערבב את הבטון בשלב ההכנה

בטון מזוין הוא טכנולוגיית בנייה המשלבת בטון עם חומר אלסטי במטרה לקבל חומר בנייה חזק במיוחד. כמעט תמיד מדובר בשילוב של בטון עם פלדה אך קיימים גם חומרים אפשריים נוספים. בתוך הבטון המזוין נמצאים רשתות או מוטות פלדה המתחברים אל הבטון תוך כדי יציקתו. התוצר המתקבל מיציקה של בטון הלוכד בתוכו את המוטות והרשתות האלו נקרא 'בטון מזוין' והוא חומר המסוגל להתנגד לסוגים שונים של מאמצים. השילוב המוצלח של שני החומרים, בטון ופלדה, נובע מכך שמקדמי ההתפשטות שלהם בחום כמעט זהים ולכן, כאשר רכיב מבטון מזוין מתחמם או מתקרר, הוא אינו מתעוות או נסדק.

בטון דרוך

בטון דרוך הוא סוג של טכנולוגיית בנייה המשתמשת בבטון ובכבלי פלדה מתוחים. קורות מבטון דרוך משמשות בדרך כלל לבניית גשרים או קירויים הנושאים עומסים גדולים על פני משטחים גדולים. אלמנטים מבניים מבטון דרוך יכולים להגיע לשטח פנים רחב מכאלו הבנויים מבטון מזוין.

הובלת הבטון

את הבטון שמיוצר במפעל, מובילים לאתרי הבנייה בעזרת מערבלי בטון. מפעלים מסוימים מטעינים את המערבלים בתערובת בטון מוכנה, ואחרים, רק שופכים את החומרים בכמויות הנכונות, אל מערבלי הבטון.

בטון אדריכלי

Zztripo
אלמנט שובר שמש מבטון בהשראת המשרבייה הערבית, בחזית מבנה ציבור בהרצליה

בבנייה המודרנית מקובל להשתמש בבטון גם לצרכים אדריכליים.

לצורך העיצוב האדריכלי משתמשים בבטון לבן, או בבטון שהוספו לו חומרי צבע שונים וכן משתמשים במערכות מעוצבות ומיוחדות של טפסות.

כדי לייצר בטון לבן, משתמשים במלט מסוג צמנט פורטלנד לבן. במלט זה נמנעים מערבוב אפר פחם.

בין שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 היה אופנתי באדריכלות סגנון הברוטליזם - בנייה בבטון חשוף.

שימוש בבטון לסלילת כבישים

השיקולים בבחירה בין כביש בטון ואספלט, מחולקים לשלושה: עלות הקמה, זמן ביצוע ועלות התחזוקה. כאשר לכל סוג כביש יתרונות וחסרונות.

כביש בטון מורכב מבטון מעורב עם אספלט כדי לקבל קצת יותר גמישות.

יתרונותיו של כביש בטון:

  1. תדירות התחזוקה: כבישי בטון עמידים יותר מאשר כבישי אספלט. כביש בטון הסלול היטב יחזיק כ-40 שנה, ללא צורך מיוחד בתיקונים, כביש אספלט יחזיק כ-10 שנים לפני הצורך בריבוד מחדש, כאשר באזורים גשומים, הוא דורש תיקונים לרוב כבר אחרי 5 שנים.
  2. צריכת דלק: כבישי בטון מאפשרים נסיעה חסכונית יותר בדלק מאשר בכבישי אספלט, היות שהם הרבה פחות אלסטיים מהם. עבור רכב פרטי המשמעות זניחה, אך עבור משאיות עמוסות ההפרש בצריכת הדלק יכול להגיע לכדי 10%-15%.
  3. עמידות בפני זיהומים ופגעי מזג האוויר: כבישי בטון אינם סופחים אליהם זיהומים, כגון שמן, הנשפכים מרכבים, ועמידים יותר מכבישי אספלט להשפעות מזג האוויר. לכן, במקומות הרריים ובעיקר באיים טרופיים נהוג לבנות כבישי בטון.
  4. קיימות: אספלט מקורו בתוצרי נפט שהם משאב מוגבל, ואילו מלט מיוצר מאבן גיר המצויה בשפע.

חסרונותיו של כביש בטון:

  1. עלות סלילה: יקרה משמעותית עבור כביש בטון מאשר עבור כביש אספלט[דרוש מקור].
  2. בטיחות: כבישי בטון בטוחים פחות בגשם ובשלג מכבישי אספלט, היות שסכנת ההחלקה על בטון גבוהה יותר.
  3. זיהום קולי: כבישי בטון סופגים פחות את הרעש הנוצר מהחיכוך בין הצמיג לכביש מאשר כבישי אספלט, והדבר בא לידי ביטוי ברעש רב יותר הנגרם מהתנועה על הכביש.
  4. מורכבות התחזוקה: אמנם כביש בטון דורש תחזוקה מועטה, אך במידה וזו נדרשת לרוב היא מחייבת החלפת מקטע שלם[דרוש מקור].

באופן עקרוני, ככלל אצבע, כביש בטון עדיף בכבישים בהם תנועה רבה ובעיקר תנועה המכילה רכב כבד. למרות זאת, רוב הכבישים החדשים הנסללים בעולם הם כבישי אספלט. טכנולוגיות חדשות בתחום כגון הוספת שכבות של רשתות פוליאסטר מצופות המחזקות את ההתנגדות למתיחה של הכביש, מחזקות את ההעדפה לכבישי אספלט.

בטון מוטבע - דקורטיבי

בטון מוטבע הוא בעצם שיטת שימוש ייחודית ליישום בטון המאפשרת חיפוי של משטחי רצפה או קיר ועיצובם על ידי תבניות אשר מקנות לבטון מראה טבעי.

יכולות העיצוב בבטון הן בלתי מוגבלות, שילוב דוגמאות אבנים, התאמת צבעים, בחירת גודל האבן ואף בחירת המרקם. עמידות הבטון היא גבוהה ביותר לתנאי מזג האוויר ושטח קשים, וחוזקו המופלג מתבסס על חומרים מוספים כגון: אקרילים, אבקות צבע מקשיחות, מעכבי ייבוש התורמים לאשפרה נאותה, חומרי איטום למיניהם. שימוש בבטון מוטבע מוזיל משמעותית את עלויות החיפוי. וברוב המקרים מקנה עמידות גבוהה בהרבה מחיפוים אחרים. לאחר יישום בטון מוטבע וייבושו מצפים אותו בחומר אוטם המאפשר שליטה על הברק ומקנה לבטון יכולת עמידות גבוהה לאורך זמן.

עודפי בטון

מכיוון שלפעמים נשאר במערבלי הבטון עודף בטון, יש לדאוג למקום בו ניתן לרוקן אותו. ולכן, ישנם מפעלים להם בורות ענק לשפיכת הבטון המיותר. מפעלים אחרים, משתמשים בטכנולוגיות חדישות על מנת למחזר את עודפי הבטון[דרוש מקור].

בטון מעביר אור

החומר מעביר אור, כלומר ניתן להבחין בעדו בצלליות. ככל שעוצמת האור גדולה יותר הצלליות מצדו השני ברורות וחדות יותר. הפרויקט הראשון שבוצע מבטון מעביר אור הוא פסל המציין את כניסתה של הונגריה לאיחוד האירופאי, מאז ועד היום נבנו מספר פרויקטים העושים שימוש בחומר, הן בקירות, הן ברצפות ואף ביצירות אמנות ובפרטי עיצוב כגון מנורות ועוד. החומר מורכב ממיליארד סיבים אופטיים (לבלוק) העשויים קיסטל בצורת רשת, הסיבים אינם פוגעים בחוזקו של הבטון מעביר האור. את הרשת ניתן לעצב, לצופף או לרווח לפי הטקסטורה אותה רוצים לקבל בזמן מעבר האור. את הבלוקים והפנלים ניתן לייצר בגדלים שונים ובצבעים וטקסטורות שונות.

בד בטון

בד ספוג מלט שמתקשה בעת התייבשות. בד בטון (מכונה בקיצור CC - Concrete Cloth) מאפשר בנייה ללא צורך בציוד מכני או ציוד ערבוב.

יתרונות: מהיר וקל לשימוש גמיש, חזק ועמיד בסביבה משתכת\כימית עמיד בפני מים ואש. ממקמים את הבד ומוסיפים מים - עביד למשך 2 שעות ומתקשה עד 80% כוח בתוך 24 שעות.

CC זמין ב-3 עוביים ובגלילים ניידים לאדם אחד ליישומים עם גישה מוגבלת או שבו ציוד כבד אינו זמין. משתמשים בו בדרך כלל למקלטים עמידים בפני כדורים בשעתיים של עבודה, או למבנים מהירים באזורי אסון.

תחליפי בטון

  • בטונייר - במקום החצץ שמים נייר, כך המבנה יותר קל.

שימושים נוספים לבטון

  • ניתן למצוא בגני שעשועים, מתקנים עשויים צמיגים עטופים בבטון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אנדרטת חטיבת הנגב

אנדרטת חטיבת הנגב היא אנדרטה המנציחה את פועלה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. האנדרטה ממוקמת בראש גבעת גיר במזרחה של באר שבע.

בטון מזוין

בטון מזוין הוא חומר מרוכב, המתקבל משילוב רשתות או מוטות של פלדה או חומר אלסטי אחר, עם בטון. החומר המתקבל חזק במיוחד, וכושר התנגדותו לסוגים שונים של מאמצים מעניק לו תפקיד מרכזי בבנייה של מבנים גבוהים. בין הגורמים לשילוב המוצלח של שני החומרים, בטון ופלדה, נמצאת העובדה שמקדמי ההתפשטות שלהם בחום כמעט זהים. לכן כאשר רכיב מבטון מזוין מתחמם או מתקרר, הוא אינו מתעוות ואינו נסדק. בנוסף, הבטון מגן על הפלדה מפני קורוזיה.

בנייה

בנייה היא תהליך יצירתו, הקמתו או הרכבתו של מבנה מכל סוג שהוא. במובן הרחב יותר, בנייה היא השם הכולל של הענף העוסק בפיתוח מקרקעין ובתהליך השלם המתחיל ביוזמה כלכלית, תכנון אדריכלי והנדסי והוצאה לפועל של הבנייה.

כל תהליך בנייה, בין אם מדובר בבית מגורים, בניין משרדים, מבני ציבור או מבנים הנדסיים כגון גשרים וסכרים, הוא תהליך מסובך המורכב משלבים רבים, ודורש בעלי מקצוע רבים ושונים אשר צריכים לעבוד בתיאום ובשיתוף פעולה צמוד.

בניין (מבנה)

בניין הוא מבנה אדריכלי המיועד לשימוש כמחסה ולתפוסה מתמשכת על ידי בני אדם.

במדינת ישראל מגדיר חוק התכנון והבניה "בניין" כ-

כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי בטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות -

(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע;

(2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל;עם זאת, השימוש הלשוני במילה "בניין" בהקשר היומיומי כולל לרוב רק מבנים סגורים בעלי קירות וגג המיועדים לתפוסת בני אדם.

בניינים עשויים לשמש במגוון שימושים, כגון בית מגורים, בניין משרדים, בניין ציבורי, מרכז מסחרי ועוד. חלקם מבנים נמוכים וחלקם בעלי מספר קומות, רבי קומות ואף גורדי שחקים, שנועדו להגדיל את שטח הבנייה תוך שימוש בשטח קרקע קטן יחסית עליו בנוי הבניין.

הדחק (כלי שיט)

הֶדְחֵק או דֶּחִי של אונייה (באנגלית: displacement) הוא משקל נפח המים שהיא דוחקת כאשר היא טעונה במלואה ומכלי הדלק שלה מלאים. ההדחק שווה למשקל האונייה כולה, מאחר שגוף צף דוחק מים שמשקלם שווה למשקלו. במילים אחרות, אם היינו ממלאים מים בכלי עד שפתו ומניחים בו את האונייה, משקל המים שהיו גולשים החוצה מן הכלי היה שווה למשקל האונייה כולה.

קיימים שני סוגים של הדחק:

הֶדְחֵק בְּטָעוּן (loaded displacement) מביא בחשבון את משקל האנייה כולל המטען, האספקה, הדלק, הנוסעים והצוות.

הֶדְחֵק בְּרֵיק (light displacement) הוא משקל האנייה גופה, לאחר ניכוי משקל המטען, האספקה וכו'.את גודלם של כלי שיט מלחמתיים מציינים בטון הדחק, שהיא יחידת משקל, בעוד שממדי כלי שיט מסחריים נקבעים על פי התפוסה (באנגלית: Tonnage) או נפח המטען שהם מסוגלים לשאת ונמדדים בטון-תפוסה שהיא יחידת נפח. 1 טון תפוסה = 100 רגל מעוקב.

חול

גרגיר חול הוא חלקיק סלע בטווח גודל שבין 0.063 מילימטר ל־2 מילימטר. חלקיק גדול יותר מהחול נקרא חצץ והוא יכול להגיע עד לגודל של 64 מ"מ. לעומת זאת, חלקיקים דקים יותר נקראים טין. חלקיק טין הוא בגודל מרבי של 0.063 מ"מ ובגודל מינימלי של 0.004 מ"מ.

המרכיב הנפוץ ביותר בחול שבסביבה פנים-יבשתית ושבסביבה חופית לא טרופית, הוא צורן דו-חמצני, שנמצא לעיתים קרובות בצורת קוורץ. עם זאת הרכב החול משתנה בהתאם למקורות הסלע ממנו הוא בא ובהתאם למצב הכללי. חלק ניכר מהחול הלבן בשוניות האלמוגים, למשל, מקורו באלמוגים טחונים שעברו דרך מערכת העיכול של הדג תּוּכִּינוֹן, המגרד את האלמוגים וניזון מהם. במקומות מסוימים יש חול שמכיל ברזל, פצלת השדה (סוג של מינרל), ואפילו גבס.

החול מועבר ומוזז על ידי הרוח והמים ונמצא בחופים, בדיונות, בשרטונים וכו'. במדבר החול הוא הרכיב הדומיננטי בקרקע. אדמה חולית היא בית גידול אידיאלי ליבולים כמו אבטיחים ובוטנים ולעיתים קרובות מועדפת לפיתוח משקי חלב, הודות ליכולות הניקוז המצוינות שלה.

חצץ

חצץ הוא מונח גאולוגי המתייחס לכל סוג של סלע הגדול משני מילימטר וקטן מ-57 מילימטר. חצץ הוא גם כינוי לאבנים קטנות. יש המתייחסים לחצץ כאל סלעים או אבנים בגודל 2–4 מילימטר, בעוד חלוקים הם אבנים גדולות יותר (4–75 מילימטר). סלע או אבן שגודלם קטן מ-2 מילימטר (אך גדול מ-0.02 מילימטר) ייקרא בגאולוגיה "גרגר חול".

השימוש בחצץ לבניית תשתיות נרחב וכולל שימוש, תוך עירוב עם בטון, לבנייה; עירוב עם זפת ליצירת טרמק, המשמש לסלילת כבישים, ושימוש ללא בטון ליצירת דרכים. זה האחרון נפוץ ביותר בעיקר בדרכים כפריות או במקומות עניים יותר. כיום קיימות בעולם יותר דרכי חצץ מאשר דרכים סלולות בטון, אספלט או טרמק. ברוסיה, למשל, יש יותר מ-400,000 ק"מ של דרכי חצץ.

קיימים מרבצי חצץ טבעיים, הנוצרים כתוצאה מתנאי האקלים ושחיקת סלעים. פעילותם של גורמי מים (נהרות, גלים) מפיקה ערימות של חצץ, שלעיתים מתלכדות לכדי קונגלומרט. צורכי התעשייה אינם מאפשרים הסתפקות בחצץ טבעי, וקיים גם ייצור חצץ, באמצעות הפקה של חצץ במחצבות, בעיקר מסלעים כמו אבן חול, גיר, או בזלת.

כביש

כביש הוא נתיב תחבורה סלול - לרוב באספלט או בטון - המשמש לתנועת כלי תחבורה. על פי החוק,

ובניגוד למשמעות הרחבה של המלה העברית נתיב, מוגדר שם גם

הגדרות דומות להגדרות חוקיות אלו מקובלות כיום בכל העולם, והן דוחקות משמעויות יותר רחבות שהיו נפוצות בעבר.

כבישים מהווים רחובות בתוך ערים ויישובים ומחברים בינם לבין רחובות אחרים ובנוסף ישנן מערכות כבישים בין-עירוניות המחברות בין ערים ויישובים מרוחקים, לאורך קילומטרים רבים.

מזרקה

מִזרקה היא מתקן נוי מעשה ידי אדם העושה שימוש במים זורמים. המים זורמים בדרך כלל לתוך אגן היקוות המנוקז כך שכמות המים בו נשמרת. קיימות מזרקות הבנויות כחלק מקיר, וכן מזרקות עומדות. כחלק מעיצוב המזרקה משתמשים לעיתים במסכי מים הנופלים על פני משטחי אבן, בטון או מתכת. מזרקות רבות מוצבות בתוך בריכות נוי, כך שמימיהן נופלים לתוך הבריכה. במקרים רבים משולבים פסלים בעיצוב המזרקה.

שכיח לראות מזרקות שבהן זרימת המים היא בצורה של סילון, כאשר לחץ המים גורם להתזתם אל מעל לגובה המזרקה. דוגמה מפורסמת למזרקה כזאת היא "מזרקת סילון המים" המתיזה את מימי אגם ז'נבה לגובה של 140 מטר. המזרקה שמימיה ניתזים לגובה הרב ביותר היא מזרקת המלך פהד שבג'דה, ערב הסעודית שמימיה מגיעים לגובה של 260 מטר.

שנייה מדורגת מזרקת הגביע העולמי בסיאול, דרום קוריאה, המגיעה לגובה של 202 מטר.

שלישית מדורגת מזרקת גייזר גייטווי באילינוי שבארצות הברית, המגיעה לגובה של 192 מטרים.

בלטינית מסמנת המילה 'fons', אשר ממנה נובע שמה הלועזי של המזרקה (Fountain) את מקור הנביעה של המים.

מלט

המילה מלט משמשת לתאר אבקת צמנט או תערובת של חול, אבקת צמנט ומים; לאחר יישומו הוא מתקשה והופך לקשיח. למלט שני שימושים:

המלט העתיק ביותר עליו ידוע לנו נוצר במצרים העתיקה והיה תערובת רכה של גבס וחול.

מלט המבוסס על סיד היה נפוץ ביותר עד לפיתוח צמנט פורטלנד. קיימים שרידים ארכאולוגים של שימוש במלט רביגה וטיח המבוססים על סיד כבר מהאלף ה-5 לפנה"ס. הסיד הכבוי עביד למדי וקל לשימוש. כאשר הסיד הוא חומר המליטה היחיד במלט, ההתקשרות נעשית על ידי יבוש. במשך הזמן הסיד מגיב עם הפחמן הדו-חמצני שבאוויר והופך שוב ל-, תוך שחרור מים.

במלט סיד מעורב בחומר פוצולני השתמשו ברחבי העולם העתיק כולו, בעיקר באימפריה הרומית, באירופה ואפריקה. מלט כזה עובר התקשרות בתגובה כימית בין הסיד לחומר הפוצלני, ולכן אינו זקוק למגע עם האוויר על מנת להתקשר ולהתחזק. למעשה מלט כזה זקוק ללחות על מנת להתקשר ולהתחזק. מרבית המבנים ההיסטוריים בהם נעשה שימוש במלט כזה שרדו מכיוון שנבנו בתקופה חמה ולחה. כיום עדיין משתמשים במלט סיד מעורב בחומרים פוצלנים בפרויקטים לשימור ושיחזור מבנים היסטוריים.

מלט מודרני מכיל צמנט פורטלנד כדי לאפשר לו התקשרות מהירה וחוזק מוקדם גבוה. יש הנוהגים להוסיף סיד למלט על מנת לשפר את עבידותו, אבל תוספת זו מחלישה את המלט וחושפת אותו לסכנה של סדיקה עקב הצטמקות. שימוש בסיד בתערובת המלט אסור בטיח חוץ, קרוב לים על פי התקן הישראלי, וזאת על מנת להגן על המבנה טוב יותר מפני חדירה של מלח.

מלט הוא המרכיב המקשר בייצור בטון.[דרוש מקור]

מנחת (תעופה)

מנחת הוא שטח שהוכשר לנחיתה ולהמראה של כלי טיס והוכרז ככזה על ידי הרשויות המוסמכות. השירות שנותן מנחת המטוסים הוא בסיסי ביותר, ובדרך כלל נכלל בו מסלול אחד בלבד, לעיתים סלול ולעיתים עשוי כורכר בלבד. בדרך כלל אין במנחת מגדל פיקוח, והעזר העיקרי בו למען הטייס הוא שרוול רוח.

מנחת מסוקים הוא משטח ישר המיועד לנחיתה והמראה של מסוקים. שטחו של מנחת תקני כזה בישראל, הוא 37 מטר על 37 מטר. לעיתים מוכשר מנחת כזה, עשוי אספלט, בטון או כורכר, על־פני האדמה, ולעיתים הוא נבנה בראשו של בניין, לרוב בית חולים או גורד שחקים. השטח הקטן הנדרש למנחת מסוקים מאפשר להקצות שטח כזה גם על־גבי ספינה קטנה יחסית, כדוגמת ספינת הטילים סער 5.

משאית

משאית היא כלי תחבורה כבד המשמש להובלת סחורות וציוד. למשאיות גדלים וצורות שונות, אך לרוב יהיו גדולות מרוב כלי הרכב המצויים על הכביש. המשאיות הכבדות הנוסעות בכביש המהיר גדולות יותר מאוטובוס ובעלות מנוע בעל הספק של לפחות 350 כוחות סוס.

המשאית מורכבת מחלקים אחדים:

מרכב או שלדה הכולל את:

תא הנהג ("הקבינה") בו נמצאים כל אמצעי הניהוג ובו יושב הנהג

תא המנוע שיכול להימצא מתחת לתא הנהג או לפניו ובו שוכן המנוע

מכלי הדלק

מערכת העברת כוח (מצמד, תיבת הילוכים, גל הינע וסרן או סרנים מונעים)

אזור מטען (חלק השלדה שמיועד להתקנת ארגז, מכל או כל מתקן אחר)

מתלים וגלגלים

הגרור/נגרר/מכולה/כן משא - ההתקן של המשאית שעליו או בתוכו מעמיסים את המטען.

סיד

סיד (באנגלית: CaO ; Calcium oxide) הוא תרכובת המכילה סידן (Ca) וחמצן (O). סימנו הכימי הוא CaO ומסתו המולקולרית היא 56.0774 amu. צבעו לבן. הסידן מותך בטמפרטורה 2,572 °C ומורתח ב-2,850 מעלות °C. בטמפרטורת החדר הסיד הוא גבישי, מְאַכֵּל ואלקלי.

הסיד הופרד לראשונה מתערובת בשנת 1808, על ידי אלקטרוליזה של סידן וכספית חמצנית.

עמוד

באדריכלות ובהנדסה אזרחית עמוד הוא רכיב אנכי התומך במשקל הפועל מעליו כלפי מטה. עמודים תומכים בדרך כלל קורות אופקיות, קשתות או שעומדים בפני עצמם ונושאים מעליהם פסל או מונומנט כלשהו. עמודים יכולים להיות עשויים מחומרי בנייה שונים - בעבר נבנו מאבן, לבנים או עץ וכיום הם נבנים בעיקר מבטון מזוין או מפלדה.

פלדה

פלדה היא סגסוגת המורכבת ברובה מן המתכת ברזל, ומכילה ריכוז נמוך של האל-מתכת פחמן (0.04%-‏2.25%).

לעיתים מוסיפים לסגסוגת הפלדה יסודות אחרים, כמו צורן, מגנזיום, מנגן, כרום וניקל. בעזרת שינוי של שיעורי תוספות אלה, אפשר להפיק סוגים שונים של פלדות בעלות תכונות מיוחדות, כמו: קשיות, גמישות, עמידות בפני חום ועוד. סוגיה השונים של הפלדה מצטיינים בחוזקה ובגמישות רבה.

אחד מסוגי הפלדה הנפוצים הוא פלדת אל-חלד, המכילה כרום בשיעור של 10.5% לפחות, והיא עמידה בפני חלודה.

כיוון שהפלדה מאופיינת בחוזק מתיחה גבוה ובמחיר נמוך היא משמשת כרכיב עיקרי בייצור מוצרים רבים: מכוניות, גשרים, מסמרים, קפיצים, להבים של סכינים, כלי עבודה, מחטים וכדומה.

הברזל הוא המרכיב העיקרי בפלדה. הברזל מופיע בשני מופעים גבישיים שונים: מבנה קובייתי ממורכז גוף ומבנה קובייתי ממורכז פאה, כתלות בטמפרטורת הסביבה. במבנה קובייתי ממורכז גוף (BCC) ישנו אטום ברזל במרכז ושמונה אטומים בקדקודי התא. במבנה קובייתי ממורכז פאה (FCC) ישנו אטום ברזל במרכז של כל אחת משש פאות המבנה הקובייתי ושמונה אטומים בקדקודי התא. האינטראקציה של אלטרופיות הברזל עם שאר היסודות המסוגסגים בפלדה, בראש ובראשונה הפחמן מאפשרת לפלדה וליצקת הברזל מגוון של תכונות ומאפיינים ייחודיים.

בברזל טהור, המבנה הגבישי מאופיין בהתנגדות קטנה יחסית להחלקה של אטומי ברזל אחד כנגד השני, לכן ברזל בתצורתו הטהורה ניתן לריקוע, רך וניתן לשינוי צורה בקלות. בפלדה, כמות נמוכה של פחמן ויסודות אחרים, תהליכים כמו הקשייה, זיקון וכדומה מונעים תנועה של נקעים המצויים במבנים גבישיים-סריגים של אטומי ברזל.

הפחמן בסגסוגות פלדה אופייניות עשוי להרכיב עד 2.14% ממשקלה. שונות כמויות הפחמן ושאר היסודות, מכתיבה את הקשרים הכימיים ואת המאפיינים הפיזיקליים המאפיינים את הפלדה (או כאלמנטים מומסים או כזרזים בפאזות השונות). מרכיבים אלו מאטים את הנקעים שהופכים את הברזל הטהור לרך, מאפשרים שליטה ובקרה על מאפייני הפלדה וכך משפרים את איכות הפלדה. שיפורים אלו יעילים עבור מגוון רחב של תכונות הפלדה: הקשייה, חישול, חיסום, מאמץ כניעה, חוזק למתיחה. עליית חוזק הפלדה בהשוואה לברזל הטהור מקטינה את משיכות הברזל.

פלדה הופקה באמצעות תנורים אלפי שנים, אך בתפוצה רחבה ובאופן תעשייתי נעשה בה שימוש רק לאחר שתהליכי הייצור נעשו יעילים ומתוחכמים יותר בסביבות המאה ה-17, עם המצאת כבשני בטון ולאחר מכן כורי פלדה. עם המצאת תהליך בסמר (Bessemer process) במחצית המאה ה-19, החל עידן חדש של הפקת פלדה בייצור המוני. תהליך בסלר וייצור הפלדה באמצעות תנורי כבשן פתוח שקדם לו העלו ושיפרו את איכות הפלדה. בעקבות פיתוחים אלו, הפלדה החליפה את יצקת הברזל.

שיפורים נוספים בתהליך הפקת הפלדה, החליפו פרוצדורות קודמות, הוזילו את מחיר ההפקה והעלו את איכות התוצר הסופי. היום, הפלדה היא אחת מהחומרים הנפוצים ביותר מעשה ידי אדם בעולם. 1.6 מיליארד טונות פלדה מיוצרים מדי שנה. פלדה מודרנית מזוהה בדרך כלל על ידי ציונים שונים שהוגדרו על ידי ארגונים ותקנים שונים.

ציוד מכני הנדסי

ציוד מכני הנדסי (גם: צָמָ"ה, במלעיל) הוא שם כולל לכלי רכב מיוחדים שנועדו לבצע עבודות הנדסה אזרחית (כגון בנייה, סלילת כבישים, עבודות עפר, הריסה, כרייה ועוד). כלי רכב אלה מצוידים בדרך כלל במנוע חזק, בשלדה חזקה ובתוספות ייחודיות שנועדו לעזור להם לבצע את העבודה (כפות, מנופים, זרועות הידראוליות ועוד).

בדרך כלל, כלי הצמ"ה הם כבדים ואטיים. מאחר שהם אמורים לפעול בתנאי קרקע קשים, מערכות ההנעה שלהם מתוכננות לעבירות גבוהה (מזקו"ם או גלגלים רחבים). חלקם מובלים לזירות העבודה על ידי סמי-טריילרים, מובילי צמ"ה כבד או אף רכבי הובלה.

מכונת החפירה הגדולה בעולם באגר 288 נבנתה על ידי חברת קרופ בשנת 1978 ושוקלת 13,500 טון.

צינור

צינור הוא כלי חלול בדרך כלל בצורת גליל, המשמש להעברת נוזלים או גזים ממקום למקום. הצינור יכול להיות מיוצר מפלדה, בטון, נחושת, עץ, זכוכית, חומרי פלסטיק כמו פי וי סי, פוליאתילן, ועוד. הצינור יכול להיות גם מורכב ממספר שכבות וחומרים שונים כמו פלדה ובטון, פלדה וטפלון וכדומה. הצינורות משמשים למערכות הובלת מים, מערכות אינסטלציה, השקיה ועוד.

כבר בתקופות קדומות הרומאים ידעו להשתמש בצנרת עשויה מבטון וגם צנרת מעופרת אך לא היו להם נוסחאות או כללי חישוב של עובי הדופן.

הענף המטפל בצנרת בקוטר קטן למבנים ובצנרת הספקה בתחום העירוני או הכפרי כמו גם קווי הספקת מים וניקוז נקרא שרברבות. צנרת זו נמצאת בתחום ההנדסה האזרחית.

קיר

קיר הוא אלמנט אדריכלי בסיסי של מבנים המשמש לשתי מטרות עיקריות: הפרדה בין חללי המבנה (בין לצורכי בידוד תרמי ובידוד אקוסטי ובין לצורכי תיחום אזורים והגדרת חללים) ותמיכה סטטית בעומסים כחלק משלד המבנה.

הקיר נועד להפריד בין חלקים שונים של המבנה (החדרים השונים במבנה) ובכך לאפשר שימושים שונים בכל חלל ואזור במבנה. כמו כן משמש הקיר כאלמנט מפריד המאפשר בידוד חלק מסוים מהמבנה מסביבתו (הפנימית או החיצונית). הקיר מפריד בין חדר לחדר וכן מפריד בין פנים המבנה לחוץ המבנה באמצעות בידוד, הן תרמי והן אקוסטי.

הקיר יכול להוות משטח פונקציונלי, המאפשר שימוש בשטחו, בין על ידי התקנת מתקנים שונים על הקיר (תליית ארונות או גופי תאורה על הקיר) או בתוכו של הקיר (העברת קווי חשמל, צנרת מים או ביוב בתוך הקיר). כמו כן הקיר יכול להוות אלמנט עיצובי, בין על ידי היותו בסיס לאלמנטים אחרים (תליית תמונות על הקיר, או ציור על גבי הקיר (פרסקו או גרפיטי), ובין על ידי שימוש בחומרי גלם שונים היוצרים עיצובים שונים באמצעות מראה הקיר עצמו (שימוש בזכוכית, מתכת, עץ או אבן מסוגים שונים).

רצפה

רצפה היא משטח אופקי הקיים בכל מבנה וכן במקומות פתוחים שונים. המילה 'רצפה' נגזרת מן המילה רֶצֶף, הואיל והיא עשויה מרצף של אריחים המונחים בצפיפות זה בצד זה. המושג מתייחס לרוב למשטח הגלוי עליו עומדים בני האדם והרהיטים בבניין אך במקרה של רצפה שאינה של קומת קרקע ההתייחסות היא גם למשטח האופקי הקונסטרוקטיבי אשר חלקו התחתון נקרא "תקרה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.