בחירת עם ישראל

רעיון מרכזי ביהדות הוא בחירת עם ישראל על ידי אלוהים להיות עמו. הרעיון מופיע פעמים רבות בתורה[1] מסיפורי האבות ואילך[2] ובא לידי ביטוי בקטעי תפילה שונים, בין השאר בברכות התורה[3], בברכה שלפני קריאת שמע[4] בתפילות החגים[5], ובקידוש ליום טוב (בחלק מהנוסחים גם בקידוש לשבת). רעיון הבחירה מהווה אבן יסוד ביהדות. גם הכנסייה הנוצרית טוענת להיותה היורשת היחידה של הבחירה.

בקרב פרשנים, רבנים ופילוסופים נידונות שאלות שונות הנוגעות לרעיון הבחירה, לתפקיד שהיא ממלאת מבחינת האל[6], לסיבות בגינן נבחר דווקא עם ישראל, ולמשמעותה של הבחירה והנגזר ממנה.

המחקר הבלשני

בביטוי "עם סגולה" שמופיע בתורה כביטוי לבחירתו של עם ישראל על ידי אלוהים, המחקר הבלשני מוצא מקורות של המילה "סגולה" במילה האכדית sugullu שפירושה "עדר בקר"[7]. מכאן שפירוש הביטוי "עם סגולה" כ"עם של עדר בקר" מצביע על חיי הנוודים של העבריים בזמן השימוש בו, או על הדימוי של אלוהים כרועה לעמו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמות י"ט ה'; דברים י' ט"ו
  2. ^ ראו דברי אלוהים לאברהם; בראשית יג, טו: "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם".
  3. ^ "אשר בחר בנו מכל העמים".
  4. ^ "ובנו בחרת מכל עם ולשון" ו"ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה".
  5. ^ "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת"
  6. ^ ראו פירוש הרמב"ן לספר שמות כ, מו; וכן פירושו לדברים לב, כו.
  7. ^ http://www.balashon.com/2006/03/rekhesh.html
אוגוסטינוס

אורליוס אוגוסטינוס (לטינית: Aurelius Augustinus;‏ 13 בנובמבר 354 - 28 באוגוסט 430) היה פילוסוף ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות לדורותיה. אוגוסטינוס הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית.

אנטישמיות נוצרית

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים ודת היהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת. לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים. הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם.לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב.

אקלזיה וסינגוגה

אקלזיה וסינגוגה (לטינית: Ecclesia et Synagoga, "כנסייה ובית כנסת") היה מוטיב חזותי באמנות ימי הביניים הכנסייתית. היהדות והנצרות תוארו בצורת שני פסלים או ציורים של נשים שהן בו-בזמן יריבות ואחיות. אקלזיה מסמלת את ניצחון הנצרות, המחזיקה באמת האלוהית, וכניגוד לה מוצגת סינגוגה כדמות מובסת.

התיאור מייצג את ההשקפה הנוצרית לפיה בחירת עם ישראל היא עתה בחזקתה הבלעדית של הכנסייה, והנצרות מהווה את עם ישראל האמיתי והיחיד, בעוד היהודים, שלא קיבלו את ישו, איבדו את מעמדם לפני האל.

אתה בחרתנו מכל העמים

אתה בחרתנו מכל העמים הן המילים הפותחות את ברכת קדושת היום בתפילת שבע לשלוש רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים. מילים אלו, וגם הצירוף הקצר "אתה בחרתנו", משמשים לעיתים ככינוי לקטע התפילה שהן פותחות, אך במאות האחרונות הן משמשות בשיח הציבורי בעיקר כמבטאות את רעיון בחירת עם ישראל. בין השאר, משמש הביטוי "אתה בחרתנו" כמייצג את רעיון בחירת עם ישראל בפי אלו השואלים על בחירה זאת, ואת אלו המתריסים כנגדה. ביטויים נוספים המבטאים את אותו רעיון הם: "העם הנבחר" ו"אנחנו עם סגולה".

דיאלוג עם טריפון היהודי

דיאלוג עם טריפון הוא חיבורו הגדול והחשוב ביותר של יוסטינוס מרטיר, וידוע גם כוויכוח הקדום ביותר בין הנצרות והיהדות.

שתי הדמויות המתווכחות הן המחבר וטריפון: המחבר נולד כפגני בקולוניה הרומית פלוויה נאפוליס (שכם), ואחר כך התנצר ושימש מורה לפילוסופיה באפסוס; טריפון הוא יהודי שעזב את ארץ ישראל בגלל מלחמות בר כוכבא. החיבור בן 142 הפרקים נכתב שנים מועטות בטרם הוצא יוסטינוס להורג בשנת 165. המחבר מדבר על היהודים בהתמרמרות גלויה ומייחס להם מעשי איבה כלפי הנוצרים, ואילו טריפון מגן על עמו בשפה רפה, שהרי מלכתחילה נועד להפסיד בוויכוח.

בחלקו הראשון של החיבור טוען יוסטינוס שמצוות התורה כמו שמירת השבת וברית המילה, בוטלו בצדק רב עקב בוא הנצרות. בחלקו השני של החיבור מנסה יוסטינוס להוכיח לפי הכתוב במקרא שנביאי ישראל חזו את בואו של ישו, בן האלוהים, וזאת בהתאמה למסופר בבשורות. לראיה על אלוהותו של ישו מסתייע יוסטינוס בכתוב בספר ישעיה, פרק ז', פסוק י"ד: "הנה העלמה הרה ויולדת בן", ומתרגם "עלמה" במילה "בתולה", ומכאן שרוח הקודש הולידה את ישו (דיאלוג מ"ג ס"ז). יש שיוסטינוס מסתייע בכתובים שאינם מצויים כלל במקרא. למשל, הוא מביא ציטוט מספר תהלים, פרק צ"ו, פסוק י': "ה' מלך מן העץ" (דהיינו, ישו מלך מן הצלב). בחלקו השלישי של החיבור מובעת הדעה כי בחירת עם ישראל עברה לנוצרים לבדם, ולכן הנצרות היא "עם ישראל האמיתי".

ציטוטים מרכזיים מהדיאלוג

יוסטינוס: "יודע אתה, אמרתי, כי את כל אשר אמרו ועשו הנביאים - כפי שגם הוסכם על ידיכם (היהודים) - הם גילו במשלים ובסמלים, ועל כן אין זה קל לכל לתפוס את רוב הדברים, בהסתירם את האמת שבהם באופן שהמבקשים למצוא וללמוד (אותה) יתייגעו.

והללו אמרו (היהודים): "אכן הוסכם על ידינו".

יוסטינוס: האזן נא אפוא - אמרתי, לאשר (בא) אחר כך.

הרי משה היה הראשון שחשף באמצעות האותות את מה שנראה כקללה זאת שלו.

טריפון: לאילו (אותות) מכוון אתה?

יוסטינוס: "כאשר העם - אמרתי - נלחם בעמלק ובן נון, אשר נקרא בשם ישו (יהושוע), עמד בראש המערכה, משה עצמו התפלל אל האל בפרשו את ידיו לכל צד, ואילו חור ואהרן תמכו בהן מלמטה כל היום, כדי שלא ירפו בהתעייפו. כי, כפי שנכתב בכתובי משה, אם נתרופף משהו מן התבנית הזאת שחיקתה את הצלב - ידו של העם הייתה על התחתונה ואילו אם היא נשארה במצבה זה - עמלק הובס קשות, והגובר גבר על ידי הצלב.

יוסטינוס: "וכן נראה שההצבה נגד הנחשים שהכישו את ישראל הייתה לישועת המאמינים הודות לתבנית ולסימן (של הצלב), כי היא הכריזה מראש שמכאן ואילך יבוא מוות על הנחש הודות לזה שעתיד להיצלב, ונוסף על כך תבוא ישועה לאלה המוכשים על ידיו והנמלטים אל מי ששיגר את בנו הנצלב אל העולם."

בציטוטים אלו, מנסה יוסטינוס לבסס את טענתו העיקרית כי בואה של הנצרות, סמליה ונציגיה עלי אדמות נחזתה עוד במקרא.

יוסטינוס מתגלה בחיבורו כאחד מנאמניו של פאולוס, והוא אף מקצין את עמדותיו של השליח הנוצרי. אולם טריפון לא שוכנע מדבריו, ויוסטינוס אינו מסתיר עובדה זו. בספר גם מובאות טענות היהודים נגד הנצרות של אותם הימים. בחיבור מצוטטות מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים, שכמה מטפסיו היו בימים ההם מסורסים על ידי הוספות ברוח הנצרות. כן מצוטטים בחיבור לראשונה דברי הבשורות בהרחבה. נשתמרו בו אף מסורות נוצריות של אותם הימים, וגם ידיעות על הכנסייה הקדומה, ולפיכך רבה חשיבותו מבחינת תולדות הנצרות.

החוקרים סבורים שהחיבור משקף בעיקר את המאבק שהתחולל בין יהודים לנוצרים על נפשות הפגנים. הוא ממוען בראש ובראשונה לגויים הקשורים ביהדות ואשר אינם בטוחים לגבי הנצרות. יוסטינוס מנסה לשכנעם לפסוח על היהדות ולעבור הישר אל הנצרות ואז לדבוק בה. לדבריו, היו גם גויים שהגיעו דרך הנצרות אל היהדות ולא להפך. יש בדבריו גם משום עדות למחלוקת בקרב הנוצרים בדבר שמירת המצוות. יוסטינוס עצמו גורס כי לנוצרים ממוצא יהודי מותר לשמור את מצוות היהדות (הגם שאין זה נדרש בשום אופן), ואילו לגויים נוצרים אסור הדבר.

מאפיין נוסף הוא מושגי האתניות והדת ששני הצדדים נוקטים בהם. דניס ביואל, שניתחה את הטקסט, עמדה על כך שיוסטינוס לא השתמש במונחים אוניברסליים, לפחות במשמעותם המודרנית, ועבורו היוו הנוצרים החדשים "גזע" בתקופה בה ההבחנה בין השתייכות אתנית, מדינית, אמונית ועוד היו מטושטשות ושונות מאוד מהמקובל כיום. "הגזע הנוצרי" היה קשור במוצאו לכל בני האדם דרך נח, והוגדר על ידי קשרו לישו. "הגזע הנוצרי" היה בעיני יוסטינוס "גמיש" יותר מ"הגזע היהודי", אותו האשים בסתגרנות הגם שלא תיארו רק במונחים ביולוגיים אלא קישרו עם אמונה מסוימת. טריפו, מצדו, כלל לא השתמש בשום מקום בהגדרות אתניות עבור היהודים: בעודם מתווכחים אודות מיהו ישראל האמיתי, דחה את הטענה הנוצרית לתואר לא באמתלות של מוצא אלא רק בכך שאינם נימולים ואינם שומרים את התורה ולכן אינם יכולים לשאת את שם ישראל. הוא הזמין את יוסטינוס לימול ולקבל עול מצוות ובכך ולהצטרף אל היהדות.

היינמן פוגלשטיין

הרב חיים [היינמן] פוגלשטיין (בגרמנית: Heinemann Vogelstein;‏ כ"ב בשבט תר"א, 13 בפברואר 1841 - י"ז באב תרע"א, 4 באוגוסט 1911) היה מנהיג הזרם הליברלי (רפורמי) ביהדות גרמניה.

חוקות הגויים

חוקות הגויים הוא מצוות לא תעשה מהתורה על אימוץ דרכי הגויים, גם בענייני חולין. לפי התורה, על עם ישראל להבדל ממנהגי הגויים לא רק בפולחן ואמונה, אלא אף במאפיינים חיצוניים. מטרת האיסור לשמר את אופיו של עם ישראל משאר העמים שסביביו.

איסור זה הוא חלק משרשרת חוקים שמטרתם להרחיק מעם ישראל כל קשר לעבודה זרה. איסורים דומים: הקפת הראש והשחתת הזקן וכתובת קעקע. איסור דרכי האמורי נכלל (בחלקו) באיסור זה, אולם הוא מתמקד ספציפית בהרחקת אמונות טפלות.

חילוניות יהודית

חִילוֹניוּת יהודית היא התייחסות חילונית עקרונית למורשת, לזהות ולקיום היהודיים והגדרתם במנותק מאמונה דתית כלשהי. חילוניות יהודית נבדלת מחילוניות סתם, כלומר השקפה הדוגלת בהפרדת הדת מחיי הציבור, בקרב יהודים; וגם מהשפעת החילון על היהודים. היא כרוכה על פי רוב בראיית היהדות כתרבות, לאומיות וכדומה. מהותה היא לא רק קבלת תהליכי החילון העולמיים, שהשפעתם על כל ההשקפות היהודיות מכרעת, אלא גם ניסיון לפעול בתוך היהדות ואף להגדירה-מחדש במושגי העולם שיצרו אלה. תפישות עולם חילוניות-יהודיות התעצבו בשלהי המאה ה-19 והיו בעלות מעמד דומיננטי בקרב יהדות העולם לאורך מרבית המאה ה-20, אם כי שיא השפעתן חלף סביב מלחמת העולם השנייה.

יהדות רפורמית

היהדות הרפורמית (מכונה גם יהדות מתקדמת, יהדות ליברלית, יהדות פרוגרסיבית; באנגלית: Reform Judaism, Liberal Judaism, Progressive Judasim) היא אחת משלושה זרמים גדולים הקיימים כיום ביהדות, הדוגל בהשתנותה המתמדת, במרכזיות ערכי המוסר שבה לעומת היבטיה הטקסיים, ובאמונה בהתגלות מתמשכת של רצון האלוהים בעולם, שאינה ממוקדת במעמד הר סיני. עמדות אלו מבדילות אותם משני הזרמים הגדולים האחרים, האורתודוקסים והקונסרבטיבים.

השם "רפורמים" רווח בעיקר בארצות הברית; במרבית אירופה מוכרים האוחזים בהשקפה דומה כ"יהדות ליברלית", ואילו בעברית התנועה נקראת "יהדות מתקדמת". הארגון הבינלאומי המאחד אותם, כמו גם את הזרם הרקונסטרוקטיבי הקטן המחזיק בהשקפה דתית אחרת, נקרא "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת", וארגון הקהילות בישראל נקרא "התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל".

יהדות רקונסטרוקציוניסטית

יהדות רקונסטרוקציוניסטית (באנגלית: Reconstructionist Judaism) או התנועה ליהדות מתחדשת היא זרם ביהדות המודרנית, בייחוד ביהדות ארצות הברית. הרקונסטרוקציוניסטים ממשיכים את מורשתו והגותו של מייסד הזרם, הרב מרדכי קפלן, וזרם זה צמח מתוך היהדות הקונסרבטיבית בתחילה. קפלן פרס את משנת הזרם בשורה ארוכה של חיבורים: זהו ניסיון להמשיך ולהחזיק ביהדות גם בהקשר מודרני, תוך ויתור מוצהר על כל אלמנט על-טבעי בתוכה. אפילו האמונה באלוהים מתורגמת לאידיאות המתקבלות על דעתו של כל אדם, ואפילו יהיה היהודי אתאיסט הכופר בקיומו האונטולוגי של האלוהים כישות עצמאית. מאז 1990 הזרם שותף באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, והוא הגוף היחיד הלא-רפורמי שחבר באיגוד. נכון ל-2013, היו לתנועה 65,000 חברים ב-106 קהילות בצפון אמריקה.התפישה הרקונסטרוקציוניסטית דוחה את האמונה בסוג כלשהו של התגלות אלוהית, ויחד עמה את רעיונות בחירת עם ישראל, נסים ותאיזם. לפי שיטה זו האוטונומיה האישית של אדם גוברת על ההלכה, אך ראיית היהדות כציוויליזציה וכמורשת תרבותית מכתיבה התחשבות בדעת הקהילה. בשל כך, ההתנהלות בזרם ורמת שמירת המצוות מסורתיות לרוב יותר ממה שניתן למצוא ביהדות הרפורמית.

יחסי האו"ם–ישראל

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לאומות המאוחדות ולמדינת ישראל מערכת יחסים מורכבת. ראשיתה בוועידת סן פרנסיסקו (1945) בה השפיעו הסוכנות היהודית וארגונים ציונים נוספים, ממעמד של משקיפים, על ניסוח סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, המשכה באימוץ המלצת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל על ידי העצרת הכללית בשנת 1947 - אחת מההחלטות המוקדמות החשובות של האו"ם, ושיאה בקבלת מדינת ישראל כחברה מן המניין באו"ם בשנת 1949. מאז, האו"ם שמר על תפקיד מרכזי באזורנו.

רוב המחלוקות או"ם-ישראל נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.

האו"ם גם נמנה עם נותני החסות למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על מפת הדרכים. העצרת הכללית קיבלה גם את החלטה 3379 ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא גזענות" עד שבוטלה בשנת 1991.

ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו.

בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה לקבלתה. בשנת 2000 היא קיבלה חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG). ב-1 בנובמבר 2005 אימצה העצרת הכללית של האו"ם בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעת החלטה ביוזמה ובהובלה ישראלית. מדובר בהחלטה הקובעת יום זיכרון בינלאומי לשואה. ההחלטה אומצה ללא הצבעה, כולל בתמיכה של איראן. לאחריה אומצה בשנת 2007 על ידי העצרת החלטה נוספת המעודדת מדינות וארגונים לפתח טכנולוגיות חקלאיות לשם ביטחון המזון בעולם, ובשנת 2012 אימצה העצרת החלטה העוסקת ביזמות וחדשנות לפיתוח.

יצחק היינמן

יצחק הַיְינֶמַן (Isaac Heinemann; י"ג בסיוון ה'תרל"ו, 5 ביוני 1876 – כ"ט בתמוז ה'תשי"ז, 28 ביולי 1957) היה פרופסור לספרות קלאסית, ספרות הלניסטית ופילולוגיה. חתן פרס ישראל למדעי היהדות.

מיהו יהודי

סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי.

היות האדם יהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.

מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה ולצורך שיוך לרשויות הדת היהודית הממלכתיות. ההלכה היהודית מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסיים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשים לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה הם נאבקים.

נוסח לא-אורתודוקסי

נוסחים לא-אורתודוקסיים או לא-מסורתיים הם נוסחי התפילה המשמשים בזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות, ובכלל זה בתנועות הרפורמית, הקונסרבטיבית, הרקונסטרוקטיבית, ובקהילות עצמאיות שונות. נוסחים אלו שונים באופן מהותי מהסידורים המסורתיים המקובלים בבתי הכנסת האורתודוקסיים. הם מותאמים למקום ולזמן, ומשקפים את התפיסות הדתיות ותפישות העולם המקובלות על הקהילה. מטרתם היא להפוך את התפילה למובנת ורלוונטית למתפללים, לאפשר להם להתפלל מתוך הזדהות עם תוכן הטקסט, ולהעצים את החוויה הרוחנית שבתפילה. הנוסחים מתאפיינים במחיקת קטעים המתייחסים לאמונות תאולוגיות שאינן מקובלות על התנועות הלא-אורתודוקסיות ובקיצור התפילה, אם כי הם מוסיפים להישען על השלד המסורתי של הסידור.

היות שמטרתם המוצהרת של הנוסחים הלא-אורתודוקסיים היא התאמה לרוח הזמן והמקום, מטבע הדברים הם שונים בין קהילות שונות ואף משתנים באותה קהילה לאורך זמן. קיימים מספר רב של סידורים ומחזורי תפילה לא-אורתודוקסיים. לדוגמה, בתנועה הרפורמית (והליברלית) באירופה בלבד, יצאו בשנים 1816-1967 כחמישים סידורי תפילה שונים ביותר מ-175 מהדורות. כמו כן, קהילות ומנייני תפילה שונים עשויים לבחור להשמיט או להוסיף קטעי תפילה על מה שמופיע בטקסט הכתוב.

סגולה (יהדות)

סגולה היא מילה שפירושה המדויק נתון בוויכוח.[דרוש מקור] היא מופיעה בתנ"ך כמתארת את עם ישראל, על-פי הפרשנים, פירוש המילה הוא אוצר ייחודי ונעלה. כיום משמשת לתיאור פעולות רוחניות (שאינן מצוות בדר"כ) המסוגלות לפעול ישועות בתחום ה-מיסטיקה.

פילוסופיה יהודית - מונחים

הפילוסופיה היהודית ומונחיה נוצרו במפגש המתמשך שבין הוגי הדעות וחכמי היהדות, עם הפילוסופיה של תקופתם. עולם הרעיונות היהודית עד תקופת בית שני התייסד על הנבואה ועל החיבורים שנערכו ונאספו לתנ"ך, עד חתימתו. תפיסת העולם היהודית שאבה את סמכותה המוסרית והמשפטית מדבר האל הנאמר לאדם, ולא מן ההיגיון הפילוסופי, כפי שהתגבש בתרבות האנושית, בראשונה בדמותה של פילוסופיה היוונית. המפגש והשיח הפילוסופי, בין חכמי היהדות לבין הפילוסופים ומשנתם נערך למעשה מאז שהופצה פילוסופיה בארץ ישראל ובתפוצות. המפגש, אשר כלל עימות, הפנמה והטמעה, ויצירת מונחים עבריים חדשים מותאמים או הולמים את פילוסופיה העדכנית בארצות מושבם של היהודים, התגבר בימי הביניים. בעת החדשה יצרו פילוסופים והוגי דעות יהודים, בשימוש במנעד מקורות ומרחבי תרבות, מסורתיים ובני זמנם.

חלק מהמונחים העבריים, הומצאו וסוגלו אם כן למונחים לועזיים במשנות פילוסופיות, הגויות ותפיסות עולם, שנאמרו בעל פה או נמסרו בחיבורים כתובים, בשפות: בעת העתיקה ביוונית ולטינית, בימי הביניים באיטלקית, ספרדית וערבית, ובעת החדשה בגרמנית, צרפתית, רוסית ואנגלית; ובחלק אחר הוצק תוכן חדש אל מונחים עבריים מקוריים, שנלקחו מהלשון המקראית או לשון חז"ל.

קלוד מונטיפיורי

קלוד יוסף גולדסמיד מונטיפיורי (אנגלית: Claude Joseph Goldsmid Montefiore; ‏ 6 ביוני 1858 – 9 ביולי 1938) היה תאולוג, פילוסוף וחוקר נצרות בריטי-יהודי, מחשובי ההוגים של היהדות הרפורמית. מונטיפיורי ייסד את היהדות הליברלית בארצו.

תאולוגיית החילופין

תאולוגיית החילופין היא מונח שנטבע כדי לתאר יסוד אמוני מרכזי בנצרות, לפיו מאז בואו של ישו, הכנסייה היא היורשת הבלעדית של בחירת עם ישראל ומהווה את עמו היחיד של אלוהים. תפיסה זו משתלבת באמונה שתוקף התורה כמערכת מחייבת פקע. לרעיון החילופין, או העליונות, יש מספר פרשנויות וביטויים בכתבי הוגי הנצרות, מאבות הכנסייה ועד התקופה המודרנית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.