בחירות אזוריות

בחירות אזוריות הן שיטת בחירה הנפוצה במרבית מדינות העולם הדמוקרטיות כגון: בריטניה, גרמניה, ארצות הברית. על פי שיטה זו ישנה חלוקה של המדינה למספר מחוזות, הנקבעים מראש על ידי הממשל וועדותיו, כאשר כל מחוז בוחר את נציגיו לבית הנבחרים - פרלמנט. נציגי הכנסת או אנשים השואפים לכך מתמודדים על קולות הבוחרים לפי אזורי הבחירה ומי מהם שזוכה במספר הקולות הרב ביותר באזורו מקבל מנדט או לחלופין משפר את מקומו ברשימה המפלגתית. כך למעשה נוצר מצב בו בית הנבחרים מורכב מנציגי מחוזות המחויבים מעבר למפלגתם למחוז בחירתם וכך הדגש ניתן הן להיבט הלאומי קולקטיבי והן להיבט המקומי. (המכון הישראלי לדמוקרטיה)

השיטה הנפוצה הנוספת היא בחירות ארציות, הנהוגה לדוגמה בישראל, ובה המדינה כולה היא אזור בחירה אחד.

מקור השיטה האזורית

השיטה מקורה במבנה הפיאודלי של מעצמות אירופה. בעבר היו מחולקות המדינות למחוזות אשר נשלטו בידי אדונים. כאשר נוצר מעבר למדינה המודרנית, וזכות הבחירה הפכה להיות רווחת הכלל, נותרו המחוזות בעיניהם כאזורי בחירה. ניתן לראות דוגמה בולטת לכך באנגליה, שהייתה מעוז הפיאודליזם, וחלשה על חלק נרחב מן העולם על ידי קולוניות (קולוניאליזם), אשר הושפעו ממנה, מרעיונות הפיאודליזם והחלוקה למחוזות.[1]

סוגי בחירות אזוריות

א. בחירות אזוריות משולבות – שיטה בה יש חלוקה של ההצבעה בין הצבעה כלל ארצית לבין הצבעה אזורית. ישנה קביעה מראש מה יהיה יחס הקולות וכיצד תתבצע החלוקה. כך למעשה מצביע האזרח הן בבחירות אזוריות והן בארציות. מטרתה של שיטה זו היא ליהנות מיתרון הקשר והאחריות בין הבוחר לנבחר, אך יחד עם זאת לוודא שלא יהיו סטיות חמורות בהצבעה במידה וכלל האוכלוסייה הייתה מצביעה.[2]

ב. בחירות אזוריות גרידא – בחירות בהן נציגי בית הנבחרים נבחרים אך ורק בבחירות אזוריות, על פי חלוקה גאוגרפית.[2]

דרכי בחירה

בסוגיית הבחירות האזוריות ישנו נתון חשוב לציון, והוא מספר הנציגים מכל מחוז. גם כאן ישנה חלוקה בין מדינה למדינה לפי ראות עיניה והבנת האוכלוסייה, המערכת הפוליטית והרכב בית הנבחרים.

א. מס' רב של נציגים- זוהי למעשה חלוקה בה מכל אזור נבחרים מספר נציגים, לפי מפתח חלוקה התואם את חלוקת הקולות בבית הנבחרים. ייתכנו מחוזות בהם ייבחרו שלושה נציגים וייתכנו אף יותר או פחות. החלוקה בה נבחרים מספר נציגים מכל מחוז באה לשמר את עקרון הייצוג והיחסיות עליהן מתבססת הדמוקרטיה. שימוש בשיטה זו יביא לריבוי מפלגות ועל כן יחייב ממשל קואליציוני, אשר לעיתים רבות נוטה לחוסר יציבות אך עם זאת בית הנבחרים יהווה מיצג לכלל הקולות בחברה.[3]

ב. נציג אחד מכל מחוז- המדינה מתחלקת למעשה למספר מחוזות בחירה לפי מספר המושבים בבית הנבחרים (וזאת במידה ומדובר בשיטה אזורית גרידא) ובכל מחוז בחירה נבחר נציג אחד בלבד. לחלופין ישנה אפשרות להקצות מספר מקומות מכלל המקומות, ואזי תחולק המדינה למחוזות לפי מספר המקומות שהוקצו לבחירה האזורית.[4] שיטה זו מעודדת את היווצרותה של מערכת דו מפלגתית, ברוב המקרים כאשר נבחר לעשות שימוש בשיטה זו יאחזו המפלגות הגדולות ב-90% מכלל הקולות, דבר אשר מאפשר יציבות ממשלתית אך יחד עם זאת שיטה זו מורידה מכוחן של המפלגות הקטנות אשר יזכו בייצוג מועט, ובכך למעשה עלול להימנע ייצוגן של קבוצות מיעוט בחברה.[5]

יתרונות וחסרונות השיטה

יתרונות:

א. עידוד הקשר בין הבוחר לנבחר הציבור – כאשר המועמדים נבחרים בבחירות אזוריות רמת המחויבות שלהם לבוחרים עולה, וזאת בשל הקשר הפרטני. הבחירה מצטמצמת מרמת המדינה לרמת המחוז כך שניתן ליצור מחויבות ואחריות בין הנבחר לבוחריו.

ב. ממשל יציב יותר – בבחירות אזוריות עולה כוחן של המפלגות הגדולות במידה שלא תחייב אותן בהכרח להיכנס לממשל קואליציוני המהווה כשל ממשל.

ג. זרימת כוחות חדשים למשחק הפוליטי – עצם האפשרות להיבחר לפי אזור, חובה בתוכה את האפשרות לכניסת מוחות רעננים וצעירים למערכת הפוליטית.[2]

חסרונות:

א. בשל גידול דמוגרפיה ותמותה יש לעשות רענון ובחינה מחדש מדי תקופה של החלוקה האזורית. כלי זה הוא כלי מסוכן היכול להוות פתח למניפולציות ושליטת יתר בידי השלטון המכהן.

ב. השיטה האזורית מעלה את כוחן של המפלגות הגדולות ומפחיתה מכוחן של הקטנות. פוגע בעיקרון הייצוגיות של הדמוקרטיה מפני שייתכנו זרמים או דעות בעם אשר קולם לא יישמע ולא ייוצג. מנגד ניתן יהיה לומר כי ריבוי מפלגות מהווה סכנה של חוסר יציבות ממשלי.[6]

ג. במקרה של בחירות אזוריות חד נציגות, יכול להיווצר מצב בו הנציג הנבחר איננו זה שזכה ברוב הקולות מהאזור אלא בחלקם היחסי ועל כן איננו מייצג למעשה את רצון האזור ואין שמירה על עיקרון היחסיות.[4]

הדיון בישראל בנושא מעבר לבחירות אזוריות

הממשל בישראל הוא תוצאה של מפתח המפלגות ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט, אשר המשיך עם קום המדינה. בשל אי יציבות הממשלים הרווחת בישראל, קיים דיון בנושא שינוי שיטת הבחירות, מתוך שאיפה ששינוי שכזה יביא לכינונו של ממשל יציב.(כסיף, 2008) מוועדות הבדיקה השונות שנערכו במשך השנים עולה כי אם יחול שינוי בשיטת הבחירות, יהיה זה מעבר לבחירות אזוריות משולבות. (המכון הישראלי לדמוקרטיה) משמע - חלק מן המנדטים בכנסת יחלוקו על פי השיטה האזורית כשלכל אזור נציג אחד, ואילו היתר ימשיכו להיבחר על פי השיטה הכלל ארצית יחסית. פתרון זה, שעודו שנוי במחלוקת, נובע ממסקנת הוועדות השונות שהוקמו במשך השנים, ונובע מההבנה כי במעבר לשיטה אזורית גרידא ישנה סכנה בחלוקה לא נכונה של אזורי הבחירה, דבר אשר עלול להוביל לעיוותים בתוצאות הבחירות.[7] השינוי בשיטת הבחירות מצריך שינוי בסעיף 4 של חוק הכנסת. שינוי שכזה מחייב רוב של 61 חברי כנסת. בעבר, כאשר החל הדיון בנושא, עמד הפרש הקולות בין המערך לליכוד באופן קבוע על יותר מ-10%, בשל הפחד מהשינוי הדרסטי שתביא השיטה החדשה היא לא יושמה. כיום בשל המחלוקות המתמשכת בעניין לא ניתן להשיג רוב שכזה בשל חשש המפלגות, ועל כן שיטת הבחירות הנוכחית עוד עומדת על כנה. אלמנט חשוב נוסף המעכב את השינוי הוא הבעייתיות בחלוקה לאזורים. ישראל היא מדינה קטנה וישנו חשש גדול יותר מהפגיעה בעקרון היחסיות, על כן נערכים דיונים רבים בנושא מספר מחוזות החלוקה אשר הדיונים סבים סביב 60,12,17 או 120 אזורים.[5] סיבה נוספת לעיכוב בשינוי היא היותה של ישראל מדינה שסועה אשר מחייבת מגוון רחב של דעות בבית נבחריה על אף חוסר היציבות שמגוון זה יוצר.

ההצעות המשפיעות למעבר לבחירות אזוריות

1. הצעת החוק הראשונה – התקבלה על ידי הציונים הכלליים בכנסת השלישית, אשר הציעו לחלק את הארץ ל-30 אזורי חלוקה כאשר בכל אזור יבחרו 3 נציגים. ואילו 30 המקומות הנותרים יבחרו מתוך רשימה כלל–ארצית.[3]

2. 1968 – ועדת דב יוסף שהוקמה עם ייסוד מפלגת העבודה הישראלית במטרה לבחון את שיטות הבחירה הנהוגות בעולם ולגבשם להצעה שתציע מפלגת העבודה בכנסת ה-7. המלצות ועדת דב יוסף היו דומות מאוד להצעה הראשונית אם כי שונה מבחינת שיטות חישובי עודפי הקולות.[3]

3. הצעה פרטית – הוגשה למפא"י ואחר כך למפלגת העבודה על ידי עו"ד דוד בר-רב-האי. הצעה זו כוללת את הרעיון לחלק את הארץ ל-14 אזורי חלוקה לפי החלוקה הנפתית הקיימת ומבטיחה ערך כמעט שווה לקולו של כל בוחר.[3]

4. הצעת מואב – הוגשה בשם התנועה לזכויות האזרח על פי הצעתו של ח"כ מואב. הצעה זו כוללת חלוקה ל-24 אזורי בחירה שבכל אזור יבחרו 5 נציגים. הבוחר יוכל להצביע למפלגה המועדפת עליו וכן לדרג את מועמדיה על פי סדר העדפתו.[3]

5. חוק הבחירה הישירה – כחלק מהנסיונות להביא לשינוי בממשל, חוקק בשנות ה-90 חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה. בבחירות 1996 נעשה שימוש בחוק זה אך לאחר כשלונו בשל ריבוי המפלגות הקטנות, המצב חזר לקדמותו ב-2003. עצם קיום הניסיון ואי הצלחתו הוביל את הדיון הציבורי חזרה לשאלת הבחירות האזוריות.

6. וועדת מגידור – וועדה שהוקמה על ידי נשיא המדינה, משה קצב, לבחינת הממשל. המלצות הוועדה היו חלוקת הבחירות לכנסת ל-60 מנדטים בבחירה ארצית, ואילו ה-60 הנותרים ייבחרו בבחירות אזוריות על פי מפתח חלוקה של 17 אזורים, כאשר בכל אזור יבחרו בין 2–5 נציגים לפי חלקו היחסי. בין היתר המליצה הוועדה להעלות את אחוז החסימה ל-2.5%.[8]

7. שינוי חוק הכנסת – הצעת חוק אשר הוגשה על ידי חברי הכנסת אופיר פינס, מנחם בן ששון, גדעון סער ואיתן כבל. ההצעה למעשה כוללת חלוקת המדינה ל-60 אזורי בחירה אשר ייקבעו על ידי הוועדה המרכזית לכנסת. ובנוסף לכך ייערכו בחירות כלל ארציות כאשר החלוקה בין השתיים תהיה 60/60.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אוריאן א. ואמיר ר. (1997), הבחירות הבאות: באיזה שיטה נבחר. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • בריכטה א. (1991), רשימות על שינוי שיטת הבחירות והממשל. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
  • בריכטה א. (תשל"ז) דמוקרטיה ובחירות: על שינוי שיטת הבחירות והמינויים בישראל. ת"א: עם עובד.
  • כסיף א. 2008, לחלק את הארץ: על שיטת החלוקה האזורית ועל אודות צדק חלוקתי. ירושלים: כרמל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בריכטה, ע' 9 1991
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 בריכטה, 1991
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 בריכטה, תשל"ז
  4. ^ 4.0 4.1 בריכטה, ע' 12, תשל"ז
  5. ^ 5.0 5.1 המכון הישראלי לדמוקרטיה
  6. ^ כסיף, 2008
  7. ^ בריכטה, ע' 26, תשל"ז
  8. ^ אילן, 2007
אחוז החסימה

אחוז החסימה (או סף חסימה חוקי) הוא שיעור הקולות המזערי הדרוש כדי לקבל ייצוג בפרלמנט או במוסד מייצג אחר, מעבר לשיעור הנדרש בחישוב אריתמטי פשוט. לדוגמה, בישראל יש באופן קבוע 120 חברים בכנסת, ולפיכך שיעור הקולות המזערי העולה מחישוב פשוט הוא כ-0.8 אחוז מהקולות. למרות זאת, נקבע בחוק, כי השיעור המזערי יעמוד על 3.25%.

המושג "אחוז החסימה" רלוונטי במיוחד בשיטת בחירות יחסית, כמו זו הקיימת בישראל, ובכמה דמוקרטיות פרלמנטריות אחרות.

בוגנדה

בּוגַנדַה (Buganda) היא הגדולה מבין הממלכות המסורתיות באוגנדה. הממלכה מאחדת 52 שבטים של בני בַּגנדה, קבוצה אתנית המונה כ-3 מיליון נפש. בגנדה היא הגדולה שבין הקבוצות האתניות הרבות במדינה, אף שהיא רחוקה מלהיות רוב ומהווה רק 17 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. השם אוגנדה היה שמה של הממלכה בפי חלק מדוברי סוואהילית, והוא השם שאומץ על ידי הבריטים לפרוטקטורט שהקימו ב-1894, שמרכזו היה בבוגנדה.

בוגנדה נמצאת בחלק המרכזי של דרום אוגנדה, וגובלת באגם ויקטוריה בדרום, בנילוס הלבן במזרח ובאגם קיוגה בצפון. בירת אוגנדה והעיר הגדולה בה, קַמפַּאלַה, שוכנת בבוגנדה.

בחירות

בחירות הן תהליך חברתי בו חברי ציבור מסוים מכריעים בנקודת זמן מוגדרת על חלוקת כוח חברתית בין מספר מועמדים אשר יכולים להיות אנשים בודדים או קבוצות מאורגנות. תוצאת הבחירות היא חלוקה של תארים ותפקידים בין המועמדים על בסיס רצונות ציבור הבוחרים.

בחירות ביניים

בחירות ביניים (נקראות גם בחירות משנה. באנגלית: by-election, ובארצות הברית "בחירות מיוחדות", special elections; בישראל מקובל הביטוי בחירות ביניים) נערכות במדינות שנהוגות בהן בחירות אזוריות ואישיות, כאשר נציג בבית הנבחרים אינו יכול להמשיך בתפקידו כיוון שנפטר, התפטר או הודח מסיבה כלשהי, למשל הרשעה בפלילים. בפרלמנטים מסוימים היה נהוג בעבר שחברי פרלמנט המתמנים לשרים נדרשים להתמודד מחדש על מקומם בפרלמנט בבחירות ביניים. סיבה אפשרית נוספת לבחירות ביניים היא פסילת התוצאות מן הבחירות הכלליות, בגלל אי-סדרים בהצבעה.

אין לבלבל את המושג עם בחירות אמצע, שהן שנקבעו מראש להיערך, בחלק מהמושבים, באמצע הכהונה של הרשות המבצעת.

בחירות ביניים נהוגות במדינות חבר העמים הבריטי, בארצות הברית ובמדינות נוספות שקיימת בהן שיטת ייצוג אזורית או מעורבת. מטרתן היא למנוע מצב שמחוז בחירה יהיה בלתי מיוצג בבית הנבחרים. בחלק מן המדינות שבהן נהוגות בחירות אזוריות לא מתקיימות בהכרח בחירות ביניים. פתרונות אחרים למצב שבו נציג מסיים את תפקידו באמצע הקדנציה הם החלפתו במועמד אחר של המפלגה (לרוב המועמד הבא אחריו ברשימה שהתמודדה בבחירות), חלוקת הקולות בין המתמודדים שהפסידו, או פשוט הותרת מקומו של הנציג בלתי מאויש. במדינות שבהן נהוגה שיטת בחירות יחסית, שבה כל המדינה נחשבת למחוז אחד, כמו ישראל, לא נערכות בחירות ביניים, ובמקרה שחבר פרלמנט אינו יכול למלא את תפקידו, מחליף אותו נציג אחר מטעם מפלגתו.בדרך-כלל העניין הציבורי בבחירות ביניים הוא נמוך וכך גם שיעור ההצבעה. רק לעיתים רחוקות יש להן השפעה פוליטית משמעותית במישור הארצי. חריג לכך הוא מצב שבו לממשלה יש רוב קטן בלבד, וכשלונה בבחירות ביניים עלול להפוך אותה לממשלת מיעוט. מיעוט ההשפעה של התוצאות על הממשל המרכזי, וכן שיעור ההצבעה הנמוך, גורמים לכך שמפלגות שוליים מצליחות לרוב טוב יותר בבחירות ביניים מאשר בבחירות כלליות.

התוצאות בבחירות-ביניים נתפסות על ידי פרשנים פוליטיים כסמן לשיעור התמיכה הכללית במפלגות השונות, המנבא במידה מסוימת את סיכוייהן בבחירות הכלליות הקרובות. למעשה, נטיית הבוחרים בבחירות ביניים היא להצביע מתוך שיקולים מקומיים או על-פי אישיות המועמדים, ולא משיקולים לאומיים, כך שאין בהן כדי ללמד הרבה על התמיכה הכללית במפלגה כלשהי. עם זאת, לרוב מפלגת אופוזיציה שנכשלת בבחירות הביניים תתקשה לחולל מהפך בבחירות כלליות.

כדי לחסוך במשאבים מקובצים בדרך כלל כמה מחוזות, שבהם יש צורך בבחירות ביניים, לתאריך אחד.

בחירות בשיטה היחסית

בחירות בשיטה היחסית (או בחירות יחסיות) הן בחירות בהן חלוקת הנציגים בפרלמנט (או במחוז מסוים) מתבצעת באופן יחסי לחלוקת קולות הבוחרים. זאת לעומת השיטה הרובנית (או הרובית) שבה המפלגה אשר זכתה במירב הקולות במחוז גורפת את כל המושבים של אותו מחוז.

לדוגמה אם הצביעו למפלגה מסוימת 10% מכלל בעלי זכות ההצבעה, המפלגה תזכה ב-10% מהמושבים בפרלמנט (במדינות בעלי מדד ייצוגיות גבוה).

יחד עם השיטה מונהג סף חסימה חוקי ("אחוז החסימה") אשר מונע ממפלגות שמספר הקולות שקיבלו הוא מתחת לסף להיספר, ובכך נמנע מהן להיכנס לפרלמנט.

שיטה זו גורמת בדרך כלל לייצוג של מגוון קולות ומפלגות בפרלמנט ומתאימה לחברות מפולגות כמו בישראל.

גרהרד שרדר

גרהרד פריץ קורט שרדר (גרמנית: Gerhard Schröder, להאזנה (מידע • עזרה); נולד ב-7 באפריל 1944) הוא פוליטיקאי גרמני, שכיהן כקנצלר גרמניה בין השנים 1998–2005. חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), עמד בראשות ממשלת קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בטרם היה לפוליטיקאי היה עורך דין מצליח, ובטרם היה לקנצלר, עמד בראש מדינת סקסוניה התחתונה. לאחר שנכשל בניסיונו להשיג תקופת כהונה שלישית בבחירות בשנת 2005, פרש לעסקיו הפרטיים.

האספה הלאומית (צרפת)

האספה הלאומית (בצרפתית: Assemblée nationale) היא הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי (הבית העליון הוא הסנאט).

באספה הלאומית חברים 577 נציגים הנבחרים בבחירות אזוריות. הנציגים נבחרים בכל אזור בשיטת בחירות של שני סיבובים. בראש האספה הלאומית עומד נשיא האספה, בדרך כלל נציג המפלגה הגדולה ביותר, ולצדו סגנים הבאים מקשת המפלגות המיוצגות בבית. אורך קדנציה של האספה הלאומית הוא חמש שנים, אך לנשיא הרפובליקה הסמכות להורות על פיזור האספה ועריכת בחירות חדשות, וזאת בלבד שלא עשה כן במהלך השנה הקודמת.

האספה הלאומית מתכנסת ב"ארמון בורבון" ברובע השביעי שבלב פריז, על גדת הסן. חיילי משמר הרפובליקה מאבטחים את המבנה.

מסורת שהחלה באספה הלאומית הראשונה בזמן המהפכה הצרפתית, קובעת כי מפלגות השמאל הפוליטי יושבות לשמאלו של נשיא האספה (מנקודת מבטו), בעוד מפלגות הימין יושבות לימינו. סדרי ישיבה אלה קיימים עד היום, כך שסידור המושבים באספה מייצג סמלית את מערך הקשת הפוליטית. בהשראת האספה הלאומית הצרפתית, אומצו המונחים "שמאל" ו"ימין" ברחבי העולם כמונחים המייצגים את המצע האידאולוגי של מפלגות ופוליטיקאים.

נכון לבחירות הפרלמנטריות בשנת 2017, מפלגתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הרפובליקה בתנועה! (!En Marche) וסיעתה הפרלמנטרית, מחזיקה ברוב מוחלט באספה הלאומית, עם 350 מושבים מתוך 577.

הסנאט של פולין

הסנאט של הרפובליקה של פולין (בפולנית: Senat Rzeczypospolitej Polskiej) הוא הבית העליון של הפרלמנט של פולין. שורשיו עמוקים ומגיעים עד לפני 500 שנים. הסנאט הפולני היה קיים החל בימי הביניים המאוחרים ועד 1795, עת פסקה המדינה הפולנית מלהתקיים. הוא הוקם מחדש בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה, ופורק עם עליית הקומוניזם. הסנאט הוקם מחדש כחלק מהסכם בין תנועת "סולידריות" לממשלת פולין הקומוניסטית.

בראש הסנאט עומד מרשל הסנאט, וכיום מכהן בתפקיד סטניסלב קרצ'בסקי.

הפרלמנט הלבנוני

בית הנבחרים (בערבית: مجلس النواب מג'לס (אל)נואאב, בצרפתית: Chambre des députés) הוא הרשות המחוקקת הלבנונית. הוא נבחר לארבע שנים בבחירות כלליות בשיטה האזורית. ייחודה של שיטת הבחירות בלבנון בכך שבכל מחוז בחירה נבחרים נציגים לפי מפתח עדתי-דתי. השיטה מגדירה את מספר הנציגים לכל מחוז לפי השתייכותם לכל אחת הקבוצות המוכרות בלבנון - נוצרים לעדותיהם השונות, מוסלמים (שיעים, סונים ועלאווים), ודרוזים.

סמכויותיו העיקריות הן בחירתו של נשיא לבנון, אישור הרכב הממשלה (ראש הממשלה והשרים נבחרים על ידי הנשיא, אך זקוקים לאישור הפרלמנט), אישורם של חוקי המדינה, וכן אישור של תקציב המדינה.

התנועה הדמוקרטית לשינוי

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - הייתה מפלגת מרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.

חוק דוברז'ה

במדע המדינה, חוק דוברז'ה קובע כי במערכת בחירות רובנית בחירות אזוריות חד נציגיות נוטות ליצור מערכת דו-מפלגתית. באופן משלים, במערכת בחירות יחסית ובמערכת הרובנית המאפשרת סיבוב שני כאשר אין זוכה בחצי מהאלוקטורט תתקיים מערכת רב-מפלגתית. הגילוי של נטייה זו מיוחסת למוריס דוברז'ה, סוציולוג צרפתי שתיאר את הנטייה במספר מאמרים שפרסם במהלך השנים 1950-1960. מחקרים נוספים בנושא, החלו לתאר את אפקט כ-"חוק" או עיקרון.

החוק של דוברז'ה מצביע על קשר או סינתזה בין המערכת המפלגתית לבין שיטת הבחירות: בעוד שייצוג יחסי יוצר את התנאים הנדרשים להתפתחות של מפלגות, מערכת רובנית דוחקת לשוליים מפלגות קטנות. כתוצאה מכך נוצרת תופעה המוכרת שמערכת דו-מפלגתית.

בפועל ברוב המדינות המקיימות מערכת בחירות רובנית קיימות יותר משתי מפלגות. כך בעוד שבארצות הברית קיימות שתי מפלגות דומיננטיות, בבריטניה, קנדה והודו קיימים באופן עקבי בתי נבחרים רב מפלגתיים. אריק דיקסון וקן שקבה טוענים כי קיים כוח נגדי לחוק דוברז'ה. ברמה הלאומית, מערכת רובנית אומנם מעודדת יצירה של מערכת דו מפלגתית, אבל במחוזות ריבוי שסעים חברתיים והצורך ברוב מוחלט יכול להוביל להצלחה של יותר משתי מפלגות ברמה הארצית.

יגאל תלמי

פרופ' יגאל תַלמִי (נולד ב-31 בינואר 1925) הוא פרופסור לפיזיקה ומומחה לפיזיקה גרעינית, חתן פרס ישראל ופרס א.מ.ת וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

יחזקאל דרור

יחזקאל דרור (נולד ב-1928) הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאו הראשון של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי. חתן פרס ישראל למדעי המנהל לשנת תשס"ה.

מארין לה פן

מאריון אן פרין לה פן (בצרפתית: Marion Anne Perrine Le Pen; נולדה ב-5 באוגוסט 1968) הידועה בשם מארין לה פן (Marine Le Pen), היא פוליטיקאית צרפתייה, בתו הצעירה של הפוליטיקאי ז'אן-מארי לה פן. היא נבחרה לנשיאת מפלגת החזית הלאומית (מאז שונה שם המפלגה ל"האיחוד הלאומי") ב-16 בינואר 2011, ברוב של 67.65% מקולות חברי ועידת המפלגה, ובכך החליפה בתפקיד את אביה, שכיהן בו במשך 39 שנים ברציפות, מאז ייסד את המפלגה ב-5 באוקטובר 1972. התמודדה בבחירות לנשיאות צרפת 2017 והפסידה בסיבוב השני שהתקיים ב-7 במאי לעמנואל מקרון.

מחוז בחירה

מחוז בחירה, במדינות שבהן נהוגות בחירות אזוריות, הוא אזור גאוגרפי, שתושביו בוחרים נציג או נציגים מטעמם למוסד פוליטי ארצי. בשם מחוז בחירה מכונות לעיתים גם קבוצות אחרות של בוחרים, שמוקצה להן ייצוג במערכת פוליטית. כך למשל קיים מחוז בחירה של הקיבוצים ברחבי הארץ בבחירות המקדימות שנערכות במפלגת העבודה הישראלית לקביעת מועמדי המפלגה לכנסת.

מספר הנציגים שנבחר בכל מחוז בחירה משתנה בהתאם לשיטת הבחירות. במערכות רבות יש לכל מחוז נציג יחיד (כך למשל בבחירות לפרלמנט הבריטי או בפרלמנט הקנדי). לעיתים שולח כל מחוז שני נציגים (כמו בבחירות לבונדסטאג), ובמקרים מסוימים מיוצגים מחוזות שונים על ידי מספר שונה של נציגים, לפי מספר הבוחרים. כך למשל מחוזות הבחירה לדאל אירן האירי שולחים בין שלושה נציגים לחמישה נציגים, וששת מחוזות הבחירה של איסלנד שולחים לאלת'ינגי תשעה עד שלושה-עשר נציגים כל אחד.

מחוז הבחירה יכול לשמש גם כיחידה מִנהלית.

קביעת מחוזות הבחירה נעשית בדרך כלל בידי גוף בלתי תלוי האחראי על ארגון הבחירות. כדי לשמור על עקרון השוויון, רצוי שהיחס בין בוחרים לנציגים יהיה שווה בכל מחוז, לכן שינויים דמוגרפיים מחייבים שרטוט מחדש של מחוזות הבחירה מעת לעת. לעיתים נעשה שינוי הגבולות באופן מוטה, תוך ניצול העובדה שמידת התמיכה במפלגות שונות משתנה מאזור לאזור. במדינות שבהן לא קיים מנגנון מוסכם וברור לשינוי גבולות המחוזות, מתפתחים לעיתים עיוותים הפוגעים בייצוגיות, כאשר שינויים דמוגרפיים גורמים לכך שהיחס בין הנבחרים לתושבי המחוז משתנה מאוד בין המחוזות.

באופן טיפוסי, בחלק ממחוזות הבחירה יש תמיכה ברורה במפלגה מסוימת. כך למשל מחוזות בחירה בבריטניה שרוב המצביעים בהם הם בני מעמד הפועלים מצביעים באופן קבוע עבור מפלגת הלייבור. המפלגות מרכזות את עיקר מאמציהן במחוזות שאינם נוטים באופן מובהק למפלגה מסוימת.

בעבר, חפפו מחוזות הבחירה במדינות רבות לגבולות של נחלות פאודליות, דבר שיצר עיוותים גדולים במידת הייצוג. בבריטניה של המאה ה-18 התקיימו מחוזות היסטוריים (שכונו "מחוזות כיס" ו"מחוזות רקובים") שבהם חיו רק מאות אנשים, ולעיתים רק עשרות, ומנגד יוצגו ערים גדולות של רבבות תושבים בידי נציג יחיד.

מחוזות חד-נציגיים

מספר שיטות בחירה משתמשות במחוזות בחירה חד נציגיים, בניהם שיטות רוביות, שיטת הקול האלנטרנטיבי שיטת רוב דו שלבי, אישור ההצבעה, Borda count, שיטות קונדורסה (כגון שיטת שולץ). ועוד.

במספר מדינות, כגון אוסטרליה והודו, חברי הבית התחתון של הפרלמנט נבחרים מתוך מחוזות חד נציגיים; ואילו חברי הבית העליון נבחרים מתוך מחוזות רב נציגיים. בכמה מדינות נוספות כמו סינגפור, חברי הפרלמנט יכולים להיבחר במחוזות בחירה רב נציגיים כאשר הם מתמודדים כחלק מקבוצה (סיעה) של מספר מועמדים.

סטורטינג

הסטורטינג (בנורווגית: Stortinget, האספה הגדולה), הוא הפרלמנט והרשות המחוקקת בנורווגיה. הסטורטינג הוקם בשנת 1814, לפי החוקה הנורווגית. הסטורטינג שוכן באוסלו, בירת נורווגיה. יש בו בית אחד ובו 169 חברים, הנבחרים כל 4 שנים. אין אפשרות לפזר את האספה כלל, אלא בתום הכהונה שלה.

בראש האספה עומד נשיא, והחל משנת 2009 מכהנים לצדו חמישה סגנים והם מהווים יחדיו את נשיאות האספה. קיימות 12 ועדות קבועות, ועוד ארבע ועדות פרוצדורליות, שהן ועדות משותפות לוועדות הקבועות.

הבחירות האחרונות לסטורטינג התקיימו בשנת 2017.

פתק הצבעה

פתק הצבעה הוא כלי המשמש לתיעוד בחירתם של מצביעים בהצבעה.

כל מצביע משתמש בפתק הצבעה אחד כדי להביע את בחירתו. הפתק עשוי להיות פיסת נייר בה רושם כל מצביע את בחירתו. בבחירות רשמיות של המדינה או הרשות המקומית משתמשים בפתקי הצבעה עליהם הודפסו מראש שמות המועמדים לבחירה, במטרה לשמור על חשאיות ההצבעה וכשרותה. המצביעים בוחרים פתק אחד ומטילים אותו לתוך תיבת קלפי בעמדת הקלפי המקומית.

סוג פתק ההצבעה תלוי בשיטת הבחירות הנהוגה בבחירות בכל מדינה. פתק ההצבעה עשוי להיות פתק דירוג, בו מופיעה רשימה של המועמדים וכל בוחר מדרג אותם לפי סדר עדיפות, מהגבוה לנמוך. הפתק עשוי לכלול רשימה פתוחה או סגורה של מפלגות או מועמדים, מתוכה ניתן לסמן מועמד אחד או מספר מועמדים (הצבעת אישור).

שיטת בחירות

שיטת בחירות היא אוסף של כללים וחוקים אשר מגדירים את אופן ההצבעה בבחירות ואיך נקבעים תוצאותיהן. שיטת מערכת בחירות פוליטית בדרך כלל מאורגנת על ידי הממשלה, בעוד ששיטת בחירות לא-פוליטית יכולה להתרחש בעסקים, במוסדות ללא כוונת רווח ובארגונים לא פורמליים.

שיטת הבחירות קובעת את כל האספקטים של תהליך ההצבעה: מתי הן תתרחשנה, למי ניתנת זכות בחירה, מי מורשה להיות מועמד, איך הקולות נספרים, הגבלות על מימון קמפניים (לדוגמת חוק מימון מפלגות) ופקטורים אחרים שיכולים להצביע על התוצאה. מבין האספקטים של שיטת בחירות, אופן ספירת הקולות נחשב כאספקט המדובר ביותר בישראל;[דרוש מקור] אף בתוכו יש הרבה אספקטים שונים כגון אחוז החסימה, אופן ההצבעה והבחירה בין בחירות אזוריות לבחירות ארציות. שיטת מערכת בחירות פוליטיות נקבעת בחוק ולעיתים קרובות נערכת על ידי ועדת בחירות. מערכת בחירות יכולה לכלול שיטות שונות לספירת הקולות לתפקידים שונים.

חלק משיטות בחירות בוחרות מנצח בודד לתפקיד ייחודי כמו נשיא, ראש ממשלה או מושל, בעוד שיטות בחירות אחרות בוחרים מספר מנצחים, כמו חברי כנסת או חברי דירקטוריונים. קיימות שיטות בחירה רבות מאוד, אבל הנפוצות ביותר הן השיטה הרובנית, שיטת שני הסיבובים השיטה היחסית והשיטה הדירוגית . ישנן שיטות בחירה מעורבות שמנסות לשלב את האספקטים החיוביים של שיטות יחסיות ולא יחסיות.

חקר שיטות הבחירה נקרא תורת הבחירה חברתית או תורת ההצבעה והוא יכול להיות במדע המדינה, כלכלה או מתמטיקה, ספציפית בתת-השדות של תורת המשחקים ותכנון מכניזמים. משפטי אי-התכנות כמו משפט ארו מציגים שכשלבוחר יש שלוש או יותר אופציות, לא ניתן לעצב בחירות בשיטה הדירוגית שמייצגות את העדפותיו של אינדווידואל בהעדפות עולמיות של הקהילה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.