בושה

בושה היא תחושה לא נעימה, שמתעוררת כשהחש בה סבור שהוא עשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה[1]. בהתאם לכך, הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות. זוהי תחושה או רגש שלילי חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. לעיתים מלווה תחושה זו בהסמקה[1].

תחושת הבושה מלווה לעיתים קרובות בחרדה ואשמה, עם נטייה להימנע מהגירוי הגורם לבושה[1].

בתנ"ך

WLANL - MicheleLovesArt - Museum Boijmans Van Beuningen - Eva na de zondeval, Rodin
חווה מכסה את גופה העירום ומרכינה ראשה בבושה; בפסלו של אוגוסט רודן, "אחרי הנפילה מגן עדן"

לפי התנ"ך, אדם וחווה, טרום אכילת פרי עץ הדעת, הסתובבו בגן העדן עירומים - "וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק ח')[2].מיד לאחר אכילת הפרי הם לא רק יכלו להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם - בושה על עצם היותם עירומים. מאז מלווה הבושה כמנגנון בין-אישי וחברתי חשוב את המין האנושי.

מקורות הבושה

לפי האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות רות בנדיקט, הבושה מוגדרת כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים. פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב-2007 בושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה"אני" מתפצל כדי לדמיין את ה"עצמי" דרך עיניו של ה"אחר"[3]. דוקטור ברין בראון (Brene Brown) מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי "המחקר שלי הוביל אותי מהר מאוד להבנה שכל מה שמעניק משמעות לחיים הוא חיבור. קשר אנושי. היכולת להתחבר לאחרים היא הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מחווטים נוירולוגית באופן שכולו מתוכנן ליצירת קשר". התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים - בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: "כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, שלא אחת אנחנו מתביישים בו. אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה".

היבטים שונים בבושה

הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים, ולכן הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב.

אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין תיאר כבר ב-1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים. דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".

לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד; להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם - אנא, אל תפגעו בי".

במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב-2009. לפי מסקנתה, כשרואים שהאדם מתבייש - סולחים לו, והוא כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשה. על כן על האדם לחוש בושה כדי שהיא תחלוף.

על פי ז'אן-פול סארטר, כפי שהוא מציין בספרו Being and Nothingness, הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ - הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים[4].

פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, טוען בספרו Toward a Deep Cultural Psychology of Shame כי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה, ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית"[5].

הבושה כמנגנון ענישה

רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד.

בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה המביישת את החוטאים. עמוד הקלון או נתינת חוטא בסד הם דוגמאות אופייניות. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים היה לבייש אותם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.

בושה במקורות היהדות

יחס חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד הם אמרו "לא הביישן למד"[6] ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להראות מביישות. בהיבט זה אמרו "הווי עז כנמר"[7] ומצד שני הם אמרו "בושת פנים לגן עדן"[7] כלומר יש צורך במידה של בושה, כי כאשר אדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח, ואמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים"[8]. בספר אורחות צדיקים משתבחת מעלת הבושה: "אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל... מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל עבירות".

לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק, ריפוי, שֶבֶת (=ימי מחלה) וצער הם תשלומי בושת. בהמשך לכלל שנקבע במשנה - "בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש"[9], עוסק הרמב"ם ב"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: "כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה".

בברייתא נקבעו סנקציות כנגד המבייש באמצעות כינויי גנאי, מהכבד אל הקל:

"הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי (רש"י: 'מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו'); ממזר - סופג את הארבעים (רש"י: 'קונסין מכות מרדות'); רשע - יורד עמו לחייו (רש"י: 'כלומר לזו אין ב"ד נזקקים, אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו)."

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.
  2. ^ אם בתחילה כתוב, "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (בראשית, ב', כ"ה), לאחר שאכלו מעץ הדעת כתוב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג', ז'), ובהמשך כתוב "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (שם, פסוק ז').
  3. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2010-07-05
  4. ^ Being and Nothingness עמודים 267–289.
  5. ^ ראו למשל: איתי להט, איפה הבושה?, באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2011
  6. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ה'
  7. ^ 7.0 7.1 משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'; מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב', ומסכת סוטה, דף י', עמוד ב'
  9. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א'
אומץ

אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל"אומץ פיזי" – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול"אומץ מוסרי" – היכולת להביע דעה לא פופולרית או להתמודד עם ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים.

אימה

אֵימָה היא רגש חזק שאנשים חווים כאשר הם פוחדים, נבהלים, מבועתים או מזדעזעים, בעקבות סיטואציה שהם נמצאים בה. הסיטואציה יכולה לכלול שמיעת בשורה רעה, צפייה באירוע שלילי ובכל מקרה בו ההשפעה על האדם במישור הפיזי או הנפשי היא שלילית ומיידית.

כאשר אנשים חשים תחושה זו באופן טבעי בגלל אירוע מציאותי, היא לרוב שלילית. עם זאת, מקובל בעולם לגרום לרגש זה להתעורר באופן יזום על ידי מגוון פעולות ותחביבים, על-מנת להעלות את רמת האדרנלין בגוף, לחוש את הסכנה וליהנות, בלי להיות במצב מסכן חיים באמת. למשל: סרטי אימה, רכבות שדים, ספרות אימה ועוד.

אשמה (רגש)

אשמה היא מצב רגשי בו אדם מאמין שהתנהג (כולל התנהגות פנימית – מחשבות, רגשות וכו') באופן לא מוסרי בכך שהוא עשה מעשה שהוא מאמין כי לא היה צריך לעשות (או לחלופין לא עשה מעשה שהיה צריך לעשות), מצב כזה מעורר רגש שלילי שאינו חולף במהירות.

רגש האשמה הוא ממשפחת "הרגשות של המודעות העצמית", ביחד עם בושה, גאווה ומבוכה. אדם המרגיש אשמה מצוי בקונפליקט פנימי בין התנהגותו לבין ערכים מוסריים שהוא מאמין בהם, המכונים גם מצפון.

בהתאם לכך, רגשות אשמה ובושה נוטים להופיע יחד לעיתים קרובות.

גלאם רוק

"גלאם רוק" (קיצור של Glamour Rock - "רוק זוהר") הוא תת-ז'אנר של רוק אשר היה פופולרי בשנות ה-70, בעיקר בבריטניה אך גם בערי ארצות הברית הגדולות כמו ניו יורק ולוס אנג'לס. לז'אנר הייתה השפעה נרחבת על ז'אנר הגלאם מטאל שהיה פופולרי מאוד בשנות ה-80.

הרכבי הגלאם רוק מובחנים בעיקר בהופעה חיצונית מושכת-עין - בדגש על שטחיות, חוסר בושה וצעקנות. מבצעי גלאם רוק הופיעו באיפור כבד ולבוש דראג שהעבירו מסר של דו-מיניות. האמנים הבולטים ביותר של גלאם רוק הם פרדי מרקיורי, דייוויד בואי, מארק בולאן מלהקת טי רקס ובריאן אינו מלהקת רוקסי מיוזיק.

לגלאם רוק מיוחסת השפעה גדולה על תנועת הפאנק בשלהי שנות השבעים בבריטניה בייחוד על הסקס פיסטולז (Sex Pistols).

האיגרת אל הרומאים

איגרת אל הרומאים היא אחת מהאיגרות שנכתבו על ידי פאולוס והמהוות חלק מספרי הברית החדשה. מתייחסת אל האיגרת בקיצור בשם "רומאים".

הערכה עצמית

הערכה עצמית הוא מונח בפסיכולוגיה המתאר את ההערכה הרגשית על שוויו של האדם, שיש לאדם על עצמו. המונח מתאר הן כיצד האדם שופט את עצמו, והן כיצד הוא מתייחס לעצמו. ההערכה העצמית מתבטאת במספר רבדים נפשיים: בתפיסה (לדוגמה, "אני מוכשר", "אני בעל ערך"), ברגשות (כגון ייאוש, גאווה, בושה), ובהתנהגות. הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מאפייני הרגשות שחש האדם כלפי עצמו.

נטיית ההערכה העצמית של האדם מהווה אומדן לדעת האדם בנוגע לשוויו. באמצע שנות השישים, מוריס רוזנברג ועוד תאורטיקנים חברתיים הגדירו את ההערכה העצמית כ"יכולת החווייתית של האדם להתמודד עם האתגרים הבסיסיים שבחיים, ולהיות ראוי לאושר".חוקרים אחרים הדגישו כי ההערכה העצמית היא שילוב של ביטחון עצמי (תחושת היכולת העצמית של האדם) וכבוד עצמי. ההערכה העצמית נבנית מהאומדן והשפיטה העצמית המובלעים בחיי כל אחד; כל אדם שופט את יכולותיו להתמודד עם אתגרי החיים, בהבנת ופתירת בעיות, בזכותו להשיג אושר, ובזכותו לקבלת כבוד מהסביבה.הערכה עצמית משקפת את המורכבות שביחס בין האדם לסביבה, בין הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, שכן היא מעתיקה את היחס בין האדם לחברה לנפש בפנימה, וכביכול מפגישה את האדם עם עצמו. על כן תחום זה נחקר רבות. הערכה עצמית יכולה להיות תקפה לגבי נושא מסוים (לדוגמה, "אני מאמין שאני סופר טוב ואני שמח על כך") וגם לגבי תחום רחב יותר (לדוגמה, "אני חושב שאני אדם רע, ואני מרגיש רע עם עצמי"). נהוג להתייחס להערכה עצמית כמאפיין אישיות קבוע, כלומר תכונה אישיותית, אך יכולים להיות גם מצבים בהן ההערכה העצמית משתנה מתקופה לתקופה בעקבות אירועים שונים או טיפול נפשי.

הצהרת לוסקה

הצהרת לוסקה של חבר העמים הבריטי על גזענות ואפליה גזעית היא הצהרה של ראשי מדינות חבר העמים הבריטי בענייני גזענות ושוויון שהוסכמה על ידי המדינות החברות בחבר העמים הבריטי והוצהרה ב-7 באוגוסט 1979 בלוסקה שבזמביה בתום הפגישה החמישית של ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי.

הצהרה זו הוצאה בהמשך להצהרת סינגפור משנת 1971 אשר קבעה את הבסיס הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי של היחסים בין המדינות החברות בחבר העמים.

בהצהרה מוקדשות שלוש פסקאות לנושא השוויון ובייחוד לנושא הגזענות. הצהרה זו ניתנה בעקבות הכרזת העצמאות של זימבבווה רודזיה אשר דרשה התייחסות והתאמת עקרונות חבר העמים.

הסעיף הראשון של ההצהרה כולל דרישה לשוויון בפני החוק, בלי אפליה על בסיס גזע, מגדר, מוצא, זהות לאומית או אתנית. ההצהרה מציינת כי כיבוד ההבדלים בין תרבויות אינו יכול להצדיק אפליה על בסיס תרבותי. בכך מציינת ההצהרה כי מדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה היא בושה לאנושות, וחובה על חבר העמים הבריטי להביא לסיומה המוחלט של מדיניות אפליה זו.

בנוסף לדרישה לשוויון ולכבוד לעמים ולגזעים שונים, דורשת ההצהרה מתן כבוד וזכויות שוות לקהילות של מהגרים.

הקולנוע הקווירי החדש

הקולנוע הקווירי החדש הוא מונח שטבעה לראשונה האקדמאית ב' רובי ריץ' במגזין "Sight & Sound" בשנת 1992, על מנת להגדיר ולתאר התפתחות בקולנוע ההומו-לסבי העצמאי בתחילת שנות ה-90. המונח התפתח כתוצאה מהשימוש במילה "קוויר" במסגרת הכתיבה האקדמית בשנות ה-80 וה-90, כדרך לתאר את הזהות ואת הניסיון של ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים, ועל מנת להגדיר צורה של מיניות שתהיה נזילה וחתרנית בנוגע להבנות המסורתיות של המיניות.

במאמרה, הצביעה ריץ' על הנוכחות העצומה של הומואים ולסביות במסגרות של פסטיבלי סרטים של השנה החולפת, וטבעה את הביטוי "קולנוע קווירי חדש" כדי לתאר עליה משמעותית, הולכת וגדלה, של סרטים בעלי נושאים דומים, הנעשים על ידי יוצרי סרטים עצמאיים הומואים ולסביות, בעיקר בצפון אמריקה ובאנגליה.

ריץ' פיתחה את התאוריה שלה בעיתון וילג' ווייס, ותיארה סרטים שהיו רדיקליים בסגנון הצורני שלהם ואגרסיביים באופן שהציגו זהויות מיניות, בצורה שקראה תיגר גם על הסטטוס קוו של ההגדרות ההטרוסקסואליות, וכן התנגדו בקידום ייצוגים "חיוביים" בלבד של לסביות והומואים - ייצוגים אשר היו חרוטים על דגלו של המאבק האמריקאי לשחרור ההומואים והלסביות של שנות ה-70 וה-80. בקולנוע הקווירי החדש, הגיבורים והנרטיבים היו להט"בים בעיקר, אולם תמיד הוצגו כזרים, כאחרים, כעריקים מן הכללים של החברה הקונבנציונלית, אשר אימצו לחיקם את תפקידם כרדיקלים, שנויים במחלוקת, בעלי אורח חיים ותפקידים מגדריים, ולעיתים קרובות מוצגים כעבריינים, פורעי חוק ונמלטים.

בהסתמך על התאוריות הפוסט-מודרניסטיות והפוסט-סטרוקטוריאליסיטיות של המחקר האקדמי של שנות ה-80, הקולנוע הקווירי החדש הציג את הזהות המינית האנושית כהבניה חברתית, ולכן נזילה וברת-שינוי, ולא קבועה. בעולם של הקולנוע הקווירי החדש, מיניות היא לעיתים קרובות כוח כאוטי וחתרני, אשר מרחיק את, ולעיתים קרובות מודחק על ידי, מבני הכוח ההטרוסקסואליים הדומיננטיים. לעיתים תכופות סרטי הקולנוע הקווירי החדש מציגים תיאורים מפורשים של קיום יחסי מין בין בני אותו מין, וכן מערכות יחסים חד-מיניות אשר מובילות לנישואין ולחיי משפחה על פי המסורת ההטרוסקסואלית. למרות שאיננו מזוהה עם תנועה פוליטית מסוימת, הקולנוע הקווירי החדש היה תמיד רדיקלי, המבקש לערער ולחתור תחת תפיסות של זהות, מגדר, מעמד, משפחה וחברה.

כמו כן, הסרטים התייחסו לעיתים תכופות למשבר האיידס של שנות ה-80, תוך כדי מתיחת ביקורת על הכישלון של הממשל של הנשיא רונלד רייגן להגיב על מגפת האיידס, וכן על הסטיגמות החברתיות אודות הקהילה הגאה. לאור העובדה היא האיידס הוא נושא שכמעט ונעלם מהקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי, סרטי הקולנוע הקווירי החדש התקבלו בברכה על ידי הקהילה הלהט"בית, ונתפסו כתיקון לתת-הייצוגי ולייצוג הסטריאוטיפי של הומואים ולסביות.

בין הסרטים שציינה ריץ' במאמרה היו: "רעל" של טוד היינס (1991), "מורדי נשמה צעירים" של יצחק ז'וליין (1991), "אדוארד 2" של דרק ג'רמן (1991), "עילפון" של טום קאלין (1992), "סוף החיים" גרג אראקי (1992). בכל הסרטים הללו הוצגו גיבורים להט"בים, התייחסויות וייצוגיים של סקס בין בני זוג מאותו המין והתעמתות אנטגוניסטית כלפי התרבות ההטרוסקסואלית. במאים אלו יצרו את סרטיהם בתקופה שבה הקהילה הלהט"בית עמדה בפני אתגרים חדשים: החל ממשבר האיידס של שנות ה-80, ועד לגל הפוליטי השמרני ששטף את ארצות-הברית, בצורת ממשלו של הנשיא רונלד רייגן, ואת בריטניה, בצורת ממשלתה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר.

בקרב החוגים האקדמיים חלה התעוררות בנוגע לתאוריות הקוויריות ולפוליטיקה הקווירית, במקביל לטענות כי קטגוריות של מין ומגדר, כגון הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, הם הבניות חברתיות היסטוריות, אשר יכולים להשתנות ככל שהתרבות מתפתחת ומשתנה. ריץ' ציינה כי סרטים רבים מתחילים להציג ללא בושה מיניות שאיננה קבועה או קונבנציונלית, וטבעה את המונח "קולנוע קווירי חדש".

ויליאם ה. מייסי

ויליאם הול מייסי (באנגלית: William H. Macy; נולד ב-13 במרץ 1950) הוא שחקן, מדבב, במאי תיאטרון וקולנוע אמריקאי. הוא מוכר בעיקר בזכות תפקידו בתור פרנק גלאגר בסדרה "חסרי בושה" של רשת שואוטיים. במהלך הקריירה שלו, זכה מייסי בשני פרסי אמי וארבעה פרסי גילדת שחקני המסך.

חוצפה

חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. במצבים קיצוניים, החוצפה אינה מלווה רק בחוסר נימוס אלא גם בגסות רוח ובפגיעה בזולת.

להדגשת השלילה שבחוצפה משמשים הביטויים "חוצפה ממדרגה ראשונה" ו"חוצפה שאין כדוגמתה".

במשמעותה הבסיסית בעברית, למילה "חוצפה" קונוטציה שלילית, לתיאור חציית גבולות ההתנהגות המקובלת ללא בושה. בהלכה מוזכרת החוצפה ככינוי להתנהגות לא מוסרית ולא הוגנת (אדם המחזיק בחלקת קרקע שבין שני שותפים), ובאגדה היא מוזכרת כסימן לתקופה הירודה של עקבתא דמשיחא שאחד מסימניה היא "חוצפא יסגי". יחד עם זאת, כבר במסכת סנהדרין מופיעה התייחסות חיובית לחוצפה: "אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני", כלומר: החוצפה מועילה גם כאשר היא מופנית כלפי שמים, כלפי הסמכות העליונה ביותר.

המילה "חוצפה" היא במקורה ארמית כמובא בספר דניאל שבתנ"ך, ובתלמוד הבבלי (ר' לעיל) המילה עברה ליידיש, ובדומה למילים רבות ביידיש, בתהליך של שאילת מילים חדרה לאנגלית, שבה היא מאויתת על פי רוב Chutzpah‏ (נהגה במלעיל, לפי ההגייה האשכנזית ובניגוד להגייה המלרעית בעברית ישראלית), ולגרמנית, שבה היא מאויתת Chuzpe. בשפות אלה בולטת יותר הקונוטציה החיובית שלה, כשהיא משמשת לביטוי הערצה לנון-קונפורמיסט נועז.

חסרי בושה

חסרי בושה (באנגלית: Shameless) היא סדרת טלוויזיה אמריקאית מסוגת דרמה קומית, המשודרת בערוץ שואוטיים. הסדרה מבוססת על הסדרה הבריטית "לגדול בלי בושה" ששודרה בערוץ 4 הבריטי. עלילת הסדרה מתרחשת בשכונות העוני והפשע של דרום שיקגו. בארצות הברית, עלתה הסדרה לאוויר ב-9 בינואר 2011, ובישראל היא משודרת בערוץ HOT Plus. עונתה השישית של הסדרה עלתה לשידור ב-10 בינואר 2016. הסדרה חודשה לעונה שביעית, אשר עלתה לשידור ב-2 באוקטובר 2016. בדצמבר 2016 חודשה הסדרה גם לעונה שמינית, אשר עלתה לשידור ב-5 בנובמבר 2017. הסדרה חודשה גם לעונה תשיעית, אשר עלתה לשידור ב-9 בספטמבר 2018. בכך הפכה "חסרי בושה" לסדרת המקור ארוכת הימים ביותר בתולדות רשת "שואוטיים". העונה התשיעית אף כוללת 14 פרקים לעומת 12 בעונות הקודמות, ושידורה פוצל לשני חלקים. החלק הראשון שודר בספטמבר-אוקטובר 2018 והחלק השני שודר במהלך ינואר-מרץ 2019. ב-30 באוגוסט 2018, זמן קצר לפני עליית העונה התשיעית, הודיעה אמי רוסום (פיונה) כי תעזוב את הסדרה לאחר עונה זו. ב-7 באוקטובר 2018 הודיע גם קמרון מונאהן (איאן) על עזיבתו במהלך עונה זו. בינואר 2019 חודשה הסדרה גם לעונה עשירית, אשר מיועדת לשידור ב-3 בנובמבר 2019, וכן נודע כי מונאהן ישוב לסדרה בעונה זו.

קיימים הבדלים רבים בין הדמויות ובין עלילות הסדרה הבריטית לבין זו האמריקאית, לדוגמה איאן בגרסה המקורית לא מצטרף לפנימייה צבאית ובנוסף בסדרה הבריטית פיונה וסטיב עוזבים את הסדרה בסוף עונה 2 והרבה דמויות מפתח נוספות עוזבות בהמשך הסדרה.

הסדרה זכתה במספר מועמדויות לפרסים, ביניהם פרס אמי ופרס גלובוס הזהב, בין היתר על הופעתם של אמי רוסום, ג'ואן קיוזאק וויליאם ה' מייסי, כאשר זה האחרון זכה בפרס גילדת שחקני המסך לשחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה לשנת 2015.

חרטה

חרטה היא רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר. חרטה מלווה לעיתים בתחושות של עצב, בושה או אשמה, לאחר מעשים שמאוחר יותר האדם חש כי מוטב ולא נעשו. חרטה עשויה להיווצר לא רק בעקבות מעשה, אלא גם בעקבות מחדל - האדם מתחרט על שלא פעל במקום שראוי היה שיפעל. לעיתים החרטה מלווה במעשים הנובעים ממנה: שינוי ההתנהגות, התנצלות בפני הנפגע, ואף מתן פיצוי לנפגע. במקרים קיצונים החרטה עלולה להוביל לדיכאון, ואף להתאבדות.

היעדר תחושת חרטה הוא אחד התסמינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.

ליידי דת'סטרייק

ליידי דת'סטרייק (באנגלית: Lady Deathstrike, ‏Deathstrike=מכת מוות) היא דמות בדיונית של נבלת-על מוטאנטית המופיעה בחוברות הקומיקס אקס-מן ביקום מארוול קומיקס. היא יריבה מושבעת של חבורת האקס-מן, בייחוד של וולברין. דמותה הופיעה לראשונה בשם יוריקו ב-Daredevil #197 באוגוסט 1983 ולאחר מכן כליידי דת'סטרייק ב-Alpha Flight #33 ב-1985.

ליידי דת'סטרייק היא האלטר אגו של יוריקו אויאמה, לוחמת שנולדה באוסקה, יפן ועבדה כמתנקשת ושכירת חרב. אביה, פרופסור קנג'י אויאמה, היה פושע העולם התחתון ומדען מושחת, אשר יצר את תהליך שילוב מתכת האדמנטיום שאולץ על וולברין. נוסף על כך, אביה היה טייס קמיקזה לשעבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, שפניו הושחתו לאחר ניסיון כושל בהתקפה על ספינת טילים אמריקנית. אביה חש בושה על מעשיו, ובמהלך טקסי בחר לצלק את פניהם של ביתו יוריקו ושני בניו. בהמשך, שני בניו נהרגו כדי להראות את נאמנותם לאביהם. יוריקו צוותה לדרדוויל כדי לשחרר את אהובה קירו משירותו של אביה, וכן להשיג נקמה בצילוק פניה ובהירצחם של אחיה. תוך שכך, היא נאלצה לשסף את אביה, אולם קירו הנאמן בחר בהתאבדות לאות נאמנות לאביה. דמותה של דת'סטרייק הייתה חברה באחוות המוטאנטיות של המלכה האדומה. באירועי "תסביך משיח" היא הובילה את קבוצת "הבוזזים" החדשה ונלחמה נגד חברת האקס פורס X-23.

את דמותה של יוריקו גילמה בסרט הלייב אקשן "X-מן 2" השחקנית קלי הו. דמותה מדורגת במקום ה-78 ברשימת מאה נבלי-העל הגדולים של כל הזמנים, לפי אתר IGN.

מבוכה

מבוכה היא מצב רגשי של מוטרדות מסוימת ואי-נוחות, שאדם עשוי לחוות כאשר הוא מבצע פעולה חברתית או מקצועית שאינה מקובלת, בעוד אנשים בסביבתו עדים לה או נחשפים אליה, או כאשר הוא עד לפעולה כזו שאחרים מבצעים. לעיתים מעורבים בכך גם פגיעה בכבוד או ביושרה של מבצע הפעולה המביכה. יש המגדירים מבוכה כסוג של חרדה עקב התנהגות שאינה מקובלת בחברה; סיבת המבוכה אינה ידועה, לכן זוהי חרדה ולא פחד ספציפי.

תחושת מבוכה דומה במידה מסוימת לבושה, אך הן נבדלות בכך שבושה נגרמת לעיתים קרובות בעקבות מעשה לא מקובל מבחינה מוסרית בעוד מבוכה נגרמת בהקשר חברתי; בנוסף, בושה עשויה להיגרם גם בשל מעשה שבוצע וידוע רק לאדם עצמו.

מצבים אפשריים בהם האדם נבוך בעקבות פעולה שביצע, עשויים להיות למשל מצבים בהם הוא נתפס בשקר שאמר או בטעות שביצע, או כאשר אחרים נחשפים לפעולות גופניות שביצע כגון נפיחה. בתרבויות רבות, מצב בו אדם נתפס בטעות כאשר אינו לבוש כהלכה או ערום בחלקו עשוי להביא למבוכה רבה. גם פעולות של אחרים עשויות לגרום מבוכה לפרט, למשל כאשר הפרט מגלה שהוא נושא לרכילות בשיחה המתקיימת בקבוצה חברתית, או כאשר אחר מעיר לו בזלזול בפני אחרים על התנהגותו או הופעתו.

יש הבעות פנים ומחוות גוף אופייניות המופיעות תמיד ומזוהות ללא קשר לתרבות עם מבוכה.תגובת המבוכה מתחילה כחצי שנייה לאחר שהאדם "נתפס בקלקלתו". היא כוללת הסטת מבט למטה ואז לצדדים, "חיוך" מיוחד השונה מההבעה הידידותית בכך שמעורב בו רק שריר אחד (הזיגומטיקוס) המעלה את זוויות הפה כלפי מעלה כששאר המחצית התחתונה של הפנים קפואה ומכווצת. אחר כך מורכן הראש למטה ועימו נשמטות הכתפיים, בשלב זה מופיעה לעיתים קרובות נגיעה של היד בפנים. ילדים בגיל שנתיים כבר מבצעים את רצף הפעולות השלם הזה כשהם נדרשים, למשל, להופיע בפני זרים.

לא רק מחוות המבוכה אוניברסליות אלא גם הפענוח שלהן. אנשים מתרבויות שונות זיהו נכון מבוכה אצל בני עמים רחוקים. התרבות משפיעה בהחלט על הסיטואציות שיפעילו את המבוכה אבל לא על דרך ההבעה שלה. הסומק אינו חלק מהותי של תצוגת המבוכה: הפנים מאדימות כ-15 עד 20 שניות מתחילת האירוע ואילו רצף המחוות הטיפוסי אורך כחמש שניות בלבד.

נראה כי למבוכה יש תפקיד חברתי חשוב בשיקוף והגדרת גבולות לגבי האופן בו רצוי שיתנהלו קשרים חברתיים, בהתאם לנורמות המקובלות בכל חברה ותרבות.

מצעד הגאווה

מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, א-מיניים ,קווירים ופאנסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, ומכריזים על גאוותם בזהותם המינית ומגדרם השונה. פעמים רבות ניתן למצוא במצעד הטרוסקסואלים רבים המביעים תמיכה במאבק הלהט"ב. כוונת הגאווה אותה מפגינה הקהילה באמצעות המצעד היא לשדר לכלל הציבור מספר מסרים:

השוני בנטייה המינית או בזהות המגדרית איננו חיסרון או בושה.

עידוד יציאה מהארון והצהרה על כך שאלו הבוחרים לחיות מחוץ לארון, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ראויים להתגאות בבחירתם.

קריאה להשגת שוויון זכויות מלא לכולם בחוק ובפועל, ללא תלות בנטייה המינית או בזהות המגדרית.האירוע מצוין בדרך כלל בחודש יוני, כציון למהומות סטונוול בהן התעמתו חברי הקהילה עם משטרת העיר ניו יורק עקב פשיטה משטרתית על גיי בר בשם "סטונוול אין" (Stonewall Inn) בגריניץ' וילג' בניו יורק בשנת 1969.

מקור הביטוי "מצעד הגאווה" הוא בתרגום של הביטוי באנגלית Pride parade. עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "gay", שביטוי שפירושו המילולי "עליז", שתורגם על ידי אנשי קהילת הלהט"ב למונח שהתאים יותר לתחושותיהם. מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכיהם בושה, ולעיתים חטא, חברי קהילת הלהט"ב גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה, ומצפים מהחברה כולה שתקבלם כפי שהם.המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין במקרים רבים גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.

מלבד ההתנגדות הדתית וההומופובית למצעד הגאווה קיימת ביקורת, גם מחוץ לקהילה וגם בתוכה, על האופי המיני הבוטה של המצעד במקומות רבים.

נימוסים

נימוסים הם נורמות התנהגותיות המשליטות סדר ושלום בין פרטים בתרבות מסוימת. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם בנסיבות מסוימות עשויים לעלות על כתב. הנימוסים משקפים בדרך כלל כללי התנהגות שקיבלו אישוש חברתי או מסורתי, ולפיכך אף על פי שמטרתם המוצהרת להשליט נועם ורוגע בחברה, ניתן להשתמש בהם גם כדי להטיל בושה בגורמים זרים לקבוצה חברתית ולמנהגיה.

נימוסים הם תלויי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי נימוס כאלה או אחרים הם בעלי תוכן אוניברסלי. מה שנחשב מנומס בחברה אחת, עלול להיחשב חסר נימוס בחברה אחרת. למשל בחברה הישראלית מקובל להשתמש בניסוחים ישירים הנתפסים בעיני רוב הישראלים כביטוי של כנות וקרבה, ואילו ניסוחים עקיפים שמטרתם התחשבות בזולת נתפסים כמתנשאים או בלתי ראויים לאמון.

הנימוסים משקפים לעיתים קוד אתי הנמצא בבסיסם. אסכולה סוציולוגית מקובלת גורסת שנימוסים והליכות היו גורם ראשון במעלה לתהליך התִירבות שעבר המערב החל מתום ימי הביניים, תהליך שבמסגרתו פחת שיעור האלימות בסדר גודל שלם ויותר. תהליך מקביל אירע בחלק מדינות מזרח אסיה, בתוצאות מבורכות דומות.

פרנסואה בושה

פרנסואה בושה (צרפתית: François Boucher;‏ 29 בספטמבר 1703 - 30 במאי 1770) היה צייר צרפתי.

רוקוקו

הרוקוקו הוא תנועה אמנותית וסגנונית מן המאה ה-18, שהשפיעה בתחומי אמנות רבים: ציור, פיסול, ארכיטקטורה, עיצוב פנים, ספרות, מוזיקה ותיאטרון. הרוקוקו התפתח בתחילת המאה ה-18, כתגובת נגד להידור והחוקים הנוקשים של הבארוק. אמני הרוקוקו נקטו בגישה משחקית, עליזה, מצועצעת וחיננית, והרבו להשתמש בצבעי פסטל, עיצובים א-סימטריים, קימורים וזהב.

סגנון הרוקוקו מציג בפנינו את אורח חיי האצולה באירופה. ישנו שימוש ניכר בצבעים עדינים הבאים להאיר את הדמויות. בניגוד לדיוקנאות הבארוק, שהציגו דמויות נוקשות, קודרות ורשמיות, בציורי הרוקוקו הדמויות הן חינניות ועדינות, מביעות שמחה בדרך כלל וחיות חיי מותרות.

הציירים הצרפתיים אנטואן ואטו, פרנסואה בושה, וז'אן אונורה פרגונר מזוהים עם סגנון זה.

טכניקת הציור העיקרית בתקופת הרוקוקו היא טכניקת הפסטל.

תשלומי בושת

בהלכות מזיק וניזק, תשלומי בושת הם אחד מחמשת התשלומים המוטלים על המזיק לשלם לניזק (נזק וצער, ריפוי, שבת ובושת). התשלומים הם עבור כל בושה שנגרמה בשעת הנזק, בעקבות צפייה של הרואים, או שם רע שיצא בעקבות מעשה הנזק (למשל בעקבות מעשה אונס).

חיוב בושת הוא רק כאשר המזיק הזיק בכוונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.