בור (אב נזיקין)

בהלכות נזיקין, בור הוא אחד מאבות הנזיקין השייך לקטגוריה נזקי ממון. מושג הבור הוא אב-טיפוס לכל מִפגע דומם הנמצא ברשות הרבים, שבני אדם או בעלי חיים ההולכים שם עלולים להיפגע ממנו. על פי ההלכה, המתבססת על החוק המקראי בפרשת משפטים, האחראי ליצירת המפגע ברשות הרבים חייב לשלם פיצויים על כל נזק שנגרם על ידיו לבני אדם או לבעלי חיים. לעומת זאת, ההלכה קובעת כי אין חיוב בתשלומים עבור נזקים שנגרמו בדרך זו לחפצים שונים, וכן אין חיוב לשלם פיצויים במקרה שהמפגע גרם למותו של אדם.

בור
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"א, ל"ג-ל"ד
משנה מסכת בבא קמא, פרק ה'
משנה תורה הלכות נזקי ממון, פרקים י"ב-י"ג
שולחן ערוך חושן משפט, סימן ת"י
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"ח
ספר החינוך, מצווה נ"ג
Open manhole
בור פתוח ברשות הרבים

הדין ומקורו

מקור מקראי

המקור המקראי לדין בור הוא בפרשת משפטים[1]

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

.

במקרא מפורטות שתי דרכים ליצירת מפגע – כריית בור חדש בלא לכסותו, או פתיחת בור שהיה מכוסה. בכל מקרה, האחריות על הנזק שנגרם בנפילת בהמות לבור מוטלת על יוצר המפגע.

תולדות הבור

חז"ל נקטו בפרשנות מרחיבה למושג המקראי בור, כך שיכלול כל מפגע שהוא. הבור נקרא משום כך 'אב נזיקין', מכיוון שיש לו 'תולדות' – מקרים דומים שדינם כמותו. התולדות הקלסיות של בור הם מפגעים שונים שהונחו ברשות הרבים כגון אבן או סכין, ואפילו הניח שם את משאו[2]. תולדות ייחודיות המוזכרות במשנה הן החלקה על מים שנשפכו לרשות הרבים, דקירה מגדר קוצנית הבולטת לתוך רשות הרבים, וכן היתקלות באדם הניצב ברשות הרבים[3].

אדם וכלים

בעניין אחריות יוצר המפגע לנזקים אחרים מלבד פגיעה בבעלי חיים, נקטו חז"ל בפרשנות מצמצמת, ודרשו את המקרא: "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים. לכן, על פי ההלכה, אם נפל חמור טעון משא לבור, חיוב הפיצוי הוא רק על הנזקים שנגרמו לחמור ולא על הנזקים שנגרמו למשא[4]. לעומת זאת, אין כוונת הביטוי "שור – ולא אדם" לפטור על נזקים הנגרמים לאדם הנופל לבור, אלא רק כאשר האדם נהרג כתוצאה מנפילתו לבור[5].

הבעלות על המפגע

העיסוק החז"לי בדין נזקי בור נגע בכמה מקומות בשאלת הבעלות על המפגע. מצד אחד, ההלכה היא שלעולם אין מחייבים אדם על נזקי ממון שאירעו בתוך שטח פרטי השייך לו. אך מאידך, ההלכה המקובלת בשאר נזקי ממון היא שהאחריות על הנזקים נובעת מהבעלות של האדם על גורם הנזק, ולמשל במקרה שאדם הפקיר את בהמתו, שוב לא יתחייב על הנזקים שהיא עושה. מצירוף ההנחות הללו עולה בעיה בנוגע לחיוב על נזקי בור, כי מי שחופר בור בשטח פרטי שלו – הרי הוא פטור על כל נזק שמתרחש שם, ואילו מי שחופר בור ברשות הרבים – הרי הבור אינו בבעלותו ולכאורה הוא לא נושא באחריות על נזקיו.

בפתירת פרדוקס זה נחלקו התנאים: לפי רבי ישמעאל התורה חייבה בתשלומים אדם שחפר בור ברשות הרבים, ולמרות ששטח הבור אינו שלו, כי כל שהציב תקלה בפני רשות הרבים - חייבה התורה, גם אם מעשית אינו בעליו של המפגע. לפי רבי עקיבא התורה חייבה על בור ברשות היחיד, באופן שלאחר שחפר את הבור הפקיר את רשותו ולא את הבור או שחפר את הבור ברשותו ואת הפתח עשה צמוד לרשות הרבים, כך שהמפגע הוא בבעלות החופר.

למחלוקת זו ישנה שתי פרשנויות אמוראיות, הנחלקים באיזה משני האופנים קיימת הסכמה בין שני התנאים, ובאיזה ישנה מחלוקת.

  • לפי רבה בבור ברשות הרבים כל הדעות מודים שחייב החופר שהרי התורה קבעה "וכי יכרה או כי יפתח" - העונש הוא על מעשה פתיחת הבור התורה לא מחייבת בעלות משפטית על הבור, והמחלוקת היא רק על בור ברשות היחיד שבה סובר רבי עקיבא כי ניתן לחייב את החופר מכוח הפסוק "בעל הבור ישלם" הבא לרבות החופר בור ברשותו.
  • לעומת זאת לפי רב יוסף קיימת הסכמה כללית שהחופר בור ברשותו חייב, והמחלוקת היא דווקא על בור ברשות הרבים, שלפי רבי עקיבא החיוב בנזקי בור הוא רק על בור שבבעלותו אבל אם חפר בור ברשות הרבים או שחפר ברשותו והפקיר לאחר מכן את בורו פטור. וכן אם הניח מפגע ברשות הרבים והפקיר אותו, אינו מתחייב על הנזקים הנגרמים מחמתו[6].

להלכה נפסק שיש חיוב גם על בור שבבעלותו וגם על בור ברשות הרבים. לדעה זו, הבור הוא חריג לכלל הרגיל בהלכות נזקי ממון שאחריות הנזיקין נובעת מהבעלות על גורם הנזק. אמרו על כך חז"ל: בור הוא "דבר שאינו ברשותו (=בבעלותו) של אדם, ועשאו הכתוב (=המקרא) כאילו הוא ברשותו"[7]. בתלמוד מבואר שדין זה נדרש ממה שנאמר במקרא: "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", שהפירוט מיותר לכאורה, ובא ללמד שהחיוב הוא על הכריה והפתיחה גם בלא בעלות[8]

עם זאת, קיימים מצבים שבהם יש משמעות הלכתית לשאלה אם המפגע הוא בבעלות האדם, והם מקרים שבהם האדם לא אשם ביצירת המפגע, שאז הוא חייב רק אם המפגע נמצא בבעלותו. הרמב"ם כתב שדין זה נלמד ממה שנאמר במקרא: "בעל הבור ישלם", שמשתמע ממנו שהחיוב תלוי בבעלות[9]. בתלמוד הובאו שתי דוגמאות למצבים כאלו שבהם האדם אינו אשם ביצירת המפגע וחייב משום שהמפגע בבעלותו:

  1. הפקיר רשותו – אדם שחפר בור בתוך שטח פרטי, ואחר כך הפקיר את השטח ולא הפקיר את הבור חייב. אף על פי שבשעת יצירת המפגע לא הייתה אשמה בדבר, שהרי המפגע היה בתוך שטח פרטי, חל עליו כעת (לאחר שהפקיר) חובת הכיסוי, כיון שהוא בעל המפגע, ואם לא כיסה כדין חייב לשלם. ונחלקו הראשונים אם הפקיר את רשותו יחד עם בורו אם חל עליו חובת כיסוי, דעת רש"י שחייב כיון שהוא הביא לציבור מפגע[10]. ואילו דעת תוספות שפטור כיון שלפני שהפקיר אין עליו חובת כיסוי, ולאחר שהפקיר כבר איננו מפגע שלו שיתחייב לכסותו[11].
  1. לא הפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס – כגון אדם שנשא כד ברשות הרבים, ושלא באשמתו נשבר הכד והתפזרו השברים. במקרה זה הדין תלוי אם בעל הכד מתכוון להפקיר את השברים, או שהוא מתכוון לאסוף ולקחת אותם לעצמו. אם הוא מפקיר את השברים – הוא פטור מאחריות על הנזקים שהם יגרמו, מכיוון שהם לא התפזרו שם באשמתו ואין עליו אפילו חובת סילוק. אבל אם בדעתו ליטול את השברים ואינו מפקירם הרי הוא חייב על הנזקים שיגרמו כיון שחובתו ליטלם כמה שיותר מהר[12].

הבל וחבטה

חז"ל הבחינו בכך שבור יכול לפגוע בבעלי החיים הנופלים לתוכו בשני אופנים שונים: על ידי 'חֲבָטוֹ' של הבור – המכה שסופג בעל החיים בפגיעתו בקרקעית הבור, ועל ידי 'הֶבְלוֹ' של הבור – ההרעלה שמקבל בעל החיים מהאדים שבבור. לדעות אחדות באמוראים ובראשונים שלא התקבלו להלכה, החיוב בבור הנמצא ברשות הרבים הוא רק על ההבל, ואילו על החבטה פטור משום ש'קרקע עולם הזיקתו', כלומר אין לחופר הבור אחריות על נזק שנגרם מחמת קרקעית הבור שאינה שייכת לו ושהייתה במקומה מאז ומעולם. עם זאת, שיטה זו מודה לחייב בכל הנזקים שנגרמו לבהמה שנפלה לבור, מכיוון שיש לתלות שכל הנזקים נגרמו מחמת ההבל[13].

בעקבות זאת, הובאו בתלמוד תוצאות רבות מן ההבחנה בין נזקי חבטה לנזקי הבל (וכאמור, להלכה אינו נוגע, כיון שנפסק שמחייבים גם על חבטה מקרקע עולם):

  • התלמוד מציין שיש בורות שלא ניתן להיפגע בהם מהחבטה אלא רק מההבל, כגון בור שקרקעיתו מרופדת[14].
  • אם המפגע אינו בור, אלא תל שהוגבה באמצע רשות הרבים – אין בו הבל אלא רק חבטה, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על חבטה, לא יהיה חיוב על נזקי מפגע שכזה[14]. אמנם יש ראשונים הסוברים שבמקרה שנחבטה הבהמה בתל כזה, יודו גם בעלי שיטה זו שיש חיוב על חבטה, שאין זו 'קרקע עולם', אלא קרקע שהוגבהה באופן מלאכותי. לשיטה זו המחלוקת בין השיטות השונות תתבטא במקרה שהתל גרם לבהמה להיחבט בקרקע שלידו, או במקרה שהתל לא נעשה על ידי הגבהת הקרקע על ידי חציבה בה[15].
  • בור שרוחבו יותר מעומקו – על פי דברי התלמוד, אין בו הבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, לא יהיה חיוב על נזקי בור שכזה. האמוראים נחלקו מה הדין כאשר רוחב הבור שווה בדיוק לעומקו[16].
  • אם נפלה בהמה לאחוריה לתוך בור, כך שראשה פונה כלפי מעלה – היא נפגעת בכך רק מהחבטה ולא מההבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, פטור בעל הבור מתשלום[17].
  • במקרה שבו אדם חפר בור, ובא אדם אחר והצר את רוחב הבור כך שההבל שבו נהיה רב יותר, ואז נפלה בהמה לבור ומתה – האחריות לכך עלולה ליפול על כתפי השני אם יתברר שתוספת ההבל שהוא אחראי לה היא שהפכה את הבור להיות קטלני. התלמוד והפוסקים דנים גם במקרה ההפוך, שהשני הרחיב את הבור ומיעט את ההבל שבו, ונאמרו כמה דעות בעניין[16].

פרטי הדין

עומק הבור

המשנה קובעת שיש שיעור מינימלי של עשרה טפחים (כשמונים סנטימטרים) לעומק הבור "שיש בו כדי להמית", ובבור שעומקו פחות מכך אין חיוב אלא במקרה שהבהמה הנופלת נפצעה ולא מתה[18]. האמורא שמואל קובע שיש חיוב אם נהרגה הבהמה מנפילה בבור שעומקו רק שמונה טפחים, בתנאי ששני טפחים מעומק הבור מלאים במים. התלמוד מסתפק אם כך יהיה הדין גם בבור בעומק תשעה טפחים כשטפח אחד מלא מים, וכן בבור בעומק שבעה טפחים כששלושה טפחים מלאים מים. התלמוד תולה את הדיון הזה בכך שעומק הבור וכמות המים משפיעים על ההבל שבבור.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ג-לד
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ג', עמוד א'
  3. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ג'
  4. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ה', משנה ו'; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ג, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ח, עמוד ב'
  6. ^ פירוש רש"י ותוספות, בבא קמא, כט, א
  7. ^ בבלי בבא קמא, כט, ב
  8. ^ בבלי בבא קמא, מט, ב
  9. ^ רמב"ם, משנה תורה, נזקי ממון, פרק יב, הלכה ב
  10. ^ פירוש רש"י, בבא קמא, נ, א ד"ה בעל התקלה
  11. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף ו
  12. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תיב, סעיף ד
  13. ^ בבלי בבא קמא, נ, ב; הלכות הרי"ף, בבא קמא, כב, א
  14. ^ 14.0 14.1 בבלי בבא קמא, נ, ב
  15. ^ תוספות, בבא קמא, נ, ב, ד"ה לשמואל
  16. ^ 16.0 16.1 בבלי בבא קמא, נא, ב
  17. ^ בבלי בבא קמא, נב, א
  18. ^ בבא קמא, פרק ה, משנה ה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ארבעה אבות נזיקין

ארבעה אבות נזיקין הם הסוגים העיקריים של נזק על פי המשפט העברי. חז"ל מנו את אבות נזיקין על פי הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א - כ"ב) ובפרשת אמור (ויקרא כ"ד). אבות נזיקין אלו הם סמלים לסוגים שונים של נזק.

המשנה הראשונה במסכת בבא קמא מונה ארבעה אבות נזיקין ומכנה אותם בשמות "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" (מספר האבות ושמותם אינם נזכרים במקרא). סוגים אלה נקראים 'ארבעה אבות נזיקין', ופרטי הדינים הקשורים בהם מהווים בסיס לדיני הנזיקין בהלכה היהודית.

במסגרת אבות הנזיקין נכללים גם "תולדות", שהם סוג נזק אשר שכיח פחות מהשאר.

בור (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מעקה (הלכה)

מצוות מעקה היא מצווה מהתורה המחייבת בניית מעקה לגג. המצווה מתחלקת למצוות עשה לבנות את המעקה ומצוות לא תעשה על הנחת מכשול.

חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו שהפסיק עמוד אש בהלוויתו של רב חנינא בר פפא בין מטתו, לבין מי שלא עשה מעקה לגגו. כמו כן מובא שרב נחמן עשה בעצמו מעקה לגגו, על אף האיסור לאדם במעמדו לעשות מלאכה בפרהסיא. יש שכתבו שמצווה זו מתקיימת כל רגע ורגע.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיק • בור • אשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.