בוריס שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 186723 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

בוריס שץ
Boris schatz - 001
לידה 23 בדצמבר 1866
קובנה, האימפריה הרוסית
פטירה 23 במרץ 1932 (בגיל 65)
דנבר, ארצות הברית
תחום יצירה פיסול, ציור
יצירות ידועות מתתיהו החשמונאי (1894)
Boris schatz - 004
בוריס, זהרה, אולגה ובצלאל שץ

קורות חייו

שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וארניאי (וורנו) במחוז קובנה שבליטא (אז באימפריה הרוסית) בסוף שנת 1866 לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש מהישיבה וניתק קשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא ונסע לפריז עם אשתו ג'ני. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קורמון וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.

ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895-1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".

בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.

בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל, הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ אירגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן אירגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן צבי, והציירת אירה יאן).

בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לצפת. שם החל לכתוב רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 2018. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד וכיום נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.

בשנת 1929 שץ נקרא על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את הייחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.

בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל מגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנבר שבקולורדו, ארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, גופתו הועלתה ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר באותה שנה.[1]

נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.

פתגמים ומכתמים מאת בוריס שץ

[2]

  • האמנות היא שפת הנפש, רק נשמה אילמת מדברת ברמזים
  • האמנות כתורה היא - הגה בה יומם ולילה, אך אם יום תעזבנה- תעזבך יומיים
  • למד את האמנות לא מיראה אלא מאהבה
  • אמנות בלי נשמה כתפילה בלי כוונה
  • אמנות בלי רעיון היא ארוחה תפלה בלי מלח, אמנות של רעיונות - ארוחה של מלח בלבד
  • יצור במח עצמותיך ובדם לבבך ואל תעשה שלושה ספרים טובים לספר רביעי גרוע

גלריית תמונות

Boris schatz - 002

בוריס שץ יושב בפתח בצלאל

Boris Schatz tel aviv 001.jpeg

ראש מתתיהו החשמונאי, 1894
גבס צבוע
מוזיאון תל אביב לאמנות

Schatz house Jerusalem

קרמיקה בכניסה לבית שץ בירושלים

לקריאה נוספת

כתבי בוריס שץ

  • בצלאל: תולדותיו, מהותו ועתידו, סנונית, ירושלים, תר"ע, 1910
  • ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ, [חמו"ל], תרפ"ד
  • על אמנות, אמנים ומבקריהם. פתגמים ומכתמים (מאת) בוריס שץ, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ד
  • ברוך שץ, חייו ויצירתו: מונוגרפיה (חלק א’), "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ה
  • מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט"ו, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ז, 1927
  • עשרים שנה לבצלאל, בתוך: ילקוט בצלאל, רבעון לאמנות בצלאל, ראש השנה תרפ"ח (1928)

קטלוגים ומונוגרפיות

  • נרקיס, מרדכי, ברוך שץ, חייו ויצירותיו, ירושלים, 1925
  • קלוזנר, יוסף, קטלוג של תערוכת הזיכרון מיצירות בוריס שץ במלאת שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1933
  • טורוב, נ., בוריס שץ; תערוכת זיכרון במלאת שלושים שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, 1962
  • שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ: 1906-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • צלמונה, יגאל, בוריס שץ, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות - משרד החינוך והתרבות; הקיבוץ המאוחד, 1985
  • בוריס שץ: תערוכת זיכרון, בית האמנים, ירושלים, 1988
  • צלמונה, יגאל, בוריס שץ כהן האמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • לוריא, דורון, בת אבודה – אנג'ליקה שץ, בתו של מייסד בצלאל, מודן הוצאה לאור, 2013

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי - קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904-1967, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשע"ה, עמ' 73-76
  2. ^ דורון לוריא, בת אבודה, מודן הוצאה לאור, 2013, עמוד 180
2 ביוני

2 ביוני הוא היום ה-153 בשנה (154 בשנה מעוברת), בשבוע ה-22 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 212 ימים.

אנג'ליקה שץ

אנג'ליקה שץ (30 או 31 באוגוסט 1897, ז'נבה או סופיה - 16 במאי 1975, תל אביב), הייתה ציירת ישראלית, מורה לאמנות, מבקרת אמנות, כתבת לענייני אמנות ופעילה בחיי התרבות של סופיה בירת בולגריה. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בבולגריה, בצ'כוסלובקיה ובמסגרת סלון הסתיו של פריז בשנת 1932.

אנג'ליקה הייתה בתו המנודה של בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות "בצלאל", מנישואיו הראשונים. לאחר שאשתו נטשה אותו ועברה להתגורר בפריז עם מאהבה ובתם אנג'ליקה, ניסה בוריס שץ לעקור אותה מלבו ובצוואה שכתב לפני מותו, לא הותיר לה דבר מרכושו.

ב-4 בינואר 2013 נפתחה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשם "בת אבודה, בת אובדת", אשר הציגה לראשונה 20 מציוריה שנתגלו בבוידעם בביתו של אביו של דן פאר, נינה החורג של אנג'ליקה שץ. בתערוכה נחשף גם סיפור חייה הטרגי באמצעות תצוגת המכתבים שהוחלפו בינה לבין אביה עד יום מותו. בעקבות תחקיר שערך דן פאר ונמשך כשנתיים וחצי, תיעד דורון לוריא, אוצר בכיר ורסטורטור ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, את קורות חייה בספר "בת אבודה", שיצא לאור בינואר 2013 בהוצאת מודן, ומלווה אף הוא את התערוכה. בהקדמה לספר כתב דן פאר: "אבני הדרך הקטנות שהתגלו לי לאט־לאט פרשו בפניי פסיפס מורכב של אמנית סוערת, אקסטרווגנטית בחייה ובתלבושותיה, שגרה במרכז תל־אביב בדירת גג ברחוב בזל פינת אבן גבירול, ואיש לא ידע איזה סיפור היא נושאת" ("בת אבודה", עמ' 8).

תקופות רבות בחייה לוטות בערפל ומקורות המידע אודותיה הם מסמכים שונים, מכתבים ששלחה לאביה שנמצאו בארכיון הציוני ועדויות שונות של אנשים שהכירו אותה באירופה ובישראל.

בית הנכות בצלאל

בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906‏-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.

ביתן בצלאל

ביתן בצלאל ליד שער יפו בירושלים היה מבנה עץ מצופה פח עם גג משונן ומגדל, אשר הוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1912. המבנה כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל, שנועדו במיוחד עבור התיירים והעוברים ושבים בדרכם אל העיר העתיקה וביציאה ממנה.

בצמוד אל הביתן שכן סביל עות'מאני.

המבנה פורק ביוזמת מושל ירושלים רונלד סטורס, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. סטורס טען כי הביתן אינו הולם את האופי ההיסטורי של העיר העתיקה. הריסת המבנה נעשתה כחלק משיפוץ מבנה מגדל דוד על ידי האגודה למען ירושלים שבראשה עמד סטורס, ותאמה את עוינותו לסגנון "התנ"כי" שהנהיג בוריס שץ מייסד בצלאל.

בצלאל

בצלאל היא מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

ממוקם בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בצלאל שץ

בצלאל (ליליק) שץ (1912–1978) היה פסל וצייר ישראלי.

המכבים הקדמונים

המכבים הקדמונים (באנגלית: Order of Ancient Maccabeans) היה ארגון סתרים ציוני, שמטרותיו היו הושטת עזרה לחברים הנתונים בצרה, בדומה לארגונים בריטיים דומים של עזרה הדדית.

הארגון נוסד בלונדון בשנת 1896 על ידי אפרים איש כישור - סופר עברי ואיש חובבי ציון. איש כישור שעמד בראש הארגון, שימש כמצביא העליון (High Commander) הראשון של הארגון. חבר ידוע אחר בארגון היה בוריס שץ.

באביב 1897 יצאה בארגון תומאס קוק ובנו משלחת מטעם המכבים הקדמונים שכללה את ישראל זנגוויל והרברט בנטוויץ' לביקור בארץ ישראל. אברהם לודויפול נלווה למשלחת בדרכה לארץ ישראל ותיאר אותה ברשימותיו "בארץ אבות" שפורסמו בהצפירה.

בדומה לארגון הבונים החופשיים, גם בארגון זה התקיימו טקסים סודיים שבהם השתמשו בבגדים ובסימני היכר מיוחדים.

כארגון ציוני, נכללו בין מטרותיו גם נאמנות לתנועה הציונית, תמיכה כלכלית בה, ותמיכה באידיאל של עבודה מעשית בארץ ישראל. הארגון גם שלח צירים לקונגרסים הציוניים, וסיסמתו הייתה "בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

הארגון גם ייסד את "חברת הקרקע המכבית בע"מ" (Maccabean Land Company Ltd) כדי לרכוש באמצעותה קרקעות בארץ ישראל. בשנת 1922 רכשה החברה 5,000 דונם שעליהם מספר מבנים, בסביבת תל גזר. לאחר שבעלי המניות האנגלים לא התיישבו במקום, וניסיונות התיישבות אחרים לא צלחו, הועברו האדמות לקרן הקיימת לישראל ובמקום הוקם קיבוץ גזר.

בין חברי המסדר נמנו חיים ויצמן, נורמן בנטוויץ', ישראל זנגוויל, ארנסט בוריס צ'יין, מרדכי זאב חבקין וכן הרבנים הראשיים של אנגליה, יוסף צבי הרץ וצבי הרמן אדלר. ויעקב מוזר, ראש עיריית ברדפורד באנגליה.

לארגון היו סניפים שונים ברחבי אנגליה וארץ ישראל, והם נקראו "משואות". "משואת ירושלים" שנוסדה בשנת 1907 נחשבת לאחת הידועות שבהן. משואת ירושלים נוסדה על ידי מרדכי זילברמן-כספי (1885) בבית הוריו בנחלת שבעה. בין החברים היו מרדכי צבי אילן, מנהל בית-הספר תחכמוני, ודוד ילין, סופר ולימים מייסד הסמינר למורים ופרופסור באוניברסיטה העברית. המזכיר הראשון של המשואה היה זאב ליבוביץ.

זאב רבן

זאב רַבָּן (22 בספטמבר 1890, לודז' – 19 בינואר 1970, ירושלים) היה צייר, גרפיקאי ומעצב תעשייתי עברי. מאבות האמנות הארץ ישראלית בתקופת היישוב.

זהרה שץ

זהרה שץ (1916 – 1999) הייתה פסלת ישראלית, כלת פרס ישראל לציור ופיסול. בתו של מייסד "בצלאל", בוריס שץ.

יגאל צלמונה

יגאל צַלמוֹנָה (נולד ב-28 באפריל 1945) הוא אוצר אמנות, מבקר והיסטוריון ישראלי. מחקריו של צלמונה מתמקדים בראשיתה של האמנות הישראלית ובייחס שלה אל המזרח הקרוב. בין השנים 2012-1980 שימש צלמונה כאוצר לאמנות ואחר-כך כאוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל בירושלים.

ירושלים הבנויה

"ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ" היא נובלה אוטופית שנכתבה על ידי בוריס שץ בשנת 1918, ופורסמה בשנת 1924. הנובלה מציגה את ארץ ישראל בשנת 2018, ומתארת אותה כאוטופיה תרבותית. שץ, שנפטר בשנת 1932, תכנן להמשיך ולפרסם חלקים נוספים של הנובלה, אולם לבסוף פורסם רק חלק אחד ממנה.

שץ כתב את הנובלה בשנת 1918. בתקופה זו שהה שץ בגלות כפויה בטבריה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בנובלה מתאר שץ את מסעו של הגיבור הנקרא בשמו של בצלאל בן אורי, בונה המשכן, בארץ ישראל של שנת 2018. שץ מתאר את קיומם של חיים הרמוניים עם הטבע ועם התושבים הערבים בארץ ישראל. מרכזה של הארץ, על פי שץ, עתיד להיות בית המקדש השלישי, שיוקם בהסכמה עם המיעוט הערבי, וישמש כמוזיאון לאמנות. תושבי הארץ עתידים להתרכז במלאכות ובאמנויות שונות ולפעול במתכונת של בוטגה או גילדות, הקשורות לבית הספר לאומנות "בצלאל".

בכריכת היצירה איור של זאב רבן, שתיאר מפגש דמיוני של שץ עם בצלאל בן אורי על גג מבנה בית הספר "בצלאל".

מושבת בצלאל

מושבת בצלאל היא מפעל התיישבותי שהוקם על יד "בצלאל" ופעל באזור בן שמן בין השנים 1914-1910. במושבה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה.

המושבה הוקמה כחלק מהחזון של בצלאל ושל בוריס שץ לשילוב בין אמנות לבין ציונות מעשית. שץ ביקש להקים מספר מושבות אמנים, שיהיו קשורות אל בית הספר ויעזרו בו לשם עיצוב הדגמים האמנותיים והרוחניים. המושבה שהוקמה בבן שמן הייתה היחידה מבין ניסיונות אלו שצלחו.

המושבה מוקמה על אדמות שנרכשו על ידי הקק"ל בשנת 1904, באזור ריק מיהודים בקרבת לוד ווילהלמה, ושימשו עד אז מפעל לשימורים וחווה לימודית שהקים ישראל בלקינד ונוהלה באותה עת על ידי יצחק וולקני-אלעזרי. בחירת המיקום נבעה בעיקר משיקולים אסטרטגיים-התיישבותיים. את המושבה, שהכילה בשיאה שישה מבני קבע, ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.

במושבה היה מיעוט של פועלים קבועים שמספרם מוערך בין 10-15. חלקם הגיעו למושבה לאחר שלא התאקלמו במחלקת הפִלִיגרָן ב"בצלאל". המרכזיים מבין תושביה התימניים של המושבה היו משפחות עמר ונגר, שנציגיהם אף היו חברים בוועד המושבה. בנוסף, הגיעו למושבה אמנים לתקופות קצרות, בהם אמנים שהגיעו לחופשת מחלה באוויר הטוב של המושבה ותלמידי בצלאל שהשתמטו מגיוס לצבא העות'מאני.

בעיצוב התכשיטים שנוצרו על ידי הצורפים התימנים ניתן למצוא את השפעת האמנות האירופית בעיקר בדגמים שעוצבו על ידי אמני בצלאל, ובמוצרים שנתפשו בעלי חשיבות. במוצרים שימושיים יותר בולטת הנטייה לשימור המסורות התימניות. יתר על כן המוצרים ה"תימניים" נוצרו בהסתר מן הממסד ה"בצלאלי", ששאף לייצר את העבודות המשמעותיות בירושלים. הוא זכה להכרה רק לאחר ביקור משלחת הוועד הברלינאי של "בצלאל".בשנת 1914 נסגרה המושבה, לאחר קשיים רבים. מגיפות שפרצו בשנת 1913 באזור, הריחוק מהקהילה בירושלים, סכסוכים פנימיים ומחסור במשאבים הקשו על החיים במושבה וגרמו לנטישת המושבה באופן סופי. ארתור רופין הסביר את כישלון המושבה בכותבו: "תוכנית יישוב הפועלים התימנים בבן שמן נכשלה משום שלתימנים אין כל חשק לעבד גינות ולעסוק בעבודות חקלאות כלשהן":

בחירה שגויה של מיקום המושבה על סמך שיקולים זרים, כמו עיבוי ביטחוני לחוות הנוטעים

מספר תושבים קטן מדי שמנע את ביסוס המושבה

חוסר רגישות לתרבות המתיישבים וצרכיהם

שלילת האוטונומיה של המתיישבים

מסד (קבוצה אמנותית)

"מסד" הייתה קבוצה של ציירים ארץ-ישראלים צעירים שפעלה בשנים 1929–1930 בתל אביב.

הציירים, שעמם נמנו אביגדור סטימצקי, אהרון פריבר, ישראל פלדי, צבי שור, מרדכי לבנון, אהרון אבני, יצחק סנקובסקי ויוסף קוסונוגי, שהתארגנו על מנת להציג את יצירותיהם. במידה רבה התארגנות זו באה אל מול קבוצת "אגד", שחבריה היו מבוססים יותר. בין התאריכים 26 בדצמבר 1929 ועד 10 בינואר 1930 הציגה הקבוצה תערוכה ובה כ-70 יצירות בדירה בשדרות רוטשילד מס' 4 בתל אביב. בפתיחת התערוכה הוקראו מכתבי ברכה מאת בוריס שץ ונתן ביסטריצקי. באותה תקופה הציגה אף קבוצת "אגד" תערוכה.

תערוכה שנייה של הקבוצה, שנקראה גם "התערוכה המשותפת" או "בני מסד ואורחיהם", נערכה במרץ-אפריל 1930 בגימנסיה הרצליה וכללה 54 יצירות. בנוסף לחברי הקבוצה הצטרפו אל התצוגה גם יוסף זריצקי ומנחם שמי.

מרק אנטוקולסקי

מרק (מרדכי) אנטוֹקוֹלסקי (ברוסית: Марк Матвеевич Антокольский (בכתיב שנהג בזמנו: Маркъ Матвѣевичъ Антокольскій);‏ 2 בנובמבר 1843, - 26 ביולי 1902) היה פסל וצייר יהודי רוסי.

משה מורו

משה מוּרוֹ (Murro;‏ 1888, מינסק, רוסיה הלבנה (האימפריה הרוסית) – 1957, ירושלים) היה צייר ופסל ישראלי, ממשיך דרכם של בוריס שץ וזאב רבן. הקים את בית המלאכה "הקמיע" בבצלאל בירושלים ועסק ביצירת קמיעות בשן ובאבן ותבליטים.

מתתיהו החשמונאי (פסל)

"מתתיהו החשמונאי" הוא פסל מאת הפסל היהודי בוריס שץ.

שץ יצר את הפסל בשנת 1894, בעת שהותו בפריז. הפסל מציג את המנהיג הלאומי היהודי מתתיהו הכהן, כשהוא אוחז בחרב ודורך ברגלו על גופת חייל יווני. אופן הצגה זה קשור אל תמה אידאולוגית של "ניצחון הטוב על הרע", כפי שהוא מתבטא למשל בעיצוב דמותו של פרסאוס בפיסול של המאה ה-15. מיקומו של הפסל אינו ידוע כיום.

באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות מצויה גרסה של ראש הפסל בלבד, יצוק גבס צבוע, המתוארכת אף היא לשנת 1894. ייתכן כי שימשה מתווה הכנה לפסל.

מתתיהו הכהן

מתתיהו הכהן (נפטר ב-166 לפנה"ס) (מכונה גם מתתיהו החשמונאי או "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול") היה כהן ממשפחת חשמונאי, מנהיג ומצביא. הוא החל את מרד החשמונאים כנגד הממלכה הסלאוקית ושליטה אנטיוכוס הרביעי, והיה אבי השושלת של שליטי ממלכת החשמונאים.

רחוב בצלאל

רחוב בצלאל הוא רחוב עירוני בשכונת נחלאות שבירושלים, המחבר את רחוב המלך ג'ורג' שבמרכז העיר לשדרות בן צבי ולאזור רוממה והכניסה לעיר. הרחוב קרוי על שם בית הספר לאמנות "בצלאל", שהוקם על ידי פרופ' בוריס שץ ב-1906 ושכן בשני מבנים בקצה המזרחי של הרחוב.

שץ

האם התכוונתם ל...

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.