בוספורוס

בּוסְפורוּס (טורקית: Boğaziçi או İstanbul Boğazı, "מצר איסטנבול") הוא מצר ים המפריד בין החלק האירופי של טורקיה, תראקיה, לחלקה האסיאתי, אנטוליה. הבוספורוס מחבר בין ים מרמרה לים השחור. אורך המצר כ-30 קילומטר, רוחבו המרבי 3,700 מטר (בכניסה הצפונית) ורוחבו המינימלי 750 מטר (בין המצודות אנדולוהיסרי ורומליהיסרי). העומק במרכז המצר נע בין 36 ל-124 מטרים.

חופי המצר מאוכלסים בצפיפות, שכן העיר איסטנבול (שאוכלוסייתה מונה יותר מ-11 מיליון נפש) שוכנת משתי גדותיו.

שני גשרים חוצים את הבוספורוס. הראשון, המכונה "גשר הבוספורוס" או "גשר הבוספורוס הראשון", הושלם בשנת 1973 ואורכו 1,074 מטרים. השני, "גשר פתיה סולטאן מהמט" או "גשר הבוספורוס השני", שוכן כחמישה ק"מ צפונית לראשון; אורכו 1,090 מטרים ובנייתו הושלמה ב-1988.

מתחת לבוספורוס נבנתה מנהרה למסילת רכבת, מרמריי, שבנייתה הסתיימה ב-2013. כ-1,400 מטר מהמנהרה יעברו מתחת למצר, בעומק של כ-55 מטרים.

Istanbul and Bosporus big
תמונת לווין של מצר הבוספורוס
Bosfor B18-48
גשר פתיה סולטאן מהמט

היסטוריה

מקור השם "בוספורוס" בצירוף המילים מיוונית "בוספּורוס". βοῦς, המתורגם לפרה, בקר או שור, πόρος מעבר. כלומר "מעבר הפרה", "מעבר הבקר" או "מעבר השור". השם מגיע מסיפור המיתולוגיה היוונית על מסעותיה של איו לאחר שזאוס הפך אותה להגנתה לפרה.

היוונים הקדומים כינו את המצר "בוספורוס של תראקיה", ומצר אחר (מצר קרץ, המחבר בין הים השחור לים אזוֹב) כונה "בוספורוס של קימריוס" Βόσπορος Κιμμέριος‏[1]). הם תרמו לבלבול גם בכך שכינו את האזורים שליד שני המצרים באותו השם (החרסונסוס של תראקיה, כיום גליפולי, והחרסונסוס של שומר, כיום הרפובליקה האוטונומית של קרים באוקראינה).

בשל חשיבות הבוספורוס להגנת איסטנבול בנו שליטי האימפריה העות'מאנית מצודות משני צדדיו: את אנדולוהיסרי ב-1393 ואת רומליהיסרי ב-1451. בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית היא כונתה בידי האירופאים "האיש החולה על הבוספורוס" (או "האיש החולה מהבוספורוס"), כינוי המדגיש את חשיבות המצר, העובר בלב האימפריה.

חשיבותו האסטרטגית של המצר גבוהה גם היום, ומספר אמנות בינלאומיות מסדירות את תנאי המעבר של ספינות במים, החשובה בהן היא אמנת מונטרה.

יש הטוענים כי שיטפון ענק, שאירע במצר בשנת 5600 לפנה"ס לערך, הוא הבסיס ההיסטורי לסיפורי המבול בתנ"ך ובאגדת גילגמש[2][3][4].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ קרוי על שם העם העתיק קימרים
  2. ^ [1]
  3. ^ [2]
  4. ^ [3]
אסיה הקטנה

אסיה הקטנה (יוונית: Μικρά Ασία; לטינית: Asia Minor) הוא מונח גאוגרפי לחצי אי בחלקה המערבי של טורקיה, הנקרא גם אנטוליה (יוונית Ανατολία מ-ανατολή - "זריחת השמש" או "מזרח", טורקית Anadolu). כיום מציינים שני המושגים - "אסיה הקטנה" ו"אנטוליה" - את חלקה האסייתי של טורקיה. במערבה גובלת אסיה הקטנה במיצר בוספורוס, בים השיש (ימת מרמרה), בדרדנלים ובים האגאי. בדרומה גובלת אסיה הקטנה בים התיכון, ובצפונה - בים השחור. ממזרח ודרום-מזרח תחומה אנטוליה על ידי קווים דמיוניים המפרידים בינה לבין יתר חלקי אסיה.

באיזיט הראשון

באיזיט הראשון (טורקית I. Bayezid המכונה Yıldırım, ילדרם, שמשמעותו "הברק" וזאת משום מהירות מסעותיו הצבאיים ויכולתו לעבור בין מספר חזיתות בתוך זמן קצר להפליא; טורקית עות'מאנית بايزيد اول, 1360–1403) היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בשנים 1389–1402. באיזיט עלה לכס המלכות לאחר ההתנקשות באביו מוראט הראשון, וחנק למוות את אחיו - יעקוב, על מנת שיוכל לדרוש את הכס העות'מאני או לגרום להפיכה.

כדי לנקום על ההתנקשות באביו בקרב קוסובו, הוציא באיזיט להורג את אסיריו הסרביים. אף על פי כן, באיזיט הצליח להשיג חוזה שלום עם המנהיג הסרבי סטפן בולקוביץ'. ההסכם העניק לסרביה ריבונות ניכרת.

בשנים שלאחר מכן, ניצחו חילותיו של באיזיט הראשון את הבולגרים ופלשו ליוון, אלבניה ובוסניה. באנטוליה כבשו חילותיו כמה אזורים נרחבים כמו נסיכות קרמן שבירתה בקוניה. במקום לשתף פעולה עם הממלוכים, כפי שעשו הסולטאנים שקדמו לו, יצא באיזיט למלחמה בהם, ניצחם וכבש כמה ממבצריהם באנטוליה הדרומית. מלחמותיו של באיזיט כנגד מדינות מוסלמיות גרמו לכעס רב עליו מצד האליטות הדתיות במדינתו.

בשנת 1391 הקים באיזיט מבצר סמוך לקונסטנטינופול בצד האסייתי של מצר בוספורוס, שכונה אנאדולו היסארי. באותה שנה הוא שם מצור על בירת האימפריה הביזנטית, קונסטנטינופול, והאפיפיור בוניפקיוס התשיעי קרא למסע צלב נגדו. לקריאה נענו זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מספר דוכסים צרפתיים, הרפובליקה של ונציה, הרפובליקה של ג'נובה ומסדר אבירי רודוס; סך הכל כ־100,000 איש. הצבא הצלבני שם מצור על ניקופול בשנת 1396, והכריח את באיזיט לצאת לעזרת העיר. ב־25 בספטמבר לחמו הצבאות זה בזה. למרות שבאיזיט סבל אבדות כבדות מהצבא הצלבני, הצלבנים נטשו לבסוף את שדה הקרב.

המצור על קונסטנטינופול נמשך עד 1398. הוא פסק באופן זמני לאחר שהביזנטים העלו לבאיזיט מס כבד, אך לבסוף הפסיק באיזיט את המצור באופן חד-צדדי, כאשר טימור לנג פלש לממלכתו בשנת 1400. טימור לנג החריב שתי ערים באנטוליה והמשיך במסעו דרומה. לאחר כיבוש סוריה ובגדד, הוא שב לאנטוליה, ובקיץ 1402 נחל באיזיט תבוסה מוחצת בקרב אנקרה.

קרב זה היה הרה הגורל עבור באיזיט שנשבה ב-20 ביולי 1402, נכבל, ונלקח לכלוב בו הוא הוצג כשלל מלחמה. ישנה אגדה המספרת שטימור לנג נהג בבאיזיט כהדום לרגליו בעת שביו. באיזיט מת בשנת 1403 באקשהיר ויש טענה כי התאבד. הוא נקבר בבורסה.

מבחינה מנהלתית ארגן באיזיט את הסנג'קים של האימפריה ויצר מנגנון בירוקרטי לאיסוף מיסים. המנהל שלו אופיין בכניסה נוחה יחסית של נוצרים גם לתפקידים בכירים, ובמקביל הוא החל להשתמש בעבדים נוצרים כחיילים.

בוספורוס (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

גזפרום

גזפרום (ברוסית: ОАО Газпром) היא חברת הגז והנפט הגדולה ביותר ברוסיה, החברה הרוסית הגדולה ביותר, החברה השלישית בגודלה בעולם (במונחי שווי שוק), ומפיקת הגז הטבעי הגדולה בעולם (מפיקה כ-17% מהגז בעולם).

היא מספקת כמעט את כל תצרוכת הגז של מרכז אירופה, מזרח אירופה, ומדינות ברית המועצות לשעבר.

כ-25% מאספקת הגז של האיחוד האירופי מגיעים מנכסי החברה (65% מאספקת הגז של אוסטריה, 36% מזו של גרמניה, 27% מזו של איטליה ו-25% מזו של צרפת).

גשר רוסקי

גשר רוסקי או פשוט הגשר הרוסי (ברוסית: Русский мост) הוא גשר מעוגן כבלים בעיר ולאדיווסטוק העובר מעל מפרץ בוספורוס המזרחי ומאחד את חצי האי נאזימוב עם כף נובוסילסקי באי הרוסי. בניית הגשר החלה ב-3 בספטמבר 2008 והושלמה לקראת אירוח פסגת APEC בשנת 2012.

זהו הגשר השני בגובהו בעולם, גובהו מגיע ל-324 מטרים ובעת בנייתו הוא היה לגשר מעוגן כבלים הגדול בעולם, באורך 1,104 מטרים. שר התחבורה איגור לוויטין תיאר את הגשר בתור האובייקט המורכב והייחודי ביותר, לא רק כחלק מההכנות לפסגת APEC כי אם בתחום ההנדסה בכלל ברוסיה ובעולם.

הפרויקט נבנה על ידי חברת NPO Mostovik.

תוכנית ראשונה לבניית גשר בלב העיר ולאדיווסטוק, שיחבר את חצי נאזימוב עם האי הרוסי (רוסקי) הוקמה עוד בשנת 1939 אך לא יושמה.

באוקטובר 2007 חברת NPO Mostovik זכתה במכרז לבניית גשר שיחבר את העיר עם האי הרוסי, כאשר כשותף עיקרי לבנייה הצטרף מכון Giprostroymost מסנקט פטרבורג, שהתמחה בבניית גשרים. עלות התכנון עצמו עלה 643 מיליון רובלים רוסיים והושלם כחצי שנה לפני תום מועד ההגשה במרץ 2008.

במאי 2008 הוגשו תוכניות העבודה לממשלת מחוז פרימוריה וב-31 באוגוסט 2008 אושר בהתחלת העבודה בתאם להנחיית הממשל המקומי וצו נשיאותי. הבנייה הושלמה 4 שנים לאחר מכן והגשר נחנך ב-2 ביולי 2012. חודש לאחר מכן נפתח הגשר לכלל הציבור.

הבוספורוס המזרחי

הבוספורוס המזרחי (ברוסית: Босфор Восточный) הוא מצר ים המפריד בין חצי האי מורביוב-אמורסקי (Муравьёва-Амурского) והאי הרוסי (о́стров Ру́сский), ומחבר את מפרץ אמור (Амурский залив) ומפרץ אוסורי (Уссурийский залив). עומק המים הוא עד 50 מטר. אורכו של המיצר כ-9 קילומטר ורוחבו כ-800 מטר בנקודה הצרה ביותר שלו.

מקור השם "בוספורוס" בצירוף המילים מיוונית "בוספּורוס". βοῦς, המתורגם לפרה, בקר או שור, πόρος מעבר. כלומר "מעבר הפרה", "מעבר הבקר" או "מעבר השור". השם מגיע מסיפור המיתולוגיה היוונית על מסעותיה של איו לאחר שזאוס הפך אותה להגנתה לפרה.

ביולי 2012 הושלם גשר רוסקי, גשר תלוי המחבר את האי רוסקי וואת ולדיווסטוק אשר ביבשה. נכון ליוני 2013, היה זה גשר הכבלים הארוך ביותר בעולם ובו אורך החלק התלוי הוא 1,104 מטר מתוך כ-3,100 מטר אורך כולל. (בתחילת 2014 הושלמה בנייתו של גשר ג'יאסינג-שאוסינג, גשר מיתרים הארוך יותר מגשר רוסקי.) הקמת הגשר בוצעה בזמן שיא של שלוש שנים בלבד ועלותו הייתה כמיליארד דולר.

הים השחור

הים השחור (טורקית: Karadeniz; רוסית: Чёрное море; אוקראינית: Чорне море; גאורגית: შავი ზღვა; רומנית: Marea Neagră) הוא ים בין-יבשתי השוכן בין דרום-מזרח אירופה ובין אסיה הקטנה. הים השחור מחובר לים מרמרה על ידי מצר הבוספורוס, החוצץ בין חלקה האירופאי והאסיאתי של טורקיה ובין שני חלקי העיר איסטנבול. רומניה, בולגריה והחלק האירופאי של טורקיה תוחמים את הים השחור ממערב. הגדות הצפונית והמזרחית נתחמות על ידי אוקראינה, רוסיה וגאורגיה. כל חופו הדרומי הוא טריטוריה טורקית.

אורכו 1,200 קילומטרים ממזרח למערב, רוחבו המרבי 610 קילומטרים, ושטחו 436,400 קמ"ר (לא כולל ים אזוב). עומקו המרבי 2,206 מטרים. אל הים מתנקזים חלק גדול מנהרות מזרח אירופה, לרבות הדנייפר, הדניסטר, הבוג הדרומי והדנובה. הוא מקבל מים גם מנהרות חלקה המזרח אירופאי של רוסיה כמו נהר הדון אשר זורם אל ים אזוב וגם מהקווקז המערבי כמו נהר הקובן אשר זורם גם הוא לים אזוב, כמו כן מגיעים אליו עוד כמה נהרות קטנים. לכן מליחות הים השחור נמוכה משמעותית ממליחות הים התיכון, והוא אגן דילול.

ערים חשובות לחופו של הים השחור הן אודסה, איסטנבול, סמסון, קונסטנצה, בורגס, ורנה, סבסטופול, בתומי, אורדו, ילטה וסוצ'י. בשנים שלאחר סיום המלחמה הקרה, הפכו עשרות ערים ועיירות לאורך חופי הים השחור לאתרי נופש ותיירות פופולריים.

בעת העתיקה כונה הים ביוונית בשם "Εὔξεινος Πόντος" (אפקסינוס פונטוס) - "הים הידידותי", כנראה לשון נקייה לעובדת היותם של חופיו מאוכלסים בשבטים עוינים ליוונים בטרם תהליך הקולוניזציה. הרומים כינו אותו Pontos Axeinos (הים האואקסיני).

הים השחור הוא אחד מארבעה ימים הנקראים בעברית ובשפות נוספות על שם צבעים נפוצים - כשהאחרים הם הים הלבן, הים האדום, והים הצהוב.

המאה ה-2 לפנה"ס

המאה ה-2 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 101 לפני הספירה. זוהי המאה השנייה לפני תחילת הספירה הנוצרית.

עם תחילת המאה ולאחר סיום המלחמה הפונית השנייה והניצחון על קרתגו, החלה לפרוח הרפובליקה הרומית והפכה לאימפריה ים-תיכונית ששלטה על יוון, צפון אפריקה והמזרח התיכון. עם זאת, שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההדרדרות של רומא דווקא לאחר שיא פריחתה. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים.

בסין, הייתה תקופה זו גם שיא בשלטונה של שושלת האן המערבית.

בין 167 לפנה"ס ל-160 לפנה"ס התרחש בארץ ישראל מרד החשמונאים - מרד של היהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית ובתומכיה המתייוונים. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

הממלכה של בוספורוס הקימרי

הממלכה של בוספורוס הקימרי, לפעמים בקיצור ממלכת בוספורוס (ביוונית: Βασίλειον του Κιμμερικού Βοσπόρου, בסיליון טו קימריקו בוספורו) הייתה מדינה קדומה שהתקיימה במזרח קרים ובחצי האי טאמאן, משני צידי מצר קרץ' שנקרא בתקופה העתיקה "בוספורוס הקימרי". ממלכה זו נוסדה על בסיס המושבות היווניות שהוקמו במאה ה-5 לפנה"ס בצפון הים השחור ועל חופי הים אזוב.

ממלכת בוספורוס הקימרי אימצה במאה ה-4 -3 תרבות הלניסטית, אך ידע תקופה של הידרדרות כלכלית ותבוסות צבאיות שהביאו אותה בשנת 107 לפנה"ס לסיפוחה על ידי ממלכת פונטוס. כפונטוס סופח על ידי פומפיוס לאימפריה הרומית, הפכה ממלכת בוספורוס למדינת חסות (קליינטית) של האימפריה הרומית. היא הייתה מדינת החסות של רומא ששרדה למשך התקופה הארוכה ביותר.

בשנים 69-63 לספירה בימי הקיסר נירון הייתה פרובינקיה רומית. בהמאה ה-2-1 לספירה ידעה המדינה תקופה מחודשת של פריחה, בראשות שושלת סרמטית חדשה. סוף המאה ה-2 המלך הבוספורי סאורוקראטס השני הביס את הסקיתים תבוסה מכרעת וסיפח לממלכתו את כל שטח חצי האי קרים.

שגשוג הממלכה התבסס על יצוא חיטה, דגים ועבדים. המסחר המוזכר העשיר מאוד את השכבה השלטת במדינה, כפי שניתן להתרשם גם מהממצאים הארכאולוגיים שנתגלו, לא פעם באופן בלתי חוקי, ברגמים באזור, הידועים תחת השם קורגן. חלק מהממצאים הנ"ל - חפצי אמנות יווניים-סרמטים, שמורים במוזיאון ארמיטאז' בסנט פטרסבורג. מדובר ביצירות בזהב, כדים מיובאים מאתונה, חפצי טרקוטה, חלקי אריגים וחפצי נגרות ושיבוצי רהיטים.

במאות 5-4 ממלכת הבוספורוס הקימרי נפלה תחת מכות עמים נודדים - הגותים וההונים.

הסלעים הנודדים

הסלעים הנודדים (ביוונית: Πλαγκταὶ - "משוטטים") היו במיתולוגיה היוונית קבוצה של סלעים שנעו בלב ים, והמעבר ביניהם היה מסוכן וכמעט בלתי אפשרי. היחידים שהצליחו לעבור בשלום את הסלעים היו יאסון והארגונאוטים, שספינתם הצליחה לנווט ביניהם.

במסעם של הארגונאטים, על פי הארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס, היו למעשה שתי קבוצות סלעים מסוכנים: "הסלעים המתנגשים" - הסימפלגדות (Symplegades), שני צוקי סלע אימתניים, שמקומם היה במצרי בוספורוס, בדרך הלוך, והסלעים הנודדים בדרך חזרה, ככל הנראה בקרבת סיציליה. ליאסון סייעה בניסיונו לחצות את הסלעים הנודדים תטיס, יחד עם שאר נימפות הים, הנראידות.

באודיסיאה להומרוס, מדריכה קירקה את אודיסאוס כי "הסלעים הנודדים" נחצו בשלום רק על ידי ארגו, ספינתו של יאסון, וכי קיימת דרך חלופית להגיע לאיתקה - מעבר דרך מפלצות הים סקילה וכריבדיס. אודיסאוס נענה לעצתה של קירקה, אך שישה מאנשיו מוצאים את מותם במלתעותיה של סקילה.

קיים ויכוח לגבי מיקומם של הסלעים: לפי האודיסיאה, מאחר שסקילה וכריבדיס שכנו במצר מסינה, הרי שהסלעים שוכנים בקרבת סיציליה. לפי גישה אחרת הם שוכנים בצפון מערב יוון, אולי בחופים סלעיים בקרבת האי לפקדה.

ביצירתו יוליסס קרא ג'יימס ג'ויס לפרק העשירי בשם "הסלעים הנודדים", אך ככל הנראה התכוון דווקא לשני הצוקים שבמצר בוספורוס.

העולם ההלניסטי

העולם ההלניסטי שנוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממלחמותיו של אלכסנדר הגדול הקיף את כל אגן המזרחי של הים התיכון, חלקים מהאגן המערבי, את כל המזרח התיכון וחלקים מאסיה המרכזית. נהוג למנות את התקופה ההלניסטית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ולסיימה בשנת 30 לפנה"ס עם מותה של המלכה ההלניסטית האחרונה קלאופטרה.

במזרח הגיע בתוך יבשת אסיה עד הודו ואילו במערב עד אזור פרובאנס של ימינו בצפון מזרח כלל את אזור חצי האי קרים ושטחים הנמצאים מזרחית לו. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. דיאדוכים אלה נלחמו האחד בשני עד חורמה במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך המר לצאצאיהם שהמשיכו אותו עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של האימפריה הרומית. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.

לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בחופיו של הים התיכון והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה ככל שהתרחקה המדינה מהאזור הים תיכוני.

הגיוון המדיני והחברתי הכלכלי היה רב. מערי מדינה שהמשיכו את המסורת של יוון הקלאסית עם מוסדות דמוקרטיים וטיראניה דרך ליגות מקומיות של מספר ערים או אזורים גאוגרפיים דוגמת הליגה האיטולית ביוון גופא עד מדינות ענק כגון מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית שהתאפיינו במשטר מלוכני.

מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר התחוללה בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת בין 49 לפנה"ס ל-45 לפנה"ס. בדומה למלחמות אזרחים קודמות בשלהי תקופת הרפובליקה ברומא, גם במקרה זה ניצבו האופטימאטים, תומכי הסנאט והמסורת, נגד שאיפות השינוי שאותן ייצג גאיוס יוליוס קיסר שנתמך על ידי הפופולרים.

המלחמה החלה בסדרה של ניצחונות בזק של יוליוס קיסר שהצליח להכניע צבאות אופטימאטים כמעט ללא שפיכות דמים בעזרת שימוש נבון בתעמולה ובמדיניות פשרנית. יחידות שלמות ערקו משורות האופטימאטים, נכנעו ורבות מהן אפילו עברו לשרת תחת דגלו. בהמשך, נתקל יוליוס קיסר בהתנגדות עיקשת של האופטימאטים ונלחם במספר קרבות שבהם נהרגו כמה עשרות אלפי חיילים.

מלחמת אזרחים זו הייתה אחד העימותים המזוינים הגדולים בתולדותיה של הרפובליקה הרומית המאוחרת. היא התפשטה לכל רוחבה ואורכה של הרפובליקה. המלחמה הסתיימה בניצחונו של יוליוס קיסר, אך רציחתו שנה לאחר סיום המלחמה, מנעה ממנו את האפשרות לבסס את שלטונו. הניצחון הסופי על האופטימאטים התרחש רק כמה שנים מאוחר יותר בקרב פיליפי שבו ניצחו חברי הטריומווירט השני את רוצחיו של יוליוס קיסר.

בסופו של דבר הייתה מלחמה זו אחד השלבים החשובים בחורבנו של המשטר הרפובליקני ברומא. כמה עשרות שנים לאחר מכן כונן משטר הפרינפיקאט על ידי אוגוסטוס ברומא העתיקה והסתימה תקופת הרפובליקה והתחילה התקופה הקיסרית בתולדותיה של רומא כשבמקום משטר נבחר שלט ברומא אדם יחיד.

מצר ים

מצר ים הוא מעבר ימי טבעי צר יחסית, המחבר בין שני גופי ים גדולים, ובכך שוכן בין שני גופי יבשה גדולים.

מְצרי ים שוכנים לעיתים בנתיבי ספנות חשובים, ובשל כך מהווים מקומות אסטרטגיים, שהשליטה בהם חיונית למעבר כלי שיט. מסיבה זו התחוללו לא אחת מלחמות שליטה על מְצרים. בנוסף, מיקומם האסטרטגי הביא להתפתחות ערים וערי נמל חשובות, כדוגמת סינגפור במצר מלאקה, גיברלטר במצר גיברלטר, ואחרות.

מצרים חשובים בעולם כוללים את תעלת למאנש המפרידה בין צרפת לבין האיים הבריטיים (תעלת למאנש היא מצר, למרות שהיא נקראת תעלה), מצר גיברלטר המחבר את הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, הוא שוכן בין ספרד למרוקו, הבוספורוס והדרדנלים המחברים את הים התיכון ואת הים השחור, ומצר מלאקה המחבר בין ים סין הדרומי לאוקיינוס ההודי.

על פי החוק הבינלאומי, כמנוסח באמנת האו"ם, מצרי ים הם נתיבי שיט בינלאומיים, והשיט בהם פתוח לכל כלי שיט מכל מדינה. בהקשר זה ידועה חסימתם של מצרי טיראן על ידי מצרים בימים שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה אחת הסיבות המרכזיות לפרוץ המלחמה.

מצר קרץ'

מצר קרץ' (באוקראינית: Керченська протока, ברוסית: Керченский пролив; בטטרית של קרים: Keriç boğazı; ביוון העתיקה – "בוספורוס קימריוס" Βόσπορος Κιμμέριος‏) הוא מצר ים בין חצי האי טאמאן (במחוז קרסנודאר שברוסיה) ממזרח, לחצי האי קרים (דה יורה בדרום אוקראינה; דה פקטו שייך לרוסיה) ממערב. המצר מקשר בין הים השחור שמדרום לו לבין ים אזוב שמצפונו.

רוחבו של המצר נע בין 4.5 ק"מ בנקודה הצרה ביותר ועד 15 ק"מ. עומקו המרבי מגיע ל-18 מטרים. אורכו – כ-40 ק"מ.

המצר קרוי על שמה של העיר קרץ' (פנטיקפיאום העתיקה) שאוכלוסייתה מונה כ-145,000 נפש השוכנת בחצי האי קרץ' (שבמזרח קרים), לחופו של מצר קרץ'.

היוונים הקדומים כינו את המצר "בוספורוס של קימריוס" ואת הבוספורוס כינו "בוספורוס של תראקיה". הם תרמו לבלבול גם בכך שכינו את האזורים שליד שני המצרים באותו שם: החרסונסוס של תראקיה, (גליפולי), והחרסונסוס של שומר, (קרים). מקור השם "בוספורוס" בצירוף המילים מיוונית "בוספּורוס". βοῦς, המתורגם לפרה, בקר או שור, πόρος מעבר. כלומר "מעבר הפרה", "מעבר הבקר" או "מעבר השור". השם מגיע מסיפור המיתולוגיה היוונית על מסעותיה של איו לאחר שזאוס הפך אותה להגנתה לפרה.

לאחר סיפוחו של חצי האי קרים לרוסיה במרץ 2014 הואץ פרויקט הקמתו של גשר חדש מעל מצר קרץ', גשר שיחבר בין קרים למחוז קרסנודאר, וזאת בעקבות החשש הרוסי ממעבר לא בטוח בשטחה של אוקראינה. נבחנו תוכניות שונות, ובאוגוסט 2014 החלו עבודות הבנייה של הגשר שיעבור דרך לשון חול טוזלה (Тузлинская коса) והאי טוזלה (Тузла), וישמש למעבר כלי רכב ורכבות. הן אמורות היו להסתיים בדצמבר 2018. חלקו של הגשר המיועד לתנועת כלי רכב נפתח במאי 2018, ואילו חלקו האחר, לתנועת רכבות, צפוי עתה להיות מושלם בדצמבר 2019.

בנובמבר 2018 גברה המתיחות בין אוקראינה לרוסיה כאשר ספינת מטען רוסית מנעה משלושה כלי שיט של הצי האוקראיני לעבור במצר קרץ'.

פולמון הראשון

פולמון פיתודורוס (ביוונית: Πολέμων Πυθόδωρος; מת בשנת 8 לפנה"ס), הידוע גם כפולמון הראשון, היה מלך קליינט של רומא בקיליקיה, פונטוס , קולכיס והממלכה של בוספורוס הקימרי.

קדיקוי

קדיקוי (בטורקית: Kadıköy (מידע • עזרה), קאדוקֶי) היא תת-נפה גדולה של נפת איסטנבול שבטורקיה. תת-הנפה נמצאת בחוף הצפוני של ים המרמרה ופונה לכיוון של החלק האירופי של בוספורוס. קדיקוי הוא גם שמה של השכונה הדומיננטית בתת-הנפה. השכונה, היא אזור מגורים ומסחרי שנחשב למרכז התרבותי של אנטוליה (החלק האסייתי של איסטנבול) ובו יש מספר ברים, בתי קולנוע וחנויות ספרים. קדיקוי הפכה לתת-נפה בשנת 1928 כאשר הופרדה מאושקודר, מספר שכונות בתוך תת-הנפה הופרדו גם הן וצורפו אל נפת קדיקוי החדשה. תת-הנפות השכנות של קדיקוי הם אושוקר מצפון מערב, אטשהיר מצפון מזרח, מלטפה מדרום מזרח וקרטל שסמוכה למלטפה. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2007, מתגוררים בתת-נפת קדיקוי 509,282 תושבים.

קרץ'

קֶרץ' (באוקראינית: Керч, ברוסית: Керчь, בטטרית של קרים: Keriç, ביוונית עתיקה: פנטיקפיאום (Παντικάπαιον), בטורקית: Kerç) היא עיר במזרח חצי האי קרץ' שבמזרח חצי האי קרים.

העיר נוסדה כשש מאות שנים לפני הספירה כמושבה יוונית, ונחשבת לאחת הערים העתיקות באוקראינה. משנות ה-20 של המאה ה-20 חוותה העיר צמיחה מהירה. במלחמת העולם השנייה נערך בסביבות העיר קרב קרץ'.

נכון לשנת 2014 קרץ' היא אחת הערים הגדולות בחצי האי קרים. ומהווה מרכז תעשייתי, תחבורתי, ותיירותי חשוב.

שנות ה-50 של המאה ה-14

שנות ה-50 של המאה ה-14 היו העשור השישי של המאה ה-14, החלו ב-1 בינואר 1350 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1359.

תאגיד הגז בוספורוס

תאגיד הגז בוספורוס הוא יבואן ומפיץ גז בטורקיה השולט בכ -3% משוק הגז הטבעי של טורקיה.החברה הוקמה בשנת 2003 באיסטנבול. בשנת 2004 הפכה גזפרום גרמניה, חברה בת של חברת הדלק הרוסית גזפרום, לבעלת מניות עיקרית בחברה. בשנת 2009 העלתה גזפרום את חלקה בחברה מ-40% ל-51%. בהמשך השנה רכשה גזפרום גרמניה 20% נוספים מהמניות. שאר המניות מוחזקות על ידי חברת Tur Enerji, מיזם משותף של משפחת שן וחברת Ringas Management BV.בשנת 2005 זכתה בוספורוס גז במכרז למכירה חוזרת עד שנת 2021 של 750 מיליון קוב של הדלק שרכשה חברת האנרגיה הטורקית BOTAŞ מידי גזפרום. על פי נתוני גזפרום, בוספורוס צפויה ליטול חלק בהפרטה של רשתות חלוקת הגז במדינה ובבניית מיכלי אחסון גז תת-קרקעיים בטורקיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.