בונרקו

בוּנרַקוּיפנית: 文楽) הוא סוג של תיאטרון בובות יפני, אשר נולד במאה ה-17 באוסקה. בהצגה משתתפות בובות גדולות יחסית, בגובה של 50 עד 120 סנטימטר, אשר נשלטות על ידי שלושה מפעילים, הנמצאים על הבמה. המופע מלווה בנגינת שמיסן, כלי מיתר יפני מסורתי, ובשירה.

בשנת 2008 הכיר ארגון אונסק"ו בבונרקו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.

בונרקו
דמות נשית אוֹסוֹנוֹ בהצגת בונרקו
דמות נשית אוֹסוֹנוֹ בהצגת בונרקו
מורשת תרבותית בלתי מוחשית מורשת תרבותית בלתי מוחשית של אונסק"ו
מדינה יפן
מזהה 00064
שנת הכללה 2008

היסטוריה

שמו המסורתי של בונרקו הוא נִינגיוֹ ג'וֹרוּרִי (人形浄瑠璃) - מופע בובות (נינגיו) בליווי שירה וצלילי שמיסן (ג'ורורי). שני המרכיבים האלה של האומנות התפתחו בנפרד והשתלבו לקראת המאה ה-16.

הג'ורורי הופיע ככל הנראה בתקופת מורומאצ'י, במאה ה-15. לפניו, השירה ביפן התחלקה לאּוּטָאיִ, זמר, שהתמקד באמצעים השונים של ביטוי המנגינה עם קול אנושי, וקָטָארִי, דיקלום, שהתמקד בסיפור העלילה. עם הזמן קטארי התפתח להֵיקוֹקיוּ - דיקלום סיפורים לצלילי בִיוָה, כלי מיתר דומה ללאוטה, וג'וֹרוּרִי, הסגנון הפופולרי ביותר של היקוקיו, תפס את מקומו במהלך השנים. השם ג'ורורי בא משם הסיפור הפופולרי של אותה תקופה, "הנסיכה ג'ורורי ושנים עשר האלים השומרים". באמצע המאה ה-16 שולב בג'ורורי הכלי שבהמשך התפתח לשמיסן.

תיאטרון הבובות הופיע ביפן ככל הנראה בתקופת הייאן. לקראת המאה ה-13, התרכזו מרבית הפעילי הבובות מסביב למקדשים, ולקראת המאה ה-16 השלבו במופעי הג'ורורי. בהתחלה, היו הבובות קטנות ומחוסרות רגליים, והמפעילים ישבו מאחורי וילון בגובה הכתף, והחזיקו את הבובות מעל הווילון. הבובה נשלטה על ידי מפעיל אחד ויכלה לבצע תנועות פשוטות בלבד.

בשנת 1684, הזמר טָאקֵמוֹטוֹ גִידָאיוּ הקים באוסקה את התיאטרון טָאקֵמוֹטוֹ-זָא, בשיתוף עם המחזאי שִיקָמָטסוּ מוֹנזָאֵמוֹן. לשני אנשים אלה הייתה השפעה מכריעה על אמנות בונרקו: סוג בג'ורורי המלווה הצגות בונרקו מכונה גִידָאיו-בוּשִי, ויותר ממאה מחזות אשר כתב שִיקָמָטסוּ מוֹנזָאֵמוֹן, המכונה לעיתים "השייקספיר היפני", מבויימות עד היום במופעי בונרקו. התיאטרון טָאקֵמוֹטוֹ-זָא הציג שני סוגי מחזות - מחזות היסטוריים (גִ'דָאיִ-מוֹנוֹ), ומחזות על האנשים הפשוטים (סֶוַה-מוֹנוֹ). בעוד שמחזות מהסוג הראשון עסקו לרוב במשפחות אצילים ובמחלוקת שבין הרגשות לבין הנאמנות למשפחה, הסוג השני של מחזות התרכז בסיפורי אהבה בלתי-אפשרית אשר הסתיימו בהתאבדות. מאוחר יותר, הזמר הראשי של התיאטרון, טוֹיוֹטָאקֵה וָקָדָאיוֹ, פרש מטאקמוטו-זא, והקים תיאטרון משל עצמו - טויוטאקה-זא. תקופת התחרות בין שתי התיאטראות באמצע המאה ה-18 - ובייחוד השנים 1746–1748 - נחשבת לעידן הזהב של בונרקו. לקראת סוף המאה נסגרו שתי התיאטראות.

בשנת 1811 הוקם תיאטרון ג'ורורי חדש באוסקה. התיאטרון היה בבעלותו של אוּאֶמוּרַה בוּנרָקוּקֵן, ובשנת 1872 הוא קיבל שם רשמי בונרקו-זא, והיות שבמשך שנים אחדות היה התיאטרון יחיד בסוגו, קיבלה האומנות את שם התיאטרון. במקביל אליו, התקיימו במאה ה-19 מאות להקות בונרקו מקצועיות וחובבניות, והאמנות הייתה פופולרית מאוד.

בונרקו בימינו

לאחר מלחמת העולם השנייה היה תיאטרון הבונרקו אחד התיאטראות הראשונים שנבנו מחדש, ובשנת 1955 ממשלת יפן הכירה בבונרקו כנכס תרבותי לאומי. הוקם תיאטרון הבונרקו בטוקיו, ובשנת 1963 קם ארגון הבונרקו. בשנת 2003 אומנות בונרקו נוספה לרשימת יצירות מופת שאינן מוחשיות של אונסק"ו.

עם זאת, כמות להקות הבונרקו הלכה וירדה מאז מלחמת העולם השנייה, והיום קיימות כ-30 להקות בונרקו בלבד. מרביתן מופיעות רק פעם-פעמיים בשנה בפסטיבלים לאומיים, ורק כ-5 להקות, בהן להקת תיאטרון בונרקו הלאומי באוסקה, מופיעות בצורה סדירה. בשנת 2003 הוקמה להקת בונרקו ראשונה מחוץ לגבולות יפן באוניברסיטת מיזורי בארצות הברית.

משתתפי המופע

מפעילי הבובות

בובת בונרקו נשלטת על ידי שלושה מפעילים, כאשר המפעיל הבכיר, אוֹמוֹ זוּקָאִי, שולט בראש וביד ימין של הבובה, המפעיל הפחות ותיק, אִידָארִי זוּקאָיִ, שולט ביד שמאל של הבובה, והמפעיל אָשִי זוקאי, שהוא בעל הכי מעט ניסיון, שולט ברגלי הבובה. לבובות של נשים אין רגליים, ולכן צריך המפעיל לדמות את רגליה בעזרת הידיים. בצורה כזאת, תנועה טבעית וחיה של הבובה דורשת מהמפעילים רמת קואורדינציה גבוהה מאוד. ההכשרה של מפעיל נמשכת זמן רב - לפי המסורת, המפעיל צריך ללמוד 10 שנים כדי ללמוד לשלוט בידיים, ועוד 10 שנים כדי לשלוט ביד שמאל.

בניגוד לרוב סוגי תיאטרון הבובות, כל שלושת מפעילי הבובה נמצאים על הבמה. הדבר עלול להפריע לצופה להתרחש בבובה עצמה, ועל-כן לבושים המפעילים בקוּרוֹגוֹ, בגדים שחורים עם כיסוי ראש. המפעיל הראשי מופיע בדרך-כלל ללא כיסוי ראש, והוא לובש חליפה המסורתית המעוטרת בסמל משפחתו והקאמה.

הזמר ונגן השמיסן

Man playing shamisen
זמר ונגן שמיסן

הזמר, טאָיוּ, הוא זה שמדובב את כל הדמויות וגם ממלא את תפקיד המספר. תפקידו הוא לתת קול ואישיות שונים לכל דמות, וגם לתאר את הרגשות של הדמויות בעזרת הקול והבעת הפנים. המשחק של הזמר מוגזם בכוונה, כדי להציג את הרגשות בצורה ברורה ולגרום לתגובה רגשית אצל הצופה.

נגן השמיסן יושב ליד הזמר, על במה מסתובבת מיוחדת שנמצאת מימין לבמה העיקרית. בבונרקו משתמשים בסוג השמיסן הגדול ביותר, שהוא גם בעל הצליל הנמוך ביותר: פוּטוֹ-זָאוֹ שמיסן. תפקידו של נגן השמיסן - לבטא את רגשות הדמויות ומצב הרוח של המחזה בעזרת הנגינה, בשילוב ותיאום מושלם עם קול הזמר.

הבובות

Sanbasopuppet
ראש בובת בונרקו

בובת בונרקו בנויה מראש חלול שמתחבר למוט, אשר מחזיק את רוב משקל הבובה; בעזרת המוט הזה המפעיל הראשי שולט בראש הבובה. לוח הכתפיים מושחל על המוט, והידיים והרגליים מתחברים בנפרד ללוח הכתפיים. יד שמאל מחוברת גם לעוגן ארוך, כדי לאפשר לאידארי-זוקאי לשלוט ביד. לבובות של נשים בדרך-כלל אין רגליים.

הראש של בונרקו עשוי עץ, הוא חלול וכולל מספר מנגנונים המאפשרים להניע את גבות הבובה, את עיניה ואת הפה. בנוסף, בעזרת מנגנון מיוחד ניתן להניע את ראש הבובה למעלה ולמטה. ראשי הבובות מתחלקות לסוגים רבים בהתאם לגיל הדמות, מעמדה החברתי ותכונות האופי שלה. חלק מהראשים יכולים לשמש למספר דמויות במחזות שונים, תוך שינוי פאה וגוון של העור של הראש, ואילו ראשים מסוימים משמשים רק דמות אחת מסוימת. שימור הראשים והכנתם לכל הצגה הוא תפקידו של "המומחה לראשים"(קָאשִירָה-טַנטוֹ). בן-אדם נפרד, "המומחה לפאות" (טוֹקוֹיָמַה) עוסק בעיצוב הפאות עבור הבובות ובחיבור הפאה לראש.

תלבושת הבובה כוללת בגד פנימי, קימונו חיצוני, קולר וחגורה. את הבגדים ממלאים בצמר גפן והמפעילים מלבישים את הבובה לפני כל הצגה.

קישורים חיצוניים

ארבעים ושבעה הרונין

סיפורם של 47 הרוֹנין, מוכר גם בשמות 47 הסמוראים, נקמת הדם באקו, הסמוראים הנודדים מאקו (赤穂浪士 Akō rōshi) ותקרית גנרוקו אקו (元禄赤穂 事件 Genroku akō jiken) הוא אבטיפוס לסיפור יפני. הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית" המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, הבושידו.

הסיפור מתאר קבוצת סמוראים המבקשים לנקום את מות המאסטר שלהם. הסמוראים ירדו ממעמדם, והופחתו לדרגת רונין, לאחר שהמאסטר שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית, ובכך השאיר אותם ללא פטרון. המאסטר אולץ להתאבד עקב התקפה כושלת שערך נגד בעל תפקיד בחצר השלטון בשם קִירָה יוֹשִינָאקָה. לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין ביוֹשִינָאקָה בשם כבודו של הדאימיו לשעבר שלהם. בהתאם לחוקים, שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, היו מחויבים הרונין להתאבד עקב הרצח שביצעו. הסיפור זכה לפופולריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום. בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.

בין המקורות המתארים את הסיפור קיים חוסר אחידות לגבי פרטים מסוימים. הגרסה המתוארת להלן נבנתה ממקורות היסטוריים שנאספו בקפידה לידי סיפור אחד. חלקם של המקורות הם עדויות ראיה ששרדו עד היום. ב־1871 הוצגה עלילת הסיפור בפני קהל רחב של קוראים מהמערב עם יציאתו לאור של ספרו של הדיפלומט והסופר א.ב. מיטפורד, "סיפורי יפן הישנה". בנוסף לספרו של מיטפורד, מבוסס התיאור שלהלן על ספרו של טימון סקריצ' (Timon Screech) "זכרונות סודיים של השוגונות".

מחזות רבים הנציחו את הסיפור, בהם מופעי קבוקי ובונרקו. השם הכולל לגרסאות הבדיוניות של הסיפור הוא צ'וּשִינגוּרָה. חוקי הצנזורה של השוגונות מתקופת גנרוקו אסרו על תיאור אירועים עכשוויים ולכן שונו שמות גיבורי הסיפור. קשה להתייחס לצ'ושינגורה כאל תיעוד היסטורי של מאורעות אותו זמן שכן הם נכתבו כחמישים שנה לאחר מכן ומכיוון שעדויות רבות וקדומות לצושינגורה שרדו. כשבעים וחמש שנים לאחר אירועי הסיפור, הוקלו חוקי הצנזורה ביפן והיפנולוג ההולנדי Isaac Titsingh תיעד את סיפור 47 הרונין ותיארו כאחד האירועים המשמעותיים של תקופת גנרוקו.

טקדה שינגן

טָקֶדָה שִינגֵן (ביפנית: 武田 信玄; ‏1 בדצמבר 1521 - 13 במאי 1573) היה דאימיו אשר שלט במחוז קָאי ביפן בתקופת סנגוקו. מנהיג בולט בתקופתו, זכור כשליט ואסטרטג חכם, שהפך לגיבור סיפורים רבים בשל יריבותו עם הדאימיו השכן, אואסוגי קנשין.

יפן

יפן (ביפנית: 日本 – הגייה: ניהוֹן, ובעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן; משמעות המילה היא "מקור השמש") היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה הרביעית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא אזור המטרופולין הגדול בעולם ובו למעלה מ-30 מיליון תושבים.

קבוקי

קבוקי (ביפנית: 歌舞伎) הוא סוגה תיאטרלית מסורתית ביפן. המחזה כולל לרוב ריקוד ודרמה, והוא מתאפיין בססגוניותו ובאיפור המתוחכם שעוטים השחקנים.

משמעות סימניות הקאנג'י המרכיבות את המילה "קבוקי" הן "לשיר" (歌), "לרקוד" (舞) ו"מיומנות" (伎). עם זאת, סימניות אלה נבחרו בשל צלילן ולא בשל משמעותן. ככל הנראה שמקור המילה קבוקי היא בפועל "קבוקו" שמשמעותו "להיות יוצא דופן" ולכן ניתן לפרש זאת כמשמעות של המילה קבוקי.

בשנת 2008 הכיר ארגון אונסק"ו בתיאטרון הקבוקי כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.

תיאטרון בובות

תיאטרון בובות הוא תחום באמנות התיאטרון בו משתמשים בבובות להצגת הצגה. קיימים סוגים רבים של תיאטרוני בובות, ומגוון גדול של בובות המופיעות בהם. בדרך כלל, הבובות מפוסלות או יצוקות, לעיתים אלה בובות פשוטות ביותר ולעיתים יצירות מורכבות. מפעיל הבובות עשוי להפעילן ישירות על ידי אחיזתן בידיו, בעקיפין בעזרת חוטים, בעזרים מכניים אחרים ואף בשלט רחוק אלקטרוני. בובות-על-חוט מכונות בשם מריונטות, כינוי שמקורו במחזה נוצרי דתי מימי הביניים על חיי מרים הצעירה, אם ישו.

ההבדל הכללי בין תיאטרון בובות לבין מופע בובות אוטומטי הוא בכך שהמופע התיאטרון מופעל על ידי בני אדם, בעוד שהמופע האוטומטי מתוכנת מראש.

תיאטרון חזותי

תיאטרון חזותי הוא סוגה ניסיונית ובינתחומית באמנויות המופע, העשויה לכלול מיצג, מיצב, תיאטרון חפצים, תיאטרון בובות, תיאטרון צלליות, מופעי פולחן, פרינג', פנטומימה, ליצנות, תיאטרון מחול, מופעי מולטימדיה, ווידאו-ארט, תיאטרון דימויים, שילובים מגוונים ביניהם ועוד.

המונח העברי "תיאטרון חזותי" הוצע על ידי אמן המופע הדס עפרת, ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים בשנת 1986. "תיאטרון חזותי" הוא למעשה תירגום ל- "Visual Theater" - מונח המקובל מאז סוף שנות השישים בבריטניה. באותה תקופה נקראה אותה תופעה, פחות או יותר, "Theater of Images" בארצות הברית. על-פי הדס עפרת, "התיאטרון החזותי ממוקד בדימוי, באמצעי, בשפה האמנותית, באופן שבו מובעת האמירה ובהקשרים שבין המרכיבים האסתטיים והתרבותיים של המופע".

מעצם התנגדותו של התיאטרון החזותי להיות מוגדר ומובדל בצורה רציונלית, ובכך שהוא מטשטש את הגבולות בין המדיומים השונים וכן בין הקשר של אמנות ומציאות, הגדרתו שלתיאטרון זה שנויה במחלוקת. בראיון מ-1990 אמר עפרת כי הציע את המונח "תיאטרון חזותי" כיוון ש"היה צריך לקרוא לילד בשמו" והיה מעדיף לקרוא לז'אנר בשם יותר פתוח.

להבדיל מהתיאטרון הקונוונציונלי, אשר לרוב עוסק ב"מה מדובר" – הסיפור והמסר הרעיוני – התיאטרון החזותי פונה אל החושים ואל הדמיון. הוא מתמקד בדימויים ולא בחיקוי המציאות ואלו לא משרתים את הטקסט או מלווים את העלילה. התחביר הוא שירי, אסוציאטיבי, לא ליניארי בהכרח אשר הוא בעל התחלה, אמצע וסוף, אלא כזה, אשר כמו בחלום, אינו מכוון להבנה הרציונלית. ניתן לומר ששפת התיאטרון החזותי מורכבת מתנועה, צליל, צבע, צורה, אור והבעה משחקית ואלו לא פחות חשובים, ולפעמים אף יותר, מאשר העלילה הסיפורית, הדמות והמילים.

ב-1996 כתב עתי ציטרון, מנהל בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים: "הכוונה היא ליצור (ולחנך ליצירת) תיאטרון שהוא חזותי ואמנות חזותית שהיא תיאטרלית; לטשטש עד ביטול את הגבולות השרירותיים המפרידים בין ציור ופיסול לתיאטרון ובין ריקוד לתיאטרון".

תרבות יפן

תרבות יפן התפתחה במשך מעבר למילניום, החל בתקופת ג'ומון הפרהיסטורית, ועד תרבות המאה ה-21, המשלבת השפעות מאסיה, מאירופה ומצפון אמריקה. יפן עברה תקופת בידוד ממושכת מהעולם החיצון במהלך מרבית תקופת אדו, עד לפתיחתה לעולם המערבי בתקופת מייג'י.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.