בונים ולוחמים (אוניית מעפילים)

בונים ולוחמים הייתה אוניית מעפילים שאירגן המוסד לעליה ב' של ההגנה.

בונים ולוחמים
אוניית המעפילים בונים ולוחמים
אוניית המעפילים "בונים ולוחמים"
שם צופן דינה
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מפקד האונייה משה רבינוביץ'
גדעוני שמשון לוטן
יום היציאה 18 בפברואר 1948
נתוני האונייה
תאריך רכישה (נחכרה)
תפוסה 550 טון
אורך 34 מטר
רוחב 9 מטר
אוניית המעפילים בונים ולוחמים - מסלול
מסלול ההפלגה של "בונים ולוחמים"

תולדותיה

נבנתה בשנים 1945-1944 כאונייה משא ממונעת עשויה עץ, מצוידת במנוע דיזל אנסלדו (Rodina) (מספר סיבובי מדחף 350 במהירות רגילה); מסוגלת למהירות 7.5 קשר.

רכישה והכנה

האונייה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' יהודה ארזי ועדה סירני בעיר סבונה באיטליה, ונרשמה על שם פינטר, יהודי שהתגורר באיטליה. בינואר 1946 יצאה להפלגת העפלה תחת השם "אנצו סירני". לאחר שהגיעה לנמל חיפה הוחרמה על ידי השלטונות הבריטים ושוחררה לאחר מאבק משפטי. האונייה שהייתה מוכרת לבריטים חזרה לאיטליה, והוכנה להפלגת העפלה נוספת, הפעם תחת השם "בונים ולוחמים", שאפיין את רוח הזמן, ערב יציאת הבריטים מארץ ישראל.

בהפלגה השתמשו בחדרים ובציוד שהוכנו בהפלגתה כ"אנצו סירני". המעפילים שוכנו באונייה במחסן הגדול, היחידי בה. צוות הימאים ומפקדי האונייה התגורר בתאים נפרדים. כמו כן, היה באונייה חדר אוכל ותא בחרטומה. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם משה רבינוביץ' ולצדו פנחס דפני, איש הפלי"ם גם הוא, והגדעוני היה שמשון לוטן. מכשיר הקשר שעמד לרשותם היה מתוצרת ההגנה; נבנה על ידי רענן (רני) רובינשטיין, אשר שירת אז ביחידה 544 של הצבא הבריטי. רב החובל ושבעת המלחים היו איטלקים.

המעפילים

הוחלט כי נמל ההעמסה של המעפילים על סיפון האונייה יהיה בעיירה באקאר צפונית לבלגרד, יוגוסלביה. המעפילים, כ-1,002 נפש, באו מבולגריה. הם נבחרו על פי מפתח מפלגתי: מפא"י - 207, השומר הצעיר - 204, מכבי צעיר - 86, ציונים כלליים - 226, רוויזיוניסטים- 80, החלוץ - 174, הבלתי מפלגתיים - 35, השאר לא היו מאורגנים. בין המעפילים היו רבים מבוגרי בית הספר "אורט" סופיה, וכן בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, מהנדסים, רוקחים, ואקדמאים אחרים, בעלי מלאכה בתחומים שונים רובם צעירים עד גיל 30. הם נאספו בכמה מחנות באתרים שונים בבולגריה והועברו לסופיה. ב-14 בפברואר 1948 יצאו ברכבת מיוחדת עד לנמל ההעמסה.[1] כמו כן, שני כלי שיט אמריקאים: "פייר" ("Fire") ו"ספיד" ("Spead") שהפליגו מרומניה, היו מעורבים בהגעת המעפילים. המעפילים עלו לאונייה בשעות הלילה, היישר מן הרכבת שחנתה במרחק כ-500 מטר מהאונייה. לאחר שעלו כולם אל הסיפון, נקבעו תפקידים, והאחריות על ניהול חיי היומיום הייתה בידי מנהיגי המעפילים.

ההפלגה

"בונים ולוחמים" הפליגה מיוגוסלביה בשעה 8:30 ב-18 בפברואר 1948. נתיב ההפלגה של האונייה החל בבאקאר אל ספלטו, שם ירדו ימאי-נווט ומעפיל חולה. משם המשיכה האונייה דרך מיצר אוטרנטו (Otranto) בין אלבניה לאיטליה, לאורך החוף היווני, האיים האִיוניים קפלוניה (Cephalonia) וזנטה (Zante) לאורך חוף חצי האי פלופונז, כף מטפן, עד האי ספינזה (Sapientza) משם לאי קיטרה (Kithira) כף סידרוס (Sidheros) בקצה הצפוני – מזרחי של כרתים, ומשם לכיוון חופי הארץ.

ב-28 בפברואר בשעה 9:00, בהיות האונייה מול חוף ניצנים, התגלתה על ידי מטוס בריטי, ואחר כך הגיעה משחתת בריטית. מפקד האונייה הנחה את המעפילים שלא להתנגד או לגרום לעימות עם הכוחות הבריטים. בשעה 16:50 עלו חיילים בריטים על סיפון האונייה, ועד לשעות הערב היו חמש משחתות נוספות בקרבתה. לא התחולל עימות בין הכוחות הבריטים לבין המעפילים, והאונייה הפליגה תחת משמר לנמל חיפה. כאשר עלו הבריטים לאונייה נכנס מפקד האונייה למחבוא שהוכן, והמלווה השני ירד עם המעפילים אל החוף. שניהם חולצו על ידי צוות פועלים חברי "ההגנה" שעבדו בנמל וקשרו את האונייה אל מזח שבו.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.

קישורים חיצוניים

"בונים ולוחמים", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים

הערות שוליים

  1. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, עמודים 236-237,350.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.