בודהיזם

בודהיזם הוא דת[1] ו"דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע (או "תורת הבודהה"), המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתם העיקרית היא הפחתת הסבל האנושי של הפרט.

הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האינדיווידואלית של האדם להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות).

על-פי הדהרמה, אדם החפץ להכחיד את הסבל או להשתחרר יפעל על פי הנחיותיו של הבודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב אחר.

מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.

המושג הבודהה (פאלי וסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם מסוים אלא כינוי למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר, ובפועל משתמשים בביטוי רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני.[2] גאוטמה מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו ובתקופה שאיש לא ידע עליה.

"בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים לרוב במונחים אחרים. למשל המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה.

בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו".

בודהיזם הוא הדת הרביעית בגודלה בעולם ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון או כ-7% מאוכלוסיית העולם.

BuddhisticStatuesHKe1
פסלים בודהיסטים באתר בודהה טיאן טאן, הונג קונג

תולדות הבודהיזם

Mahatma Buddha
דמותו של הבודהה גאוטמה בציור מהמאה ה-19

חיי הבודהה ורעיונותיו

אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של כמה קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.

גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), הוא נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה - "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" - השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות הנלחמות זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם.

על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות - דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.

בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדהו" - פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות, תרגולים קשים ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן - היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" - הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים - אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו.

ע"פ המסורת הבודהה התיישב תחת עץ (שלימים נקרא על שמו - עץ הבודהי) בעיר שהיום נקראת בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה - מילולית: "זה שהתעורר". יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" - אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם - "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות - למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.

בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (Ajivaka) שנעלמה במהלך המאה ה-14.

תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, עד שמת בגיל 84.

תצלום פנורמי של תמונה המתארת ארועים בחייו של בודהה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
תצלום פנורמי של תמונה המתארת ארועים בחייו של בודהה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

התפשטות הבודהיזם

Taichung Tzu-shan Temple 3
כניסה למקדש בודהיסטי בטיוואן

בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.

במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.

ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון[דרוש מקור]. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים[דרוש מקור] שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.

ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה.

כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.

תורתו של בודהה

Buddhist monk in Mae Klang Waterfall
המדיטציה היא אחת מאבני היסוד של הבודהיזם

בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד.

גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות וכאלו שאינן קשורות באופן ישיר לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מהתורה עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך להשתחרר מהסבל הזה. בניגוד לדתות אחרות הבודהיזם אינו דורש אמונה, אלא מבקש לבסס את השחרור מהסבל על הבנה שמקורה בהתנסות ישירה עם הדברים כפי שהם. מהסיבה הזו הבודהיזם אינו נופל תחת אחת הקטגוריות פילוסופיה או דת.

Buddhism-meditation-burma
אדם בזמן מדיטציה

בודהה לימד דרך תרגול מעשית להתמודדות והתגברות על הסבל. תכליתה של דרך זו היא להביא את המתרגל, בסופו של דבר, להתעוררות (בודהי). התעוררות מתוארת גם כהארה שחרור או הכחדה של שורשי הסבל (נירוואנה), והיא פסגת ההישגים והגשמת כל האיכויות והאפשרויות הגלומות באדם. התעוררות פרושה חירות מוחלטת מכל סבל שמקורו בזמני ובחולף. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב. הוא הורה שלכול יש אמת בסיסית ומוחלטת: היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, כי היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול; ובתנאים מסוימים יכול האדם, בכוחות עצמו, לחוות אותה. מצב אל-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"). כל היתר, כמו המושגים והתפישות שלנו, שייכים למציאות היחסית.

הצהרתו של שקיאמוני, לפיה דבר איננו קבוע ונצחי יוצרת הבדל מרכזי בין הבודהיזם לבין דתות המערב (בהן הנחת היסוד היא שאלוהים נצחי ובלתי משתנה). Sunyata הוא מונח מפתח חשוב בזרמי הבודהיזם המאוחר, שמתורגם לרוב כריק (Emptiness) ומקושר לכך. חשוב לציין את אזהרתו של ד.ט. סוזוקי, המתרגם המוערך של כתבים בודהיסטיים, שיש המאמינים שהוא הגיע לסאטורי (ומכאן סמכותו בנושא בודהיזם יפני), שמונח זה מובן פעמים רבות לא נכון, כשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר.

שלוש אבני החן, או שלושת המחסות

HanazonoUnivKyodo
בית ספר ללימודי בודהיזם בקיוטו יפן

המתרגל הבודהיסט אמור לקחת מחסה מן הסבל הקיומי בשלושת אבני החן, לעומת האדם הרגיל הלוקח מחסה (באופן טבעי ובלתי מודע) ב"שמונת הדאגות הארציות" שאינן מספקות:

  1. בודהה (מושג) – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך.
  2. דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך - זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי.
  3. סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה.

בווג'ריאנה ישנם שתי שלשות נוספות, הבאות עם הנ"ל, והן שלושת השורשים ושלושת הגופים.

כללי התנהגות

LondonBuddhistCentre
המרכז הבודהיסטי בעיר לונדון בבריטניה

הבודהיסטים אמורים לשמור על כמה כללי התנהגות, שתפקידם למנוע התנהגות שאינה מוסרית, או שאינה עולה בקנה אחד עם הדרך. כללי המוסר אינם צווים שמקורם בישות אלוהית או על-טבעית אלא חוקים שנועדו לשרת שתי מטרות. האחת, חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית. שתיים, איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובחוקים, ישנם כמה כללים בסיסיים שמשותפים לרובן:

  1. הימנעות מפגיעה בכל יצור חי. (אהימסה)
  2. הימנעות מנטילת דבר שאינו רכושך. (גנבה)
  3. הימנעות מפעילות מינית פוגעת.
  4. הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות.
  5. הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעה.

זרמים בבודהיזם

כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:

Myanmar monks2
פרחי נזורה בורמזים
  • טהרוואדה (או תהרוואד. נקרא גם "היניאנה" Hīnayāna) - המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם, קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של המסורת הזו כתובים פאלי, והם השריד השלם העתיק ביותר לקאנון בודהיסטי בשפה הפאלית. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם נכון להיום, וכנראה בעולם כולו.
קיים דגש על התנהגות חיצונית חיובית, דהיינו, נדיבות ומוסריות, ותרגול מדיטציה.[3] ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לאושר ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת האצילה (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהשגת הארה עצמית באמצעות הבנה של האדם את עצמו, ואת משמעות קיומו בעולם. זאת בין היתר באמצעות " פיתוח עצמי" או מדיטציה.[3] המדיטציה מפתחת את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של חיינו, אשר כאמור מתואר בבודהיזם כגל אירועים בני רגע, המופיעים ונעלמים באופן תדיר ובלתי קבוע. (אלה מובילים להכרה בהיעדר "אני" או "עצמי" קבוע ונצחי בתופעות או באישיות.) ההתבוננות העצמית היא שתניב את הידיעה, והידיעה היא שתוביל את האדם לאושר.
  • מהיאנה - זרם מאוחר שיצא מהטהרוואדה, נפוץ בסין, טיבט, מונגוליה, טייוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. השפה בה כתובים הטקסטים היא לרוב סינית, וכמה מהכתבים העתיקים מצויים בסנסקריט. הבודהיזם המהיאני מכיר בדמויות בודהה נוספות פרט לגאוטמה בודהה, (לדוגמה, בחלק המזרחי של אסיה נפוצים פסלים של הבודהה הצוחק, נזיר שמן ושמח, שאושרו נובע מהנירוונה שהגיע אליה), ומדגיש את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים.
  • וג'ריאנה - היא פיתוח של המהיאנה, השמה את הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) במקום מרכזי יותר ב"דרך". הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו.

בודהיסטווה לפי הבודהיזם המהאיאני והוג'ריאני

Debating Monks
נזירים בטיבט

בודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.

בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה אלטרואיסטית. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהייאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל).

לפי הזרמים האלו בבודהיזם, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך.

הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.

הקהילה הבודהיסטית

הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה.

Abbot of Watkungtaphao-Luang Phor Somchai
נזיר בזמן מדיטציה

הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים של פרישות ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה, כללי מוסר נוקשים, משמעת סגפנית ועוד. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחד. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם - לחמורים פחות.

הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות נדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו.[2]

מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350-500 מיליון איש ברחבי העולם.

ייחודו של הבודהיזם

הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה:

  • מבחינת הצורה - הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי
  • מבחינת התוכן - הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" - תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית.
  • מבחינת "שאלת המורה" - הבודהיזם התרוואדי נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות שקדמו לו, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי.
  • הבודהיזם הוא אולי ה"דת" היחידה, השוללת בצורה מפורשת את הנכונות האונתולגית של עצמה (ראה סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום) [דרושה הבהרה].

לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי[דרוש מקור], וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח[דרוש מקור].

חגים

  • וסאק (Vesak) או יום בודהה [1] הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר [2]. נחוג בחודש מאי [3](ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה.
  • ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ.

קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודיהסטיות

יקומים ומערכות

למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים[4]. המערכת מבוססת בחלקה על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה.

המערכת הנוכחית

במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות.[2]

ראו גם

ספר: בודהיזם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

קובץ וידאו סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם

קובץ וידאו הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה

הערות שוליים

  1. ^ Lopez, Donald S. (2001), The Story of Buddhism, HarperCollins
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רופרט גתין, בודהיזם-היסטוריה הגות ותרגול, תרגום: אורית כהנא, רמת גן: אלטרנטיבות, 2014, עמ' 109-136.
  3. ^ 3.0 3.1 ספר דְהַמְמַה, ספר דְהַמְמַה (בhe-IL)
  4. ^ המספר הכולל שלהם נע בין אלף למיליארד, על פי הספר בודהיזם הגות היסטוריה ותרגול של רופרט גתין
בודהה (מושג)

בבודהיזם, המושג בּוּדְהָה (מסנסקריט: बुद्ध, "זה שהתעורר"', או "המואר") הוא שם-תואר כללי עבור אלו שהגיעו להארה ולנירוואנה, ואיננו שמור לדמות היסטורית יחידה. לפי המסורת הבודהיסטית היו רבים שזכו להגיע אליו בעבר, והיום כמו אז - ההארה וההפיכה לבודהה זמינים לכל אדם שישקיע מאמץ נכון על מנת לטפח אותם. בזרם הטהרוואדה שמור התואר רק עבור אלו שהגיעו להארה באופן עצמאי (ללא תמיכת מורה או כתבים), ומונים 28 בודהות שכאלה [דרוש מקור]. הידוע ביותר מביניהם הוא הבודהה סידהרתא גאוטמה, מייסד הבודהיזם, שחי במאה ה-6 לפנה"ס. כאשר מוזכר "הבודהה" ללא ציון שם מפורש, הכוונה היא על-פי רוב לבודהה זה.

בודהיזם טיבטי

הבודהיזם הטיבֶּטי (לאמאי) הוא זרם של בודהיזם הקרוי על שם טיבט, בה הוא הדת השלטת. הבודהיזם הטיבטי נהוג גם במדינות ומחוזות נוספים באזור ההימלאיה, למשל נפאל, בהוטן וסיקים, חלקים גדולים במערב סין ובאזורים מסוימים בערבה הסיבירית כמו טוּבָה ומונגוליה. הוא גם נהוג בקלמיקיה, האזור הבודהיסטי היחיד באירופה. בעבר כינו רבים מהמערביים את הבודהיזם הטיבטי "לַאמַאִיזְם", אבל ביטוי זה יצא משימוש לטובת הביטוי המדויק יותר, בודהיזם טיבטי.

הבודהיזם הטיבטי שייך לזרם הוג'ריאנה ומחולק בתוכו לארבע מסורות: קאג'יו, סַאקִייָה, גֵלוּג ונִינְגְמָה. אחד העקרונות העיקריים בּבוּדהיזם הטיבטי, ובבודהיזם בכלל, הוא הארעיות, ולפיו, כל דבר או תופעה – בין אם מוחשיים הם או בין אם לאו, כלומר כל עצם, הרגשה, מחשבה, רעיון, דעה, גוף ואף החיים עצמם – הם ארעיים, אינם קבועים, ובהכרח יחלפו כאשר יבוא זמנם. לכן, ההיקשרות לאובייקטים ולתופעות, הזמניים באופיים, תגרום באופן בלתי נמנע לסבל.

המאמינים בבודהיזם הטיבטי לוקחים על עצמם את שבועת הבודהיסטווה בדומה למתרגלי המהאיאנה. מתרגל הלוקח על עצמו שבועה זו נשבע לפעול לשחרור כל היצורים החיים, ולא רק שחרור אישי.

תחת הכיבוש הסיני מדוכא הבודהיזם בטיבט, ומנהיגו הדלאי לאמה נמלט להודו. לכן הבודהיזם הטיבטי אימץ מאפיינים של תנועת התנגדות לא אלימה, ובפועל נהוג יותר מחוץ לטיבט מאשר בתוכה.

גאוטמה הבודהה

סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה (סנסקריט: सिद्धार्थ गौतम, תעתיק מדויק: סידּהָארטְהַה גַאוּטַמָה; בפאלי: शिद्धत्थ गोतम, סִידְּהַתַּה גוֹטַמַה), שָׁאקְיַמוּנִי (סנסקריט: शाक्यमुनि, "החכם בן שבט השאקיה"), הידוע כבּוּדְּהָה (סנסקריט: बुद्ध, "זה שהתעורר"), היה מנהיג רוחני ששאף לעזור לאנשים להשתחרר מסִבלם על ידי לימוד הדהרמה (הדרך המתומנת הנאצלת). לימים קם זרם הבודהיזם, שהתבסס על עקרונות הדהרמה שלימד. הבודהיסטים מחשיבים אותו לבודהה העליון בזמננו. מועד לידתו ומותו אינם ודאיים; מרבית ההיסטוריונים מעריכים כי הוא חי בין 563 לפנה"ס עד 483 לפנה"ס, אולם יש הטוענים כי הוא חי מאה שנים מאוחר יותר, כלומר מת בשנת 380 לפנה"ס לערך. כיום נחגג יום הולדתו של בודהה ("וסאק") ברוב המדינות הבודהיסטיות ביום הירח המלא הראשון של האביב. על פי המסורת תאריך זה מציין את היום בו הגיע הבודהה להתעוררות והיום בו עזב את גופו.

גאוטמה הוא הדמות המרכזית בבודהיזם. תיאורי חייו, דיונים שניהל והחוקים הנזיריים שקבע סוכמו לאחר מותו ונלמדו בעל פה על ידי הסנגהה, וכך הועברו לאורך הדורות בין תלמידיו. אוסף הדיונים המיוחסים לגאוטמה הועלו לכתב רק כ-400 שנים לאחר מותו. "בודהה" הוא כינויו מהרגע שזכה להתעוררות מלאה.

המסורות על חיי הבודהיסטווה ועל תקופת חייו כבודהה מגוונות, ולעיתים אינן זהות. מבחינה ספרותית אפשר לראות במסורות האלה סוג של הגיוגרפיה (סיפורי קדושים), ולאו דווקא תיעוד היסטורי. התיאור שלהלן מבוסס על קוים כלליים המקובלים על רוב המסורות הבודהיסטיות.

גורו

גורו (סנסקריט: गुरू "מורה") הוא כינוי המשמש לתיאור מספר סוגים של מורים רוחניים או מנהיגים רוחניים:

מנהיג דתי בהינדואיזם, בודהיזם, סיקיזם וכן בתנועות דתיות חדשות רבות.

מומחה המלמד תלמידים אומנויות הודיות מסורתיות במכללות בהודו.

יוגי המלמד יוגה.

אמן לחימה שהובס לראשונה על ידי מולוק.כיום ניתן התואר הזה על ידי חסידים של זרמים שונים למוריהם, אין אמת מידה אחידה המבדילה בין מי שזכאי לתואר זה ומי שלא. הפרמטרים המקובלים על פי רוב להפיכתו של מורה רוחני לגורו הם הכרזתו שלו או הכרזת אלו הנמצאים מעליו בשושלת הרוחנית כי הוא ראוי לתואר, אופי מערכת היחסים שהוא מקיים עם חסידיו ותלמידיו והאופן שבו הוא מלמדם, הדרך הרוחנית שעל בסיסה הוא מלמד והנהוג בה לגבי השימוש בתואר "גורו", וכן השערות לגבי הגעתו למצב מנטלי-רוחני אקסטטי גבוה נטול התניות הקרוי הארה. רבים מן המורים הרוחניים מתנגדים למונח "גורו" והידוע מאוד שביניהם הוא ג'ידו קרישנמורטי שהתנגד בכל תוקף לקבלת מעמד שכזה.

על פי ההערכות קיימים כיום במגוון הזרמים השונים בין 500 ל-800 גורואים פעילים בעולם שלהם מאות ואלפי מאמינים ותלמידים פעילים.

דלאי לאמה

דַּלָאִי לָאמָה (בטיבטית: ཏ་ཱལའི་བླ་མ་) הוא תוארו של המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי, ובין המאה ה-17 ועד 1959, גם תואר מנהיגה הפוליטי הרשמי של טיבט.

פירוש המילה "דלאי" בשפה המונגולית הוא "ים" (או "אוקיינוס"). "לאמה" היא הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר בבודהיזם הטיבטי ומשמעותה "חכמה". מכאן שפירוש התואר הוא "ים החכמה". על פי המסורת הטיבטית, הדלאי לאמה הוא גלגול נשמתו של הבודהיסטווה אַוַולוֹקִיטֶשְוַורָה. כשהוא מת, נשמתו נכנסת בגופו של תינוק שנולד, שלאחר מבדקים דתיים-מסורתיים, הופך לדלאי לאמה החדש.

מאז 17 בנובמבר 1950 מכהן בתפקיד הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו.

דת

דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

דת היא אחד האוניברסלים האנושיים: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). רוב בני האדם מאמינים בדת זו או אחרת.

בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיזית של הגוף.

על פי פרופסור בנימין בית-הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות), ולהן קרוב לשישה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-2.4 מיליארד מאמינים, האסלאם עם כ-1.7 מיליארד מאמינים, וההינדואיזם עם קצת יותר ממיליארד מאמינים. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשנייה, המשותף לכולן רב על המפריד.

פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש.

הארה

הארה היא מושג הנפוץ בעיקר בבודהיזם, המתאר את שחרור האדם ממחזור הלידה והמוות המקובל בדתות הודו (סמסרה). שבירת המעגל הנצחי של גלגול הנשמות מתרחשת בזכות צבירת תובנות עמוקות אודות הקיום, המובילות לשינוי מהותי בתפישת העולם של האדם, וגורמות לשכתוב עמוק של דפוסי התנהגותו, אפיו ואישיותו. ההגעה להארה היא מושא השאיפה המרכזי בבודהיזם, ומושגת על פי רוב בזכות תרגול מדיטטיבי ממושך, המעביר את האדם ממצב הכרה שגרתי למצב תודעתי עליון ונשגב. תהליך ההארה מתרחש על פי רוב בהדרגה ובשלבים, אך לעיתים נדירות עשוי להיות מיידי ופתאומי. אדם שעבר הארה מכונה "אדם מואר". ברבות השנים הועתק מושג ההארה אל דתות מזרחיות אחרות, דוגמת ההינדואיזם והג'ייניזם, והוא מופיע תכופות בספרות העידן החדש.

זן (בודהיזם)

זן (ביפנית) או צ'אן (בסינית) (יפנית: 禅, סינית מסורתית: 禪, פין-יין: Chán, קוריאנית: 선, תעתיק: Seon, וייטנאמית: Thiền) הוא השם של מסורת בודהיסטית מזרם המהאיאנה, שמקורה, ככל הנראה, בסין ומשם התפשטה לקוריאה, יפן, ווייטנאם. כיום לתורת הזן תפוצה רחבה גם בעולם המערבי, עם מרכזים רבים ברבות ממדינות העולם. הזן מציע לאדם להתבונן בעולם סביבו תוך תשומת לב ללא שיפוטיות.

הזן מדגיש את חשיבותה של המדיטציה והבעתה בחיי היום יום כדי להגיע להארה וממעיט בערכו של לימוד אינטלקטואלי למטרה זו. כפועל יוצא של הדרך של הזן, חוכמת הזן היא נקודת מבט נכונה שבאה ממעשים (תרגול הזן) ולא מלימוד אינטלקטואלי. על אף שיש תרגולי מדיטציה רבים בזרם הזן (למשל מדיטציה בהליכה, אכילה, ושירה), כל זרמי הזן שמים דגש מיוחד על המדיטציה בישיבה, הזאזן. בשונה מכמה זרמים אחרים של בודהיזם מהאיאנה, הזן מאמין שניתן וצריך להגיע להארה של בודהה במהלך פרק חיים אחד על ידי דרך חיים נכונה הכוללת את תרגול הזאזן. לכן הזן כולל בתוכו דת, דרך חיים ופילוסופיה. החדירה להארה של בודהה היא חדירה לדבר מעשי, לכן הכוונה כאן היא גם לחדירה וגם להפעלה של הרמה הזו בחיי היומיום.

במדינות בהן הזן נפוץ הוא השפיע רבות על האומנות לרבות קליגרפיה, שירה, פיסול, תיאטרון, גינון ואדריכלות.

טהרוואדה

טהרוואדה (פאלי: "תורת הנזירים הבכירים"), היא המסורת המוקדמת ביותר של הבודהיזם. לעיתים מכונה במעין לגלוג על ידי מהאיאניסטים (תלמידי ה"רכב הגדול") בכינוי "הִינַיַאנָה" ("רכב נחות" Hīnayāna).

הטהרוואדה היא הדת העיקרית במשך מאות רבות של שנים בסרי לנקה ובחלק היבשתי של דרום-מזרח אסיה (קמבודיה, לאוס, מיאנמר, תאילנד וחלקים מדרום-מזרח סין ושל וייטנאם ובנגלדש). היא נמצאת גם במלזיה ובאינדונזיה. היא הופכת פופולרית גם בסינגפור ובאוסטרליה. בתחילת המאה ה-21 היו כמאה מיליון בודהיסטים טהרוואדים ברחבי העולם, וטהרוואדה החלה להתפשט גם במערב.

כתבי קודש

לרבות מהדתות יש כתבי קודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת.

כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:

יהדות: התנ"ך, המשנה והתלמוד

נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך באחד מהקאנונים הנוצריים שלו) והברית החדשה)

אסלאם: הקוראן והחדית'

הינדואיזם: ודות, בהאגאוואד גיטה

בודהיזם: קאנונים, ובראשם הקאנון הפאלי

הדת הזורואסטרית: האווסטהכתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה), גם ביהדות נכנסו התרגומים הארמיים לקאנון אך הם תמיד נחשבו פחותים בקדושתם מהעברית. הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסייה, פוסקים וכדומה).

ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.

ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. שריפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.

בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחייל עותק של התנ"ך. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.

מדיטציה

מדיטציה (לפי האקדמיה ללשון העברית: בּוֹנְנוּת) היא תרגול מנטלי המאפשר לאדם לפתח מצבי תודעה שלווים, חשיבה בהירה ואיזון נפשי. היא עשויה לסייע להפחתה של לחץ, מתח, חרדה, דיכאון, כאב, ובתרגול מסור אף לשחרר מסבל לצמיתות.

הטכניקות השונות למדיטציה רבות מספור, והן התפתחו במקביל, חלקן בהשראת האחרות וחלקן ובאופן עצמאי בתרבויות שונות בעולם עוד מאז ההעת העתיקה. המכנה המשותף לטכניקות המדיטציה השונות הוא היותן תרגול מנטלי אישי שהאדם מבצע בכוחות עצמו למול עצמו, בין אם יהיה בגפו ובין אם יתרגל בנוכחות אחרים.

בחברה המערבית המודרנית מדיטציה נחשבת כלי לשיפור מצב בריאותי פיזי ונפשי, ואף קיימים מחקרים המצביעים על מתאם בין תרגול מדיטציה לבין שיפור יכולות מנטליות שונות, כגון יכולת ריכוז, יכולות המוח [דרושה הבהרה], ויסות רגשות, ועוד. ישנן אף מספר שיטות טיפול המבוססות על מדיטציה, לדוגמה טיפול קוגניטיבי מבוסס-קשיבות.

מהאיאנה

מהאיאנה (בסנסקריט: महायान, מילולית - המרכבה הגדולה) הוא אחד מהזרמים הגדולים של הבודהיזם. הוא נפוץ בסין, טיבט, יפן, קוריאה, וייטנאם וטיוואן. מהמהאיאנה התפתח הווג'ריאנה האזוטרי, שטוען לאחד בתוכו את כל האסכולות הקודמות.

מהאיאנה הוא הזרם הבודהיסטי הגדול ביותר, אליו שייכים 263 מיליון מאמינים שהם 53% מהבודהיסטים בעולם נכון ל-2010.

מנזר שאולין

מנזר שאולין או מקדש שאולין (במנדרינית תקנית: 少林寺, בפין-יין: Shàolín Sì) הוא מנזר בודהיסטי השייך לזרם הצ'אן על הר סונג, בסמוך לנפה העירונית דנגפנג, בנציבות העירונית ג'נגג'ואו בצפון מרכז מחוז חנאן שבצפון מרכז סין.

המנזר נוסד במאה החמישית לספירה, ונחשב כמקום הולדתו של הזן בודהיזם. הוא ידוע ברחבי העולם בעיקר בשל אמנויות הלחימה הסיניות שפותחו בו במהלך ההיסטוריה, במיוחד אגרוף שאולין (少林拳 – שאולין צ'ואן), המוכר יותר כ"קונג פו שאולין", והוא ככל הנראה המנזר הבודהיסטי המפורסם ביותר בעולם המערבי.ב-2010 הוכרזו מנזר שאולין ו"יער הפגודות" השייך לו אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, חלק מאתר המורשת העולמית מונומנטים היסטוריים של דנגפנג.

מנטרה

מנטרה היא הברה, מילה או משפט, הנאמרות בחזרתיות על מנת להשפיע על התודעה. מקורה של המנטרה (דוונאגרי: मन्त्र) בתרבות הוֵדית והיא חלק מרכזי בהינדואיזם, ונהוגה גם בבודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם. השימוש במנטרה משתנה בהתאם לאסכולה ולפילוסופיה הקשורה אליה. כיום השימוש במנטרות נפוץ גם בתנועות רוחניות רבות שמבוססות על תרבויות ודתות מזרח קדומות.

מקדש

מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות המלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר.

לאורך ההיסטוריה מקובל היה להקים מקדשים במקומות בהם כבר היה מבנה מקודש בעבר, וכך נמצא גם באתרים ארכאולוגיים בעיראק. באופן דומה, גם בימי הביניים ובעת החדשה מוסבים מקומות מקודשים לטובת הדת השולטת. מסגדים, כנסיות ובתי כנסת ברחבי המזרח התיכון שינו את ייעודם הדתי בהתאם לרצון השליטים. דוגמאות בולטות לכך הן קבר דוד המלך בהר ציון ומסגד איה סופיה באיסטנבול.

בנוסף להיות המקדש מקום לפולחן דתי, הוא משמש לעיתים את החברה גם לטובת התכנסות ופעילות קהילתית שאינה דתית. חלל המקדש או המרחב הסמוך אליו מתוכננים כך שקהילת המשתמשים בו תוכל להתכנס ולשמוע את מנהיגם, לקיים אירועים חברתיים שונים או אפילו לקיים בסמוך למקדש שוק, מתוקף העובדה שאנשים רבים מגיעים למקום זה. מאפיינים אלה גלובליים אך לכל סוג של מקדש בכל דת ותרבות קיימים מאפיינים שונים בתכלית.

סטופה

סְטוּפָּה (סנסקריט: स्तूप; מילולית, "ערימה") היא מבנה מקודש המכיל על פי האמונה שרידים או אפר של בודהה, של אחד מתלמידיו או של תלמידי תלמידיו.

סליחה

סליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון עצב או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. ניתן להתייחס למושג סליחה מנקודת מבטו של האדם הסולח, האדם שלו נסלח וכן מנקודת המבט של היחסים שבין הסולח לנסלח. במצבים מסוימים הסליחה ניתנת מבלי לצפות לפיצוי כלשהו וללא תגובה כלשהי מצידו של הפוגע (כך למשל, אדם עשוי לסלוח, או לבקש מחילה, מאדם אחר אשר הלך כבר לבית עולמו). לעיתים, חלק הכרחי מתהליך הסליחה הוא הכרה כלשהי של הפוגע במעשהו, התנצלות, וייתכן אף פיצויים לנפגע, או פשוט בקשת סליחה.

התורות של רוב הדתות בעולם מכילות בחינה של נושא הסליחה וטבעו, רבות מן התורות הללו מהוות את הבסיס למסורות המודרניות ולמנהגים הקשורים בתהליך הסליחה. אולם, לאורך כל הדורות פילוסופים בחנו את נושא הסליחה בנפרד מן ההיבט הדתי. כמו כן, כפי שקורה אף בתחומים אחרים, המדע החל להעלות סימני שאלה באשר לתפיסות הדתיות של הסליחה. פסיכולוגיה, סוציולוגיה ורפואה, הם בין התחומים המדעיים החוקרים היבטים שונים של נושא הסליחה וההתנצלות.

בין התורות הדתיות והפילוסופיות השונות יש המדגישות יותר את הצורך של האדם לבקש ולקבל סליחה על חטאיו מישות עליונה, לעומת זאת תורות אחרות שמות דגש רב יותר על הצורך לסלוח איש לרעהו, קיימות אף גישות שאינן מבחינות בין סליחה אנושית לאלוהית.

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

קארמה

קארמה (कर्म (מידע • עזרה), מסנסקריט - "פעולה" או "מעשה") הוא מושג פילוסופי-מיסטי שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם - בעבר, בהווה ובעתיד. עקרון מרכזי הוא שהכוונה והמעשים של בן אדם (סיבה) משפיעים על העתיד של אותו בן אדם (תוצאה), כאשר מעשים טובים ישפיעו על קארמה טובה ועל האושר העתידי של הבן אדם ולהפך.

"חוק הקארמה" הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם (כולן נוסדו בהודו). מקור המונח בפולחן ודי עתיק ימים - שבו שימש לציון פעולה טקסית שהיוותה חלק משמעותי מטקס הקורבן (כגון הדלקת האש, שפיכת הנסך, או הגשת הבשר למזבח). השימוש במונח לתיאור סיבתיות החל, ככל הנראה, עם פיתוח תורות הסמסרה - שרשרת הלידה-מחדש אשר כובלת את האדם - והמוקשה - ה"שחרור" ממעגל הסמסרה (שהשגתו נקבעת על פי קארמה). שינוי זה ברעיון הקארמה הוצג לראשונה באופנישדות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.