בוגדן חמלניצקי

זינוֹבי בוגדן [נהגה: בּוֹהְדַּן] חְמֶלְנִיצְקִי (רותנית מערבית: Ѕѣнові Богдан Хмелнiцкiи,[1] אוקראינית מודרנית: Зиновий Богдан Хмельницький;‏ 1595/15966 באוגוסט 1657) היה ראש הסיץ' הזפורוז'י וממנהיגי מרד הקוזאקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי. אף שהצליח לבסס ישות עצמאית־למחצה בגיבוי הצאר הרוסי, הישגיו נתבטלו לאחר מותו. בתולדות אוקראינה הוא נחשב לאחד ממניחי היסודות לאומה, בעוד שבהיסטוריה של עם ישראל הוא נזכר כצורר האחראי לגזירות ת"ח-ת"ט ולרצח אלפי יהודים.

בוגדן חמלניצקי
Ѕѣнові Богдан Хмелнiцкiи
Hondius Bohdan Khmelnytsky
הדפס עץ מקורי של חמלניצקי מ-1651, מאת וילם הונדיוס
לידה 1595 או 1596
סובוטיב?, פלך קייב
פטירה 6 באוגוסט 1657
צ'יהירין
מדינה הסיץ' הזפורוז'י
מקום קבורה כנסיית אליהו הנביא (אילינסקה) בסובוטיב; הגופה אבודה
בת זוג אנה סומקו (1623-1647)
הלנה צ'פלינסקיה (1649-1651)
אנה זולוטרנקו (1651-1657)
שושלת בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
הטמן המדינה הקוזאקית ה־1
18 באפריל 16486 באוגוסט 1657
(9 שנים ו-15 שבועות)
מונרך בתקופה יאן השני קז'ימייז', מלך פולין
אלכסיי הראשון, צאר רוסיה
יורי חמלניצקי ←

ביוגרפיה

שנים ראשונות

Bohdan Sign
חתימת ידו של חמלניצקי.

מעט מאוד ידוע בוודאות על ראשית חייו של חמלניצקי. משערים שנולד ב־1596-1595 בסביבות העיר צ'יהירין, כ-63 ק"מ מדרום לצ'רקאסי; מקום הלידה המקובל הוא הכפר סובוטיב. אביו, מיכאילו, שימש כסגן המושל של צ'יהירין והיה כנראה בן־אצולה זוטר. שם אימו לא ידוע, אך ידוע שהייתה בת קוזאקים ממעמד גבוה. את עיקר השכלתו רכש בבית־ספר ישועי בלבוב, שם למד לטינית, פולנית, היסטוריה ואמנות הנאום. מסדר הנזירים הישועי פעל להפיץ את האמונה הקתולית בקרב הרותנים (סלאבים מזרחים) האורתודוקסים של אוקראינה, על רקע מערכת דיכוי אלימה של המלך והאצולה כלפי הכנסייה האורתודוקסית המקומית (מהלכים שעוררו התמרמרות קשה מצד האוכלוסייה). חמלניצקי סיים את לימודיו ב-1617, כאשר - בניגוד לרבים אחרים - הוא לא הפך לקתולי. הלחץ מצד השלטון הביא להתקוממויות תכופות של הקוזאקים מן הסיץ' הזפורוז'י.

ב־1620 יצא ביחד עם אביו מיכאילו למלחמה בה פתח האיחוד הפולני–ליטאי כנגד העות'מאנים בנסיכות מולדובה. כוחות הנוצרים ספגו מפלה ניצחת בקרב צוצורה באוקטובר של אותה שנה - והאב ובנו נשבו בידי הטורקים. מיכאילו מת בשבי, וחמלניצקי בילה שנתיים כעבד – או, לפי גרסאות אחרות, כמשרת אישי של קצין בצי הימי, או כחותר בגליאה. במשך הזמן רכש שליטה בטורקית, עד שלבסוף שוחרר אחרי תשלום כופר על ידי האיחוד הנוצרי לפדיון שבויי צוצורה, בשנת 1622. חמלניצקי שב לכפרו לנהל את אחוזת אביו הקטנה, ושם נשא לאישה את אנה סומקו שילדה לו ארבע בנות וארבעה בנים: סטפניה, קתרינה, מריה, טימיש (שנקרא כך על שם נהר בטרנסילבניה, כדי לרצות נסיך מקומי); עוד בן יורי, וכן עוד בן ושתי בנות ששמותיהם אבדו.

חמלניצקי הצטרף ל"קוזאקים הרשומים", מסגרת שהשלטון יצר כדי להסדיר את מעמדם של אנשי הסיץ', בהציעו להם חירויות והקלות שונות תמורת שירות בצבא האיחוד. מ-1625 נטל חלק בפשיטות ימיות שערכו הקוזאקים בשטחי העות'מאנים, לא תמיד באישור המלך, והועלה לדרגת שר־מאה. העצמאות היתרה של ה"רשומים", והחיכוכים התכופים עם האוכלוסייה בגלל מדיניות הדיכוי, הניעו את השלטונות באוקראינה לצמצם בהדרגה את מספר הקוזאקים "הרשומים", צעד שעורר יתר מרמור מצד הנתינים. חמלניצקי קודם בהמשך לדרגת "סופר גדודי". לא ידוע אם השתתף בפועל בארבע המרידות נגד הכתר שנערכו בין 1630 ל־1638, אך שמו מופיע על כתב הכניעה שסיים את מרידת פבלוק, שהייתה האחרונה. ב־1633 הוא נלחם לצד הפולנים במצור סמולנסק, כנגד הרוסים, וב־1637 נכלל במשלחת שיצאה לוורשה כדי לשטוח את טענות הקוזאקים על הדיכוי המתמשך בפני המלך ולדיסלאב.

ב-1645 ניטשה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקת ונציה בכרתים. הוונציאנים הציעו לולדיסלאב להצטרף ללחימה. הוא היה מעוניין, אך חשש מנציגי האצילים בסיים והגה מזימה כדי לעקוף התנגדותם: באפריל 1646 זימן המלך לפגישה משלחת שכללה ארבעה נציגים מבין הקוזאקים, עמם נמנה גם חמלניצקי. הוא הציע להם השבת רוב זכויותיהם והכפלת מספר "הרשומים", ובתנאי שיפתחו מיוזמתם בעימות עם הטורקים ויגררו בכך את הממלכה כולה למלחמה. מזימתו של ולדיסלאב נחשפה על ידי השגריר הוונציאני, שהיה מעוניין להרתיע את העות'מאנים, והסיים הנזעם אילץ את המלך, באוקטובר, לסגת מן התוכנית.

המרד

Мотрона Чаплинська
הלנה צ'פלינסקי.

במשך מספר חודשים התרחשו כמה אירועים בחייו של חמלניצקי שהפכו אותו למורד: ב־1647 מתה אשתו אנה. הוא התארס עם אישה בשם הלנה צ'פלינסקי. הדיווחים על מה שהתחולל לאחר מכן, כפי שציין ההיסטוריון אורסט סובטלני, סותרים ומעורפלים: יריבו של חמלניצקי, דניאל צ'פלינסקי, פשט על סובוטיב כשהקוזאק נעדר, החרים את כל הרכוש שניתן היה לשנע ונטל עמו את הלנה. לפי גרסאות שונות הוא חטף או פיתה אותה ולבסוף נישא לה, ולפי טענה אחת היא אף הייתה בתו. לא ברור אם פעל מיוזמתו או ששימש כעושה־דברו של בעל האדמות הגדול אלכסנדר קונייצפולסקי, שחשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים או לחלופין חמד את אדמותיו. בנוסף סופר שצ'פלינסקי הלקה למוות את בנו בן העשר במהלך המעשה. חמלניצקי הנזעם פנה לבתי־המשפט מספר פעמים ואף נסע אל המלך עצמו, אך האצולה נהנתה מעצמאות גמורה באיחוד ואף בחרה את השליט; ולדיסלב היה מנוע מלהתערב.

חמלניצקי החל לארגן התקוממות. הוא נטל את המכתבים שהמלך נתן למשלחת כששכנע אותם להצטרף למזימתו, נסע ברחבי אוקראינה והציג אותם בפני מנהיגים מקומיים כראיה לכך שוולדיסלב היה נכון להעניק להם ויתורים נרחבים. בשלהי 1647, כששב לביתו, נאסר בהוראת קונייצפולסקי. הוא הצליח להימלט בעזרת חברים בינואר 1648 ועשה את דרכו אל מחנה הסיץ' הזפורוז'י, באי ניקיטינסקאיה שבעיקול נהר הדנייפר. באזור המרוחק, שהיה נתון למשיסת הטטרים, הוא היה בטוח מהרשויות. חמלניצקי שכנע את ראשי הקוזאקים שנכחו במקום לפתוח בהתקוממות כללית: ב־25 בינואר הכניע את חיל־המצב הקטן מטעם האיחוד באי, שרובו מנה רשומים שהחליפו צדדים והצטרפו אליו. במרץ נסע לבירת ח'אנות קרים ושכנע את הח'אן אסלאם השלישי גיראי לכרות עמו ברית. הלה סיפק לו 4,000 פרשים בפיקוד טוגאי ביי. ב־18 באפריל נבחר על ידי אספת קוזאקים להטמן הסיץ'. שמועות על המרד התפשטו, וחמלניצקי חצה את הדנייפר בראש צבאו. במאי הנחיל שתי מפלות כבדות לכוחות הכתר: הידיעות על ניצחונותיו הניעו מרד עממי בכל רחבי אוקראינה. רבבות נהרו למחנהו. תומכיו טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. אף כי מעשי הזוועה הידועים יותר נגד האחרונים, כמו רציחות נמירוב וטולצ'ין, בוצעו עצמאית על ידי מקסים קריבונוס, חמלניצקי הזכיר את "השעבוד בידי היהודים והפולנים" כסיבות למרד ובהמשך דרש לשווא מתושבי לבוב שיסגירו לידיו את יהודי העיר. תומכיו היו אחראים למותם של עד ל-20,000 יהודים באוקראינה, לפי אומדנו של שאול שטמפפר.[2]

ב־1 ביוני עצר חמלניצקי את צבאו, שתפח ללא היכר, וחנה בבילה צרקווה. להערכת היסטוריונים, מטרותיו היו צנועות למדי וכללו בעיקר את השבת הטבות הרשומים. הוא לא היה מעוניין בעצמאות דווקא, וחשש מהתסיסה החברתית שהתחוללה בקרב הצמיתים ופשוטי העם ומכך שההרג ההמוני באצולה הקתולית יופנה גם כלפי בני המעמדות הגבוהים מקרב הרותנים. באותו החודש שיגר איגרת לוורשה, בדרישה להכפיל את מספר הרשומים, לשלם להם ולהפסיק את רדיפת הדת האורתודוקסית. הסיים, שהיה עסוק בבחירת מלך חדש במקום ולדיסלב שמת ב־19 במאי, השיב בחיוב. חמלניצקי פרש לביתו בצ'יהירין. כמה מנהיגי קוזאקים, בראשות קריבונוס, פנו לתמוך בצמיתים המתקוממים ונעו מערבה במסע כיבושים מזורז. בערים שנפלו לידיהם נטבחו אלפים. במקביל, ניהל האציל העשיר ביותר באוקראינה, ירמי וישניובייצקי, מסע מלחמה נגד המורדים על דעת עצמו. התפתחויות אלה שמו קץ לרגיעה. בסוף יולי יצא חמלניצקי לשדה הקרב כדי לתמוך בקריבונוס. ב-23 בספטמבר השמיד את צבא הכתר בפילאבצי, וצבאו התקדם מערבה עד זמושץ' עליה הטיל מצור. חמלניצקי חשש מניהול מערכה באזור פולני וקתולי בחורף, צבאו היה תשוש ויאן השני קז'ימייז', מלך פולין היה נכון לפשרה. ב־24 בנובמבר נסוג חמלניצקי מזמושץ', ונכנס לקייב בתהלוכת ניצחון ב־2 בינואר 1649. ארבעה ימים קודם לכן נישא להלנה, אך היא מתה כבר ב־1651. באותה שנה התחתן בשלישית, עם אנה זולוטרנקו.

Chmelnicki with map of Ukraine
חמלניצקי עומד על מפת אוקראינה, כשתחתיו מצוינת החלוקה המנהלית של הסיץ'. רישום מהמאה ה-18.

לנוכח הישגיו, שעלו בהרבה על כל מרד קוזאקים מן העבר, לא היה נכון ההטמן להסתפק עוד בדרישותיו מתחילת המאורעות. הוא החל לכנות עצמו בתואר "נסיך רותניה". המשא ומתן עם האיחוד נכשל בפברואר, ושביתת הנשק ביניהם קרסה במאי. חמלניצקי חיפש גם בעלי־ברית מבחוץ, ופנה בתחילה לשולטן הטורקי. בשנים הבאות ניהל בהפוגות מלחמה עם האיחוד, שנקטעה על ידי שביתות נשק מזדמנות שהופרו זו אחר זו, תוך שהטטרים עוברים צד בכל פעם שהדבר השתלם להם. כמו כן פלש פעמיים למולדובה כדי לאלץ את וסילה לופו לתת את בתו לאשה לבנו, טימיש, בתקווה שיוכל לאחד את הסיץ' עם הנסיכות ולזכות בחסות העות'מאנים. בשלהי 1653 נענה הצאר הרוסי בחיוב לפניות שחמלניצקי שיגר אליו עוד מראשית ההתקוממות והזמסקי סובור הצביע בעד מתן סוזרניות לסיץ'. נציגי הקוזאקים התכנסו בעיר פריאסלאב ונשבעו אמונים למוסקובי בראשית 1654. חמלניצקי והצבא הרוסי יצאו למערכה נגד פולין–ליטא בשנה הבאה. ההטמן, שחשש מהתערבות הצאר בפוליטיקה הפנימית של הקוזאקים ומנסיונותיו לחתור תחתיו, ניצל את הפלישה השוודית לאיחוד בקיץ 1655. הרוסים חששו מהאויב החדש וכרתו ברית עם יאן קז'ימייז', אך מנהיג הקוזאקים ניהל משא-ומתן חשאי ובדצמבר 1656 הצטרף להסכם ראדנוט שנועד לחלק את פולין-ליטא בין השוודים, ברנדנבורג, נסיכות טרנסילבניה וצדדים אחרים. בינואר של השנה הבאה שיגר את עוזרו אנטין ז'דנוביץ בראש חיל קוזאקים לסייע בפלישה המשולבת של כוחות החותמים אל פולין גופא. מתווה ראדנוט נכשל, והצאר הזועם עורר מריבות ומתחים בשורות הקוזאקים. חיל המשלוח הובס ביולי. חמלניצקי מת זמן קצר לאחר ששמע על כך, ב־6 באוגוסט 1657.

גופתו נטמנה בכנסיית אליהו הנביא בכפר סובוטיב, והיא אבודה כיום; ככל הידוע, המצביא הפולני סטפן צ'רנייצקי הורה על חילול הקבר כשכבש את האזור ב־1664. נסיונותיו של חמלניצקי לבסס עצמאות רותנית הוכתרו בכישלון: הגדה המזרחית של הדנייפר הייתה לגרורה רוסית והסיץ' פורק על ידי יקטרינה הגדולה ב־1775. הגדה המערבית נותרה תחת שליטה פולנית ורובה סופח אף הוא לרוסיה ב־1795.

בהיסטוריוגרפיה

Bohdan
אנדרטת חמלניצקי בלב קייב; היא הוצבה על ידי השלטון הרוסי ב-1888.

בין אומות העולם נודע חמלניצקי בעיקר כמנהיג המרד נגד האיחוד הליטאי-פולני, שהביא בסופו לסיפוח אוקראינה אל האימפריה הרוסית. בקרב היהודים זכור שמו כצורר רשע, מוביל הפרעות שכונו "גזרות ת"ח ת"ט", בהן נרצחו אלפי יהודים על ידי הקוזאקים בהנהגתו. בהיסטוריה הפולנית ייזכר כמרצח אכזר שפתח תקופה רעה בתולדות האיחוד, ממנה לא התאושש עד לקיצו כעבור כמאה וחמישים שנה. בכך דוכאה התפתחות התרבות האוקראינית תחת עריצות האימפריה הרוסית ואחר כך הסובייטית. פרשנות זו לאירועים הונצחה בספרו של הנריק סנקביץ' "באש ובחרב", הנחשב לקלאסיקה בפולין.

היסטוריונים רוסים העלו את חמלניצקי על נס כמוביל מה שתיארו כ"איחוד נחלות רוס של קייב מחדש", לאחר שהוחרבה על ידי המונגולים במאה ה־13. מורשתו נתנה בפועל לגיטימציה לשליטה רוסית באוקראינה, הן בזמן הצארים והן בימי ברית המועצות. אחרי סיפוח יתרת השטח של פולין ב־1939 הופק סרט תעמולה אודותיו, ודמותו הועלתה על נס בחגיגות מלאת שלוש מאות שנה ל"איחוד אוקראינה עם רוסיה", ב־1954. בשל חלקו באירועים הוא אהוד פחות בהיסטוריוגרפיה הלאומית האוקראינית, שהחלה להתגבש במאה ה־19. אף שהמרד מקובל כאירוע מכונן בתולדות האומה, נמתחת על מחוללו ביקורת קשה על שכפה על ארצו חסות רוסית, שהפכה לשלטון דיכוי ממושך. המשורר הלאומי טאראס שבצ'נקו הציגו באור שלילי, וייחל באחת הפואמות שלו לכך ש"בוגדן השתוי" לא היה בא לעולם - או מת בטרם עת, לפני שהספיק לחתום על אמנת פריאסלאב (ב-18 בינואר 1654). בגרסה המקורית של "לא אבדה עוד אוקראינה", שהפך לימים להמנון הלאומי, כתב פבלו צ'ובינסקי: "הוי בוגדן, בוגדן \ רם, לנו הטמן \ היאך אוקראינה \ למוסקובים נתן?" מאז קבלת העצמאות ב-1991, לאחר התפרקות ברית המועצות וזניחת הנרטיב הרוסי–סובייטי של "האיחוד מחדש ב־1654", מנסים אנשי רוח ומעצבי דעת קהל אוקראינים למצב מחדש את חמלניצקי - במנותק מהיבט זה.

לקריאה נוספת

  • Paul Robert Magocsi, A History of Ukraine: The Land and Its Peoples University of Toronto Press, 2010. עמ' 210–231.
  • Orest Subtelny, Ukraine—A History, University of Toronto Press, 2000. עמ' 123–139.
  • Amelia M. Glaser, Bohdan Khmelnytsky as Protagonist: Between Hero and Villain, בתוך: Stories of Khmelnytsky: Competing Literary Legacies of the 1648 Ukrainian Cossack Uprising, Stanford University Press, 2015. עמ' 1–19.
  • Frank Sysyn, The Changing Image of the Hetman: On the 350th Anniversary of the Khmel'nyts'kyi Uprising, Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1988, עמ' 531–545.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו איות, לדוגמה, בשער הרשומות של סמואיל וליצ'קו מ-1720; האיות של "חמלניצקי" זהה לזה בחתימתו האישית.
  2. ^ שטמפפר, שאול.‏ ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648.‏ Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
איוואן פדיונינסקי

איוואן איוואנוביץ' פדיונינסקי (ברוסית: Иван Иванович Федюнинский; 30 ביולי 1900 - 17 באוקטובר 1977) היה גנרל ארמייה בצבא האדום אשר פיקד על כוחות במהלך מלחמת העולם השנייה.

איוואן צ'רניאחובסקי

איוואן דאנילוביץ' צ'רניאחובסקי (ברוסית: Иван Данилович Черняховский;‏ 29 ביוני 1906 - 18 בפברואר 1945) היה גנרל, מפקד קבוצת ארמיות והחזית הבלארוסית השלישית בצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה. נהרג בפברואר 1945 מפגיעת רסיס של פגז, 5 ימים לפני שעמד להתמנות למרשל. עוטר פעמיים כגיבור ברית המועצות.

לפי חלק מהמקורות ההיסטוריים היה צ'רניאחובסקי יהודי והוא נחשב לבכיר הקצינים היהודים בהיסטוריה הצבאית האירופית.

איזיאסלב

איזיאסלב (באוקראינית: Ізя́слав, בפולנית: Zasław, זסלב) היא עיר במערב אוקראינה, על גדת הנהר הורין (Horyn), איחוד של שתי ערים, זסלב העתיקה (מוזכרת לראשונה ב-1390) וזסלב החדשה (מוזכרת לראשונה ב-1579). מקור השם הוא במילה רוסית ("славута") שפירושה "הנהר".

העיר מוזכרת במסמכים מתקופת ולדיסלב, מלך פולין ו-ויטאוטאס הגדול במאה ה-15 אשר גם ביקרו באיזיאסלב. בעיר פעל "מנזר השילוש הקדוש", שהשתייך לכנסייה האורתודוקסית האוקראינית. במאות ה-16 וה-17 הייתה איזיאסלב מעוז חזית נגד פולשים מהערבה האירואסייתית, בעיקר מונגולים. בין מגיני העיר היה גם בוגדן חמלניצקי. בתקופת החלוקה השנייה של פולין, החל ב-1792, הייתה איזיאסלב מרכז מנהלי באימפריה הרוסית.

אנדריי גרצ'קו

אנדריי אנטונוביץ' גרצ'קו (ברוסית: Андрей Антонович Гречко‏;17 באוקטובר 1903 - 26 באפריל 1976), מצביא סובייטי במהלך מלחמת העולם השנייה, מרשל ברית המועצות, שר ההגנה של ברית המועצות בשנים 1967–1976.

גאורגי זכרוב

גאורגי פדורוביץ' זכרוב (ברוסית: Гео́ргий Фёдорович Заха́ров; 23 באפריל 1897 - 26 בינואר 1957) היה מפקד בכיר בצבא האדום אשר פיקד על ארמיות במהלך מלחמת העולם השנייה

גזירות ת"ח–ת"ט

גזֵירות תַ"ח–תָ"ט או פרעות ת"ח–ת"ט הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהדות אוקראינה המודרנית בשנת 1648, במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה, התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו, במהלך מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) והמלחמה הצפונית הקטנה עם האימפריה השוודית שהביא להצתתן. אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות מתחילתו באפריל-מאי 1648, אייר ה'ת"ח, עד הפסקת התקדמות הקוזאקים בנובמבר אותה שנה, כסלו ה'ת"ט, הוא המקור לשם. על פי ההיסטוריון אדם טלר: "בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט." אלפים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם. מספר ההרוגים היהודים מידי הקוזאקים המורדים ב-1648 נאמד בין כמה אלפים ל-20,000. בכלל הסכסוכים שעברו על פולין וליטא מ-1648 ועד השבת השלום בהסכם אנדרוסובו ב-1667, מוערך שנהרגו בין 40,000 ל-50,000 יהודים בסך הכול, שנטבחו בידי הקוזאקים, הרוסים, השוודים, בעלי-בריתם, וגם בידי הפולנים, שטבחו ביהודים בחשד לשיתוף פעולה עם הפולשים.

דמיטרי לליושנקו

דמיטרי דנילוביץ' לליושנקו (ברוסית: Дмитрий Данилович Лелюшенко; 2 בנובמבר 1901 - 20 ביולי 1987), פיקד על כוחות שריון במהלך מלחמת העולם השנייה, ונחשב לאחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא האדום.

טימיש חמלניצקי

טימיש חמלניצקי או טימוֹש חמלניצקי, בשמו המלא טימופיי חמלניצקי, ידוע גם כטימיש (טימוש) חמלניצ'נקו (באוקראינית:Ти́міш (Тимофі́й) Хмельни́цький או Хмельниченко,בפולנית: Tymosz Chmielnicki ,לפעמים "טימושקה" או "צימושקה חמלניצקי", ברומנית:Timuş Hmelniţki) ‏ 16 בספטמבר 1632 - 15 בספטמבר 1653) היה מצביא ומנהיג אוקראיני, "אטאמאן נאקאזני" של חיל הקוזאקים מזאפורוז'יה בשנים 1653-1652, בנו הבכור מבין שלושת בניו של בוגדן חמלניצקי. היה שותף פעיל במרד הגדול של אביו.

יעקב קרייזר

גנרל יעקב קרייזר (4 בנובמבר 1905 - 29 בנובמבר 1969) (רוסית: Яков Григорьевич Крейзер) היה מצביא סובייטי במלחמת העולם השנייה, היהודי בעל הדרגה הבכירה ביותר בצבא הסובייטי (גנרל ארמייה, המקבילה לדרגה של גנרל בעל 4 כוכבים בצבא ארצות הברית).

ליאוניד ברז'נייב

ליאוניד איליץ' ברז'נייב (רוסית: Леони́д Ильи́ч Бре́жнев להאזנה (מידע • עזרה) ‏ 19 בדצמבר 1906 - 10 בנובמבר 1982) היה מדינאי סובייטי, יו"ר נשיאות הסובייט העליון משנת 1960 עד שנת 1964, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בשנים 1964–1966, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בין 1966 ל-1982 ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בין 1977 ל-1982.

מאטוויי זכארוב

מאטוויי זכארוב (ברוסית: Матвей Васильевич Захаров‏; 17 באוגוסט 1898 - 31 בינואר 1972), מרשל ברית המועצות, מראשי הצבא האדום בשנות ה-60.

מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667)

מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) (בפולנית: Potop rosyjski, ברוסית: Российский потоп, בליטאית: Rusų tvanas) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האיחוד הפולני-ליטאי על השליטה בשטחי אוקראינה ובלרוס. המלחמה הייתה למלחמה האחרונה שהתקיימה בין רוסיה לאיחוד הפולני-ליטאי. שלבה הראשון של המלחמה (1655–1660) היה כחלק מהמלחמה הצפונית הקטנה. המלחמה החלה לאחר פניית האוקראינים להסתפח לרוסיה הצארית והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו. על אף שהאיחוד ניצח ברוב קרבות המלחמה, והשיב לעצמו שטחים שאבדו בתחילתה, הכלכלה הירודה שלו לא יכלה לתמוך במאבק ארוך וקשה. לאור משבר פנימי ופריצת מלחמת אזרחים נאלץ האיחוד הפולני-ליטאי לחתום על הסכם הפסקת אש בתנאים קשים עם רוסיה. המלחמה נסתיימה עם כיבושים נרחבים של רוסיה בשטחי בלארוס ואוקראינה, ותחילת הפיכתה למעצמה באירופה.

סטפן קרסובסקי

סטפן אקימוביץ' קרסובסקי (ברוסית: Степан Акимович Красовский; ‏20 באוגוסט 1897 - 21 באפריל 1983) היה מרשל אוויר של חיל האוויר הסובייטי. בזמן מלחמת העולם השנייה פיקד על ארמיית האוויר ה-17 של ברית המועצות ועל ארמיית האוויר השנייה של ברית המועצות.

לאחר מלחמת העולם השנייה פיקד על כוחות האוויר הסובייטיים במזרח הרחוק, מוסקבה וצפון קווקז. הוא גם נכלל בין קבוצת הבוחנים הראשית של משרד ההגנה.

סידור קובפק

סידור קובפק (באוקראינית: Сидір Артемович Ковпак; ‏26 במאי (7 ביוני) 1887– 11 בדצמבר 1967, קייב) היה בין מפקדי הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה. על פעילות זו הוענק לו תואר גיבור ברית המועצות, פעמיים.

סידור קובפק נולד בכפר בקרבת פולטבה (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום באוקראינה) למשפחת איכרים ענייה. במשפחה היו 10 ילדים. הוא גויס לצבא ולאחר שחרורו עבד כסבל בסרטוב. לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה הוא גויס מחדש ולחם בגבורה. על הגבורה בקרב הוענקו לו מספר עיטורים, כולל אחד שהוענק אישית על ידי הצאר.

לאחר מהפכת פברואר קובפק נבחר לוועד הגדוד והחל לתמוך בבולשביקים. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה קובפק לחם בשורות הצבא האדום בחזיתות שונות. בשנת 1921 הוא חזר לאזור ילדותו ומונה לקצין העיר באחת העיירות. בשנת 1926 קובפק שוחרר מהצבא ועבד בתפקידי ניהול זוטרים. בשנת 1937 הוא מונה למנהל אחת המחלקות במשרד מנהל מחוז.

עיטור בוגדן חמלניצקי

עיטור בוגדן חמלניצקי (רוסית: Орден Богдана Хмельницкого) היה עיטור צבאי של ברית המועצות. העיטור, שנוסד ב-10 באוקטובר 1943, קרוי על שמו של בוגדן חמלניצקי, מרים נס המרד נגד שלטון האצולה הקתולית באוקראינה במאה ה-17.

לפי תקנון העיטור קיימות שלוש דרגות של העיטור:

לדרגה הראשונה היו זכאים מפקדי חזיתות, ציים או יחידות פרטיזנים גדולות וקציני מטה בכירים שלהם על ביצוע מבצע מוצלח לשחרור עיר בעלת חשיבות אסטרטגית, על ביצוע פשיטות בעורף האויב, תוך הסבת אבדות כבדות או על טיבוע שיירות גדולות של האויב בים.

לדרגה השנייה היו זכאים מפקדי הקורפוסים, דיוויזיות, חטיבות ורגימנטים, קציני המטה של היחידות האלה ויחידות פרטיזנים על פריצת קווי הגנה של האויב, על צליחה מוצלחת של נהרות או על השמדת קווי אספקה בעורף האויב.

לדרגה השלישית היו זכאים טוראים, סמלים וקצינים עד לרמת מפקד גדוד על יוזמה התקפית בקרב וניצחון על האויב בהיתקלות.במהלך מלחמת העולם השנייה הוענקו כ-8,451 עיטורי בוגדן חמלניצקי (מתוכם 106 העונקו ליחידות צבאיות, ביניהן גם חטיבה צ'כית).

לאחר מלחמת העולם השנייה הוענקו 6 עיטורי חמלניצקי בלבד - למפקדים בכירים שהשתתפו בדיכוי המרד ההונגרי.

עיטורי ברית המועצות

עיטורי ברית המועצות כוללים את העיטורים הצבאיים והאזרחיים שהוענקו בברית המועצות עד התפרקותה. הטרמינולוגיה הסובייטית הגדירה שלושה סוגים של עיטורים: עיטור, מדליה ותואר. לאחר התפרקות ברית המועצות נשמרו חלק מהעיטורים כפי שהם, אחרים שונו כדי להתאימם לרוסיה וחלקם התבטלו לגמרי.

פאבל ריבאלקו

פאבל סימיונוביץ' ריבאלקו (ברוסית: Павел Семёнович Рыбалко‏; 4 בנובמבר 1894 - 28 באוגוסט 1948), פיקד על כוחות שריון במהלך מלחמת העולם השנייה, ונחשב לאחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא האדום.

פיוטר סובניקוב

פיוטר פיוטרוביץ' סובניקוב (ברוסית: Пётр Петрович Собенников; 13 ביולי 1894 - 14 באוגוסט 1960) היה מפקד בכיר בצבא האדום אשר פיקד על כוחות במהלך מלחמת העולם השנייה.

קיריל מוסקלנקו

קיריל סמיונוביץ' מוסקלנקו (ברוסית: Кири́лл Семёнович Москале́нко) ‏ (11 במאי 1902 - 17 ביוני 1985), מרשל ברית המועצות, מצביא סובייטי במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה היה מפקד חיל הטילים האסטרטגיים של ברית המועצות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.