בגדי כהונה

בגדי כהונה (ידועים גם בשמות: בגדי שרד או בגדי קודש[1]) הם הבגדים שחייבים הכהנים ללבוש בעת העבודה במשכן ובבית המקדש. תפקיד הבגדים טקסי - לכבוד ולתפארת. קורבן המוקרב על ידי כהן שלא בבגדי כהונה פסול.

הבגדים שונים בין כהן גדול לכהן הדיוט. כהן הדיוט לובש ארבעה בגדי כהונה, בעוד שכהן גדול לובש שמונה.

הציווי על לבישת הבגדים ותיאורם מופיע בפרשת תצווה. הכנת הלבוש הוטלה לפי המקרא על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, שני אמנים מומחים שעסקו גם ביצירת המשכן וכליו.

LEV 8- High priest in robes and breastplate
כהן גדול בבגדי הכהונה

מקור וטעם המצווה

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.

לאחר תיאור מפורט של עשיית החושן ושאר בגדי כהן גדול, חוזר הציווי הכללי על הכהנים לדורותם לשרת בבגדי שרד:

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי. וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ. וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָו‍ֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

בגדי כהן הדיוט

  • כתונת - מעין חלוק ארוך, ארוג בצורת משבצות, מפשתן.
  • אבנט - חגורת בד. ארוג מחוטים הטוויים מתכלת, ארגמן, תולעת שני (שלושתם הם חוטי צמר הצבועים בצבע מיוחד המופק מבעלי חיים) ופשתן. רוחבו של האבנט 3 אצבעות (כ-6 ס"מ), ואורכו 32 אמה (כ-16 מטרים). האבנט היה נכרך על הכתונת בגובה בית החזה.
  • מגבעת - רצועת בד, אורכה 16 אמה (כ-8 מטר), עשויה מפשתן. שלופפה בצורה של קונוס צר למעלה ורחב למטה (ע"פ הראב"ד שחולק על הרמב"ם). לפי חלק מהמפרשים (וביניהם הרמב"ם) בראש המגבעת היה כעין כפתור.
  • מכנסיים - קצרים עד הברך. ארוגים מפשתן.

בגדי כהן גדול

הכהן הגדול לובש מכנסיים, כתונת ואבנט כשל כהן הדיוט. בנוסף הוא לובש:

  • חושן - בד ארוג מזהב, צמר בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ופשתן. גודלו: אמה (חצי מטר) על חצי אמה. החושן קופל לשנים ויצר כיס מרובע, בתוכו הונח פתק הנקרא "אורים ותומים", לפי אחד הפירושים היה רשום עליו השם המפורש. על החושן הייתה מסגרת זהב שבה שובצו שתים-עשרה אבנים יקרות, שעל כל אחת מהן חקוק שם של שבט משבטי ישראל. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים, שלוש בטור.
    • בטור הראשון - אודם (מקובל לזהותו עם כלצידון אדום או אודם), פיטדה (מקובל לזהותה עם טופז ירקרק) וברקת (אזמרגד ירוק).
    • בטור השני - נופך (מקובל לזהותו עם טורקיז), ספיר (מקובל לזהותו עם גרנד או קורונד כחול כהה או ספיר) ויהלום (מקובל לזהותו עם יהלום או קוורץ).
    • בטור השלישי - לשם (מקובל לזהותו עם זירקון אדום או צהוב), שבו (מקובל לזהותה עם אגט (Agate) בצבעי שחור ולבן) ואחלמה (מקובל לזהותה עם אמטיסט).
    • בטור הרביעי - תרשיש (מקובל לזהותו עם אקוומרין - סוג של בריל), שוהם (מקובל לזהותו עם בורלא (בריל) או אוניקס) וישפה (מקובל לזהותו עם יספר).
      החושן היה קשור בשתי טבעות זהב לחגורת האפוד (משתי פינותיו התחתונות), ובשתי טבעות זהב לכתפות האפוד (מפינותיו העליונות).
על פי המסורת, היו חקוקות על החושן גם המילים: אברהם, יצחק, יעקב ו"שבטי ישורון" או "שבטי יה", כדי להשלים את כל האותיות החסרות בא'ב' משמות השבטים.
לפי דעת הרמב"ם שמות האבות נכתבו מעל המילה ראובן באבן "אודם" ו"שבטי יה" נכתב מתחת למילה בנימין באבן "ישפה".
ואילו לפי דעת החזקוני ורבינו בחיי נכתבו אותיות תחת כל שם של שבט להשלים לשש אותיות סה"כ (אצל ראובן "א", אצל שמעון "ב" אצל לוי "רהם" וכו'). בעת שנשאל הכהן הגדול שאלה היו נוצצות אותיות התשובה.
  • אפוד - מעין סינר ארוך, ארוג מחוטים הטוויים מזהב (הזהב רוקע לטס דקיק ונחתך לחוטים), תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן. האפוד נקשר לגוף הכהן על ידי ה"חשב" (חגורה), ועל ידי שתי כתפות. על הכתפות היו משובצות שתי אבני שוהם שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל.
  • מעיל - בגד ארוך חסר שרוולים. ארוג מחוטי תכלת, מעוטר באריגות פעמונים וקישוטים בצורת רימונים.
  • ציץ - טס זהב, עליו חרוטות המילים "קדש ליהוה" (המילה 'קודש ל' נכתבה במחצית התחתונה של הציץ ואילו 'יהוה' נכתב בגדול לגובה כל הציץ. ישנן דעות נוספות באופן הכתיבה) שנקשר לראש הכהן הגדול בשלושה חוטי צמר צבוע בתכלת, שנים משני צידי הראש ואחד מעל המצנפת.

הכהן הגדול גם חבש מגבעת מיוחדת הנקראת "מצנפת":

  • מצנפת - דומה למגבעתו של הכהן ההדיוט, בהבדל קל - המצנפת הייתה נכרכת בעיקר לרוחב הראש וחלקה העליון שטוח.

לשכת פנחס המלביש

שער ניקנור היה במזרח העזרה ומשני צידיו היו שתי לשכות, הימנית הייתה לשכת פנחס המלביש ובה אוחסנו בגדי הכהונה של עשרים וארבע משמרות כהונה. כאשר הגיע זמנה של המשמרת לבוא ולשרת בקודש, היו הכהנים באים ללשכה ומקבלים מידי הממונה בגדי כהונה לפי מידתם, והוא היה מלבישם ומפשיטם[2]. לדברי הרמב"ם היה הממונה גם אחראי על הכנת הבגדים ואריגתם[3].

בגדי הכהונה בציוני דרך היסטוריים

תהליכים שונים שפקדו את עם ישראל ואת בית המקדש באו לידי ביטוי גם ביחס לבגדי הכהונה, בכמה נקודות ציון בהיסטוריה:

דוד המלך, בהיותו בורח מפני שאול המלך, לקח עמו את האפוד כדי להיעזר בו בשאלה באורים ותומים במקרה הצורך[4].

על פי דעה המופיעה בתלמוד, לבש המלך אחשוורוש את בגדי הכהן הגדול, כאות לשליטתו על עם ישראל והעולם כולו[5].

עם שיבת ציון לאחר גלות בבל, בעקבות הצהרת כורש, הביאו עולי בבל מאות בגדי כהונה[6].

בשמחת בית השואבה, העמידו בעזרת הנשים מנורות של זהב גבוהות, ובראשם ארבעה ספלים מלאים שמן. הפתילות למנורות הוכנו מהמכנסיים הבלויים של הכהנים ומאבנטיהם שהתבלו. אמנם אסור ליהנות מבגדי הכהונה, פרט ללבישתם על ידי כהן הדיוט, אבל שימוש זה הותר, משום ששמחה זו נחשבת כחלק מעבודת המקדש[7].

בימי שלטון הנציבים הרומים בשלהי ימי בית המקדש השני, הוחזקו בגדי הכהן הגדול כבני ערובה בידי הרומאים, ושוחררו רק בימי שבת ומועד[8].

עם חורבן הבית, נלקחו בגדי הכהונה לשלל על ידי הרומאים[9]. כמה עשרות שנים לאחר מכן, ראה התנא רבי אלעזר בן רבי יוסי את הציץ ברומא[10].

שחזור בגדי הכהונה כיום

מכון המקדש, העוסק בהכנות לבניין בית המקדש השלישי וחידוש עבודת הקרבנות, מכין לשם כך בגדי כהונה. הכנת הבגדים מצריכה מחקר הלכתי-מדעי מסועף על המפרט ההלכתי הנדרש: צורת השזירה המדויקת של החוטים ואריגתם, האופן בו שולבו חוטי הצמר הצבועים בפשתן הלבן, זיהוי אבני החושן, האפשרות להכנה תעשייתית במקום השיטה הידנית שנהגה בימים עברו, ועוד. קושי מיוחד קיים בזיהוי צבעי התכלת, הארגמן ותולעת השני ובהשגתם, והמכון עומד בקשר עם מומחים בתחום זה.

כיום מוכנים במכון המקדש כל הבגדים הנדרשים, לכהן הדיוט ולכהן גדול. עם זאת, לצורך הפעלתו של בית מקדש המתפקד באופן מלא נדרשים מאות או אף אלפי סטים של בגדי כהונה. מכון המקדש יזם, אפוא, פנייה לכהנים לרכוש לעצמם בגדי כהונה, תפורים על פי מידתם, ועד כה נענו ליוזמה עשרות כהנים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י'
  2. ^ משנה, מסכת מידות פרק א', משנה ד'.
  3. ^ רמב״ם, הלכות כלי המקדש, פרק ז',הלכה כ'.
  4. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק ו'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ב, עמוד א'
  6. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוק ס"ט; נחמיה ב, סט-עא, עיין פירוש המלבי"ם שם.
  7. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת, דף כ"א, עמוד א', תוספות ד"ה "שמחת בית השואבה".
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ה, ה,ז. עדות לכך גם במשנה, מסכת חגיגה ב, ד, ובתלמוד הירושלמי שם פ"ב ה"ד.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ו, ח,ג
  10. ^ תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ה עמוד א; תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ד הלכה א.
אבנט

אבנט הוא סרט רחב עשוי מבד המעטר בגדי שרד טקסיים. לעיתים נחגר במתניים (אך לא נועד להחזיק את המכנסיים), לעיתים נמתח באלכסון מכתף אלי מותן. משמש גם כאביזר נוי אופנתי.

אבנט (בגד כהונה)

אבנט היה החגורה אותה הכהנים חגרו על כותנתם בשעת העבודה במקדש. אבנט הוא אחד מארבעה בגדי הכהונה של הכהן ההדיוט, ומשמונה בגדי הכהונה של הכהן הגדול.

אהליאב בן אחיסמך

אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ היה דמות תנ"כית משבט דן אשר היה שותפו של בצלאל בן אורי במלאכת בניית המשכן וכליו.

המושב אֲחִיסָמָךְ באזור השפלה נקרא על שם אביו.

אורים ותומים

בתנ"ך, האורים והתומים הם פריטים מסוימים שהונחו בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו, ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו ומנגנון קבלת המסרים אינם מפורשים במקרא. קיומם של האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה, וסיפורים על שימוש בהם מוזכרים בספרי התנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים. לאחר תקופת דוד, הם אינם מוזכרים, מלבד אזכור מאוחר שלהם בתקופת עזרא ונחמיה.

אפוד

אֵפוֹד (רבים: אֲפוֹדִים) הוא פריט לבוש שהיה אחד משמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול. אפודים היוו חלק חשוב בפולחן הדתי בתקופת התנ"ך.

גרשון

גֵרְשׁוֹן או גֵּרְשֹׁם - דמות מקראית, הוא בנו הבכור של לוי בן יעקב. אחיו הם קהת ומררי. בניו הם לבני ושמעי. מסופר עליו בתנ"ך בספר בראשית, בספר במדבר, בספר יהושע ובספר דברי הימים.על צאצאיו נמנה אסף בן ברכיהו, שהיה משורר בימי דוד המלך.

חושן

חוֹשֶׁן, או בשמו המלא חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, הוא אחד משמונת בגדי הכהן הגדול בעת ששירת בבית המקדש. שובצו בו 12 אבנים יקרות שונות כנגד 12 השבטים והוא הונח על חזהו של הכהן הגדול.

הציווי ליצירת החושן כתוב בספר שמות (פרשת תצוה). יצירת החושן עצמו מתוארת בספר שמות ל"ט, ח-כא (פרשת פקודי).

כפורת

כַפּוֹרֶת הַזָּהָב שימשה כמכסהו של ארון הברית שהיה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני לא היה ארון הברית.

כתונת (בגד כהונה)

הכתונת היא כמין חלוק מפשתן לבן שלבשו הכהנים במקדש, אחד מארבעה בגדי הכהונה אותם לובש כל כהן ("כהן הדיוט". לכהן הגדול יש ארבעה בגדים נוספים). הכתונת מכסה את גוף הכהן מהכתפיים ועד הקרסוליים, בהתאם למידת גופו המדויקת של הכהן, ויש לה שרוולים המכסים את הזרועות עד הפרק המחבר את כף היד לזרוע. סדר לבישת בגדי הכהונה הוא: תחילה לבשו מכנסיים, לאחר מכן כתונת, ולאחריה מצנפת ואבנט.

לשכת פנחס המלביש

לשכת פנחס המלביש הייתה אחת משתי הלשכות שהיו משני צדי שער ניקנור. הלשכה נקראה בשם זה, מכיוון ששמו של הממונה (הראשון) על הלשכה היה פנחס.

מכנסיים (בגד כהונה)

המכנסיים בעבודת המקדש ביהדות, היו אחד מארבעה בגדי הכהונה של כהן הדיוט או אחד משמונת הבגדים של הכהן הגדול. הם מתוארים בספר שמות שבמקרא, ופרטיהם נידונים בהרחבה במשנת חז"ל.

מעיל (בגד כהונה)

המעיל היה אחד משמונת בגדי הכהונה אותם לבש הכהן הגדול במשכן ובבית המקדש.

מצנפת (בגד כהונה)

מצנפת (לכהן גדול) או מגבעת (לכהן הדיוט) היו פריטי לבוש שחבשו הכהנים לראשם בעת העבודה בבית המקדש ובמשכן. המצנפת והמגבעת לא כיסו את כל הראש, אלא השאירו לכהנים מקום להנחת תפילין של ראש.המצנפת הייתה רצועה עשויה פשתן באורך 16 אמות (כ-8 מטרים), שלופפה לפיפה על גבי לפיפה, באופן שהותיר את צורתהּ קבועה. לעומת המצנפת, שהייתה מלופפת לרוחבהּ, המגבעת הייתה כעין "מגדל" – צרה למעלה ורחבה למטה.

מררי

מְרָרִי, הוא דמות מקראית, אחד מבניו של לוי בן יעקב ואחיהם של גרשון וקהת.

מררי היה גם אבי אחד הפלגים המרכזיים בשבט לוי שהיה אחראי על הצד הרוחני בקרב בני ישראל בתקופת המקרא ובית שני והיו אחראים בעיקר על בנייתו של המשכן.

בניו: מחלי ומושי.

ישנה סברה שהשם מררי הוא שם מצרי, היות ששם זה נמצא על קברים באל-עמארנה עירם של אחנתון ונפרטיטי.[דרוש מקור]

פרשת תצוה

פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ז, פסוק כ' ומסתיימת בפרק ל', פסוק י'. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. את פרשת תצווה קוראים לרוב לפני חג פורים.

ציץ

ציץ הוא אחד מלבושי הכהונה, תכשיט של זהב שבראש הכהן הגדול, סמוך למקום הנחת התפילין. הציץ מרצה על הקרבה בטומאה.

קהת

בתנ"ך, קְהָת הוא בנו השני של לוי בן יעקב, ואחיהם של גרשון ומררי. קהת, שחי 133 שנה, נמנה עם שבעים צאצאי יעקב שירדו למצרים.

במגילות ים המלח נמצא - מבין צוואות השבטים - ספר הנקרא צוואת קהת בן לוי, המציין את יום הולדתו כראשון לחודש הראשון.

שולחן הפנים

שולחן הפנים (או שולחן לחם הפנים) הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, שהיה בהיכל בחלקו הצפוני.

תכלת וארגמן בעולם העתיק

התכלת והארגמן הם טקסטילים צבועים, שתפסו מקום נכבד בין מוצרי היוקרה של העולם העתיק. במקרא הם מוזכרים במלאכת המשכן, בבניין בית המקדש, בבגדי כהונה ובמצוות ציצית; וכן בין פרטי לבוש מלכותי ובמרכולתה של העיר צור. בתעודות קדומות כגון תעודות חתיות, אשוריות ואחרות, הם מופיעים ברשימות המס והשלל וכן ברשימות מסחריות בשמם האכדי "תַּכִּילְתּוּ ואַרְגַמַנוּ" או כלוגוגרם. ZA.GIN.GE6 לתכלת ו- ZA.GIN.SA5 לארגמן.

מקורם של התכלת והארגמן לא פורט במקרא. פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס מעידים בספריהם שהארגמן הופק ממקור ימי. הפקתו של התכלת ממקור ימי נשנית במשנת חז"ל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.