בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.[1][2]

בבל
Replicas of the Ishtar Gate in Babylone Governorate 2016 1
שער אישתר המשוחזר שהיה השער הראשי של בבל
היסטוריה
סוג תל
אתר ארכאולוגי
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה עיראק
קואורדינטות
בבל
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין ב-2003
הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין ב-2003
מדינה עיראק  עיראק
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2019, לפי קריטריונים 3, 4
קואורדינטות 32°32′30″N 44°25′54″E / 32.541780555556°N 44.431644444444°E
Hammurabi's Babylonia-he
US Navy 030529-N-5362A-001 A U.S. Marine Corps Humvee vehicle drives down a road at the foot of Saddam Hussein's former Summer palace with ruins of ancient Babylon in the background
הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין
Pergamonmuseum Babylon Ischtar-Tor
שער עשתר
Babylon relief
פרט מתוך שער עשתר אשר נבנה מחדש במוזיאון פרגמון בברלין
Milkau Oberer Teil der Stele mit dem Text von Hammurapis Gesetzescode 369-2
פרט מתוך מצבת חמורבי, המציג את חמורבי, מלך בבל, ניצב לפני האל שמש
Babylon Ruins Marines.jpeg
חיילי נחתים אמריקאים עומדים לפני חורבות בבל המשוחזרות, 2003

שמה של העיר ושפתה

שפת העיר הייתה ניב של אכדית, (שפה שמית), ובה נקראה העיר בַּאבִּילִי. הפירוש שנתנו תושבי העיר לשמה של העיר הוא "בַּאב־אִלִי", "שער האל". החוקרים אינם בטוחים שזהו אמנם המקור לשם העיר, וייתכן שמדובר באטימולוגיה עממית שמטרתה הייתה לפאר את העיר. ידועה גרסה של השם בשפה השומרית (שאינה שפה שמית) - "קַאדִינְגִירה", שגם משמעותה "שער האל".
על פי התנ"ך משמעות השם היא בעברית היא בלבול השפה, בסיפור מגדל בבל: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ."[3]

בתקופה הכשית בין המאות ה־12-16 לפנה"ס, נקראה הממלכה כַּרדוּניַאש.

בבל הקדומה

התקופה הבבלית הקדומה

האזכור המוקדם ביותר של בבל הוא בלוח חומר המתוארך לתקופת מלכותו של סרגון מאכד (2300 לפנה"ס), שקבע אותה כבירת האימפריה שלו. לאחר זמן, ירד כוחה של העיר ואוכלוסייתה התמעטה, ובמשך מאות שנים היא הייתה רק עיר פרובינציאלית נוספת. במשך כמה דורות יוּשב אזור בבל בידי שבטים אמורים, שהלכו והתבוללו באוכלוסייה המקומית ובכלכלת הארץ. באמצע המאה ה־19 לפנה"ס השתלטו האמורים על כל החבל הצפוני. בתחילת האלף השני לפנה"ס, נשלטה העיר על ידי כאזאלו עיר המדינה השכנה. בשנת 1894 לפנה"ס עלה לשלטון המלך האמורי שוּמוּ־אַבּוּ . הוא ייסד את השושלת הראשונה של בבל, שהייתה שושלת אמורית. הוא שחרר את בבל משלטונה של כאזאלו. בנו שוּמוּ־לַ־אִל, היה הראשון שקבע את בבל כעיר בירה ובכך נוצרה ה"שושלת הבבלית הראשונה". המלחמות באזור נמשכו כ־130 שנה, על השליטה על הקרקעות הפוריות של האזור. התרבות הבבלית צברה בולטות מסוימת בקרב מעמדות המשכילים על פני תרבויות אחרות באזור. ומלכי השושלת הראשונה החלו לבסס את שלטון מרכזי באזור תחת הגמוניה בבלית. הם כבשו את ערי המדינה בורסיפה כיש ו־סיפר והכניסו אותן תחת הגמוניה בבלית. חמורבי הרחיב את הממלכה הבבלית ובמחצית המאה ה־18 לפנה"ס, כבש את ערי המדינה איסין ולרסה, וגרש את העילמים, ואחד את הארץ תחת שלטון העיר בבל.

לאחר חמורבי עלה לשלטון בנו שמשו־אילונה. החל משנה ה־9 לתקופת מלכותו החלו ברחבי הממלכה מרידות של ערים בדרום ובצפון שניסו להשתחרר מעולה של בבל. תקופת מלכותו רצופה מסעות מלחמה וזכה פעמים רבות לניצחונות, אבל הוא לא הצליח לעצור את תהליך ההתנתקות של הערים השונות מתחום שלטונה של בבל. בסופו של התהליך, נשאר שמשו־אילונה עם ממלכה שהייתה קצת יותר גדולה מהממלכה איתה החל אביו את שלטונו על בבל. בשליטת בבל נשאר גם אזור מעלה הפרת צפונה עד הריסות העיר מארי, שנהרסה על ידי חמורבי. הוא הצליח לשמור את גרעין הממלכה בשלטונה של בבל ללא פגע, ובכך שמר על מקומה החשוב בהיסטוריה. בתקופתו החלה גם החדירה של שבטי הכשים לבבל, הוא נאבק בהם אבל הם הצליחו לבסס אחיזה מסוימת באזור. לאחר שמשו אילונה מלכו 4 מלכים נוספים שלא שינו את מצבה של בבל במרחב. המלך האחרון מהשושלת הראשונה היה שמשו־דיתנה.

התקופה הכשית

התקופה הבבלית הקדומה הסתיימה בתחילת המאה ה־16 לפנה"ס בעקבות כיבוש העיר על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון שבזז את העיר והחריבה הגלה את שמשו־דיתנה, המלך האחרון בשושלת, ולקח את הפסל של מרדוך. אין מידע מה גרם לחתים להגיע למקום כה מרוחק מממלכתם. יש הסוברים שהכיבוש נעשה על פי בקשת הכשים שישבו על הדרך בין חת לבבל.[4] העיר בבל נהרסה, לאחר שלפני כן הרס מורשילש את חלב עיר הבירה של ממלכת ימחד, בת בריתה של בבל.

תקופה קצרה שלטה בבבל שושלת אמורית שנקראה שושלת ארץ־הים. זאת הייתה תקופת חושך ואין מידע רב לגבי השליטים שלה.

חורבן העיר אפשר את כיבושה על ידי הכשים, שבטי הרים שחדרו לאזור מהרי הזגרוס, ואלו שלטו בבבל ובאזור במשך כ־400 שנה, עד מחצית המאה ה־12 לפנה"ס. הכשים החזירו עם עלייתם לשלטון את הפסל של מרדוך לבבל. אחד ממלכי השושלת כוריגלזו הראשון בנה עיר חדשה בשם דור־כוריגלזו והעביר את עיר הבירה של הממלכה לעיר החדשה. אבל הבירה חזרה כנראה בהמשך לעיר בבל. במחצית המאה ה־12 לפנה"ס, כבשו העילמים את הממלכה הכשית. מלכם האחרון "אנליל־נדין־אחי" נלקח לשושן נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בפקודת מלך עילם שֻתְּרְךְּ־נַחֻנְתֶּ בעיר הבירה שושן.

תקופת שלטון מלכי איסין, מלכים מקומיים ושלטון אשורי

העילמים, האשורים והחורים לחצו על האזור מצפון ושבטים נוספים ממערב, ואלו הביאו למרידת המדינות שהיו כפופות לה. בצפון קמה מחדש לתחייה ממלכת אשור. תקופה זו נקראת התקופה האשורית התיכונה. הוקמה גם ממלכת מיתני. בבל עצמה שקעה לתקופת ביניים של כ־500 שנים שבה נשלטה על ידי שליטים מקומיים וזרים.

לאחר נפילת השושלת הכשית על ידי עילם, עלתה למלוכה בבבל באמצע המאה ה־11 לפנה"ס שושלת שמקורה בעיר איסין בדרום מסופוטמיה. שושלת זאת מלכה כ־130 שנים. בתקופת השושלת, חלק מהמלכים נלחמו במלכי אשור, וחלקם היו ביחסים טובים איתם. השושלת הסתיימה לאחר שהארמים כבשו את בבל. לאחר נפילת שושלת זאת מלכו בבבל עוד מספר שושלות קצרות ימים.

במחצית המאה ה־9 לפנה"ס כבש מלך אשור שלמנאסר השלישי את בבל והפך אותה למדינה וסלית. בבל נשלטה באמצעות שליטים מקומיים. המלך מוכין זרי שמלך במחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס מרד באשור, בעקבות כך המלך האשורי תגלת־פלאסר השלישי כבש את בבל הדיח את אותו מתפקידו ומינה את עצמו למלך בבל. במשך תקופה של כ־100 שנים עד לכיבושה של בבל על ידי נבופלאסר, שלטו בבבל מלכי אשור, ישירות או שמינו מלכים מטעמם. שלטון זה נקטע מדי פעם במרידות של אצילים מקומיים. בתחילת המאה ה־7 לפנה"ס כבשה עילם את בבל והרגה את אשור־נדין־שומי שהיה בנו של המלך האשורי סנחריב שמלך בה. עילם המליכה על בבל את נרגל־אושזיב שהיה אציל בבלי, ולאחר שהוא נהרג, עלה לשלטון מושזיב־מרדוך שהיה נסיך כשדי. רק לאחר חמש שנות מרד, הצליח סנחריב להשתלט שוב על בבל.

בזמן מלוכתו של סנחריב, בבל הייתה במצב מתמיד של מרד, שדוכא בסופו של דבר רק על ידי ההריסה המוחלטת של העיר ב־689 לפנה"ס, חומותיה, מקדשיה וארמונותיה הושמדו לגמרי, וההריסות הושלכו לאראכטו (Arakhtu), תעלה שגבלה בבבל המוקדמת מדרום. מעשה זה הכה בהלם את התודעה הדתית של מסופוטמיה כולה; יורשו אסרחדון מיהר לבנות מחדש את העיר העתיקה, לקבל שם את כתרו ולעשות אותה למקום מושבו לחלק מהשנה. עם מותו, בבל הועברה לבנו הבכור שמש־שום־אוכין, שמאוחר יותר התמרד כנגד אחיו, אשורבניפל האשורי. בתקופה זאת שטח השליטה של ממלכת בבל כלל את העיר בבל, והערים בורסיפה, כותה וסיפר. המרד הביא למצור של האשורים על העיר שהורעבה עד לכניעתה. אשורבניפל טיהר את העיר וחגג "טקס פיוס", אך הוא לא ניסה "לקחת את ידיו" של בל, אל העיר העיקרי. הבבלים ראו את נפילתה של האימפריה האשורית כדוגמה נוספת לנקמה אלוהית.

התקופה הנאו־בבלית

עם מות אשורבניפל מלך אשור בשנת 631 לפנה"ס החלו באשור מאבקים על השלטון, מאבקים אלה החלישו את אשור, ונתנו הזדמנות לשליטים הווסלים של אשור למרוד. הבבלים והכשדים מרדו באשור. נבופלאסר הכשדי שלא היה ממוצא של מלכים, עלה בשנת 625 לפנה"ס למלוכה בבבל. הוא קרא לעצמו "אדם שהוא אחד מהעם". בהמשך המשיך להיאבק יחד עם מלך מדי ומלכים נוספים באשור, הוא עלה צפונה בשנת 612 לפנה"ס כבש את נינוה בירתה של אשור והרס אותה עד היסוד. בשנת 609 לפנה"ס כבש את חרן בירתה האחרונה של אשור. האימפריה האשורית חדלה להתקיים ובבל הפכה לכוח החזק במסופוטמיה.

עם השבתה של העצמאות הבבלית תחת נבופולסר הוחלה תקופה חדשה של פעילות אדריכלית, ובנו נבוכדנצר השני עשה את בבל לאחת מנפלאות העולם העתיק. בבל של תקופה זו היא, על פי רוב, בבל של התנ"ך ושל הנביאים (בעיקר ישעיה, ירמיה ויחזקאל), ונבוכדנצר הוא שהחריב את יהודה ואת בית המקדש הראשון והגלה רבים מתושבי יהודה לבבל ולערים סביב לה (586 לפנה"ס).

בבל תחת נבוכדנצר

תחת מלכותו של נבוכדנצר (605‏-562 לפנה"ס), בבל נעשתה לאחת מהערים המרהיבות ביותר בעולם העתיק. נבוכדנצר ציווה על בנייה מחדש של השטחים האימפריאליים, כולל בנייה מחדש של זיגוראת אתמנאנקי, ומקדש אסגילה המקדש לאל מרדוך. ובניה של שער עשתר, אחד משמונה שהקיפו את בבל. שער עשתר שרד עד היום במוזיאון הפרגמון בברלין. לנבוכדנצר גם מיוחסת הבניה של הגנים התלויים בבבל, שנחשבו לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, ומסופר כי הוא בנה עבור אשתו אמיטיס, שהתגעגעה להרי פרס, מולדתה. אם אכן גינות אלה היו קיימות הוא נושא למחלוקת: אף שייתכן שחפירות של הארכאולוג הגרמני רוברט קולדוויי גילו את יסודותיהן, היסטוריונים רבים חולקים על המיקום של הגנים, ויש שחושבים כי היה בלבול עם הגנים של נינוה.

נבוכדנצר ניצח בקרב כרכמיש ב-605 לפנה"ס.

מלכים נוספים

לאחר מותו של נבוכדנצר השני עלה לשלטון בנו אמל־מרדוך, הוא שלט תקופה קצרה עד שנרצח על ידי נרגל שראצר שהיה גיסו, גם תקופת שלטונו הייתה קצרה. הוא ניהל מסעות מלחמה ב־556/557 לפנה"ס והגיע עד קיליקיה בניסיון להחזיר לבבל את השלטון עליה. לאחר מותו ירש אותו בנו שהיה נער צעיר, הוא נרצח ובמקומו עלה לשלטון נבונאיד שמונה על ידי חצרני הארמון, לא היה לו כל קשר למשפחת המלוכה.

נבונאיד שמקורו היה בחרן ניסה להשליט בבבל את פולחן האל סין במקום האל מרדוך ובכך עורר את כעסם של שליטי הערים בתחום שלטונה של בבל וכעס כהני מרדוך. הוא יצא למספר מסעות מלחמה והגיע עד תימא בחצי האי ערב שם נשאר 10 שנים, כשאת השלטון השאיר בידי בנו בלשצר. בסופו של דבר ההתנגדות לפולחן סין הביאה את חלק מראשי המקדשים והערים שהתנגדו לפולחן זה, לכרות ברית עם כורש, תוך הסכמה שכורש יביא לביטול פולחן סין ויחזיר את ההשפעה למקדשים. בבל נכבשה בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, נבונאיד הודח משלטונו והחלה תקופה של שלטון פרסי בבבל.

מלכי בבל בתקופה הנאו־בבלית

  • נבופלאסר - מלך בין השנים 625 ועד 605 לפנה"ס
  • נבוכדנצר השני - מלך בין השנים 605 ועד 562 לפנה"ס, בנו של נבופלאסר
  • אמל־מרדוך - מלך בין השנים 562 ועד 560 לפנה"ס, בנו של נבוכדנצר השני
  • נרגל שראצר - מלך בין השנים 560 ועד 556 לפנה"ס, גיסו של אמל־מרדוך
  • לבאשי־מרדוך - מלך בשנת 556 לפנה"ס, בנו של נרגל שראצר
  • נבונאיד - מלך בין השנים 556 ועד 539 לפנה"ס, התמנה לתפקידו על ידי חצרני הארמון

בבל תחת הפרסים

לאחר שעברה תלאות שונות, נכבשה העיר בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש מלך פרס. תחת כורש ויורשו דריווש הראשון, נעשתה בבל למרכז של לימוד והתקדמות מדעית. מלומדים בבלים שרטטו מפות כוכבים והניחו את היסודות לאסטרונומיה ולמתמטיקה המודרניות. בשנים 521-520 לפנה"ס, עלה בפרס לשלטון דריווש הראשון לאחר שמרד בשלטון הקודם. תקופת מאבק זו נוצלה בבבל לשתי מרידות שבסופו של דבר דוכאו. בנו של דריווש חשיארש הראשון נהג ביד קשה בבבל, הרס את מקדש אסגילה וניתץ את פסל מרדוך. כתוצאה מכך בשנת 484 לפנה"ס התרחשו שתי מרידות נוספות שדוכאו ביד קשה.

כיבוש על ידי אלכסנדר הגדול

ב־331 לפנה"ס, במהלך כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול נוצח המלך הפרסי, דריווש השלישי, על ידי כוחותיו של אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה. בבל נכנעה ללא קרב זמן קצר לאחר מכן.

תחת אלכסנדר, בבל שוב פרחה כמרכז למידה וסחר, אך לאחר מותו המסתורי של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס בארמון נבוכדנצר, האימפריה שלו חולקה שוב בין הגנרלים שלו ועשורים של לחימה החלו, כשבבל שוב במרכזם.

המהומה התמידית רוקנה את בבל מתושביה. טבלת חומר המתוארכת לשנת 275 לפנה"ס קובעת, כי תושבי בבל הוגלו לסלאוקיה שעל החידקל , שם נבנו ארמון ומקדש להם ניתן השם העתיק אסגילה. עם האירוע הזה, בבל למעשה הגיעה לסוף דרכה, אם כי גם לאחר כמאה שנים, קרבנות עדיין הוקרבו במקדש העתיק שלה. עד 141 לפנה"ס, כאשר האימפריה הפרתית כבשה את האזור, בבל הייתה כבר אלמונית לחלוטין.

הארכאולוגיה בבבל

Babylon Clay Tablets
לוחות חומר בגודל כ־5 ס"מ מהשנים 2200 לפנה"ס ו־2325 לפנה"ס

הידע ההיסטורי על הטופוגרפיה של בבל לקוח מהמחברים הקלאסיים, מהכתובות של נבוכדנצר ומחפירות שהחלו ב־1899. הטופוגרפיה היא ללא ספק זו של נבוכדנצר, שכן בבל העתיקה יותר הושמדה על ידי סנחריב ונותרו ממנה רק שרידים מעטים.

רוב השרידים הקיימים נמצאים על הגדה המזרחית של החידקל, כשהעיקריים הם בשלושה תלים עצומים: בביל בצפון, הקסר או "הארמון" (הידוע גם כמוג'ליבה) במרכז ו"אמרן איבן אל" בדרום. מערבית מהחידקל נמצאים שרידים נוספים. אנו לומדים מהרודוטוס וקיטיאס כי העיר נבנתה על שני צדי החידקל בצורה של ריבוע, והייתה מוקפת בשתי חומות גבוהות שלהם קיטיאס מוסיף חומה שלישית. קיטיאס אומר כי החומה החיצונית הייתה באורך של 68 קילומטר, ואילו לפי הרודוטוס היא הייתה באורך 90 קילומטר, ולפי זה השטח הכלול בה היה כ־520 קילומטר רבוע. אפילו לפי הערכתו של קיטיאס, שטח העיר יגיע ל־260 קילומטר רבועים. לפי הרודוטוס, עובי החומות היה 24 מטר.

סדאם חוסיין הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצר, לתפארת עיראק".[5] רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור־נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה".[6] הלבנים נעשו לפריט אספנות מבוקש לאחר נפילתו של סדאם, וכעת מחזירים את השרידים למצבם המקורי.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה
ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לקריאה נוספת

  • עודד ליפשיץ, "צמיחתה של ממלכת בבל החדשה", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל. ירושלים: הוצאת יד בן־צבי, תשס"ד 2004, פרק חמישי

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בבל באתר אונסק"ו (באנגלית)
  2. ^ ynet, העיר העתיקה בבל הוכרזה כאתר מורשת עולמי, באתר ynet, 6 ביולי 2019
  3. ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ט'
  4. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמוד 82
  5. ^ smith, Islam - the cloack of antichrist, 2011, p.225 [1]
  6. ^ ching, A global history ofarchitecture,J. Wiley & Sons, 2007, p. 35 [2]. walker, Reading the past - cuneinform, p.30 [3]
אמוראי בבל

אמוראי בבל הם אמוראים שפעלו בבבל בתקופת התלמוד.

אמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה, בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. פעלו בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם האגדיות מתועדות במדרשי אגדה אמוראיים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

גאונים

גאון היה התואר של ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה ה-6 (או סוף המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11 – תקופה הידועה בתולדות ישראל כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בכל ישראל. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים.

בעברית מודרנית משמש הכינוי "גאון" לציון יכולת שכלית גבוהה, ובהקשר התורני כתואר חשיבות תורני כללי, המתייחס לכל תלמיד חכם גדול.

גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

גלות (יהדות)

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהים, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

הוצאת בבל

בבל היא הוצאת ספרים עצמאית.

המאה ה-6 לפנה"ס

המאה השישית לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 600 לפני הספירה והסתיימה בשנת 501 לפני הספירה. זוהי המאה השישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במאה השישית לפני הספירה חל מהפך עצום במחשבה האנושית בכל העולם, מהפך שהשפעתו ניכרת מאוד עד היום.

במזרח התיכון - המחצית הראשונה של המאה מתאפיינת בהגדלת השפעתה של ממלכת בבל לאחר ניצחונה על ממלכת אשור. בשנת 586 לפנה"ס נחרבה ממלכת יהודה על ידי הבבלים. לאחר מכן, הודחו הבבלים על ידי האימפריה הפרסית בהנהגת כורש, ששלטה על כל אזור מסופוטמיה, צפון המזרח התיכון, ואסיה הקטנה.

שור הבר הפסיק להתקיים בשטחה של ישראל.

ממלכת קרתגו הרחיבה את השליטה במערב ים התיכון.

ביוון - תחילת הפילוסופיה המערבית עם תאלס, ראשון הפילוסופים המוכרים לנו.

בסין - קונפוציוס מייסד את תורתו, לאו דזה מייסד את הדאואיזם.

בהודו - סידהרתה גאוטמה מייסד את הבודהיזם, מהווירה מייסד את הג'ייניזם.

המונותאיזם היהודי מגיע לפרקו[דרושה הבהרה] עם הנביאים הגדולים יחזקאל וירמיהו.

בפרס נוסדת דת זרתוסטרה.

יהדות בבל

יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא הקהילה היהודית באזור מסופוטמיה, או עיראק המודרנית. ראשיתה במאה ה-6 לפנה"ס, לפני כ-2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית והיא הקהילה היהודית העתיקה ביותר הידועה בתבל.

הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות "הגולה" בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה" (בארמית ריש גלותא). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

נבוכדנצר השני

נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי היה מלך בבל בתקופת האימפריה הבבלית החדשה. חי בין השנים 634–562 לפנה"ס, ועלה למלוכה בשנת 605 לפנה"ס. הוא היה המלך שהחריב את בית המקדש הראשון, בנו של המלך נבופלאסר.

סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

רב אשי

רב אשי (352–427) היה מגדולי האמוראים ומראשי הדור השישי של אמוראי בבל, פעל עד תחילת המאה ה-5. רב אשי היה מעורכי התלמוד הבבלי. עמד בראש ישיבת סורא במשך קרוב ל-60 שנה.

רבינא

רבינא - אמורא בבלי בן הדור החמישי והשישי, שהיה בצעירותו תלמידו של רבא, ובזקנותו ישב בבית מדרשו של רב אשי ונחשב לתלמידו.

רבינא היה בעל קרקעות וסוחר. מכיוון שלא עמד בראש ישיבה, אינו מוזכר באגרת רב שרירא גאון, ותאריך הפטירה שלו אינו ידוע במדויק. בן אחיו ותלמידו היה רבינא האחרון.

לפי המובא בתלמוד משמע, שבניגוד לאמוראים רבים שנולדו לאב או סב תלמידי חכמים, אביו לא היה חכם בתורה, ואת חכמתו בתורה השיג על ידי עמלו. למרות זאת, מובא בגמרא מאמרים שמסר בשם חכמים אחרים, ומרימר אמר אותם לרבינא בשם אביו. כמו כן, מכיוון שהוא לא זכה להכיר את אביו (נפטר לפני שנולד או בילדותו), מסרה לו אמו את פסקיו של אביו, כפי שנהג בעצמו.

לפי שיטת רש"י והרמב"ם הוא רבינא שסידר יחד עם רב אשי את התלמוד הבבלי, בניגוד לשיטת רב שרירא גאון הסובר שהכינוי "סוף התלמוד" מיוחס לאמוראים האחרונים ולא לסידור התלמוד, והם רבינא בנו של רב הונא ורב אסי האחרון ראש ישיבת פומבדיתא,

חמיו היה אבימי בר נאזי.

שיבת ציון

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".).

במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

שמואל (אמורא)

שמואל (165 לספירה לערך, נהרדעא - 257 לספירה לערך) הוא אמורא מפורסם בן הדור הראשון של אמוראי בבל, כהן ומנהיג הקהילה היהודית בנהרדעא. שותפו להנהגת יהדות בבל ולעיון התלמודי, רב, הגיע מארץ ישראל לבבל בשנת 219 לספירה, ייסד את המתיבתא (ישיבה) היהודית בסורא אשר בבבל. שמואל היה לחברו של רב ובר-הפלוגתא שלו. מלבד תפקידיו בהנהגה ובתורה, היה שמואל גם רופא ואסטרונום, ושימש כרופאו של רבי יהודה הנשיא. על שמו בית החולים שמואל הרופא.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תקופת בית ראשון

תקופת בית ראשון היא התקופה בהיסטוריה של עם ישראל, על פי המסורת, שהחלה עם תקופת המלכים ונסתיימה בחורבן מקדש שלמה על ידי נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה"ס. בתקופת זו נכללת גם תקופת מלכות שאול ודוד, שקדמה לבניית בית המקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.