בארוק

בארוֹק הוא הסגנון האמנותי ששלט באירופה מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-18. הבארוק היה המשך לסגנון המנייריזם שקדם לו והתאפיין בריאליזם רב, משופע ברגשניות, דינמיות ופאר. בניגוד לסגנון הרנסאנס שהתאפיין בסימטריה, איזון ורוגע זה פנה אל השכל והשכנוע, סגנון זה התאפיין במורכבות, מיזוג ניגודים, תנועה ודרמטיות, כאשר הוא פונה אל הרגש והדמיון, ומנסה לשבות ולהקסים את עין המתבונן.

מקורו של המונח "בארוק" כנראה במילה הפורטוגזית Baroco, שמשמעותה "פנינה בעלת צורה חריגה", ואשר שימשה את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתאר דבר לא מושלם, כיוון שאמנות המאה ה-17 נחשבה לאמנות אנטי-קלאסית ביחס לרנסאנס. אולם מאמצע המאה ה-19 הופסקה הביקורת על הסגנון המצועצע. המונח "בארוק" השתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה, הכוללת מלבד הסגנון האמנותי, גם סגנון מוזיקלי אופייני, וכן סגנון ספרות ומדע.

Caravaggio.emmaus.750pix
"ארוחת ערב באמאוס" מאת קאראווג'ו. צויר ב-1601. השימוש באור וצל יוצר דרמה אופיינית לסגנון הבארוק.

הרקע להופעת הבארוק

Rembrandt Christ in the Storm on the Lake of Galilee
"ישו בסערה בימת כנרת" מאת רמברנדט ואן ריין. השימוש בהקפאת התנועה מהווה אחד מהסממנים הבולטים של סגנון הבארוק.

הופעת סגנון הבארוק קשורה לשינויים דתיים, חברתיים ופוליטיים של התקופה:

  • שינוי דתי - השינוי הדתי הוא תחילת הקונטרה-רפורמציה: בתחילת 1517 קמה בגרמניה תנועת רפורמציה שטענה נגד הכנסייה ורצתה לטהר אותה. כתגובת נגד, לאור נטישת הכנסייה הקתולית על ידי מאמינים רבים, קמה תנועת הקונטר-רפורמציה. לפי גישה זו, כדי להחזיר את המאמינים יש לפאר ולהאדיר את הכנסיות באירופה. לכן נעשה בכנסיות שימוש בזהב, שיש ושאר חומרים יקרים, כדי לרגש את המאמינים, לתת תחושה של אור אלוהי. באמצעות האמנות נמשכו המאמינים לחזור לכנסייה - האדם הפשוט נדהם מהגודל, הפאר והכוח הרב של הכנסייה.
  • שינוי חברתי - מאפיין אשר תרם רבות לביסוס הסגנון הוא התחזקותו הכלכלית של מעמד הביניים באירופה ויצירת שכבה חברתית אשר תומכת באמנים ומעודדת יצירה פרטית.
  • שינוי פוליטי - במאה ה-17 הצליחה הולנד, לאחר מלחמה קשה, להשתחרר מהשלטון הספרדי ולהקים רפובליקה. כתוצאה מכך פחתו עבודות האמנות עבור בית המלוכה ומי שהפך להיות הפטרון החדש של האמנות הוא מעמד הסוחרים.

מקובל לומר שאבי סגנון הבארוק היה מיכלאנג'לו די קרוואג'ו האיטלקי, ועם ממשיכי דרכו הידועים נמנים ג'ובאני לורנצו ברניני באיטליה ורמברנדט בארצות השפלה. לתחום המוזיקלי בתקופת הבארוק משתייכים יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל וגאורג פיליפ טלמן.

סגנונות שונים של בארוק

  • בארוק איטלקי - המרכז החשוב ביותר של הבארוק באיטליה היה ברומא - שם יושב האפיפיור. האפיפיור רצה להפוך את רומא לעיר המפוארת והחשובה בעולם, כדי למשוך את ההמון חזרה אל הדת הקתולית. לכן, הוא הזמין אמנים רבים מכל הסוגים: אדריכלים כדי לבנות כנסיות מפוארות, וכן ציירים ופסלים רבים כדי לקשט אותן.
  • בארוק צרפתי - לעומת הבארוק האיטלקי שבפטרונות האפיפיור, הבארוק הצרפתי היה בחסות המלך. המרכז שלו שכן בשני ארמונות: אחד בפריז והשני בוורסאי. בארוק זה מאופיין בהרבה מאוד אלמנטים קישוטיים, הרבה זהב ועומס אמנותי.

תקופת הבארוק בתחום המוזיקה

המונח "מוזיקת בארוק" לכאורה מתאר את המוזיקה שהולחנה בתקופת הבארוק, אך למעשה הוא מכסה גם תקופה מאוחרת יותר. בהערכה גסה ניתן לומר כי התקופה המדוברת היא בין השנים 1600 ל-1750. מוזיקת הבארוק מאופיינת בשימוש נרחב בפוליפוניה, הרמוניה וקונטרפונקט.

מלחינים בולטים בתקופת הבארוק:

ראו גם

אדריכלות הבארוק

אדריכלות הבארוק היא סגנון ששלט באדריכלות של מבני ציבור, ארמונות וכנסיות מתחילת המאה ה-17 ועד המאה ה-18 ברחבי אירופה ואמריקה הקולוניאלית.

תחילת סגנון הבארוק בשנותיה הראשונות של המאה ה-17 באיטליה, כתולדה מן הזרם האדריכלי המנייריסטי, שיש המייחסים את תחילתו למיכלאנג'לו. הזרם הבארוקי לקח את אוצר המילים האדריכלי שלו מן התקופה ההומניסטית של הרנסאנס ויצק לתוכו רטוריקה ומחשבה תאורטית חדשות, לצד שימוש תיאטראלי ופיסולי של אלמנטים אדריכליים, המבטאים את ניצחון הכנסייה הקתולית והמדינה. יש לייחס לסגנון זה גם תובנות חדשות לתקופה, בחשיבה על אור, צל, ערכים פיסוליים ואינטנסיביות אדריכלית.

מאפייני האדריכלות באו לידי ביטוי בשפה עיצובית המשלבת את הסגנון הקלאסי, אשר נתגלה מחדש עם הרנסאנס באיטליה, עם אופי הקישוטים שאפיינו את האדריכלות הגותית של ימי הביניים, מבחינת עומס הקישוטים ויצירת מראה תחרתי. הסגנון, שיצא מתוך הקלאסיציזם, מתח ועיוות את הצורות האופייניות לו תוך פיתוח פרטים אדריכליים חדשים בעלי מראה תיאטרלי ומהודר יותר ולעיתים אף מצועצע.

האדריכלות, וכמו כן גם התכנון העירוני בתקופת הבארוק התאפיינו בציריות (שימוש בצירים) מאוד נוקשה ומאוד חד-משמעית. הקפדה נוקשה על סימטריה ועל צורה מסודרת של תוכנית המבנה או השטח.

אדריכלים חשובים ובולטים מן התקופה הם ברניני ובורומיני האיטלקים, פפלמן, פון ארלך והילדבראנט הגרמנים, כריסטופר רן הבריטי ומנסרט ואנדרה לה-נוטרה הצרפתים.

בארוק פופ

בארוק פופ או בארוק רוק הוא סגנון מוזיקלי שהתפתח בשנות ה-60. בסגנון זה נעשה שימוש באלמנטים של מוזיקה קלאסית במוזיקת רוק ובמוזיקת פופ.

ההבדל העיקרי בין בארוק פופ לרוק מתקדם, סגנון מוזיקלי המשלב מוזיקת רוק ומוזיקה קלאסית, הוא שבבארוק פופ בדרך כלל מבנה השירים פשוט בדומה לשירי פופ סטנדרטיים, בעוד שברוק המתקדם השירים ארוכים יחסית ובעלי מבנה מורכב.

הסגנון הגיע לשיא בסוף שנות ב-60 עם אלבומיהם של הביטלס והביץ' בויז.

עם עליית הפאנק רוק והמוזיקה האלקטרונית ירדה הפופולריות של הסגנון, אולם חזרה בשנות ה-90 עם להקות כמו R.E.M ו Mercury Rev.

אמני פופ מודרניים המשלבים בשיריהם עיבודים תזמורתיים בדרך כלל מתויגים גם כאינדי.

ביצוע אותנטי

במוזיקה קלאסית, ביצוע אותנטי (אנגלית: Historically informed performance practice), מוזיקה בכלים אותנטיים (או כלי התקופה) או ביצוע לפי אסכולת הביצוע ההיסטורי, הוא ביצוע מוזיקה, בדגש על שימוש בכלים ובסגנון נגינה או שירה, מהתקופה בה היא הולחנה. מוזיקאים מאסכולת הביצוע האותנטי נעזרים בחומרים היסטוריים כתובים, מחקר מוזיקולוגי ואף בהקלטות ישנות כדי ללמוד סגנונות ביצוע מוקדמים ואף מנסים ליצור מחדש את ההקשר לביצוע המקורי וכן, במידת האפשר, את החוויה המוזיקלית של הקהל המקורי.לרוב מתקשר המושג "מוזיקה עתיקה" עם יצירות מימי הביניים, הרנסאנס או הבארוק, אבל כיום מבצעים מוזיקאים מאסכולה זו גם מוזיקה מן התקופה הקלאסית, מוזיקה רומנטית (המאה התשע עשרה) ואפילו מוזיקה מודרנית (תחילת המאה העשרים).

ג'ובאני לורנצו ברניני

ג'ובאני לורנצו ברניני (באיטלקית: Giovanni Lorenzo Bernini; ‏ 7 בדצמבר 1598 – 28 בנובמבר 1680) הוא אחד החשובים שבאמני תקופת הבארוק באיטליה.

ג'ון אליוט גרדינר

סר ג'ון אליוט גרדינר (באנגלית: Sir John Eliot Gardiner; נולד ב-20 באפריל 1943 בפונטמל, דורסט, אנגליה) הוא מנצח בריטי בולט. התפרסם ביותר בניצוח על מוזיקת בארוק בכלים אותנטיים.

לגרדינר יש יותר מ-250 הקלטות. הוא ייסד את מקהלת מונטוורדי ואת סולני הבארוק האנגלי. רשימת הקלטותיו מקיפה יצירות החל מקלאודיו מונטוורדי וכלה בבנג'מין בריטן וכוללת, מלבד מוזיקה עתיקה ומוזיקת בארוק, שבהן הוא נודע ביותר, גם מגוון רחב מן התקופה הקלאסית במוזיקה ומן המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית. בין היצירות שהקליט תשע הסימפוניות של בטהובן, "קללת פאוסט" של ברליוז ו"פלסטף" של ורדי. כמנצח אורח הופיע גרדינר עם כמה מן התזמורות הראשונות בחשיבותן בעולם, ביניהן תזמורת פילהרמוניה, התזמורת הסימפונית של בוסטון, תזמורת קליבלנד, תזמורת הקונצרטחבאו והתזמורת הפילהרמונית של וינה.

דרמה תקופתית

דרמה תקופתית היא ז'אנר קולנועי המאופיין בכך שעלילתו מתרחשת בתקופה ספציפית בהיסטוריה, דבר הדורש מיוצרי הסרט להשתמש בתלבושות ססגוניות ויוצאות דופן, תפאורות וחפצים על מנת ללכוד את רוח התקופה המסוימת.

התקופות הנפוצות ביותר בסרטי קולנוע מז'אנר זה הן:

העת העתיקה

ימי הביניים

בארוק ורנסאנס

העידן האליזבתני

התקופה האדוארדית

התקופה הוויקטוריאנית

תקופת מלחמת העולם הראשונה, השנייה והשואהלעיתים קרובות, סרטי המשתייכים לז'אנר זה משתייכים בו-זמנית לז'אנרים נוספים, כגון דרמה היסטורית, סרט הרפתקאות, מלודרמה. אולם, המשמעות, בדבר השתייכותו של סרט לז'אנר הדרמה התקופתית, היא כי הקהל נמשך אל הסרט בגלל השימוש בתלבושות ססגוניות, ואמצעי עיצוב נוספים, באותה מידה שהוא נמשך אל התוכן הנרטיבי של הסרט.

הדרמה התקופתית לא מוגבלת בזמן. סרט תקופתי יכול להתעסק בתקופה של מאות שנים כמו ימי הביניים או בתקופה של עשור בלבד, לדוגמה שנות העשרים הסוערות.

המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית

בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני המאה ה-19, ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים - מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.

המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק

מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק בין השנים 1600 ו-1750 לערך.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית תקופת הבארוק נמצאת אחרי מוזיקת תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.

הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

הסגנון האקלקטי (לקטני) הוא סגנון אדריכלי שהיה נפוץ בישראל בשנות ה-20 ועיקרו שילוב אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה - האדריכלות הקלאסית (יוון-רומא-רנסאנס-בארוק), אדריכלות של המזרח הרחוק, אר-דקו, המזרח הקרוב, הסגנון הספרדי-מורי (אלהמברה), אר-נובו ואדריכלות מזרח-תיכונית עתיקה. הסגנון היה נפוץ במרבית העולם המערבי, וייחודו של הסגנון האקלקטי בארץ הוא שימוש נפוץ למדי במוטיבים קישוטיים כמו-תנ"כיים: אריחי קרמיקה תוצרת בצלאל עם נופי ארץ ישראל, דמויות מהתנ"ך וסצינות מקראיות; עץ התמר כאלמנט קישוטי מקובל; מוטיבים דמויי קרנות-מזבח; שימוש במגיני דוד ובאותיות עבריות; ועוד.

חלון רוזטה

רוזטה היא חלון עגול גדול המקבל את שמו מדמיונו לשושנה (באנגלית: Rose Window). רוזטות אופייניות מאוד לסגנון הגותי אך נעשה בהם שימוש דומה גם בסגנונות מאוחרים יותר, אלא לרוב ביתר פשטות.

הרוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן (Tracery) המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות משניות - עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים.

מיקום הרוזטה הוא בדרך כלל בחזית הראשית (המערבית) מעל לשער הכניסה המרכזי. לעיתים נבנות רוזטות גם בחזית המזרחית וגם בקצוות הטרנספט (בית הרוחב). בפנים הכנסייה, הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכה ומשרה אווירה של קדושה.

טובה (כלי נגינה)

טוּבָּה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הטובה מפיקה את הצלילים הנמוכים ביותר במשפחת כלי הנשיפה מהמתכת בפרט, ובתזמורת בכלל, ומשמשת בדרך כלל לנגינת תפקידי בס. לטובה צליל רך יחסית לכלי נשיפה אחרים, וניתן לנגן בה בעוצמה רבה.

הטובה המודרנית הומצאה בשנת 1835 בגרמניה, והחליפה במהירות כלי נשיפה נמוכים כהליקון, בומברדון, אופיקלאידה וסרפנט. לעיתים משמש השם "טובה" כשם כללי לכלי נשיפה נמוכים, במיוחד במוזיקה עתיקה.

מקור השם הוא המילה הלטינית Tuba, שמשמעותה "חצוצרה". כך נקראה חצוצרה נטולת שסתומים ששימשה בצבא הרומי וכנראה דמתה לחצוצרת בארוק (ראו תמונה בקישורים חיצוניים). שמה של החצוצרה הרומאית בא מהמילה הלטינית לצינור - Tubus.

לאוטה

לָאוּטָה או לוּט או קַתְרוֹס היא כלי מיתר.

הלאוטה המודרנית התפתחה מהעוּד הערבי, ושמה גם נגזר משמו הערבי של העוד: אל־עוד. אף על פי שצורתם החיצונית של שני הכלים דומה, הלאוטה בנויה מעץ שונה ומנוגנת בסגנון שונה מהעוד, ולכן גוון הקול שלה שונה לגמרי. בניגוד לעוד המנוגן בעזרת מפרט ומשמש ככלי מלודי, ללאוטה סריגים לרוחב הצוואר והיא מנוגנת בעזרת האצבעות, וכך ניתן להפיק באמצעותה פוליפוניה (נגינת מספר קולות בו־זמנית) ואקורדים.

לאוטה הייתה ידועה בעולם העתיק כקתרוס, בדומה ללירה.

הלאוטה המודרנית הגיעה לאירופה בימי הביניים, שם הפכה פופולרית בתקופת הרנסאנס ככלי סולו וככלי מלווה לזמרים והרכבים. מספר המיתרים הלך וגדל עם הזמן, והמנעד הורחב כדי להתאים להרכבים מוזיקליים גדולים יותר. בתקופת הרנסאנס המוקדמת הייתה נפוצה לאוטה בעלת שישה מיתרים (חמישה מיתרים כפולים והמיתר הגבוה ביותר - בודד), ובהמשך נוספו בהדרגה ארבעה מיתרי בס נוספים. בסוף הרנסאנס ולאורך תקופת הבארוק שגשגה ההלחנה עבור והביצוע בארכילאוטה (או "לאוטת בארוק") ובתֵיאוֹרבּוֹ, שאפשרו מנעד גדול יותר וכיוונים אחרים מלאוטת שנבנו קודם לכן בעיצומו של הרנסאנס. תצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה כוללת הארכה של חלק מצוואר הכלי והוספת מיתרים המשמשים לליווי הבס. מקובל לראות בתצורה זאת הרחבה כנבל.

רובו המוחלט של הרפרטואר ללאוטה מתקופת הרנסאנס והבארוק מתועד בשיטת רישום מוזיקלית הנקראת טאבלטורה, אשר מכוונת את הנגן היכן להניח את אצבעותיו ועל אילו מיתרים לפרוט - זאת בניגוד לשיטת התיווי הרגילה, בה מופיעים הצלילים אשר יש לנגן על גבי חמשה המציינת את גובהי הצלילים.

לקראת אמצע המאה ה-18 השתנו ההרכבים המוזיקליים והאופנה באירופה, והלאוטה איבדה את מעמדה ככלי סולו וככלי באסו קונטינואו, בעיקר בתצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה.

בין המלחינים שכתבו יצירות ללאוטה נמנים אנטוניו ויוואלדי, יוהאן סבסטיאן באך, סילביוס לאופולד וייס, ג'ון דאולנד ואחרים.

מדריגל

מדריגל הוא צורה מוזיקלית מתקופת הרנסאנס. המוזיקה נכתבה לטקסט חילוני, בדרך כלל באיטלקית, ב-3 עד 6 קולות. מקור המדריגל בפרוטולה, וכן ניכרות בו השפעות המוטט והשאנסון הצרפתי של הרנסאנס. הקשר בינו לבין המדריגל האיטלקי משלהי המאה ה-13 והמאה ה-14 הוא בעיקר בשם: המדריגלים ההם נכתבו ל-2 או 3 קולות ללא ליווי, או בלוויית כלים, שהכפילו את הקווים הווקאליים.

כמו המוטט, גם המדריגל שם דגש על פוליפוניה, אך במקביל ייחס חשיבות לציורי מילים, להרמוניות ולמרווחים בלתי שגרתיים ודיסוננטיים. המדריגל החל דרכו באיטליה בסביבות שנת 1520, כחלק מן ההתפתחות העצומה שחלה בשירה. לאורך המאה ה-16 נפוצו באיטליה מאות אלפי מדריגלים.

המדריגל היה הצורה החילונית החשובה ביותר במוזיקה של אותם ימים. הוא פרח בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-16 ואיבד מחשיבותו בעשור השלישי של המאה ה-17, כאשר הודח ממעמדו עם עלייתן של צורות חילוניות חדשות יותר כמו האופרה והתמזג עם הקנטטה והדיאלוג.

עליית המדריגל החלה ב"ספר המדריגלים הראשון" של פיליפ ורדלו, שיצא לאור בוונציה בשנת 1533. היה זה הספר הראשון של מדריגלים בני-זיהוי. ההצלחה שזכה לה הביאה להתפשטות מהירה של הצורה, תחילה באיטליה ועד סוף המאה לעוד כמה ארצות באירופה. באנגליה, בעיקר, זכה המדריגל להערכה רבה מאז פרסום "מוזיקה טרנסאלפינה" של ניקולאס יונג בשנת 1588, קובץ מדריגלים איטלקיים עם טקסטים מתורגמים, שפתח תרבות מדריגלים משלו. המדריגל האריך ימים באנגליה יותר מבשאר אירופה: מלחינים המשיכו ליצור מדריגלים באיכות מפתיעה גם לאחר שהצורה יצאה מן האופנה ביבשת (ראו אסכולת המדריגל האנגלי).

כותבי מדריגלים מאוחרים גילו כושר המצאה ותחבולנות בעיקר במה שכונה "מדריגליזמים" - קטעים שבהם המוזיקה הנלווית למילה מסוימת מבטאת את משמעותה, לדוגמה, שירת המילה riso (חיוך) בתרוצת צלילים מהירים, המחקים צחוק, או sospiro (אנחה) בצליל, הנשמט אל זה שמתחתיו. טכניקה זו ידועה גם כ"ציור מילים" ואפשר למצוא אותה לא רק במדריגלים אלא גם במוזיקה ווקאלית אחרת מאותה תקופה. החשובים ביותר במחברי המדריגלים המאוחרים הם לוקה מארנציו, קרלו ג'זואלדו וקלאודיו מונטוורדי, שמיזג בשנת 1605 את הבאסו קונטינואו אל תוך הצורה וב-1638 חיבר את הספר "מדריגלים של מלחמה ואהבה" Madrigali guerrieri et amorosi שהוא, מכל מקום, דוגמה למדריגל של הבארוק המוקדם. חלק מן היצירות בספר זה אינן קשורות כלל למדריגל א-קאפלה של המאה הקודמת.

מוזיקה

מוזיקה היא אמנות סידור הצליל בזמן.

מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם. המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות". "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

היצירה, הסגנון, החשיבות, ואף הגדרת המוזיקה עצמה משתנים בהתאם לתרבות ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות (סגנונות, ז'אנרים) ותתי-סוגות, אף על פי שהגבולות והיחסים בין סגנונות המוזיקה השונים הם לעיתים עדינים ביותר, פתוחים לאינטרפרטציה אישית, או אף שנויים במחלוקת. מבין האמנויות, ניתן לסווג את המוזיקה כאחת מאמנויות הבמה, האמנויות היפות, וכאמנות שמיעתית/קולית.

בתרבויות רבות, המוזיקה שזורה בקשר בל-ייפרם בחייהם של בני האדם. הפילוסופים היוונים וההודים העתיקים הגדירו את המוזיקה כצלילים המסודרים ב"מאוזן" כמלודיות או ב"מאונך" כהרמוניות. ביטויים נפוצים כגון "ההרמוניה של גרמי השמים" או "זו מוזיקה לאוזניי" מצביעים על כך שמוזיקה היא לעיתים קרובות מסודרת היטב ונעימה לשמיעה. עם זאת, המלחין בן המאה ה-20 ג'ון קייג' חשב כי כל צליל עשוי להוות מוזיקה, ואמר לדוגמה כי "אין רעש רק צלילים". לפי המוזיקולוג ז'אן ז'אק נטייה, "הגבול בין מוזיקה ורעש מוגדר תמיד בהקשר תרבותי - ולכן אפילו בתוך חברה מסוימת, הגבול לא תמיד עובר באותו המקום; לעיתים רחוקות בלבד יש הסכמה כללית. ...לכל הדעות, אין רעיון כלל-עולמי יחיד - המגשר בין תרבויות - אשר מגדיר מה מוזיקה יכולה להיות, פרט לכך שהיא כוללת צלילים המשתנים בזמן".

מוזיקה קלאסית

מוזיקה קלאסית היא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית שאופיה נקבע באירופה החל מימי הביניים ועד העת החדשה. המושג, שאינו מוגדר באופן מוחלט, נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה. המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית. במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית, כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18. המונח מוזיקה קלאסית במובנו הרחב מתייחס למסורת המוזיקלית המערבית החל מימי הביניים (מלפני תקופה זו מכונה המוזיקה מוזיקה עתיקה) ועד לימינו. המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה העממית, הצבאית והטקסית של ימי הביניים והרנסאנס, ומהמוזיקה הפופולרית, הג'אז, הרוק והפופ של המאה העשרים עד לימינו.

המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה הפופולרית ומן המוזיקה העממית בעיקר בשיטת התיווי הייחודית של המוזיקה, שהחלה להתפתח מסביבות המאה ה-16. שיטת תיווי מסורתית זו, יחד עם מונחים והוראות ביצוע מוזיקליות נוספות שנוספו עם השנים (כגון דינמיקה, מפעם, משקל, מקצב ועוד), משאירים מעט מאוד מקום לאלתור במהלך ביצוע המוזיקה בקונצרט רשמי, ובכך ניתן להעביר את המוזיקה כפי שכתב אותה המלחין, וכפי שרצה שהיא תישמע, בניגוד לנהוג בסגנונות כמו הג'אז והבלוז.

המונח "מוזיקה קלאסית" לא היה מקובל בציבור עד לתחילת המאה ה-19. בתקופה זו נעשה ניסיון לעשות תהליך של "קנוניזציה" לתקופה שבין הופעתו של המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך ועד ללודוויג ואן בטהובן, ולהשריש בציבור הרחב ובתרבות את תקופה זו כתור הזהב של המוזיקה המערבית באירופה. האזכור המוקדם ביותר של המונח "מוזיקה קלאסית" מופיע במילון האנגלי של אוקספורד משנת 1836.

לעיתים משמשים המונחים מוזיקה אומנותית או מוזיקה קונצרטית כביטויים נרדפים לביטוי מוזיקה קלאסית, אך ביטויים אלה לא נפוצים ואינם מקובלים על ידי רוב המוזיקאים.

מישקולץ

מישקולץ (בהונגרית: Miskolc) היא עיר תעשייתית גדולה בצפון-מזרח הונגריה, ובירת מחוז בורשוד-אבאוי-זמפלן. עם אוכלוסייה של כ-160,000 נפש היא העיר הרביעית באוכלוסייתה בהונגריה והשלישית במספר האוכלוסין אם כוללים גם את הפריפריה.

העיר יושבת למרגלות הרי ביק, שהם חלק מהרי הקרפטים ממערב, בקצה הצפוני של המישור ההונגרי הגדול, ועל גדותיו של הנהר שאיו, העובר ממזרח. מיקומה של העיר הפך אותה לצומת תחבורה וצומת מסחר כבר בתקופה קדומה. ברחובותיה העתיקים מבני בארוק רבים. בחלקה המערבי נמצא מבצר דיושג'ר (Diósgyőr).

סוגה מוזיקלית

במוזיקה, סוגות (ז'אנר, בצרפתית: Genre) הן קטגוריות המכילות מוזיקה שונה שיש לה סגנון משותף, או אלמנטים משותפים.

סוגות מסוימות, כמו מוזיקה הודית או שאנסון צרפתי, מוגדרות על פי מיקום גאוגרפי. סוגות אחרות, כמו מוזיקת בארוק מוגדרות בעיקר על פי מיקומן בציר הזמן. אחרים, כמו בלאק מטאל מוגדרות לפי מאפיינים טכניים או ליריים.

לעיתים, חלוקת מוזיקה לקטגוריות היא הכרחית. החלוקה הזו מקלה על מציאת סוגות משפיעות ומושפעות ומיפוי ההיסטוריה של המוזיקה. כמו כן, היא מקלה על אנשים למצוא את המוזיקה והאמנים שהם נהנים משמיעתם.

הסוגות המרכזיות במוזיקה המערבית המודרנית הן פופ, בלוז, ג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, פאנק (Punk), פאנק (Funk) והיפ הופ.

ישנן תת-סוגות רבות תחת סוגות אלו.

קתדרלת סנט פול

קתדרלת סנט פול (באנגלית: St Paul's Cathedral), הנמצאת על גבעת לודגייט במרכז הסיטי של לונדון, היא מקום מושבו של הבישוף של לונדון.

המבנה הנוכחי של הקתדרלה הוקם במאה ה-17, והיא הקתדרלה הרביעית באותו מקום. בניית הקתדרלה החלה בשנת 1675 והעבודות הסתיימו ב-20 באוקטובר 1708, יום הולדתו ה-76 של האדריכל, סר כריסטופר רן. המבנה בנוי בסגנון רנסאנס או בארוק מאוחר. שילוב זה של שני הסגנונות מופיע בכנסיות רבות שבנה כריסטופר רן, וכיום נקרא סגנון "רן-נסנס". כיפתה הגדולה של הכנסייה נבנתה בהשראת בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. גובהה 108 מטרים, והיא אחד המבנים הגבוהים בלונדון.

בגובה 30 מטרים ו-259 מדרגות מקומת המבוא נמצאת "גלריית הלחישות", הנקראת כך בשל ההדים הנוצרים בה כשאנשים מדברים: בשל צורתה המעגלית של הגלריה, כשאדם מדבר במרחק כמה עשרות מטרים הוא נשמע כאילו הוא עומד מטרים ספורים בלבד מהמאזין.

119 מדרגות מעל גלריית הלחישות, בגובה 53 מטרים נמצאת "גלריית האבן", הממוקמת באותו מפלס בו מתחילה הכיפה. 152 מדרגות תלולות מעל גלריית האבן נמצאת "הגלריה המוזהבת". כאשר נמצאים בראש הכיפה אפשר להתבונן מטה דרך חלון זעיר ברצפה מגובה של 85 מטרים ישירות לתוך הקתדרלה.

עוגב הכנסייה נבנה בשנת 1694 והוא השלישי בגודלו בבריטניה. לעוגב 7,189 צינורות.

בקריפטה (המרתף) של הכנסייה מוזיאון מוצגים אוצרות הכנסייה, קברו של כריסטופר רן, קברו של אדמירל הוריישו נלסון ושל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וכן מצויים לוחות זיכרון רבים ובהם לוח זיכרון לחיילי צבא הוד מלכותו שנהרגו בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה.

תזמורת

תזמורת היא הרכב מוזיקלי כֵּלי גדול. התזמורת מחולקת לסקציות שונות, לפי סוגי כלי הנגינה המנגנים בה. השמות תזמורת סימפונית ותזמורת פילהרמונית נרדפים ומשמשים שניהם לתיאור תזמורת קלאסית בגודל מלא, בה שישים נגנים ויותר. מספר הנגנים משתנה בהתאם ליצירות המנוגנות, ועשוי להגיע ליותר ממאה. השם תזמורת סינפונייטה משמש לחלופין להתייחסות לתזמורת סימפונית קטנה ולתזמורת המורכבת רק מכלי קשת. תזמורת קאמרית היא תזמורת קטנה בה מנגן בדרך כלל נגן אחד בכל כלי. סוג נוסף של תזמורת קאמרית משתמש בכלים אותנטיים לביצועים תקופתיים של יצירות מתקופת הרנסאנס או הבארוק. מחוץ למסורת הקלאסית ניתן למצוא סוגים אחרים של תזמורות: תזמורת מארש, המנגנת בצעידה, ובה כלי נשיפה והקשה; תזמורת ביג בנד, המנגנת ג'אז, ובה כלי נשיפה וחטיבת קצב; ותזמורות עממיות שונות, כמו תזמורת כלי מיתר ערבית או תזמורת כלי נשיפה מזרח אירופאית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.