אתוס

אתוסיוונית: ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.

אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו, הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה, כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהיתוו משתתפי האירוע המקורי.

אתוס של קבוצת התייחסות כלשהי כולל בתוכו את הרעיונות והערכים היסודיים המשותפים, המחברים בין הפרטים הנכללים באותה קבוצה. האתוס הקבוצתי הוא גורם מניע ומדרבן ראשון במעלה ביצירת לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופית לקידום מוסר ורעיונות ומנהגים הייחודיים לקבוצה.

אתוס של קבוצה מסוימת יכול להשתנות במשך הזמן כתוצאה מקבלה והפנמה של רעיונות חדשים בתהליך חינוכי טבעי ומתמשך, אך גם כתוצאה מהפעלת כוח ובתהליך של כפייה באמצעים פיזיים או סוציולוגיים.

דוגמאות

רטוריקה

ברטוריקה האריסטוטלית, אתוס הוא אחת הדרכים לשכנוע קהל מאזינים על ידי נואם (השתיים האחרות הן לוגוס ופאתוס) ומהווה מרכיב של טיעון.
אריסטו טוען כי על הנואם ליצור מימד של אתוס (בלשון המודרנית "אמינות"), מייד בתחילת דבריו באמצעות מה שמכונה על ידו "כשירות מוסרית". הוא מרחיב את המונח כך שיכלול בתוכו גם מומחיות וידע המיוחסים לנואם, וטוען כי האתוס מוגבל (בלשון מודרנית-רמת האמינות) רק על ידי הדובר עצמו.
לדעת אריסטו, האתוס אינו מיוחס לדובר אלא לקהל המאזינים אשר הוא הקובע אם נעשה בו שימוש ומתייחס לתוכן הדברים בהתאם.

לדעת אחרים כגון הפילוסוף איסוקרטס (Isocrates), האתוס של נואם מושפע מתפיסה כוללת של דמותו על ידי קהל השומעים והוא מתבסס על היכרותם הקודמת עם ההיסטוריה שלו ודעותיו עוד בטרם החל לשאת את דבריו.

אריסטו מצביע על שלוש דרכים לביסוסו של אתוס:

  1. פרונסיס (φρόνησις) - כישורים מעשיים, ידע נרכש.
  2. ארטה (ἀρετή) - כישורים מולדים, מתת אל.
  3. אונויה (eunoia) - רצון טוב כלפי קהל המאזינים.

בשלושה מקרים יכולה להתחולל פגיעה באתוס:

  1. לדובר יש עניין אישי גלוי בנושא ובתוצאות של דבריו.
  2. לדובר יש מניע נסתר בנושא ובתוצאות של דבריו.
  3. הדובר מגלה חוסר ידע או חוסר עניין בתחום עליו הוא מדבר.

כל אחד משלושת המניעים הללו מהווה פנייה למניעים אישיים ולכן אינו רלוונטי ליצירת אתוס.

ביקורת

חוקרת הכתיבה והרטוריקה נדרה ריינולדס (Nedra Reynolds) טוענת כי האתוס, כמו סובייקטיביות פוסט מודרנית, עובר שינויים לאורך הזמן אך משקף את השורשים העמוקים המשותפים בחברה. טענה זו עומדת בניגוד לטענה כי ניתן לזייף או לבצע מניפולציה של האתוס מכיוון שהערכים החברתיים והתרבותיים המשותפים נטבעים בבני האדם מילדותם ואינם ניתנים לשינוי.

החוקר ג'ון אודו (John Oddo) מצביע על העובדה כי אתוס הוא מושג המתהווה מתוך תהליכים חברתיים ולא יכול להיווצר על ידי אדם אחד. יחד עם זאת, בעידן התקשורת ההמונית נעשים ניסיונות ליצירת אתוס על ידי כותבים ועיתונאים המפיצים את משנתם באופן נרחב באמצעות התקשורת המודרנית, אך אינם משקפים את מהותו הקלאסית של המונח.

אחרי עשרים שנה

אחרי עשרים שנה (בצרפתית: Vingt ans après) או ארבעת המוסקטרים הוא רומן מאת אלכסנדר דיומא האב, שהופיע לראשונה כרומן בהמשכים מינואר ועד אוגוסט 1845. ספר זה, הנקרא גם מקץ עשרים שנה והמהווה חלק מרומנסות ד'ארטניאן, הוא המשכו של שלושת המוסקטרים וקודם להוויקונט דה בראז'לון (הכולל את תת-העלילה, האיש במסכת הברזל).

הרומן עוקב אחר אירועים בצרפת במהלך הפרונד, בתקופת שלטונו המוקדמת של לואי הארבעה עשר, שעלה לכס המלכות בגיל חמש, ובאנגליה לקראת סוף מלחמת האזרחים האנגלית עד ניצחונו של אוליבר קרומוול והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון. באמצעות מילותיהן של הדמויות הראשיות, במיוחד אתוס, מובעת צידודו של דיומא במלוכה באופן כללי, כאשר הטקסט לעיתים קרובות משבח את הרעיון של טוב לב של המלוכה. המוסקטרים שלו הם נועזים וצודקים במאמציהם להגן על לואי הארבעה עשר הצעיר וצ'ארלס הראשון מתוקפיהם.

אתוס (חיפה)

אתוס - החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה בע"מ היא חברה עירונית בבעלות עיריית חיפה.

בחברה כ-230 עובדים קבועים ועוד כ-200 עובדים זמניים ותקציבה השנתי כ67 מיליון ש"ח. לחברה מועצת מנהלים (דירקטוריון)אשר בראשו מכהן יעקב פינגולד חבר מועצת העיר חיפה, בה מכהנים נציגי ציבור, חברי מועצת העיר ומנהלים בכירים בעירייה.

החברה מנוהלת ע״י עו״ד יגאל זאבי אשר משמש כמנכ״ל החברה מאז שנת 2017.

המוסקטרים

המוסקטרים (באנגלית: The Musketeers) הוא שמה של סדרת טלוויזיה, דרמה היסטורית מבית היוצר של רשת BBC, המבוססת על דמויות מספרו של אלכסנדר דיומא "שלושת המוסקטרים". הפרק הראשון שודר לראשונה בבריטניה ב-19 בינואר 2014.

בסדרה מככבים לוק פסקואלינו (ד'ארטניאן), טום בורק (אתוס), סנטיאגו קבררה (אראמיס), הווארד צ'ארלס (פורתוס), מיימי מק'קוי (מיליידי דה-וינטר), טמלה קארי (קונסטנט בונסיו), בו פוראז' (אדון בונסיו), ריאן גייג' (המלך לואי השלושה עשר), אלכסנדרה דאולינג (המלכה אן), הוגו ספיר (קפטן טרוויל), פיטר קפלדי (הקרדינל רישלייה, שיחק רק בעונה הראשונה), והרוזן רושפור (מארק וורן, שיחק רק בעונה השנייה). עשרת פרקי העונה הראשונה שודרו מינואר ועד מרץ 2014. הסדרה הופקה על ידי ג'סיקה פופ ואדריאן הודג'ס. מרבית הצילומים נערכו באתרי צילום בפראג. בפברואר 2014 הוזמנה עונה שנייה, שעלתה לשידור בינואר 2015. בנובמבר 2015 סיימו לצלם את העונה השלישית והאחרונה, אשר יצאה במרץ 2016.

הר אתוס

הר אָתוֹס (יוונית Όρος Άθως; טורקית Aynoroz) הוא הר וחצי אי במקדוניה שבצפון יוון, המכונה גם "ההר הקדוש" (Άγιον Όρος, "אַיוֹן אורוס"). בעת העתיקה נקרא המקום "אקטי" (Ακτή). במפת המחוזות המנהליים של יוון שמו "מדינת המנזרים האוטונומית של ההר הקדוש" (Αυτόνομη Μοναστική Πολιτεία Αγίου Όρους).

המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית. קיימים בו 20 מנזרים נוצריים יווניים אורתודוקסיים והוא מהווה מעין מדינת מנזרים אוטונומית ששטחה 335.63 קילומטר רבוע. למדינה ממשל עצמי בתוך יוון. אף על פי ששמה הרשמי, המדינה הנזירית בהר אתוס איננה מהווה מדינה במובן המקובל של המושג, אלא יחידה מנהלית שלטונית אוטונומית בחצי האי, ובכך היא הישות המדינית הנזירית העתיקה ביותר שעדיין קיימת. בירתה של מדינת המנזרים היא העיר קָארְיֶיס (Καρυές). מבחינה כנסייתית-מנהלתית ורוחנית, כפוף הר אתוס לסמכותו הישירה של פטריארך קונסטנטינופול.

בשנת 2001 עמד מספר תושבי הר אתוס על 2,262 נפש, לאחר שהחל להתאושש בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 בתום תקופה ארוכה של שקיעה. לשם השוואה, בשנת 1903 מנתה אוכלוסיית הר אתוס 7,432 נפש וב-1917 התגוררו בו כ-10,500 איש.

אחד המאפיינים הידועים ביותר של המדינה הנזירית בהר אתוס הוא שהכניסה אליה אסורה לנשים ולכל בעל חיים ממין נקבה.

התאבדות

התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.

הערכות מדברות על כמיליון בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב אוכלוסיית העולם כולו, יותר מאשר במלחמות ומקרי רצח. אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3 ויותר) בקרב גברים לעומת נשים על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור גבוה במיוחד בקרב מתבגרים וצעירים עד גיל 35. נהוג למדוד את המתאבדים בכמות לכל 100,000 אנשים. בעולם כולו הממוצע עומד על כ-16, כאשר הראשונה בטבלה העולמית היא גרינלנד עם כ-83. בפער ניכר במקום השני, ליטא עם כ-36, ואילו בכמה מדינות כמו אנטיגואה וברבודה, נפאל והאיטי השיעור הוא אפסי (פחות מ-0.1).

ההתאבדות נתפסת כמעשה קיצוני ביותר ברוב רובן של החברות האנושיות, ואסורה באיסור חמור מאוד ולעיתים גם החמור ביותר בדתות המונותיאיסטיות וכן בבודהיזם וההינדואיזם.

כלקידיקי

כלקידיקי (ביוונית: Χαλκιδική, ביוונית עתיקה נהגה כַלקִידִיקֵה; בלטינית: Chalcidice) הוא חצי אי בצפון יוון המשתרע על שטח של 2,918 קמ"ר מזרחית לסלוניקי השוכנת בחלקה בתחומו. מבחינה מנהלית שייך רובו של חצי האי ליחידה האזורית כלקידיקי של מחוז מרכז מקדוניה, ואילו חלקו הדרום מזרחי שייך למדינה האוטונומית הנזירית של הר אתוס, ששטחה 335.63 קמ"ר.

אריסטו נולד בכלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס.

מחוזות יוון

מחוזות יוון (ביוונית: περιφέρειες; בתרגום מילולי: פריפריות) הם הרמה הראשונה של החלוקה המנהלית של יוון. קיימים 13 מחוזות שונים, כאשר תשעה מהם מתפרסים על יוון היבשתית, בחצי האי הבלקני ובחצי האי פלופונסוס, וארבעה על איי יוון (שניים באיי הים האגאי, אחד בכרתים ואחד באיים היוניים). 13 המחוזות מתחלקים כיום ל-74 יחידות אזוריות. היחידות האזוריות החליפו חלוקה מוקדמת יותר ל-51 נפות, חלוקה שהייתה נהוגה עד לשנת 2011.

מטאורה

מטאורה (יוונית Μετέωρα, מילולית: "אמצע השמיים") הוא מקבץ מנזרים אורתודוקסיים השוכן בנומוס טריקלה (Τρίκαλα) שבמחוז תסליה במרכז יוון. מנזרי מטאורה ראשיתם בתקופה הביזנטית המאוחרת וחלקם המשיכו להתקיים עד לימינו. במטאורה כשישים עמודי סלע תלולים, אשר על גביהם נבנו במהלך ימי הביניים מנזרים מבודדים הנראים כתלויים באמצע השמיים. המנזרים נמנים עם הגדולים והחשובים ביוון, שניים רק להר אתוס. בזכות תופעות הטבע המרהיבות והנדירות והתרבות הייחודית של מטאורה, הוא הוכרז בשנת 1988 כאתר מורשת עולמית.

ממלכת גאורגיה

ממלכת גאורגיה (בגאורגית: საქართველოს სამეფო; סַכָּרְתווֵלוֹס סַאמֶפּוֹ) הייתה ממלכה גאורגית מימי הביניים שנוסדה בשנת 1008 לערך והגיעה לשגשוגה הפוליטי והכלכלי בתקופת שלטונם של דוד הבנאי ותמר המלכה במאות ה-11 עד ה-13. הממלכה הגאורגית הייתה ממלכה כלל-קווקזית שהשתרעה בשיאה מצפון הקווקז שבמזרח אירופה ועד לחלקים הצפוניים של איראן ואסיה הקטנה, והייתה ממלכה בולטת בנצרות המזרחית, שאף תמכה בנכסים דתיים במקומות קדושים כמו מנזר המצלבה בירושלים ומנזר איווירון בהר אתוס. ממלכה זו הייתה המבשר ההיסטורי העיקרי של גאורגיה של ימינו.

על פי אחת הסברות הסיבה להתקיימותה של הממלכה בצד האימפריות הגדולות של אותם הימים נעוצה בעובדת היות הקווקז קשה לכיבוש, זניח מבחינת כלכלית ולא נוח לשליטה. בתחילת המאה האחת עשרה השתלטו הסלג'וקים על מרכז אסיה. מאזור טורקמניסטן של היום הם נעו לכיבוש המערב, אלא שבתנועתם מערבה הם עברו מדרום לקווקז, שהוא אזור מדברי, המשופע בערבות ונאות מדבר. בדרכם לכיבוש האימפריה הביזנטית הם כבשו בקלות את ארמניה.

מקדוניה היוונית

מקדוניה היוונית (יוונית Μακεδονία) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בצפון יוון וחלקו הדרומי של אזור מקדוניה המשתרע כיום בנוסף ליוון, גם בבולגריה, ברפובליקה של מקדוניה הצפונית, באלבניה ובסרביה. מקדוניה היוונית משתרעת 52.4% משטחו של אזור מקדוניה ומתגוררים בה 52.9% מסך אוכלוסייתו.

שטחה של מקדוניה היוונית הוא 34,231 קמ"ר, והיא חבל הארץ השני בגודלו ביוון מבחינת אוכלוסייתו, שמנתה בשנת 2001 2,492,232 איש. באופן לא רשמי נהוג להתייחס אל מקדוניה היוונית יחד עם תראקיה ותסליה כאל "צפון יוון".

מרכז מקדוניה

מרכז מקדוניה הוא אזור מנהלתי שמהווה אחד מ-13 המחוזות של יוון. המחוז ממוקם במרכז חבל מקדוניה היוונית בצפון מזרח יוון מצפון לים האגאי, ומכיל בתחומיו את חצי האי כלקידיקי.

מרכז מקדוניה מחולק לחמש יחידות האזוריות: כלקידיקי, אימאתיה, קילקיס, פלה, פיאריה, סרה, סלוניקי. בנוסף, קיים בתחומו המחוז האוטונומי של הר אתוס, המהווה מדינת מנזרים בעלת שלטון עצמי.

נאום

נאוּם הוא העברת מסר לקבוצה של שומעים, באמצעות דברים הנישאים באוזניהם על ידי הנואם. תורת הנאום קרויה רטוריקה.

עיט דו-ראשי

עיט דו-ראשי הוא סמל קדום של עיט בעל שני ראשים הפונים לכיוונים מנוגדים, המופיע בסמלי מדינות רבות בעבר וגם בהווה.

העדות המוקדמת ביותר לסמל זה התגלתה בחפירות ארכאולוגיות של התרבות החתית באסיה הקטנה (המאה ה-20 לפנה"ס - המאה ה-13 לפנה"ס).

כעבור שנים אומץ סמל זה על ידי אימפריות ומדינות שונות באירופה ובאסיה בתקופות שונות:

העיט הדו-ראשי נותר עד היום בסמליהן של חמש מדינות, ועד 2007 הופיע בסמל של ישות מדינית נוספת:

רוסיה

אלבניה

סרביה

מונטנגרו

ארמניה - בנוסף לעיט בעל ראש אחד, מופיע סמל מוקטן של עיט דו-ראשי

רפובליקה סרפסקה (ישות מדינית בתוך בוסניה והרצגובינה החל מ-1992) - בסמל שהיה נהוג בשנים 1992–2007הוא גם הסמל של הנצרות היוונית-האורתודוקסית ושל הישות האוטונומית הר אתוס, וכן של ערים וחבלי ארץ שונים באירופה.

"עוף" זה לא נחשב בעבר, וגם לא נחשב כיום - לעוף לאומי באף מדינה.

בארבע מדינות נוספות, הנמצאות בשטחים של אותן אימפריות קדומות, הסמל כיום הוא עיט בעל ראש אחד (עיט הרייך): גרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה. בשלוש הראשונות, העיט נחשב כיום לציפור לאומית.

פאתוס

פָּאתוֹס (ביוונית: πάθος - "סבל" או "חוויה רגשית") היא פנייה רטורית לרגשות הקהל. פאתוס היא אחת משלוש שיטות השכנוע, לצד "אתוס" ו"לוגוס" עליהן מדבר הפילוסוף היווני אריסטו בחיבורו "על הרטוריקה".

אריסטו ציין שלוש אפשרויות של שימוש בפאתוס:

במטפורה, סיפור, או סדרת שאלות מעוררות סקרנות.

באמצעות הגשה רגשנית או ריבוי מרכיבים רגשניים בתוך הנאום.

בסיום נאום או דברים, שם להצגה רוויית פאתוס יש השפעה חזקה במיוחד.השימוש בפאתוס ככלי רטורי מכוון לשנות את דעתו של קהל המאזינים או הצופים באמצעות הצגת דברים רגשנית, במיוחד תוך פנייה לרגשות הצער או הרחמים של הקהל, ניסיון לעורר תחושות של אהדה, חמלה וצער אצל המאזינים. לעיתים קרובות, מלווים טיעונים כאלו גם בהגשה רגשנית של דברים על ידי הדובר.

פרתנון

הפרתנון הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה והוא נחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם.

הפרתנון נבנה באמצע המאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמת פרס-יוון. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", ושמו הפופולרי נגזר מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס".

הפרתנון נבנה במקום בו ניצב מקדש קודם שנהרס על ידי הפרסים. מלבד היותו מקדש, שימש הפרתנון כבית אוצר, ומשנת 454 לפנה"ס נשמר בו האוצר של הליגה האטית-דלית, גוף פוליטי שמאוחר יותר הפך לאימפריה האתונאית. במאה ה-6 לספירה הוסב המבנה לכנסייה נוצרית, ובמאה ה-14 הוסב למסגד, לאחר שיוון נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הסבתו ממקדש פגאני לכנסייה ומאוחר יותר למסגד סייעו לשימורו והישארותו שלם עד המאה ה-17. המבנה חרב חלקית בשנת 1687 לאחר התפוצצות מחסן תחמושת שנפגע מפגז במלחמה בין ונציה והעות'מאנים. במאה ה-19 נלקחו חלק מעיטוריו, לרבות האפריז המפואר שלו (הנודע כשיש אלגין), על ידי תומאס ברוס, הרוזן מאלגין ושגריר בריטניה לאימפריה העות'מאנית, והובאו לאנגליה. בשנת 1975 החל תהליך שחזור ושימור המבנה על ידי משרד התרבות היווני אשר נמשך עד היום.

על אף שכיום הפרתנון הרוס בחלקו הגדול, ניתן להתרשם מגדולתו ומיופיו. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו, נחשב הפרתנון לסמל של הדמוקרטיה האתונאית ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה.

הפרתנון, כחלק מהאקרופוליס של אתונה, הוכרז בשנת 1987 כאתר מורשת עולמית.

צוענים

צוענים או בני רומה - אחד המיעוטים האתניים הגדולים באירופה.

צוענים הם עם נוודים הנפוץ בעיקר באירופה, שמוצאו בתת היבשת ההודית. בני עם זה מכונים גם בשמות "רומים", "רומאנים", "סינטי" "ציגנר" ועוד. השם רום, המועדף עליהם, משמעו בשפתם: גבר, בעל בית. חוקר תולדות הצוענים הבריטי Angus McKay Fraser מצא שבשפה הפרסית המילה דום ובשפה הארמנית המילה לום, הן בעלות משמעות זהה.

מקור הצוענים נקבע לצפון הודו. השושלת הע'זנווית פלשה להודו בראשית האלף השני ומשערים, שמסיבה זו עזבו הצוענים את מולדתם ויצאו לנדודים. בכתב יד של נזיר גאורגיאני בהר אתוס מוזכר שבשנת 1054 הגיעו לקונסטנטינופול הרבה athinganoi (άσίγγανοι), שהיו ידועים כקוראי עתידות ומכשפים.

הצוענים, שהתמחו בעבודות מתכת, הובאו כנראה לאירופה על ידי צבאות טטרים החל מהמאה ה-14 לספירה. תפקיד הצוענים היה במתן שירותים לצבא הטאטארי, אולם לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. הצוענים בלטו בסביבתם באורח חייהם הנוודי, בגוון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. הבדלים אלה שימשו פעמים רבות כסיבה ליחס העוין ולעיתים אף גזעני כלפיהם, שכלל צווי גירוש רבים. עוינות זו הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, בה השמידו הנאצים מאות אלפי צוענים. בימינו חלק לא מבוטל מן הצוענים התיישבו במקומות קבע וחלקם אף התבוללו בעמים שבקרבם חיו. ההערכות בדבר אוכלוסיית הצוענים בעולם כיום נעות בין 5 ל-11 מיליון בני אדם.

שפתם של הצוענים, שפת הרומאני, עדיין שגורה בפי חלק גדול מהם (כ-2.5 מיליון בני אדם דוברים את השפה), הרומאני שייכת לענף ההודי-ארי של קבוצת השפות ההודו-איראניות ממשפחת השפות ההודו-אירופיות.

קרחון סקילה (אנטארקטיקה)

קרחון סקילה (באנגלית: Scylla Glacier) הוא קרחון גדול בהרי הנסיך צ'ארלס באדמת מק. רוברטסון שבאנטארקטיקה.

הקרחון, הזורם לכיוון מזרח, מפריד בין רכס אתוס (שמצפון לקרחון) לבין רכס פורתוס (שמדרום לקרחון). הקרחון מנקז את שני הרכסים.

הקרחון מגיע לגובה של 1,487 מטרים מעל פני הים.

רפובליקה

רֶפּוּבְּלִיקָה (בלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר).

לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).

בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.

הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו.

סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר בעולם, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה - התקפה עד עצם היום הזה - נכתבה ב-1600. המהפכה הצרפתית ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

שלושת המוסקטרים

שלושת המוסקטרים (בצרפתית: "Les Trois Mousquetaires") הוא רומן הרפתקאות קלאסי מאת אלכסנדר דיומא האב. ספר זה הוא הראשון בטרילוגיה הנקראת גם רומנסות ד'ארטניאן. שמו של הספר מבוסס על עיסוקם של שלושה מתוך ארבעת גיבוריו הראשיים: שלושה מוסקטרים: אתוס, פורתוס ואראמיס. הספר גם נתפרסם בזכות המוטו של ארבעת גיבוריו הראשיים:

הספר ראה אור לראשונה במגזין הספרותי הצרפתי: "Le Siècle" כסיפור בהמשכים בין החודשים מרץ ויולי של שנת 1844.

הרומן מתרחש בצרפת מלאת התככים והבגידות של ראשית המאה ה-17, בה מולך לואי ה-13 חלש האופי, בעוד השליט בפועל הוא החשמן רישלייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.