אשת יפת תואר

אשת יפת תואר הוא מונח הלכתי לאישה מאויבי ישראל שנלקחה בשבי בעת מלחמה וחייל מישראל חושק בה. התורה מצווה על שורה של תנאים ומגבלות לפני שיוכל הלוחם לממש את רצונו. מצוות אלו נועדו בין היתר להגן על האישה ולעדן את יחסם של הלוחמים כלפי נשות האויב, שלרוב היה כרוך בתקיפה מינית ואפילו אונס בעת העתיקה.

אשת יפת תואר
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, י'-י"ד
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'-דף כ"ב, עמוד א'
משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רכ"א, לאו רס"ג, לאו רס"ד
ספר החינוך, מצווה תקל"ב, מצווה תקל"ג, מצווה תקל"ד

מקור המצוות

מקור הלכות אשת יפת תואר בספר דברים, פרק כ"א, פרשת כי תצא, המפרטת הלכות שונות בזמן מלחמה. המקרא מקבל כמצב נתון את האפשרות שלוחם יהודי נתקל באישה בשבייה ומעוניין לשכב עימה, דבר שהיה מקובל במלחמות בתקופת המקרא. בתגובה מציבה התורה תנאים ברורים:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לפי משנה תורה של הרמב"ם[1] ישנה מצוות עשה אחת בהקשר של אשת יפת תואר והיא להתנהג איתה על פי הכללים שכתובים בפסוקים.

  • מצווה רכ"א - לעשות ליפת תואר ככתוב, שנאמר "וראית בשביה" (דברים, כ"א, י"א). המקרא מחייב תקופת צינון של חודש, בו היו מאפשרים לאישה להתאבל על בית הוריה ולהסתגל למצב החדש. בין התנאים המוטלים על השובה, בטרם יוכל לקחת את יפת-התואר לאישה, חובה עליו לאפשר לה לבכות את ביתה ואת הוריה, מהם נאלצה להיפרד, וייתכן אף שהומתו בידי העומד להיות בעלה.

ושתי מצוות לא תעשה:

  • מצווה רס"ג - שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה בכסף" (דברים, כ"א, י"ד)
  • מצווה רס"ד - שלא לכבוש (כלומר לשעבד) אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים, כ"א, י"ד)

טעמי המצוות

הלכות אשת יפת תואר חריגות ביותר מכיוון שהן מתירות אפילו לכהן זנות עם גויה, ולכמה דעות אף אונס לאחר גיורה של האישה[2]. חז"ל טענו בהקשר זה: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע – מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'). כלומר, לשיטתם מדובר בתופעה מגונה שיש להסדירה בדרך של היתר, וכך יהיה ניתן לפקח עליה ולמנוע תקלות שעלולות להתרחש אם לא תוסדר.

ספר החינוך טוען כי על הלוחם לעכב את דחפיו המיניים האפשריים, "ועל כן סָתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וציווה לגלח ראשה, כדי לאבד תואר שערותיה הנאוות, ולגדל ציפורניה כדי לנוול תואר ידיה, ושֶירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה... והכל - כדי להמאיסה בעיניו. שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בניוולה" (ספר החינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקל"ב) אם הלוחם מאס בה, אסור לו להפוך אותה לשפחה, והוא נדרש לשחררה. אסור לו לסחור בה ולמכור אותה לאחר.

פירוש נוסף ומקובל פחות למעשיה של יפת התואר מביא ר' אברהם בן עזרא בפירושו על התורה. לפי פירושו מעשיה של אשת יפת תואר בביתו של השובה אינם כדי להתגנות עליו אלא להכין את עצמה לחתונה עם בעלה לעתיד כבת ישראל. האבן עזרא מציין שהמילה "ועשתה" בפסוק י"ב "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" משמעו תיקון - "ותיקונה לכרות העודף" מעין מניקור. וכן הסרת שמלת השביה נועדה על מנת ללבוש בגדים נקיים ולא כאלו שהתלכלכו בשדה בקרב.

גדרי המצוות

במסכת קידושין בתלמוד נקבעו הלכות שונות: שאשת יפת תואר איננה חייבת להיות יפה באופן אובייקטיבי; אסור לקחת יותר מאישה אחת; אסור ללחוץ אותה במלחמה ולהפחיד אותה, או לשכב עימה במקום שאינו פנוי.

לגבי ביאה ראשונה ישנם 3 שיטות עיקריות: לדעת רש"י אסור לו לבוא עליה במלחמה אפילו ביאה ראשונה, אלא רק לאחר התהליך של גילוח, צפרניים וגיור אחר חודש. ולדעת התוספות[3] מותרת לו ביאה ראשונה בעת המלחמה, וביאה שנייה כשהיא גיורת ובביתו. והשיטה השלישית היא שיטת ביניים, לדעת הרמב"ם[4] מותר לו לבוא עליה רק פעם אחת אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה בשטח המלחמה אלא יכניסה לביתו, שזהו מעין תהליך נישואין של בני נח, וביאה שנייה מותרת לאחר שישאנה.

בגמר החודש, מותר ללוחם לשאת את השבויה לאישה רק אם תסכים להתגייר; כל עוד לא התגיירה היא נשארת במעמדה במשך שנים עשר חודש, ובהם אין לפגוע בה אף שהיא עודנה דבקה בעבודה זרה. לאחר מכן, היא נדרשת לקבל את שבע מצוות בני נח ויש לשחררה.

הסוגיה המוסרית

הגמרא מסתייגת מאשת יפת תואר ודורשת את הקשר הפרשיות, לכך שמי שלוקח אשת יפת תואר, היא לבסוף הופכת עליו שנואה, ונולד לו בן סורר ומורה.[5] על פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו והיה למעשה בן סורר ומורה, היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שדוד חמד במלחמותיו. חז"ל גם סוברים שתמר הייתה בת של אשת יפת תואר ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון, כפי שהיא מבטיחה לו, מכיוון שהייתה בתו של דוד עוד בשלב שאמה הייתה גויה, ולכן לא התייחסה אליו. רב יהודה בשם רב מבקר את דוד וטוען שהיו לו לא פחות מארבע מאות בני יפות תואר (קידושין ע"ו ע"ב).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
  2. ^ ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך כה, ערך יפת תואר (טור נא-נב).
  3. ^ מסכת קידושין, דף כ"ב ע"א, ד"ה שלא ילחצנה
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז
אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

אלימות נגד נשים

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית או אלימות כלכלית כלפי נשים. קיימות תאוריות הטוענות שהסיבה לתופעה זו נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.

אנטישמיות מודרנית

אנטישמיות היא מושג שנקבע בשנת 1879 על ידי המשכיל הגרמני וילהלם מאר. אף שיש במושג זה כדי להצביע על הגזע השמי כולו, הרי שהשימוש שנעשה בו היה נגד היהודים. האנטישמיות, שנאת העם היהודי, התקיימה מדורי דורות, דבר שהביא להיבדלות חברתית ותרבותית של היהודים מיתר העמים.

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא כוונה בעיקר נגד היהודים, ולא נגד היהדות. במילים אחרות, השנאה לדת הפכה שנאה לעם.

אנטישמיות מודרנית היא אנטישמיות הקיימת מהמאה ה-18 ועד לימינו אנו. האנטישמיות המודרנית, שהתפתחה באירופה ומשם חלחלה לכל העולם שונה מהאנטישמיות המסורתית בסיבותיה, מטרותיה ואופיה, והיא מתבססת על שיטות מודרניות (מדע, תקשורת המונים, פוליטיקה מפלגתית וכו').

האנטישמיות המודרנית הגיעה לשיאה בתקופת השואה, בה נרצחו מיליוני יהודים בשל יהדותם.

גיור

גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות" כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעיתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

הלכות מלחמה

הלכות מלחמה הוא התחום ההלכתי שעוסק בהתנהגות הראויה בשעת מלחמה, בהלכות ייחודיות לצבא, החל במי מחויב לצאת למלחמה, איך להתנהג עם העיר הנכבשת, וכלה בדינים מיוחדים לחיילי הצבא והתנהגותם במלחמה.

בשל אובדן העצמאות היהודית לאחר חורבן בית שני, התמעט העיסוק בהלכות הצבא, ובשל כך היקף הדיונים ההלכתיים בשאלות הצבא הוא מצומצם ביותר, ואף אין מסכת על כך במשנה. גם בתלמוד הדיונים מצומצמים, ומפוזרים במקומות שונים. כך, למשל, לומדת הגמרא בחולין שהותר לבני ישראל בשעת כיבוש הארץ לאכול אפילו קדלי חזיר.

ההלכה הקדומה ביותר הידועה לנו בספרות בית שני היא האיסור או ההיתר למלחמה בשבת[דרוש מקור]. בשל העניין שעורר הנושא, אנו מוצאים מקורות רבים שדנים בו – הן מקורות יהודיים והן מקורות חוץ-יהודיים.

חידוש

חידוש הוא מצווה או הלכה בתורה, שחלק מכלליהן ויסודותיהן אינו לפי הכללים ההלכתיים הרגילים, ולכן לא ניתן לקבוע את כלליהן האחרים לפי הכללים הסטנדרטיים הרגילים, ואף לא ניתן להסיק מכלליהן והלכותיהן למצוות אחרות.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מעמד האישה ביהדות

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.

עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ולא התמודדו על מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים ברוב הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים, בעיקר בזרמים הלא-אורתודוקסיים.

מעשה אמנון ותמר

מעשה אמנון ותמר הוא סיפור מקראי (בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'-ל"ז) המהווה סיפור המשך למעשה דוד ובת שבע, ומוצג במקרא כעונש הראשון שקבל דוד על חטאו. אמנון, בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, התאהב באחותו תמר (בת מעכה בת תלמי מלך גשור), שהייתה אשה יפה. בעצת יונדב בן שמעה, בן דודו, עשה עצמו כחולה, וכשבא דוד לבקרו, בקש שאחותו תמר תבוא לחדרו ותכין לו לביבות בפניו כדי לעורר תאבונו. כאשר הגיעה תמר לחדרו והכינה לפניו את הלביבות, סירב אמנון לאכול עד שכל עבדי המלך הנוכחים בחדר יצאו, והוא יאכל מידיה.

לאחר שיצאו, ביקש אמנון מתמר שתיכנס אל חדרו ותאכיל אותו שם. כשנכנסה לחדרו, ניסה אמנון לפתות את תמר לשכב עימו, משסירבה, בטענה שאל לו לשכב עימה בדרך זנות אלא להסדיר זאת בנישואים רשמיים המאושרים על ידי אביהם, תפס אמנון באחותו ואנס אותה. לאחר מעשה האונס שנא אמנון את אחותו על שסירבה לשתף עימו פעולה ועל שחרפה את מעשהו, ודרש ממנה לצאת מחדרו, על אף בקשתה שיישאנה לאשה כדי להסתיר קלונה, וכמצוות התורה. משסירבה, הורה לאחד ממשרתיו להוציאה מחדרו ולנעול הדלת לבל תנסה להיכנס.

תמר, שהייתה לבושה כתונת פסים, קרעה את כותנתה, שמה אפר על ראשה (סימני אבלות), וזעקה על העוול שנעשה לה. כאשר שמע זאת אבשלום, אחיה מאב ומאם, הורה לה להשתיק את העניין בתואנה שאמנון הוא אחיה; אולם בלבו זמם לנקום באמנון ולכן היה מעוניין שהנושא יושתק כדי ליצור "שקט תעשייתי" לשם הצלחת פעולת הנקם.

מצוות לא תעשה

מצוות לא תעשה או לאווים הן מצוות התורה שבהן נוסח הציווי המקראי הוא שלילי, כמו: "לא תרצח", "לא תגנוב" וכדומה. זאת לעומת המצוות המנוסחות כציווי חיובי, המכונות "מצוות עשה". על פי המסורת, מתוך תרי"ג (613) המצוות, 365 (שס"ה) הן מצוות לא תעשה, כמספר הימים בשנה השמשית. על פי ההלכה, רבות ממצות הלא-תעשה קשורות בעונשים של מלקות או מיתת בית דין למי שעובר עליהן.

מצוות מינוי מלך

מצוות מינוי מלך היא אחת מתרי"ג המצוות, והוא חיוב על ישראל למנות עליהם מלך ולכבדו.

נשות ניחומים

נשות ניחומים היו נשים וילדות (בנוסף למספר קטן של גברים), שאולצו בכוח להיות שפחות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. המושג "נשות ניחומים" הוא תרגום מקובל של המונח 慰安婦 בשפה היפנית (בתעתיק: אִיאֵנפוֹ) ושל המונח 위안부 בשפה הקוריאנית (בתעתיק: וִיאֵנבּוֹ). המונח איאנפו עצמו הוא לשון נקייה למילה 娼婦 ביפנית (בתעתיק: שׁוֹפוּ), שמשמעותה היא זונה.

ההערכות לגבי מספרן של הנשים שהיו מעורבות בתופעה נעות בין המספר המינימלי של כ-20,000 נשים, לבין המספרים המקסימליים של 360,000 עד 410,000 נשים על פי המקורות הסיניים. המספרים המדויקים שנויים במחלוקת ועדיין נמצאים תחת חקירה. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים, ואף נשים מבורמה, מתאילנד, מווייטנאם, ממלזיה, מטאיוואן (אז שטח כיבוש יפני), מאינדונזיה (אז איי הודו המזרחית ההולנדים), ממזרח טימור (אז טימור הפורטוגלית), ומשטחי כיבוש יפנים אחרים, שימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות. התחנות היו ממוקמות ביפן, בסין, בפיליפינים, באינדונזיה, במלזיה, בתאילנד, בבורמה, בגינאה החדשה, בהונג קונג, במקאו ובהודו-סין הצרפתית. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מהולנד ומאוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה.

על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים, פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות. מרגע שהן "גויסו", נכלאו הנשים בתחנות הניחומים בארצות זרות.

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק י' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק י"ט.

לפי מוני המצוות, פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה.

קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

תלמי מלך גשור

תלמי מלך גשור, מלך בגשור במהלך המאה ה-11 לפנה"ס. הוא ירש את אביו עמיהוד במלוכה ובימיו גשור הפכה למעין מדינת חסות של ממלכת ישראל המאוחדת. אבשלום נכדו קיבל אצלו מקלט מדיני כשברח מדוד אביו לאחר שרצח את אחיו אמנון, ותיכנן שם את מרד אבשלום.

תמר (בת דוד)

תָּמָר, דמות מקראית, מתוארת בספר שמואל (ב' יג) כבתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור וכאחות אבשלום. הייתה ידועה בשל יופיה הרב ובשל סיפור האונס, המתואר במקרא, שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב.

תפיסת קידושין

תפיסת קידושין הוא מושג הלכתי בדיני קידושין, המתייחס לחלות המעשה של הקידושין באשה המתקדשת.

בהלכה, תפיסת קידושין אינה חלה על כל הנשים, אלא יישנם קידושין החלים על נשים שבהן יש תפיסת קידושין ביחס למקדש, וישנן נשים שאין קידושין תופסים בהן כלל, או שהקידושין אינן תופסים ביחס אישים מסוימים המקדשים אותן.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.