אשורים

האשוריםסורית: ܐܬܘܪܝܐ, אָתוּרָיַא) הם קבוצה אתנית דוברת ארמית חדשה (הניב הצפון-המזרחי) בת הדת הנוצרית החיה באזור הסהר הפורה, בעיקר בצפון עיראק, אך גם בדרום-מזרח טורקיה, באזרבייג'ן האיראנית, בכורדיסטן האיראנית (למשל בסַנַנְדַג') ובמזרח סוריה, ובתפוצות שונות באירופה וארצות הברית. מבחינה דתית, הם משתייכים לכמה כנסיות שונות, בהן הכנסייה האשורית והכנסייה הכלדאית הקתולית. המשותף לכולם הוא שימוש בסורית עתיקה כשפת התפילה.

אשורים
Flag of the Assyrians
דגל האשורים
אוכלוסייה
כ-3.3 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
עיראק, טורקיה, סוריה, איראן, לבנון
שפות
ארמית
ערבית
טורקית, פרסית ושפות נוספות
דת
נצרות
קבוצות אתניות קשורות
יהודים, שומרונים, ערבים
SyriacChurch-Mosul
חגיגת פתיחת כנסייה אשורית אורתודוקסית בתחילת המאה ה-20 במוסול בעיראק

היסטוריה

השם אשורים נובע מייחוסם לעם האשורי הקדום, אך לא כולם מקבלים ייחוס זה. חלקם מעדיפים להיקרא כלדאים או "כלדנים" (השם הלועזי לכשדים, על שם הכשדים שהקימו את האימפריה הנאו-בבלית, שנבוכדנצר השני הוא מלכה המפורסם ביותר), ואילו אחרים מעדיפים להיקרא ארמים (על שם שפתם, הארמית-החדשה) או סורים (על שם הכנסייה הסורית). חרף הבדלי השמות, הם רואים בעצמם קבוצה אתנית אחת, בשל ההיסטוריה והשפה המשותפת. בדומה לקופטים במצרים, ה"אשורים", ה"כשדים" ושאר דוברי הנאו-ארמית של ימינו הם צאצאים לתושבים הקדומים, במקרה זה שמיים, שחיו בסהר הפורה - בעיקר בארם נהריים ובשטחי הממלכות הארמיות מימי קדם, לפני הגעת הערבים ושלא התאסלמו. חסידי אשורים בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך, את כתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס. דרך האשורים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים.[1] בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לאחד זהות זו תחת השם "בית נהריין".[2] הבדלי השמות משקפים את ההבדלים אזוריים ובמידה רבה גם את השיוך הכנסייתי: הכלדאים קתולים, האשורים שייכים לכנסייה האשורית ואילו הסורים לכנסייה הסורית.

כמיעוט נוצרי, האשורים נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נהרגו כ-300,000 אשורים. הקהילה האשורית הקטנה שנותרה בדרום-מזרח טורקיה יצאה משם החל משנות ה-70 עם התפתחות הקונפליקט בין הממשל הטורקי לכורדים באזור. כיום חיים באזור זה רק משפחות אשוריות מעטות.

האשורים נרדפו אף בעיראק ובאיראן. לאחרונה, עם נפילת המשטר של סדאם חוסיין בעיראק, גדל חוסר הביטחון של הקהילה האשורית בצפון עיראק, ורבים היגרו למערב. לקהילה האשורית יצוג קטן בפרלמנט העיראקי, בדמות התנועה הדמוקרטית האשורית.

האשורים בעולם

כיום חיים על פי ההערכות למעלה מ-3 מיליון אשורים ברחבי העולם. חלקם בארצות הברית (קהילה גדולה במיוחד, כ-80,000 נפש, חיה בשיקגו). כמו כן, גם באירופה ישנה קהילה גדולה של אשורים, בעיקר בשוודיה, גרמניה ורוסיה. בשוודיה קיימת קבוצת כדורגל של אשורים - Assyriska Föreningen - אשר שיחקה בעבר בליגה הראשונה של שוודיה (All Svenskan). בצרפת קיים ארגון גג לקהילה האשורית-כלדאית.

מספר האשורים לפי מדינות הוא כדלקמן:

באזור מולדתם ההיסטורית
בתפוצה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • "Edward W.Odisho Political and Nationalist Aftermath of the Iraqi Elections january 21,2006 "Zinda Magazine

הערות שוליים

  1. ^ Ferguson, Kitty Pythagoras: His Lives and the Legacy of a Rational Universe Walker Publishing Company, New York, 2008, (page number not available – occurs toward end of Chapter 13, “The Wrap-up of Antiquity”). “It was in the Near and Middle East and North Africa that the old traditions of teaching and learning continued, and where Christian scholars were carefully preserving ancient texts and knowledge of the ancient Greek language.”
  2. ^ לקחים פוליטיים ולאומיים בעקבות הבחירות בעיראק Edward Odisho 2006
  3. ^ World Directory of Minorities and Indigenous Peoples - Turkey : Assyrians
  4. ^ Statement on Assyrians/Syriacs in Turkey/Iraq
  5. ^ פרשן מוצאם האתני של הנוצרים בארץ
15 ביוני

15 ביוני הוא היום ה-166 בשנה, (167 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 199 ימים.

אל-חסכה (מחוז)

מחוז אל-חסכה (בערבית: الحسكة) הוא אחד מ-14 מחוזותיה של סוריה, משתרע בצפון-מזרח סוריה. שטחו של המחוז 23,334 קמ"ר, אוכלוסייתו הוערכה בשנת 2010 בכ-1,477,000 תושבים רובם אשורים וכורדים. המחוז מחולק לארבע נפות ובירתו היא העיר אל-חסכה. חלקו דרום-מזרחי של המחוז גובל עם עיראק וחלקו הצפוני והמערבי גובל עם טורקיה.

במחוז זה נמצא האתר הארכאולוגי תל חלף שבו שכנה העיר העתיקה גוזן שאליו הוגלו תושבי ממלכת ישראל בזמן גלות אשור. אתר נוסף הוא תל ברי שבו התקיימה עיר עתיקה בשם "כחת".

אלונאים

אלונאים (שם מדעי: Fagales) היא סדרה של צמחים בעלי פרחים. הסדרה יורשת את שמה בעברית מהסוג - אלון ובשפות אחרות נקראת על שם הסוג אשור (Fagus).

בסדרה נכללות כיום המשפחות הבאות:

שדריים (Betulaceae), הכוללת את השדר, את האלנוס ואת הלוז

קזואריניים (Casuarinaceae), הכוללת את הקזוארינה

אלוניים (Fagaceae), הכוללת את האלון, את האשור ואת הערמון

אגוזיים (Juglandaceae), הכוללת את המין אגוז מלך והפקאן

מיריקיים (Myricaceae)

אשורים דרומיים (Nothofagus), הכוללת את הסוג אשור דרומי

Ticodendron

ארביל (מחוז)

מחוז ארביל (בערבית: محافظة أربيل) הוא מחוז בעיראק, הוא נמצא בצפון המדינה ונקרא על שם בירתו, ארביל.

ארביל מכסה שטח של 14,428 ק"מ בצפון המדינה, ומספר תושביה נכון לשנת 2003 הוא 1,134,300. רובם כורדים, אך יש גם טורקמנים וערבים. אפשר למצוא גם אשורים בארביל, כיוון ששם הייתה ממלכת חדייב. מ-1974 השטח נמצא תחת אוטונומיה כורדית במסגרת כורדיסטן העיראקית.

באזור זה מצוי גם נפט רב, שתמיד היווה מקור למאבקים בין הכורדים לסדאם חוסיין, אך האומות המאוחדות הגנו, בדרך כלל, על הכורדים.

ארץ ישראל

ארץ ישראל (מכונה לרוב בערבית فلسطين, בתעתיק לעברית: פלסטין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. כיום בשטחי מדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה, ויש המרחיבים את ההגדרה גם לחלקים נוספים הנשלטים כיום על ידי מצרים. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לשטחי פלשתינה א"י המנדטורית, כיום במדינת ישראל.

לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. האזור אוכלס ונשלט בידי עמים רבים, ובהם המצרים הקדמונים, כנענים, עברים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, פרתיים, ערבים-מוסלמיים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים, בריטים, ישראלים, ירדנים, מצריים ופלסטינים. כיום, באזור ארץ ישראל חיים מספר כמעט שווה של יהודים-ישראלים וערבים-מוסלמיים.

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם ויצחק, ולאחר מכן לזרעו של יעקב הקרוי בתנ"ך גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה האזור מקום לסכסוך לאומי, בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. גבולותיה של ישראל מוכרים בינלאומית כקו הירוק. יהודה ושומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אשור דרומי

אשור דרומי (שם מדעי: Nothofagus) הוא סוג יחיד במשפחה אשורים דרומיים של עץ מסדרת האלונאים. האשור הדרומי מקורב לעץ האשור, אך מדובר בשני סוגים שונים.

ישנם כ-35 מינים של אשור דרומי, והם נפוצים בחצי הכדור הדרומי (ומכאן מקור השם): דרום אמריקה (צ'ילה וארגנטינה), אוסטרליה, טסמניה, ניו זילנד, גינאה החדשה, וקלדוניה החדשה. עלי העץ משוננים או משוננים חלקית; חלק ממיני העץ נשירים, ואחרים הם ירוקי-עד. פרי העץ הוא אגוז קטן, שטוח או משולש, הגדל בספלולים המכילים 7-2 אגוזים כל אחד.

הורמוזד רסאם

הורמוזד רסאם (בסורית: ܗܪܡܙܕ ܪܣܐܡ; 1826- 16 בספטמבר 1910) היה ארכאולוג, אשורולוג ודיפלומט בריטי ממוצא אשורי נוצרי. בין תגליותיו החשובות לוחות חרס שהכילו את עלילות גילגמש ואת הכרזת כורש.

הכנסייה האשורית

הכנסייה האשורית, פלג בנצרות, אשר התפלג משאר הכנסייה במאה ה-4 בעקבות המינות הנסטוריאנית.

המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה. חלקים מאזור זה נקראו בעבר גם הסהר הפורה והלבנט.

הערבים, הטורקים, הפרסים, הכורדים והאזרים (למעט האזרים) מרכיבים את הקבוצות האתניות הגדולות באזור לפי גודל אוכלוסייה. מיעוטים ילידים במזרח התיכון הם יהודים, אשורים, ארמים, ברברים (בעיקר מתגוררים בצפון אפריקה), קופטים, דרוזים, לורד, מנדעים ושומרונים.

במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של האי קרים, יוונים, ולבנטינים.

קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, אינדיאנים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים, אפגנים וטורקמנים.

זאכו

זאכו (בערבית: زاخو; בכורדית: Zaxo, زاخو; בארמית חדשה: זאכו, ܙܟܼܘ), היא עיר במחוז דהוכ שבכורדיסטן, בצפון עיראק. זאכו נמצאת סמוך למעבר הגבול העיקרי בין עיראק לטורקיה. אוכלוסייתה מוערכת כיום (2009) ב-300,000 תושבים, ברובם כורדים ונוצרים אשורים.

אתר מפורסם בעיר הוא הגשר העתיק "דלאל" (שלא ידוע באיזו תקופה הוקם) על נהר חבור, יובל של החידקל. נהר זה מזוהה לפי המסורת עם "חבור" התנ"כי - אחד המקומות בארץ אשור שאליהם הוגלו עשרת השבטים (מלכים ב' י"ז 6).

העיר ממוקמת בקצה כביש מס' 5 של רשת הכבישים הערבית הבינלאומית משריק.

כורדיסטן הסורית

המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, הידועה גם בשמות כורדיסטן הסורית, צפון ומזרח סוריה או רוז'אבה (בכורדית: Rojavayê Kurdistanê, "מערב כורדיסטן") היא חבל אוטונומי רב-לאומי בצפון ומזרח סוריה, שהכריז אוטונומיה חד-צדדית בשנת 2013 במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בצפון ומזרח סוריה חיים זה לצד זה כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים ובני עמים נוספים.

ראשי החבל האוטונומי הם הדיה יוסיף (נשיאה שותפה ממוצא כורדי) ומנסור סלום (נשיא שותף ממוצא ערבי סוני). הארגון הפוליטי העיקרי שהוביל את המהלך של הכרזת אוטונומיה וכינון שלטון עצמאי הוא המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), שמזוהה עם כורדים סוציאליסטים, בראשותם של סאלח מוסלים מוחמד ויושבת-הראש השותפה אסיה עבדאללה.

כורדיסטן העיראקית

כורדיסטן העיראקית (בכורדית: هه‌رێمی کوردستان הרנמי כורדסטאן) היא חבל כורדי אוטונומי בעיראק. היא משתרעת על פני צפון עיראק ומכונה כך לעיתים בפי הממשל העיראקי הפדרלי, לעומת דרום כורדיסטן בפי התושבים הכורדים. החלק העיראקי של כורדיסטן הוא היחיד בו ביססו הכורדים ממשל עצמי הנהנה מאוטונומיה ניכרת.

שטחו של החבל 40,643 קמ"ר, והוא כולל שלשה מחוזות עיראקיים: מחוז סולימאניה, מחוז ארביל (האולר) ומחוז דוהוק. כמו כן, הממשל הכורדי האוטונומי שולט בפועל בחלקים ממחוזות כירכוכ, סלאח א-דין ונינוה - שליטה שאינה מוכרת על ידי השלטון הפדרלי העיראקי בבגדד.

רוב תושביה של כורדיסטן העיראקית הם כורדים (לרוב מוסלמים סונים), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים מוסלמים (לרוב סונים), טורקמנים (שיעים), יזידים, שבאקים, מנדעים ירשנים ועדות נוספות. בלי מפקד תושבים רשמי, מספר התושבים בחבל נאמד ב-5.2 מיליון תושבים בשנת 2015, אם כי מספר זה עלה משמעותית מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, עם הגעתם של מעל 200 אלף פליטים (רובם כורדים), ועם השתלטות המיליציות הכורדיות על אזור כירכוכ עתיר האוכלוסין.

כירכוכ

כירכוכ (ערבית: كركوك, טורקית: Kerkük, כורדית: كه‌ركووك, ארמית חדשה: ܟܪܟ ܣܠܘܟ, כרכ סלוכ) היא עיר בצפון עיראק, בירת מחוז כירכוכ (א-תאמים). כירכוכ שוכנת בתחומי האזור הגאוגרפי של כורדיסטן, במקום שבו ניצבה בימי קדם העיר חוריה וכן עיר הבירה החורית ערפה. העיר נמצאת על גדת נהר ח'סה. העיר ערפה הייתה עיר מרכזית באשור במאות ה-10 וה-11 לפני הספירה. הודות למיקומה האסטרטגי של העיר, כירכוכ הייתה לזירת קרבות בימי שלוש אימפריות: אשור, בבל ומדי, אשר שלטו בעיר בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה.

כירכוכ מהווה מרכז חשוב בתעשיית הנפט העיראקית. אוכלוסייתה של כירכוכ מגוונת ויושבים בה אשורים, כורדים, ערבים, טורקמנים עיראקים וארמנים. העיר נמצאת במרחק של 250 ק"מ מצפון לבגדד. מצפון-מזרח לעיר שוכנים הרי זגרוס, ממערבה נהרות הזב הגדול

והחידקל, מדרומה הרי חמרין ומדרום-מזרח נהר דיאלא. על פי הערכות בשנת 2003 מנתה אוכלוסיית העיר 755,000 נפש.

הכורדים והטורקמנים העיראקים רואים בה עיר בירתם מבחינה תרבותית. היא כונתה "בירת התרבות של עיראק" על ידי שר התרבות של עיראק

בשנת 2010.

משאל עם בנושא האם כירכוכ צריכה להצטרף לכורדיסטן העיראקית היה אמור להיערך בנובמבר 2007 אך נדחה שוב ושוב.

לאור החמרה באלימות אסלאמית באזור ומתקפה של דאעש על מוסול ואתרים נוספים שבשליטת ממשלת עיראק כבשו כוחות כורדיים ביוני 2014 את העיר מידי המדינה האסלאמית. מאז כירכוכ תחת שליטת הממשלה האזורית של כורדיסטן. בעקבות משאל העם של הכורדים לעצמאות החבל הכורדי האוטונמי בספטמבר 2017, פתח צבא עיראק בהוראת ראש ממשלת עיראק חיידר אל עבאדי במתקפה על כירכוכ לכיבוש האזור.הכורדים נסוגו ללא קרבות וכירכוכ חזרה לשליטת ממשלת עיראק בתוך פחות מיומיים.

כרמאנשאה

כרמאנשאה או קרמאשאן (בפרסית: کرمانشاه, בכורדית: Kirmaşan) היא העיר התשיעית בגודלה באיראן, בירת מחוז כרמאנשאה הנמצא בחבל הארץ כורדיסטן.

העיר נמצאת במערב איראן 525 ק"מ מטהראן וכ-120 ק"מ מהגבול עם עיראק, ובה אקלים יבשתי. מרבית התושבים מדברים פרסית וכורדית. מבחינה דתית זוהי עיר מגוונת מאד, שחיים בה מוסלמים, אשורים (נוצרים), בהאים, יהודים וארמנים. לאסלאם השיעי הנציגות הגדולה ביותר.

עתיקותיה, נופה ותרבותה של כרמאנשאה מספרים על היותה נדבך בערש התרבות הפרהיסטורית של האזור, ככפר נאוליתי. האזור שסביבה יוּשב על ידי האדם הקדמון עוד מתחילת תקופת האבן הקדומה. בעיקר נתגלו אבני יד מהתקופה הפלאוליתית התחתונה ומערות עם ממצאים חשובים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה.

תבליט כתובת ביסותון שעל צלע הר בסמוך לעיר הוא איגרת מהמלך דריווש, שבשנת 2006 הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

לוקיאנוס מסאמוסאטה

לוקיאנוס מסאמוסאטה (ביוונית: Λουκιανὸς ὁ Σαμοσατεύς;‏ 120 - אחרי 180 לספירה) היה רטוריקן וסאטיריקן יווני ממוצא אשורי.

נסטוריאניזם

נֶסְטוֹרְיאניזם היא אחת ההשקפות שהנצרות הרשמית - הביזנטית והקתולית - סימנה כמינוּת. עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו.

נֶסְטוֹריוֹס (ביוונית: Νεστόριος;‏ 386–451 לערך) היה תלמידו של תאודור ממופסואסטיה (350–428), איש אסכולת אנטיוכיה שטען כי מקורו של ספר איוב אלילי, ספר שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואות הברית הישנה שעל פי האורתודוקסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם; מרים אינה אם האלוהים (ביוונית: Θεοτόκος, תאוֹטוֹקוֹס – יולדת האל), אלא אמו של ישו כבשר ודם (ביוונית כריסטוטוקוס – יולדת המשיח). דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של הפטריארך של אלכסנדריה קירילוס האלכסנדרוני, שראה את בנה של מרים כזהה עם האל הבן-הלוגוס, שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

בשנת 428 קיבל נסטוריוס את משרת ארכיבישוף קונסטנטינופוליס, ולקח עמו את טענתו ודעתו של מורו, תיאודור ממופסואטיה בנוגע למרים – היינו, שהיא אמו של האנושי בישו בלבד ולא גם של האלוהי שבו, על פי טענת האורתודוקסיה. ב-430 כונס ברומא סינוד, שתבע מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני, כינס בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני, ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. ועידת אפסוס גינתה ונידתה את נסטוריוס, שחזר למנזרו באנטיוכיה, וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי (425–455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת.

חסידי נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך וכתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס (רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה). דרך הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים. הנסטוריאנים העבירו את מרכזם לניסיביס שבפרס. הכנסייה העצמאית שהקימו, הכנסייה האשורית, נקראה "כנסיית המזרח" או "הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית". כנסייה זו שגשגה עד המאה ה-13, אבל מאז הצטמצמה מאד.

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים, המרוכזים במזרח התיכון (בעיקר בעיראק), בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל"; בעבר ישב בבגדד, וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

קמישלי

קמישלי (ערבית القامشلي, תעתיק מדויק: אלקאמשלי; כורדית Qamişlo, טורקית Kamışlı, סורית ܩܡܫܠܝ או ܩܡܫܠܐ) היא בירת המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, הידוע גם ככורדיסטן הסורית, ומהווה עיר במחוז אל-חסכה שבצפון סוריה, על הגבול שבין סוריה לטורקיה, בסמוך לעיר הטורקית נציבין.

כיום מתגוררים בעיר כ-90,000 תושבים, רובם כורדים, אשורים (נוצרים) וערבים. במקום גם קהילה של כ-8,500 ארמנים. הכורדים בסוריה, אשר שואפים להקמת מדינה עצמאית בשם כורדיסטן, כוללים בשטחם את עיר זו כבירתם.

רצח העם האשורי

רצח העם האשורי (הידוע גם כ-Seyfo (חרב) באשורית) הוא הכינוי למעשי הטבח ההמוניים באוכלוסייה האשורית בתחומי האימפריה העות'מאנית ובפרס, על ידי חיילים עות'מאניים במהלך מלחמת העולם הראשונה, במקביל לרצח העם הארמני ורצח העם היווני.

המשלחת האשורית להסכמי לוזאן דיווחה על כ-275,000 מקרי מוות, ושהמספרים עלולים להגיע עד 300,000 בשל האזורים האשורים המיושבים שלא נספרו. חוקרים אחרים מעריכים את המספרים בכ-150,000.

בדומה לרצח העם הארמני ולרצח העם היווני, טורקיה של ימינו מכחישה גם את רצח העם האשורי.

שפך הירקון

שפך הירקון הוא שמו של האזור בצפון תל אביב בו נשפך נחל הירקון אל הים התיכון. נחל הירקון המתעקל צפונה בקרבת הים יוצר חצי אי המכונה "חצי האי הירקוני" ובו מספר אתרים בעלי חשיבות. חצי האי נוצר בשל נטייה צפונה של הירקון בקרבת השפך, תופעה שמאפיינת את מרבית נחלי החוף בארץ ישראל. תופעה זו מיוחסת לכיוון הסעת חולות דלתת הנילוס מדרום לצפון. האזור שימש כנקודת יישוב כבר במאה ה-8 לפנה"ס, ושרידים אשורים נחשפו בתל כודאדי שעל הגדה הצפונית של הנחל. הוא החל להתפתח מחדש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך של שיפוץ והתחדשות. אחרי שנים רבות של הזנחה הופך האזור לאחד ממוקדי התרבות והבילוי של העיר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.