אשורבניפל

אשורבניפלאשורית: אַשּׁור-בַּנִי-אַּפְּלִי, בתעתיק לטיני: Aššur-bani-apli669 לפנה"ס - 631 לפנה"ס (יש חוקרים הטוענים שמלך עד שנת 627 לפנה"ס),[1] בנו של אסרחדון, היה אחרון מלכי אשור החזקים. יש הטוענים כי אַסְנַפָּר הנזכר בספר עזרא פרק ד' הוא אשורבניפל. פירוש שמו באשורית "אשור-בני-אפלי" הוא: 'האל אשור הביא עוד בן/יורש'.

אשורבניפל
Ashurbanipal II, detail of a lion-hunt scene from Nineveh, 7th century BC, the British Museum
שושלת Sargonid dynasty
Assurbanipal als hogepriester
אשורבניפל ככוהן עליון
Susa-destruction
תבליט המתאר את כיבוש שושן בירת עילם בידי אשורבניפל מלך אשור ב-647 לפנה"ס. החיילים האשורים מפילים את החומות ומוציאים ממנה שלל
Eugène Delacroix - La Mort de Sardanapale
מות סארדאנאפאלוס (אשורבניפל), ציור מאת אז'ן דלקרואה

עלייתו לשלטון

עלייתו לשלטון הייתה שנויה במחלוקת. סין-אידינה-אפלה שהיה הבן הבכור של אסרחדון, היה יורש העצר, הוא מת בשנת 672 לפנה"ס. אסרחדון מינה את אשורבניפל שהיה הבן הצעיר ליורש עצר על אשור וקבע שאחיו הגדול שמש-שום-אוכין ימלוך על בבל שהייתה באותה עת ממלכה וסאלית של אשור. הסדר זה גרם למחלוקות באשור, אחד מנושאי המשרה בפקידות של אשור, כתב מכתב אזהרה לאסרחדון כנגד הסדר זה. המושלים במחוזות של אשור ובמדינות הווסאליות נדרשו להישבע שהם מקבלים את ההסדר הזה, והם התחייבו לעזור לאחים לעלות למלוכה בהתאם למה שנקבע בעת מותו של אסרחדון. נוסח השבועה היה: "ברעבונך תאכל את בשר בניך. במחסור ובמצוק תאכל איש את בשר רעהו"[2][3] אסרחדון מת במפתיע בשנת 669 לפנה"ס, בעת מסע מלחמה בעקבות מרד שהתרחש  במצרים בתקופתו של המלך תהרקה. רק פעולתה התקיפה של סבתו נַקִיַה-זַכּוּתּוּ. אלמנתו של סבו סנחריב ואמו של אביו, העלתה את אשורבניפל לשלטון באשור, בניגוד לרצונם של פקידי החצר וחלק מהכהונה. היא משביעה את תושבי הממלכה בשבועה נאמנות נוספת לאשורבניפל[4]

השבעת הנאמנות שהשביעה נקיה-זכותו את תושבי הממלכה, שבו מודגש תפקידה בשמירה על מעמדו של אשורבניפל:

שבועת הנאמנות של נקיה-זכותו, אשת סנחריב, מלך אשור, אמו של אסרחדון, מלך אשור... אם אתם [תשמעו] מיום זה והלאה מילה לא טובה של מרד כנגד אדונכם, אשורבניפל, מלך אשור, בואו ודווחו לאזני נקיה-זכותו, אמו ולאזני אדונכם אשורבניפל... אם תשמעו ותדעו על אנשים המבקשים למרוד במלך, אשר בקרבכם... הרגו אותם והביאום לנקיה-זכותו, אמו ולאשורבניפל, מלך אשור, אדונכם...

אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא.[5]

כיבושיו ומדיניותו

אשורבניפל התחנך כסופר והיה אחד המלכים היחידים בתקופתו שידעו קרוא וכתוב.[6] למרות השלטון המשותף שלו ושל אחיו, היו הצבא, הנכבדים, והפקידים נאמנים קודם כל לאשורבניפל, ואחיו שמש-שום-אוכין הפך בעצם למלך בובה.

כאשר פלשה עילם לבבל, פנה שמש-שום-אוכין לאחיו אשורבניפל בבקשת עזרה, והוא בא לעזרתו. בשנת 663 לפנה"ס השתלט אשורבניפל על כל מצרים.

זמן קצר לאחר מכן מרד בו אחיו וקשר קשרים עם מלך עילם תמתי-חומבן-אינשושינך, שנקרא בפיו תאמנ, עם מלך דילמון ועם שבט הנבטים. אחיו שמש-שום-אוכין הפיץ שמועות שלפיהן אשורבניפל מתכוון לקחת מבבל את מעמדה כעיר חופשית ממסים. הוא סגר את ערי בבל הראשיות, ומנע משליחי מלך אשור להביא מנחות לאלים בבבל. בתגובה שלח אשורבניפל מכתב לאזרחי בבל, שבו הוא מצהיר כי לא התכוון לעשות את מה שאחיו ייחס לו. חלק מערי בבל הצטרפו למרד. צבאו של שמש-שום-אוכין כבש את העיר כותה, אך לאחר מכן כבש אשורבניפל את העיר ניפור. בסופו של דבר ערי בבל נפלו לידיו של אשורבניפל, ושמש-שום-אוכין שרף את עצמו בארמונו.

אשורבניפל טיהר את המקדשים בבבל והביא מנחות. בשנת 647-648 לפנה"ס הוא יצא למלחמה בעילם, כבש והרס את העיר שושן, ובכך חדלה ממלכת עילם להתקיים. הוא ביצע הגליות מעילם ובבל, ולאחריהן לקח פקיד אשורי בשם קאנדאלאנו והמליך אותו על בבל. אשורבניפל הוציא את ניפור מידי בבל וסיפח אותה לאשור. אשורבניפל הבין כי לא ניתן להחזיק ממלכה גדולה רק בעזרת טרור, וכאשר שמע שאחד מנסיכי הדלתה במצרים בשם נכו זומם למרוד באשור ומנהל מגעים עם תהרקה מלך כוש, אסר אותו ואת בנו והובילם לנינוה, שם נתן לו מתנות, העלה אותו לראש הנסיכים במצרים, וציווה לשלוח לו צבא אשורי כל פעם שיבקש. גישה זו ננקטה גם נגד שליט העיר אוּר סין-בלשו-איקבי, שרצה למרוד באשור, ובתגובה הובל לנינווה ושב עם מתנות. גם מנשה מלך יהודה חזר מבבל, והחל לחזק את הביצורים בממלכה, פעולה המעידה על היותו בעל ברית של אשור. מדיניותו של אשורבניפל צלחה: הנסיך נחו נלחם בתהרקה מלך כוש, סין-בלשו-איקבי הצטרף לאשורבניפל במלחמתו באחיו, ומנשה נותר נאמן לאשור כל ימי מלכותו הארוכה (56 שנים). אשורבניפל ניהל מסעות מלחמה כנגד הערבים, בני קדר, שהיו נוודים יושבי אוהלים ורועי צאן, שהחלו לחדור במאה ה-7 לפנה"ס לאזורי ספר המדבר הסורי-ערבי, ולרעות שם את עדריהם. סנחריב וגם אשורבניפל נלחמו כנגדם.[7] תבליטים בנינווה, מימי אשורבניפל, מתארים את הלוחמים הערבים כרוכבי גמלים שישבו בצמדים על הגמל, כאשר אחד מהם נוהג בגמל והשני יורה בקשת[8]

אחרי מותו

לאחר מותו של אשורבניפל החלה הממלכה האשורית החדשה להתפרק. החלו מאבקים על השלטון. בנו אשור-אתיל-אילני ירש אותו אבל הוא מת לאחר שלוש או ארבע שנים. לאחר מכן בשנת 627 לפנה"ס עלה לשלטון בנו האחר סין-שר-אישכון, אבל תקופה קצרה לאחר עלייתו לשלטון מרד בו סין-שום-לישיר שהצליח לתקופה קצרה למלוך על בבל שהייתה אז חלק ממלכת אשור, אך מעולם לא מלך על כל ממלכת אשור. מאבקי הירושה החלישו את האימפריה האשורית, חולשה זו נוצלה על ידי נבופלאסר הכשדי ועל ידי ממלכות וסליות נוספות להשתחרר מעולה של אשור. העדויות לפירוק הן בפקידות, בדואר ובמערכת המשפטית שבקושי תפקדו בעת ההיא. בשנת 612 לפנה"ס נהרסה נינוה עד היסוד, ובשנת 610 לפנה"ס התנהל הקרב האחרון של אשור בחרן שבו נוצחה אשור וממלכת אשור חדלה להתקיים.

ספריית אשורבניפל

בתקופתו ידעה ממלכת אשור תור זהב: שגשוג צבאי ותרבותי. האמנות האשורית הגיעה לשיאהּ, ואשורבניפל הקים בנינווה את ספריית אשורבניפל – הספרייה הגדולה הראשונה שבה ניסה לכלול את כל מסמכי כתב היתדות שהיו מוכרים בזמנו. הספרייה, שנתגלתה באתר הארכאולוגי Kouyunjik (נינווה) באמצע המאה ה-19 על ידי אוסטן הנרי לייארד, מכילה אלפי לוחות ושברי חרס, המכילים טקסטים מגוונים בשפה האכדית הכתובים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס.

השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, טקסטים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים מלכותיים, שליש מחוקי חמורבי, ומגוון מסמכים מנהליים; חלק מהטקסטים כוללים כתיבה דתית, מאגית ומיסטית: נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים בנושאי רפואה, אסטרונומיה וספרות. כמו כן התגלו יצירות ספרותיות מהאלף ה-3 לפנה"ס: סיפורי האפוס השומרי "עלילות גילגמש", סיפור בריאת העולם "אנומה אליש", המיתוס של האדם הראשון אדאפה, וסיפורים כגון "האדם האומלל מניפור", וכן שירה שומרית ומילונים.

קישורים חיצוניים

  • מרדכי כוגן, "אשורבניפל" בספר אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל המאות ט-ו לפנה"ס, ספריית האנציקלופדיה המקראית, 2003, עמ 99–108

הערות שוליים

  1. ^ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות : יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, 2004, עמ' 29
  2. ^ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל המאות ט-ו לפנה"ס, ספריית האנציקלופדיה המקראית, 2003, עמ 107
  3. ^ נוסח מלא יותר של השבועה, בספרו של משה ויינפלד, עשרת הדברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה עמ' 201
  4. ^ אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 164
  5. ^ אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 164
  6. ^ לתיאור ההכשרה שלו כמלך וכסופר ראו בכתובת L4 שלו. לתרגום עברי מלא של הכתובת ראו: אמיתי ברוכי-אונא, 'למקדשך שוב: תפילת אשורבניפל מלך אשור לאל מרדוכ בכתובת L4 וקינות הציבור השומריות-אכדיות', Bible Lands e-Review - 2014/S2.
  7. ^ קוכמן מיכאל, עולם התנ"ך, ספר ישעיה, הוצאת דברי הימים, 1993–1996, עמוד 112–113
  8. ^ Barnett, R. D. (1976). Sculptures from the North Palace of Ashurbanipal at Nineveh (668–627). London: British Museum. p. 15
הקודם:
אסרחדון
המלך ממלכי אשור הבא:
אשור-אתיל-אילני
אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

אשור-אתיל-אילני

אשור-אתיל-אילני (אשור אֵטִל אִלַנִ Aššur-etil-ilani) פירוש שמו "חביב האל אשור". היה אחד ממלכי אשור האחרונים, הוא מלך בין השנים 627-631 לפנה"ס בתקופת האימפריה האשורית החדשה.

אשור-אתיל-אילני היה בנו של אשורבניפל המלך האשורי החזק האחרון, לאחר מותו של אשורבניפל בשנת 631 (או שנת 627) נכנסה אשור לתקופה של מרידות ומאבקי שלטון. החלה תקופה של מאבקי ירושה שהביאה להתפוררותה של האימפריה. עיקר המידע עליו מגיע מתעודות בבליות, אין מקורות מידע אשוריים. בתעודות הבבליות לא מופיע כ"מלך בבל". בתעודה מתקופתו של נבונאיד הוא מצוין כמלך ששלט בין אשורבניפל לבין נבופלאסר.

תיארוך תקופת מלכותו נע בין 631–627 לבין 627–623. התיארוך מבוסס על שני מקורות, בכתובת מחרן נכתב כי מלך שלוש שנים, בתעודה שנמצאה בניפור נכתב שמלך ארבע שנים. מותו של אשור-אתיל-אילני מציין את נקודת אל חזור בתהליך קריסתה של האימפריה האשורית.

בתקופת מלכותו שימש סין-שום-לישיר שלאחר מותו מרד ביורשו, כרב-סריס. לאחר מותו עלה אחיו סין-שר-אישכון לשלטון, אבל בשנת 626 לפנה"ס מרד בו סין-שום-לישיר שמלך שלושה חודשים בבבל, עד שהובס על ידי צבאו של סין-שר-אישכון. בחלק מהמחקרים מצוין שסין-שום-לישיר היה יורשו.

בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הורמוזד רסאם

הורמוזד רסאם (בסורית: ܗܪܡܙܕ ܪܣܐܡ; 1826- 16 בספטמבר 1910) היה ארכאולוג, אשורולוג ודיפלומט בריטי ממוצא אשורי נוצרי. בין תגליותיו החשובות לוחות חרס שהכילו את עלילות גילגמש ואת הכרזת כורש.

המאה ה-7 לפנה"ס

המאה ה-7 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 700 לפני הספירה והסתיימה בשנת 601 לפני הספירה. זוהי המאה השביעית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

כורש הראשון

כורש הראשון (בפרסית עתיקה Kuruš, בפרסית کوروش, וביוונית Κῦρος) היה מלך אנשאן בין השנים 600-580 לפני הספירה (חלק מהחוקרים טוענים כי מלך בין 652-600 לפני הספירה). נכדו המפורסם היה כורש הגדול, הידוע גם ככורש השני.

כורש היה בן השושלת האחמנית. ככל הנראה היה נכדו של האחמניש ובנו של צ'ישפיש. לפי אחת הסברות, בניו של צ'ישפיש חילקו את הממלכה ביניהם לאחר מותו. כורש מלך על אנשאן, ואחיו ארירמנס מלך על פרס.

תיארוך תקופת המלוכה אינו ודאי. יש חוקרים המציעים לזהותו עם מלך בשם "Kuras of Parsumas", המוזכר לראשונה בסביבות שנת 652 לפני הספירה. באותה שנה שמש-שום-אוכין, מלך בבל (668-648 לפנה"ס) התמרד נגד אחיו הגדול אשורבניפל, מלך אשור (668-627 לפנה"ס). Kuras מוזכר כשותף לברית צבאית עם הבבלי. המלחמה בין שני האחים הסתיימה ב-648 לפנה"ס בתבוסה והתאבדות של שמש-שום-אוכין.

Kuras מוזכר שוב בשנת 639. באותה שנה אשורבניפל הצליח להביס את עילם והפך לאדונם של בעלי בריתו לשעבר. Kuras היה כנראה ביניהם. בנו הבכור ארוקו (Arukku) נשלח לאשור כדי לחלוק כבוד למלכו. Kuras נעלם מהתיעוד היסטורי, אך הצעת הזיהוי שלו עם כורש מסיית לחבר את השושלת האחמנית לאירועים החשובים של המאה ה-7 לפנה"ס.

אשורבניפל מת ב-627 לפנה"ס. כורש כנראה המשיך לחלוק כבוד לבניו ויורשיו אשור-אתיל-אילני (מלך בין 627-623 לפנה"ס) וסין-שר-אישכון (מלך בין 623 ל-612 לפנה"ס). שניהם התנגדו לברית בראשות Cyaxares מלך מדי (633-584 לפנה"ס) ונבופלאסר מלך בבל (626-605 לפנה"ס). בשנת 612 לפני הספירה, הצליחו בעלי הברית ללכוד את הבירה האשורית נינוה, ולמעשה סימנו את סוף האימפריה האשורית. שרידי הצבא האשורי תחת אשור-אובליט השני (מלך בין 612-609 לפנה"ס) המשיכו להתנגד מחרן.

מדי ובבל חילקו ביניהן את אדמות האימפריה אשורית, ונראה שאנשאן נפלה בידי הבבלים. כורש סיים את חייו, כנראה, תחת שלטונו של Cyaxares או של Astyages בנו (584-550 לפנה"ס). כורש הוחלף על ידי בנו כנבוזי הראשון, ונכדו היה כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית.

לפיכך, תיארוך חייו ושלטונו ממקמים את כורש הראשון יותר ממאה שנה לפני נכדו. ייתכן שהוליד את כנבוזי בגיל מבוגר ושמת בגיל מתקדם. יש הטוענים שכורש ו-Kuras היו דמויות נפרדות ושאין קשר ברור ביניהם. נראה שכורש שלט בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס ושלטונו היה חסר אירועים. בשל מחסור בתיעוד מספק לתקופה היסטורית זו, אין לדעת איזו תאוריה נכונה יותר.

מלכי אשור

רשימת מלכי אשור מקורה מרשימות שונות שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות השונות. מתחילת האלף השני לפנה"ס, רשמו פקידים אשוריים שנקראו לימו את המאורעות והעסקים המסחריים שאירעו באשור.

מסופוטמיה

מֵסוֹפּוֹטַמְיָה (מיוונית, הֶלחֵם של המילים: מסוס (μέσος) – "בין"; פוטמיה (ποτάμια) – "נהרות") הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. בתקופה ההלניסטית ציין השם את חלקו הצפוני של האזור בין הנהרות, האזור היה תחום מדרום באזור של בגדד של ימינו (האזור נקרא בערבית אל ג'זירה שפירושו האי). במשך הזמן התרחב הכינוי, ועתה הוא מתייחס לכל האזור שבין הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחַבּוּר צפונית מערבית למסופוטמיה.

המונח "מסופוטמיה" משמש חוקרים גם ביחס לתקופה כרונולוגית של האנושות בה האזור שגשג תחת שלטון שמי. כל זאת בטרם כבשו הפרסים את המחוז בשנת 539 לפנה"ס ולאחר מכן בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס.

נבופלאסר

נבופלאסר (תעתיק מאכדית: Nabû-apāl-uṣṣur; כתיב מקובל: Nabopolassar‏; 658–605 לפנה"ס), מלך בבל ומייסד מלכות בבל החדשה. מלך על בבל בין השנים 605-625 לפנה"ס

נבופלאסר היה מנהיג כשדי, שעמד בראש מרד נגד האימפרייה האשורית (שליטת בבל במשך 200 שנים) לאחר מותו של מלכה הגדול האחרון אשורבניפל, והומלך על בבל בשנת 625 לפנה"ס.

נחום

נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי הוא נביא מתקופת התנ"ך. הספר המתאר את קורותיו הוא השביעי בתרי עשר, וממוקם בין ספר מיכה לבין ספר חבקוק. הוא מנבא את חורבן נינוה ומצטיין בתיאורים בהירים ומלאי חיים של מושאי נבואתו.

נינוה

נִינְוֵה (באשורית: נִינוּאַה או נִינַה, 𒌷𒉌𒉡𒀀 או 𒀏, בארמית-סורית: ܢܝܼܢܘܹܐ או ܢܺܝܢܘܶܐ‎‎, בערבית: نَيْنَوَى, ביוונית: Νινευή) היא אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית, ואתר ארכאולוגי מרכזי בחקר אשור.

חורבותיה קרובות לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר המבוצרת בשיא התפתחותה היה: אורך מרבי 4.6 ק"מ, רוחב מרבי 2.09 ק"מ, היקף החומות 11.9 ק"מ, ושטחה 7.3 קמ"ר. מידות אלו מעידות על אחת הערים הגדולות ביותר של העולם העתיק, ואכן כך היא מכונה במקרא "העיר הגדולה". מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא להפיכתה למוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.

נכו הראשון

נֶכוֹ הראשון היה שליט בובה של ממלכת אשור באזור הדלתה של הנילוס במצרים התחתונה בין השנים 672 - 664 לפנה"ס ונחשב למייסד שושלת הפרעונים ה-26.

עם נסיגת הנובים בשנת 672 לפנה"ס מונה נכו בידי אשורבניפל מלך אשור לשליט העיר סאיס באזור הדלתה של הנילוס. נכו נחשב על ידי החוקרים לשליט חלש מאוד שלא הצליח לאחד את ממלכת מצרים ולהשתחרר מהשלטון אשורי. תקופת שלטונו ארכה רק שמונה שנים, שכן בשנת 664 לפנה"ס נהרג נכו בידי תנות אמון, בנו של שבכה, במסגרת הפלישה הנובית המחודשת למצרים, בסמוך למוף.

הפלישה הנובית נבלמה במהרה בזכות תגובתו המהירה של אשורבניפל, אשר החיש את צבאו למצרים, דבר שאילץ את הנובים לסגת חזרה אל גבולות ממלכת כוש.

לאחר מותו של נכו הראשון מונה בנו, פסמתיך הראשון, לשליט מצרים על ידי האשורים. אולם שלא כמו אביו, הצליח פסמתיך הראשון לאחד את ממלכת מצרים מחדש ולהשתחרר מעול האשורים.

נקיה-זכותו

נַקִיַה-זַכּוּתּוּ (בכתיב חסר נַקִיַ-זַכֻּתֻּ; חיה בסוף המאה ה-8 ובמחצית הראשונה של המאה ה-7 לפנה"ס) הייתה מלכה אשורית, אחת מנשותיו של המלך סנחריב, אמו של המלך אסרחדון וסבתו של המלך אשורבניפל. היא שימשה כיועצת לבנה ונכדה וכונתה "המלכה האם", הגבירה ואם המלך. היא סייעה בעלייתם לשלטון של אסרחדון ואשורבניפל, שהיו שניים מהמלכים החשובים ביותר בתקופה הנאו-אשורית. דמותה מופיעה במקורות בין השנים 713–669 לפנה"ס.

ספריית אשורבניפל

הספרייה המלכותית של אשורבניפל, הקרויה על שם אשורבניפל, מלכהּ האחרון של האימפריה הנאו-אשורית, היא אוסף של אלפי לוחות ושברי חרס המכילים טקסטים מגוונים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס. בעקבות הטיפול הרשלני בחומר המקורי חל ערבוב בין הכתבים, כך שרבים מהטקסטים המקוריים לא ניתנים לשיחזור או אף לסיווג, ורק מעטים שרדו בשלמותם.

מסורות ארמניות ופרסיות מציינות שספריית אלכסנדריה שנוסדה בידי תלמי יורשו של אלכסנדר הגדול, הייתה פרי יוזמתו של אלכסנדר, לאחר שביקר בנינווה וראה את חורבות ספריית אשורבניפל.הכתבים נמצאו בחפירות נינוה בירת אשור (כיום תל קויונגיק) בצפון מסופוטמיה, באזור הנמצא כיום בשטח עיראק. גילוי הספרייה נזקף לזכותו של הנוסע, הארכאולוג ואיש האשכולות הבריטי אוסטן הנרי לייארד וצוותו. רוב הלוחות נלקחו לאנגליה ושוכנו במוזיאון הבריטי בלונדון. הכתבים הראשונים נתגלו ב-1849 בארמון סנחריב מלך אשור, ארמון המכונה "הארמון הדרום-מערבי". שלוש שנים מאוחר יותר גילה עוזרו של לייארד, האשורולוג האשורי הורמוזד רסאם, ספרייה דומה בארמון המלך אשורבניפל, בצידו הנגדי של התל, אולם הממצאים הללו לא תועדו, ועם הגעתם לאירופה התערבבו הלוחות זה בזה ובלוחות ממקורות אחרים, ואבדה האפשרות לדעת מי גילה כל לוח ואיזה מהלוחות שייך לאיזה אתר. כתוצאה מכך כיום לא ניתן לשחזר את התוכן המקורי של כל אחת משתי הספריות החשובות הללו.

אשורבניפל היה יודע קרוא וכתוב, והחזיק ברשותו אוסף גדול של כתבים ולוחות. הוא שלח סופרים לכל אזור של הממלכה הנאו-אשורית על מנת לאסוף כתבים עתיקים, ושכר סופרים משכילים על מנת להעתיק טקסטים שהיו בעיקר ממקורות בבליים. הוא נודע כמלך מלומד אך התפרסם גם באכזריותו כלפי אויביו, ולפיכך יכול היה לאיים באלימות על מנת להשיג כתבים מבבל וסביבתה.השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, כתבים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים ממלכתיים, ומגוון מסמכים מנהליים. חלק מהטקסטים כוללים נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים הקשורים לרפואה, לאסטרונומיה ולספרות. כתבים נוספים שנמצאו בספרייה הם האפוס השומרי עלילות גילגמש, סיפור בריאת העולם - "אנומה אליש", אגדת האדם הראשון - "אדאפה", וסיפורים כגון האדם האומלל מניפור. כתבים אלו נכתבו בשפה האכדית, בכתב יתדות, על גבי לוחות טין בלתי אפויים.

נינוה נחרבה בשנת 614 לפנה"ס על ידי בעלי ברית בבלים, סקיתים ומדיים. במהלך שריפת הארמון נפגעה גם הספרייה, וחלק מהלוחות, הכתובים כתב יתדות על גבי טין, נאפו חלקית, מה שגרם דווקא לשימורם לאורך שנים. מצד שני, משערים שחלק מהכתבים היו על לוחות שעווה, יריעות עור, ואולי גם פפירוס, ומשערים שבשריפה זו כתבים אלו אבדו.

מאגר המידע של אוספי המוזיאון הבריטי מונה 30,943 "לוחות חרס" מאוסף ספריית נינוה, ונאמני המוזיאון יחד עם אוניברסיטת מוסול בעיראק הוציאו לאור בשנת 2002 אתר מקוון ובו צילומי הלוחות ואפשרות חיפוש בתמלול הכתבים. מכיוון שחלק מהלוחות שייכים זה לזה כהמשך למסמך אחד, מעריכים שמדובר למעשה רק ב-10,000 כתבים שונים בשתי הספריות. להערכת החוקרים, מסמכי הספרייה המקוריים, שכללו יריעות עור, לוחות שעווה וככל הנראה גם פפירוס, הכילו מגוון ידע רחב בהרבה, אך זה, כאמור, אבד.

עילם

עֵילָם הייתה ממלכה קדומה שהתקיימה בדרום-מערב פרס בין האלף השלישי לפנה"ס, ועד לשנת 539 לפנה"ס, בה נכבשה על ידי הממלכה הפרסית ונטמעה בה.

עילם היה עם לוחם עוד מימי קדם, והמקרא מספר על מלכם כדרלעומר, שיצא למסע כיבוש לעבר הירדן והנגב. כמו כן, העילמים נלחמו מלחמות רבות גם נגד האשורים. בימיו של יהויקים רצו העילמים להילחם בכשדים ולמנוע מהם את כיבוש ארצם. שנה אחת לאחר גלות יהויכין, נלחמו הבבלים בעילם, ובמלחמה זו ניצחו הבבלים.

עלילות גילגמש

עלילות גילגמש הם אפוס מסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס. ליצירה מספר גרסאות שונות בעלות תיארוך שונה. הגרסה המלאה ביותר עד היום נמצאה בספריית המלך אשורבניפל, שמלך במאה השביעית לפני הספירה בנינוה שבאשור. החלק הראשון מהיצירה, שפוענח על ידי ג'ורג' סמית בשנת 1872 היה החלק המתאר את המבול. לאחר מחקר נוסף התברר כי סיפור המבול הוא חלק מיצירה גדולה בהרבה, שכינויה הבבלי היה "סדר גילגמש". יצירה זו כוללת שנים עשר שירים, על שנים עשר לוחות אבן נפרדים, ואורך כל שיר הוא כשלוש מאות שורות.שבר קטן מהלוח השביעי של עלילות גילגמש נמצא בתל מגידו בשפכי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו שחפר בתל.

צ'וגה זנביל

צ'וֹגָה זַנְבּיל (גם: צ'וע'א זנביל או צ'ע'א זנביל; פרסית: چُغا زَنبیل) הוא מתחם עילמי במחוז ח'וזסתאן במערב איראן. מתחם זה הוא אחד הזיגוראתים היחידים ששרדו מחוץ למסופוטמיה. המתחם שוכן במרחק 25 קילומטרים מערבית לדזפול, 25 קילומטרים דרומית לשושן ו-230 קילומטרים צפונית מאבאדאן.

המתחם נבנה בשנת 1250 לפנה"ס בקירוב על ידי המלך אונטאש-נאפירישה, בעיקר על מנת לחלוק כבוד לאל אינשושינאק. השם המקורי של האתר היה "דור אונטאש" (دور-اونتَش), ומשמעותו היא "העיר של אונטאש", אך אין זה סביר שאנשים רבים חיו שם מלבד כוהני הדת והמשרתים.

המתחם מוגן על ידי שלוש חומות קונצנטריות המגדירות את האזורים העיקריים של "העיר". האזור הפנימי מכיל זיגוראת גדול המוקדש לאל הראשי אינשושינאק, זיגוראת שנבנה על גבי מקדש קודם שהכיל חדרי אכסון ונבנה גם הוא על ידי אונטאש-נאפירישה. באזור האמצעי יש מקדשים לאלים הפחות חשובים. ישנה דעה כי התוכנית המקורית של המלך הייתה לבנות 22 מקדשים, אך הוא מת לפני שהסתיימה בנייתם, ויורשיו לא היו מעוניינים להמשיך במשימה זו. באזור החיצוני נמצאים ארמונות המלוכה וארמון קבורה המכיל חמישה קברים מלכותיים תת-קרקעיים.

למרות שהבנייה בעיר הסתיימה בפתאומיות לאחר מותו של אונטאש נאפירישה, האתר לא ננטש, והמשיך לתפקד עד שנחרב על ידי המלך האשורי אשורבניפל בשנת 640 לפנה"ס. מספר מומחים משערים, על סמך מספר המקדשים הגדול בצ'וגה זנביל, שאונטאש-נאפירישה ניסה להקים מרכז דתי חדש (שככל הנראה היה מיועד להחליף את סוסה) שייאחד את האלים השמימיים והארציים של עילם באתר אחד.

בחפירות הארכאולוגיות שנערכו במקום בין 1951 ל-1962 האתר נחשף פעם נוספת, והזיגוראת נחשב לדוגמה המשומרת הטובה ביותר בעולם. ב-1979 הוענק למקום מעמד של אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו - האתר האיראני הראשון שזכה לכך.

שמש-שום-אוכין

שמש-שום-אוכין היה מלך בבל בתקופת השושלת העשירית האשורית של בבל. הוא מלך בבבל בין השנים 648-668 לפנה"ס. הוא היה נסיך אשורי, בנו השני של המלך האשורי אסרחדון, שמלך על בבל לפניו.

תנות אמון

תְּנוּת אָמוֹן היה פרעה ומלך מצרים ממוצא נובי בין השנים 664 לפנה"ס - 656 לפנה"ס. הוא היה בנו של שבכה ואחרון מלכי שושלת הפרעונים ה-25.

הניצחון של האשורים בשנת 669 לפנה"ס על צבאו של תהרקה, אילץ את הנובים לסגת בחזרה אל גבולות ממלכתם מדרום לאשד הראשון של נהר הנילוס.

עם נסיגת הנובים, מינו האשורים את נכו הראשון בתור שליט בובה מטעמם ונסוגו צפונה לעבר ארץ ישראל. להזדמנות הזאת בדיוק חיכה תנות אמון וברגע שעזבו אחרוני חייליו של אשורבניפל את אדמת מצרים, הורה לצבאו לשוט במעלה הנילוס ולהשתלט מחדש על ערי מצרים. תנות אמון השתלט על העיר תבאי וקבע שם את בירתו החדשה. לאחר מכן פנו הנובים צפונה לעבר העיר מוף (בירת ממלכת נוביה-מצרים בתקופת שלטון אבותיו), וכבש אותה. נכו הראשון עצמו נהרג באותה המערכה.

כששמע אשורבניפל על המתרחש שיגר מיד את צבאו חזרה לעבר מצרים והצליח להביס את תנות אמון בסדרה של מערכות באזור הדלתה של הנילוס ומיד פנה דרומה ליתר הערים שהיו בשליטת הנובים במעלה הנילוס. הנקודה הדרומית ביותר אליה הגיע האשורים הייתה העיר תבאי, שאף אותה הצליחו לכבוש. כיבוש תבאי אילץ את תנות אמון לסגת בפעם נוספת אל גבולות ממלכת כוש.

תוצאות הכיבוש האשורי שמו קץ לשלטון הנובי במצרים לתמיד, אולם יחד עם זאת השפעתו של תנות אמון עדיין הורגשה במצרים העליונה עד לשנת 656 לפנה"ס, בה הצליח פסמתיך הראשון לאחד מחדש את מצרים ולהשתחרר מההשפעה הנובית בדרום.

תנות אמון המשיך לשלוט בממלכת כוש בלבד שלוש שנים נוספות, עד שנפטר בשנת 653 לפנה"ס. הוא בחר להקבר יחד עם אבותיו בבית הקברות המלכותי באל-קורו, דרום מערבית לבירה נפאטה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.