ארתור שופנהאואר

ארתור שופנהאואר (גרמנית: Arthur Schopenhauer;‏ 22 בפברואר 1788 - 21 בספטמבר 1860) היה פילוסוף גרמני. שופנהאואר התפרסם בעיקר בזכות המגנום אופוס שלו "העולם כרצון וכדימוי", שבו טען שעולמנו מונע מאי שביעות רצון תמידית, ומחתירה מתמדת לסיפוק. שופנהאואר הושפע מההגות עולם המחשבה של המזרח, והחזיק בדעה ש"האמת הוכרה על ידי חכמי הודו"; עקב כך, פתרונותיו באשר לסבל האנושי דומות במידה רבה לאלה של חכמי הודאנטה והבודהיזם. אמונתו באידיאליזם טרנסצנדנטלי הובילה אותו לקבל את האתאיזם וללמוד מפילוסופיה נוצרית.

שופנהאואר עמד על חשיבות האמנות בחיי האדם. הוא החזיק בהשקפות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות, ותורתו שימשה כשלב חשוב בהתפתחות הפילוסופיה האירציונלית. הושפע מכתביהם של אפלטון, קאנט וכתבי פילוסופיה הודית וכן מהמשורר גתה אותו העריץ והתקרב לחוגו ב-1813.

ארתור שופנהאואר
Arthur Schopenhauer
Arthur Schopenhauer by J Schäfer, 1859b
לידה 22 בפברואר 1788
ממלכת פרוסיה (1750-1801) גדנסק, ממלכת פרוסיה
פטירה 21 בספטמבר 1860 (בגיל 72)
העיר החופשית פרנקפורט פרנקפורט, העיר החופשית פרנקפורט
זרם רומנטיציזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, אסתטיקה, פנומנולוגיה
הושפע מ אפלטון, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, ז'אן-ז'אק רוסו, בודהה, אופנישדות
השפיע על ניטשה, פרויד, ויטגנשטיין, ואגנר, ראבה, מאן, אלפרד אדלר, רייל, ברנהרד, די-אסיס, צ'וראן, בראואר, בורחס, הרטמן, הסה, מגי
יצירות ידועות העולם כרצון וכדימוי
Parerga und Paralipomena (הגיונות)
ArthurSchopenhauer
שופנהאואר בנערותו

חייו

ארתור שופנהאואר נולד ב-1788 בדנציג למשפחת סוחרים אמידה. ב-1793 עברה המשפחה להמבורג. אביו שאף שארתור יירש את עסקיו, לכן רצה שבנו יכיר את העולם ודאג שילמד צרפתית. ב-1804 עזב את הגימנסיה לפני תום הלימודים, וטייל עם הוריו באנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה. עם שובו החל לעבוד כפקיד בחברה מסחרית. ב-1805 התאבד אביו, ואמו הסופרת, יוהאנה שופנהאואר, עברה לוויימאר. שנתיים אחר כך עזב את עבודתו ועבר גם הוא לוויימאר, שם השלים את השכלתו הקלאסית בשיעורים פרטיים. עם הגיעו לגיל 21 קיבל חלק מירושת אביו ועקב כך נהנה מעצמאות כלכלית.

ב-1809 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת גטינגן אך במהרה פנה ללימודי פילוסופיה, וב-1811 עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. ב-1813 עזב לאוניברסיטת יינה, שם קיבל תואר דוקטור ב-1813 על עבודתו: "השורש המרובע של עקרון הסיבה המספקת".

במהלך שנות לימודיו התעמק הן בכתביהם של אפלטון וקאנט מן המערב, והן באופנישדות ובכתבי הבודהיזם מן המזרח. מקורות אלו השפיעו מאוד על עבודתו ועל יצירתו העיקרית "העולם כרצון ודימוי" אותה פרסם בשנת 1818.

פרסום הספר הביא להכרה מסוימת בשופנהאואר והוא מונה ב-1820 למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. במהלך הרצאותיו באוניברסיטה הביע התנגדות חריפה להגליאניזם, הפילוסופיה השלטת באותם ימים ברחבי אירופה ובמיוחד באוניברסיטת ברלין, בה הרצה גם הגל עצמו. התעקשותו של שופנהאואר לקיים את הרצאותיו בדיוק בשעות בהן העביר יריבו הגל את הרצאותיו שלו, גרמה לכך שמעט תלמידים נכחו בהרצאותיו, עד שלבסוף הופסקו כליל.

שופנהאואר מעולם לא נישא, הוא התגורר לבדו עם כלבו, ובינו לבין אמו שרר נתק שנמשך עד מותה. לכל אורך חייו סבל שופנהאואר מחרדות שונות, ויש הטוענים כי הייתה לכך השפעה על הפסימיזם הפילוסופי שלו.

בשנת 1860 חלה הידרדרות במצב בריאותו של שופנהאואר, והוא מת באותה שנה.

מטפיזיקה

אחדות וריבוי

נקודת המוצא של שופנהאואר היא הפילוסופיה של קאנט. שופנהאואר פירש את מושג ה"דבר כשהוא לעצמו" - נואמנון, אצל קאנט כעולם ממשי הקיים מאחורי עולם התופעות, שהוא אשליה. לפי קאנט, התודעה מטילה על הדברים כשהם לעצמם את הקטגוריות שלה: הזמן, המרחב והסיבתיות; וכך מכוננת את העולם המוכר לנו - עולם התופעות.

שופנהאואר צעד צעד נוסף וטען כי כל הבחנה המוכרת לנו בין שני דברים יסודה בזמן, במרחב או בסיבתיות. לפיכך הנואמנון, שאינו כפוף לקטגוריות האלה חייב להיות דבר אחד המסתתר מאחורי ריבוי התופעות. מסקנה זו קירבה את שופנהאואר לזרמים מסוימים בפילוסופיה ההודית (בבודהיזם המוקדם).

הרצון

שופנהאואר הסב את תשומת הלב לנקודה מרכזית שקאנט התעלם ממנה. איננו רק צופים בעולם ומארגנים אותו בתודעתנו, אנחנו גם חלק ממנו. יש לנו היכרות "מבפנים" עם גופנו שהיא מפתח להבנת העולם. אנו מבחינים כי מאחורי כל התנועות שלנו קיים רצון. בגלל אופיו האחדותי של העולם אנחנו יכולים להסיק שהרצון הוא מהותם של כל הדברים.

המונח רצון אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתודעה ולכוונה. הרצון אינו זהה עם הנואמנון שאותו לא ניתן להכיר כלל, אך הוא מהווה את הדרך שבה הנואמנון מופיע.

אתיקה

לפי שופנהאואר, הרצון יוצר את התשוקות השונות, והתשוקות הן מקור לסבל. הרצון, כמקור הסבל, הוא רע. שופנהאואר משבח, בדומה לבודהיזם, אורח חיים נזירי הממית את התשוקות ומבטל את הסבל. שופנהאואר מכנה זאת "שלילת רצון". האדם עצמו הוא גילוי של הרצון, ובתור שכזה אין לו רצון חופשי אינדיבידואלי. כאשר מתרחשת "שלילת הרצון", הרצון הוא זה ששולל את עצמו, ומדובר באירוע ולא בבחירה של האדם.

אסתטיקה

מפלט נוסף מהרצון ששופנהאואר מציע הוא האמנות. לדעתו, ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך היא מהווה שחרור זמני. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים שכן היא משוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם. לתאוריית המוזיקה שלו הייתה השפעה על וגנר.

שופנהאואר העריץ את דמות הגאון. לדעתו המאפיין העיקרי של גאונות הוא חירות יחסית מתשוקות מעשיות, המאפשרת התמסרות ליצירה.

פסיכולוגיה

שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר, בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.

הסבל האנושי

שופנהאואר מסכים עם טענתו של קאנט לגבי המציאות: קיים מסך בין האדם למציאות. וכל עוד יש מסך לא נדע את המציאות. המסך הוא התפיסה שלנו. התוספת של שופנהאואר: את התפיסה הזו אנו מכירים בצורה ישירה ביותר. החוויה של היכרות ישירה עם האני. הדבר הכי בסיסי ל"אני" למציאות זה: הרצון. המניע, התשוקה ל... כלומר: כוח הרצון מניע את היקום וזה התנועה המרכזית שלנו. המציאות פועלת באנרגיה עיוורת והיא לא מודעת לנו וגם אנחנו לא מודעים אליה. האנרגיה הזו מניעה אותנו לפעול באופן עיוור (בלתי מודע). לדוגמה, יצר המין: האנרגיה הבלתי מודעת מובילה אותנו ליחסים בינינו. האנרגיה הזו פועלת ללא התחשבות בבני האדם, דורסנית, כובשת. התנהגותנו מתבטאת באלימות ובמיניות שהן ביחד. על פי שופנהאואר יצרים אלו לא נפרדים ולכן האדם מבטא הרבה תוקפנות שחלק ממנה מתבטא במיניות. פרויד מושפע מגישה זו. המסקנה היא שאנו יצורים סובלים המונעים על ידי תשוקות ששולטות בנו.

על כן מציע שופנהאואר פתרונות לסבל האנושי:

  • פתרון חלקי: הפתרון החלקי של שופנהאואר מגולם באמנות – אם אתה אומן ויוצר, אתה יוצר עולם חדש שמודע לעצמו ומאורגן מתוך כוונה ולא מדחף. המניע של היוצר הוא טהור כמו המניע ללדת, היצירה כולה חיובית – רובנו יוצרים.
אם אתה צורך אומנות תהיה נקי משום שכשאתה נחשף לאומנות אתה נהנה ומקבל סיפוק והתאווה נדחית. זוהי הנאה טהורה ונקייה של סיפוק.
כקולטים יש לנו תובנה אמיתית אם המציאות תראה כאידיאלית. כצופה באומנות האדם מגיע לסיפוקו ב-3 שלבים.
    • ריגוש – האדם חש קשר ליצירה, מזדהה ולומד ממנה.
    • קוגניציה, ישנה הכרה והבנה מהו אידיאל (אידיאל שאנו משווים לדברים אחרים).
    • משמעות – למדנו והושפענו מהיצירה והיא מגולמת כסמל חשוב בחיינו.
  • פתרון מלא לסבל האנושי: שופנהאואר מחלק את הפתרון המלא שלו לסבל האנושי ל-4 שלבים.
  • מעקב אחרי פעילותנו – הכרה:
כשאנו עוקבים אחר פעילותנו אנו מגלים כי אנו עוסקים כל הזמן ברכישה, השתלטות וכוחניות, במיניות. אנו נדחפים לפעילויות אלו ואין לנו שליטה עליהן.
הדברים הללו מזהמים את נפשנו, הנפש הופכת בעקבות כך פסיבית וחלשה ומתמלאת צרכים חייתיים, כי היא מוגבלת. לכן על האדם להכיר בפעולות אלו.
  • מעקב אחר תחושותינו:
רוב היום אדם מרגיש סובל ולא מסופק מכיוון שהוא רוצה כל הזמן, הוא בעל רצון בלתי פוסק.
כשנעקוב אחר תחושותינו נגלה כי חיינו לא נוחים וכי עלינו לחפש עמוק יותר.
    • הגילוי:
עלינו להיכנס לעומק עצמנו ולמצוא את הגילוי.
נגלה שתחושת הסבל נגרמת בגלל השתוקקות תמידית למילוי החסר, הפוגעת בנפשנו.
הסיבה לסבל היא חוסר חיפוש של יציבות בעולם משתנה והנפש שלנו נפגעת מכך.
    • הפתרון – חזרה למודעות שלנו.
על האדם לפתח את המודעות והתפיסה שלו לגבי עצמו במקום להתרכז בתשוקות ובדברים אותם הוא רוצה.

כתביו

עבודותיו העיקריות והחשובות הן:

  • על השורש הארבעה-ראשי של עקרון הסיבה המספקת (הוגש כדיסרטציה לאוניברסיטת יינה, בקצרה מכונה מסה זו "משפט הסיבה"), 1813.
  • העולם כרצון וכדימוי, 1818/1819.
  • שתי בעיות היסוד של תורת המידות, 1841.
  • parerga und paralipomena - (בתרגום ישיר, "נספחות ותוספות", חלקים מספר זה תורגמו לעברית תחת השם "הגיונות"), 1851.
  • 38 דרכים לנצח בוויכוח - בספר הוא רואה את הוויכוח כקרב, ועל כן לא חשוב מי צודק, אלא המטרה היא לנצח. בספר הוא מחמש אותנו ב-38 תכסיסים לגבור על יריבנו בוויכוח.
  • דברים אחדים על אודות הפנתאיזם (מגרמנית: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

21 בספטמבר

21 בספטמבר הוא היום ה-264 בשנה בלוח הגרגוריאני (265 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 101 ימים.

אדוארד פון הרטמן

קרל רוברט אדוארד פון הרטמן (גרמנית: Karl Robert Eduard von Hartmann;‏ 23 בפברואר 1842 – 5 ביוני 1906) היה פילוסוף גרמני.

את תהילתו הפילוסופית ביסס כבר בחיבורו הראשון, "הפילוסופיה של תת-ההכרה" (1869). הצלחה זו נשענה, בין השאר, על המאפיינים הבאים של חיבור זה: מקוריות הכותרת שלו, גיוון הנושאים הנידונים (פון-הרטמן הצהיר כי הגיע למסקנותיו הספקולטיביות באמצעות מתודת האינדוקציה, והירבה בדוגמאות ממחישות), הפסימיזם האופנתי שבו חדור הספר, וסגנון כתיבה תמציתי ברור וחד. על משנת 'הרצון העיוור' של ארתור שופנהאואר כיסוד המניע את החיים, הוסיף הרטמן את האפיון של 'תת מודע' באומרו שתמיד הרצון עיוור עד כדי כך שאין הוא מודע אל נכון אל מה בדיוק הוא מכוון את צעדיו, ודחפים מעורפלים יותר הם המניעים את הכל. מושג ה'תת-מודע', שבו מתאר פון הרטמן את העיקרון המטפיזי העליון שלו, איננו כה פרדוקסלי כפי שהוא נשמע בתחילה, אלא זהו מונח חדש ומסתורי בו הוא מתכוון אל ה'מוחלט' הידוע מן המטפיזיקה הגרמנית.

ה'תת-מודע' מופיע כמיזוג ושילוב המטפיזיקה של הגל עם זו של ארתור שופנהאואר. התת-מודע הוא בעת ובעונה אחת גם רצון וגם שכל (או רוח) וזהו הבסיס המוחלט לכל המצוי.

אוניברסיטת הומבולדט של ברלין

אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (בגרמנית: Humboldt-Universität zu Berlin) היא האוניברסיטה העתיקה ביותר של ברלין. אוניברסיטת הומבולדט נוסדה בשנת 1810 כ"אוניברסיטה של ברלין" על ידי וילהלם פון הומבולדט. בשנת 1828 שונה שמה לאוניברסיטת פרידריך וילהלם (על שם פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה), והחל משנת 1949 נקראת על שם מייסדה.

אוניברסיטת הומבולדט הייתה ביתם של רבים מן ההוגים הבולטים בהיסטוריה הגרמנית במהלך מאתיים השנים האחרונות, בהם התאולוג פרידריך שליירמאכר, הפילוסופים יוהאן גוטליב פיכטה, הגל, ארתור שופנהאואר, פרידריך שלינג וולטר בנימין, המשפטן פרידריך קארל פון סאביני, הפיזיקאים אלברט איינשטיין ומקס פלאנק. מייסדי התאוריה המרקסיסטית קארל מרקס ופרידריך אנגלס למדו באוניברסיטה, כמו גם המשורר היינריך היינה, המדינאים אוטו פון ביסמרק וקרל ליבקנכט ורובר שומאן ורבים אחרים. משערי האוניברסיטה יצאו 29 זוכי פרס נובל.

הדגש המחקרי של אוניברסיטת הומבולדט שימש דגם לאוניברסיטאות מחקר מובילות בארצות הברית ובהן אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת קורנל.

אופטימיות

אופטימיות (מלטינית: optimum - הטוב ביותר) היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב.

השקפת עולמם החיובית של האופטימיסטים מובילה אותם למסקנה כי, בסופו של דבר, הדברים יסתדרו על הצד הטוב יותר. הדוגמה הקלאסית המובאת לעיתים קרובות להבחנה בין השקפה אופטימיסטית לפסימיסטית היא זו של "האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה?" האופטימיסטים יאמרו: "הכוס חצי מלאה" ואילו הפסימיסטים ישיבו: "הכוס חצי ריקה".

הפילוסוף ששמו נקשר להשקפת עולם אופטימיסטית הוא גוטפריד לייבניץ אשר טען, בספרו Theodicee כי אנו חיים בטוב מכל העולמות האפשריים. כמאמין אדוק ייחס לייבניץ לאלוהים יכולת אינסופית (כל-יכולת: Omnipotence), ידע אינסופי (Omniscience) וטוב אינסופי (Omnibenevolence).לייבניץ הסיק מתכונות אלו של האלוהים כי יצירתו של האל המושלם חייבת גם כן להיות מושלמת: עולמנו חייב להיות, בהתאם לטבע הבורא "הטוב שבעולמות האפשריים" או העולם האופטימאלי:

הפילוסוף הצרפתי וולטר לעג להשקפה זו בספרו קנדיד. השקפת עולם פסימיסטית מתגלמת למשל בהגותו של ארתור שופנהאואר. שופנהאואר יצא נגד השקפתו של לייבניץ וטען כי אנו חיים ברע מכל העולמות האפשריים.

הפילוסוף האנרכיסט ויליאם גודווין מייצג גרסה חזקה עוד יותר של אופטימיזם מזו של לייבניץ. הוא מייחל ליום שבו החברה האנושית תגיע למצב שבו ביטויי ההיגיון יבואו במקום כל ביטויי האלימות והכוח, הרוח האנושית תכפיף למרותה את החומר, והתבונה האנושית תגלה את סוד חיי הנצח.

קיימת התאמה (קורלציה) חזקה בין אופטימיות אישית לבין הערכה עצמית, רווחה פסיכולוגית ובריאות. הפסיכולוג והסופר מרטין זליגמן אשר חקר בתחום זה, יוצא נגד אנשי אקדמיה על שהם מתמקדים יותר מדי על הגורמים לראיה פסימיסטית ולא מקדישים די מזמנם לאופטימיות. הוא מצביע על כך שבשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים פורסמו 46,000 מאמרים פסיכולוגיים על דיכאון בעוד שבאותה עת פורסמו 400 מאמרים בלבד על אושר.

אלה הנוקטים בהשקפת עולם אופטימיסטית כאידאולוגיה עשויים להסביר התרחשויות העומדות בניגוד לתחזיותיהם, בכך שהאופטימיות שלהם באותו מקרה לא הייתה במקומה, אולם יטענו כי אין בכך כדי לערער את השקפתם האופטימית.

מספר מלומדים טענו כי על אף שאופטימיזם ופסימיזם נראים כניגודים, אין הדבר כך במונחים פסיכולוגיים. העובדה כי לאדם יש יותר אופטימיות אין פירושה שהוא פחות פסימי. הגורמים המגבירים את האחד, אינם מפחיתים בהכרח את האחר. במצבים רבים בחיים אנו זקוקים לשתי התכונות במידה שווה. אנטוניו גראמשי, הוגה דעות מדיני ופוליטיקאי איטלקי מתחילת המאה העשרים, קרא "פסימיזם של ההיגיון ואופטימיזם של הרצון". האחד להמריץ לפעולה, האחר כדי לחשל את האמונה ולהמשיך להאמין כי הפעולה תניב שינוי משמעותי אפילו אל מול סיכויים נמוכים. אף הסופר אמיל חביבי ראה אפשרות בשילוב שתי השקפות עולם אלה היוצרות את "האופסימיסט". מונח שהשתרש בשפה העברית.

ביהדות בולטת השקפת העולם האופטימית כבר בספר הספרים. פרק א' בספר בראשית, המספר את מעשה הבריאה, מסיים כל יום בבריאת העולם (להוציא יום שני), במילים "וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב". רבים פרשו אמירה זו בדרך המצביעה על כך כי העולם, כפי שנברא בידי אלוהים, הוא טוב במהותו.

אנטי-נטליזם

אנטי-נטליזם (באנגלית: Antinatalism) היא עמדה פילוסופית המייחסת להולדה ערך שלילי, זאת בניגוד לעמדה הפילוסופית "פרו-נטליזם", המייחסת להולדה ולריבוי טבעי ערך חיובי. על העמדה האנטי נטליסטית השפיעו מספר הוגי דעות, בהם: ארתור שופנהאואר, אמיל צ'וראן, ודייוויד בנאטר . אחת התנועות המצדדות באנטי-נטליזם היא תלמ"ה (התנועה להיכחדות מרצון של האנושות).

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

דיאלקטיקה

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

הוליזם

הוליזם (מיוונית: όλος; שלם, כולל) הוא הרעיון שתכונות מערכת לא יכולות להיקבע או להיות מוסברות אלא רק על ידי סך כל המרכיבים שלה. המילה, יחד עם התואר הוליסטי, נטבעו על ידי יאן סמאטס בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. במילון אוקספורד, סמאטס מגדיר את ההוליזם כ"נטייה בטבע ליצור שלם שהוא גדול מסכום חלקיו על ידי אבולוציה יצירתית".

הוליזם מוגדר לעיתים כהיפוכו של הרדוקציוניזם, למרות שתומכי הרדוקציוניזם המדעי טוענים כי מוטב להתייחס אליו כאל היפוכו של הרדוקציוניזם התאוותני. אפשר להנגיד אותו גם עם אטומיזם. כמה מבקרים טוענים שהוליזם הוא ניסיון למיזוג בין רעיון הבריאתנות לבין רעיון האבולוציה.

השטח של חשיבת מערכתית התפתח בשנים האחרונות כדי להתמודד עם מספר גדול של נושאים תוך שימוש במושגים הוליסטיים.

טריסטן ואיזולדה (אופרה)

טריסטן ואיזולדה (בגרמנית: Tristan und Isolde) היא אופרה בשלוש מערכות מאת ריכרד וגנר אשר כתב גם את הלברית. עלילת האופרה מבוססת בעיקר על סיפור האגדה הרומנטית מן המאה ה-12 "טריסטן" מאת גוטפריד פון שטרסבורג, שהיה מגדולי המשוררים הגרמניים בימי הביניים. העבודה על היצירה נמשכה בין השנים 1857–1859, והיא הוצגה לראשונה ב-10 ביוני 1865 במינכן בניצוחו של הנס פון בילוב.

ביצירתו את האופרה, הושפע וגנר במיוחד מספרו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר "העולם כרצון וכדימוי" (Die Welt als Wille und Vorstellung), אך גם מהרומן שניהל עם המשוררת מתילדה ווסנדונק

האופרה טריסטן ואיזולדה נחשבת כאחד משיאי יצירתו האופראית של וגנר, בעיקר בשל השימוש הנרחב שעשה ברעיונות מוזיקליים חדשניים של כרומטיות, עמימות טונאלית, והשעייה הרמונית. משכך, היא השפיעה באופן משמעותי גם על יצירותיהם של מלחינים רבים במוזיקה הקלאסית המערבית ושימשה השראה רבה בעבודותיהם של גוסטב מאהלר ריכרד שטראוס ועוד. אחרים לעומת זאת, איפיינו את יצירתם כעומדת בניגוד לזו של וגנר ובהם קלוד דביסי, מוריס רוול ואיגור סטרווינסקי.

טריסטן ואיזולדה מסמלת את הנסיגה מהלחנה בסגנון ההרמוני והטונלי המקובל, וככזו שהניחה את היסודות למוזיקה הקלאסית של המאה ה-20.

יום הפילוסופיה העולמי

יום הפילוסופיה העולמי (באנגלית: World Philosophy Day) הוא מועד בינלאומי המצוין מדי שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר.

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת החוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

פנתאיזם

פַּנְתֶאִיזְם (הרכב של המילים πάν (תעתיק: "פן"; מיוונית: "הכל") ו-θεός (תעתיק: "תאוס"; מיוונית: אלוהים); כלומר "הכל אלוהים") היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל; האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית). עמדה זו שגורה ומוכרת יותר בתחומי האמנות, בייחוד בספרות ובשירה.

שמחה לאיד

שִׂמְחָה לְאֵיד היא רגש של שמחה נוכח אידו (אסונו או מפלתו) של האחר. היא עשויה לנבוע מקנאה, תחרותיות ושנאה. הביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" מעיד על עוצמת רגש זה. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, יש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו.

המושג העברי מוזכר בספר משלי: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (י"ז, ה'). במשלי נמצא עוד ביטוי דומה: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ – אַל תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (כ"ד, י"ז). בספרות חז"ל נמצא גם הביטוי המקביל "מתכבד בקלון חבירו".

מונח דומה בשפה הגרמנית, Schadenfreude, נקלט בצורה זו ברבות משפות המערב.

הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שעסק רבות בנושא הרגש, כתב כי "להרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני". פרידריך ניטשה תיאר את ההומור כ-"שמחה לאיד במצפון שקט".

בחברות מודרניות ומערביות נחשבת שמחה לאיד, שבה חוגגים וצוהלים למפלת האויב, ללא תקינה פוליטית, והחברה הכללית רואה בעין לא יפה שמחה לאיד שמבטאים יחידים, ומנסה לא לתת לה פומבי ואף לדכאהּ.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מיל • ארתור שופנהאואר • סרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.