ארקולף

ארקולף (Arculf) או ארקולפוס (Arculfus) היה צליין פרנקי אשר פקד את ארץ ישראל והלבנט במחצית השנייה של המאה ה-7. על פי המקור הראשי המספר אודותיו, הוא שימש כבישוף של העיר פריגה בדורדון. על פי מקור אחר, הוא היה חבר מנזר.

לפי בדה ונרביליס, ספינתו של ארקולף נטרפה בדרכו חזרה מארץ הקודש אל חופי האי איונה במערב סקוטלנד, והוא התקבל על ידי אדאמנן הקדוש (אדומננוס), אב-המנזר המקומי, במנזר באי איונה הייתה ספרייה מפורסמת והוא נחשב באותה תקופה למרכז פרשנות לכתבי הקודש בלטינית. ארקולף סיפר את תולדות מסעו לאדאמנן בפירוט, והאחרון כתב על-בסיס זה חיבור בן שלושה ספרים בשם "De Locis Sanctis" (אודות המקומות הקדושים"), אשר הוקדשו לירושלים, בית לחם ולמספר מקומות קדושים נוספים בארץ ישראל, וכן לקונסטנטינופול ולאלכסנדריה. עותק מהחיבור נמסר בשנת 698 לאלדפירת' מלך נורת'מבריה.

ארקולף היה הנוסע הראשון שביקר בארץ ישראל אחרי הכיבוש הערבי ושחיבורו שרד, ומכאן חשיבותו להבנת מצבם של ארץ ישראל ותושביה אחרי הכיבוש.

על ירושלים כתב:

אך המון אנשים שונים ומשונים, שכמעט לא ייספרו מרוב, רגיל להתוועד בירושלים בחמישה-עשר בחודש ספטמבר כדי לעסוק במיקח וממכר הדדיים. לפיכך הכרחי כי למשך ימים מספר, באותה עיר מארחת, מתארחים המוני אדם, אשר המון גמליהם וסוסיהם וחמוריהם ופרדיהם הרבים, כמו גם השוורים הנושאים דברים מדברים שונים, מפזרים בכל רחובות העיר את תועבות צואתם למיניה; אשר צחנתה מטרידה את התושבים במידה לא מועטה, ואשר גם מהווה מכשול בפני המתהלכים ברחוב.

על המקומות הקדושים, תיאור ביקורו של ארקולף בארץ הקודש

אוצר מסעות מ-1929 מתאר אותו כדלקמן: "יש ספר מסעות של בישוף ארקולף שבא מגליה ויבקר את הלבנט בערך שנת 680. והיה הנוצרי הראשון שעלה לירושלים אחרי שנוסדה דת מחמד, ובשובו מירושלים בספינה על הים התיכון נשא אותו הרוח לבריטניה והוכרח לרדת בעיר איונא (lona) ונתאכסן אצל הכומר אדמנן ומסר לו דבריו בפרוטרוט והכומר רשם אותם בכתב ומסר הכתב יד למלך אלפריד "החכם" בעיר יורק בערך שנת 701, ונדפס ראשונה בשנת 1619 ובדפוסים אחרים אחר כך. ארקולף היה הראשון להזכיר כי יש עמוד באמצע ירושלים לצפון המקומות הקדושים המציין את טבור הארץ, וראייתו היא כי בא שם בתקופת תמוז מאמצע היום ולא ראה שם צל. הוא מתאר את ירושלים והר ציון והמקומות ביהודה, את הגליל ושמרון ומעיין יעקב בשכם וגם הערים דמשק צור אלכסנדריה של מצרים והנילוס ועיר קונסטנטינופול הוא יאמר כי מלך סרציניס מואוויא הראשון (661—680) היה אוהב את הנוצרים והציל מיד היהודים את הסודר שנשא ישו בעת שנצלב, ואומר כי במקום בית המקדש אצל כותל המזרחי בנו הסרצינים בית תפילה מרובע וישימו קורות מקשרים על החורבות הישנות והבית יכיל כשלשת אלפים איש. הסרצינים כבשו את ירושלים בשנת 637 וארקולף היה שם ששים שנה אחר כך. הנוסע הזה מהמאה השביעית מתאר גם כן קברי האבות והאמהות. הוא ראה את קבר רחל בדרך מירושלים לחברון ויאמר כי למזרחו הוא בית לחם ובקצה הדרך למערבו הוא קבר רחל, שנבנה מאבנים בלי סדר והדר ונראה מחוץ כמו פירמידה. השם "רחל" חקוק באבן אשר הניח יעקב בעצמו על המצבה. בחברון ראה מערת המכפלה אשר שם קברי אברהם יצחק ויעקב וגם אדם הראשון קבור שם. ונגד המנהג הרגיל מונחים רגליהם לצד דרום וראשיהם לצד צפון (ולא ראשיהם למזרח). על כל קבר מונח אבן שיש ומראה האבן כהה אך יותר לבן מהאבנים האחרות. קבר אדם הראשון הוא מצד צפון לא רחוק מהם ואינו נעשה באמנות כמו קברי האבות וקברי האמהות שרה רבקה ולאה אינם יפים כמו קברי האבות והם קטנים מהם במידתם גם ראה אשל אברהם בממרא ביריחו ראה בית רחב הזונה בחומה בלי תקרה והמקום חרוב בלי תושבים."

Saint-Sépulcre (plan d'Arculfe)
כנסיית הקבר כפי שצייר אותה אדאמנן הקדוש לפי תיאוריו של ארקולף

לקריאה נוספת

  • אורה לימור "במו עיניו: עולה הרגל מספר", התפרסם בקתדרה וכן בוזאת ליהודה, תשס"ג, עמ' 383-409 ‬ובעלייה לרגל : יהודים, נוצרים, מוסלמים - אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה

קישורים חיצוניים

אומפאלוס

אומפאלוס (יוונית: ὀμφαλός; מילולית: "טבור") הוא אבן מצבה בעל משמעות דתית. על פי המיתולוגיה היוונית, האל זאוס שלח שני נשרים לעוף ברחבי תבל ולהפגש במרכזו, טבור העולם. אבני אומפאלוס המציינות נקודה זו הוקמו במספר אתרים ברחבי המזרח התיכון, המפורסם שבהם היה אצל האורקל מדלפי.

האסלאמיזציה של ארץ ישראל

האסלאמיזציה של ארץ ישראל היא תהליך שהחל לאחר הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל בשנת 640 לספירה בו הפכו המוסלמים לרוב בקרב תושבי ארץ ישראל בין המאה התשיעית לתקופה הממלוכית (1516-1250). עד שהייתה לרוב, האוכלוסייה הערבית-מוסלמית נמנתה על השכבה השלטת.

תהליך האסלאמיזציה התאפשר בזכות הגירה של מוסלמים לארץ ישראל, התאסלמות של מקומיים (אם כי אין ידיעות על התאסלמות המונית של תושבי הארץ הלא-מוסלמים) וכן עקב התכווצותה של האוכלוסייה המקומית כתוצאה מחורבן מסעות הצלב ומגפת המוות השחור.

הגביע הקדוש

בנצרות, הגביע הקדוש הוא הכלי, הצלחת או הגביע, בו השתמש ישו בסעודה האחרונה, ומיוחסים לו כוחות על-טבעיים. לפי גרסאות רבות של הסיפור, הכלי מזוהה עם כלי שהשתמש בו יוסף הרמתי כדי לאגור את דמו של ישו בעת קבורתו, ואז לקח את החפץ לבריטניה, שם ייסד שושלת של אפוטרופסים כדי להגן עליו. באנגלית נקרא הכלי ממנו אכל ישו The Holy Chalice, והכלי בו השתמש יוסף הרמתי The Holy Grail.

החיפוש אחר הגביע הקדוש מהווה חלק חשוב מאגדות המלך ארתור, אשר מופיעות לראשונה ביצירותיו של כרטיין מטרואה (Chrétien de Troyes). ייתכן שאגדה זו משלבת מסורת נוצרית עם מיתולוגיה קלטית על קדרת הדאגדה, שנאמר עליה שכל האוכל ממנה לעולם יהיה שבע.

היסטוריונים של תרבויות עקבו בפרוטרוט אחר התפתחות אגדת הגביע. זו אגדה גותית, אשר נכתבה לראשונה כרומנסה, אשר ייתכן ששאבה מרמזים טרום-נוצריים, בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. רומנסות הגביע המוקדמות התמקדו בפרסיבל, וניטוו לתוך המארג הארתוריאני הכולל. רומנסות הגביע החלו בצרפת, ותורגמו לשפות אירופאיות אחרות. רק קומץ רומנסות לא-צרפתיות הוסיפו מרכיבים מהותיים לעלילה.

הר הבית

הר הבית הוא מתחם קדוש בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ-140 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.

הר הבית הוא המקום בו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי. נמצא בו המבנה השלישי בקדושתו למוסלמים הסונים – מסגד אל-אקצא. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי. על-פי המסורות הדתיות השונות, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ועל-פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.

הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בינלאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

כנסיית העלייה

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו. מאז הכיבוש המוסלמי של צלאח א-דין נמצאת הכנסייה בידיים מוסלמיות אם כי מאפשרים לנוצרים לבקר במקום ואף לערוך בו פולחן, בהתאם לכללי הסטטוס קוו.

כנסיית הקבר

כנסיית הקבר (נקראת גם כנסיית הקבר הקדוש) היא כנסייה גדולה הניצבת במקום אותו רואות מרבית המסורות הנוצריות כמקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסוף ה"ויה דולורוזה" ('נתיב היסורים'). בין כותלי הכנסייה יש אתר המזוהה כגבעת הגולגולתא הנזכרת בברית החדשה: "וַיְהִי כַּאֲשֶר בָּאוּ אֶל הַמָקוֹם הַנִקְרָא גָלְגֹלְתָא, וַיִצְלְבוּ אֹתוֹ שָם". מאז המאה ה-4 לספירה משמשת הכנסייה, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר לכל הנוצרים בעולם, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם.

כנסיית יוסף הקדוש

כנסיית יוסף הקדוש היא כנסייה השוכנת במתחם בזיליקת הבשורה בלב העיר נצרת. לפי מסורת מימי הביניים, היא הוקמה במקום בו שכן בית המלאכה של יוסף הקדוש, בעלה של מרים, ולפי גרסה מאוחרת יותר ניצב גם ביתו באתר. מסיבה זו היא מכונה גם כנסיית המשפחה הקדושה או כנסיית ההזנה, שכן היא מסמלת את המקום בו ישו גדל וניזון עד בגרותו.

מסגד אל-אקצא

מסגד אל-אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ-מַסְגִ'ד אלְ-אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא מסגד בדרום הר הבית, בקומפלקס של אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים. המסגד נחשב לשלישי בחשיבותו באסלאם הסוני לאחר מסגד אל-חראם במכה ומסגד הנביא במדינה. על פי המסורת המוסלמית זהו המקום אליו הגיע מוחמד במסעו הלילי ממכה לירושלים, משם עלה השמיימה עם המלאך גבריאל והשאיר את טביעת רגלו באבן.

מערת יהושפט

מערת יהושפט היא מערת קבורה משלהי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, השוכנת באפיק נחל קדרון למרגלות הר הזיתים, ומהווה יחידה תכנונית אחת עם מצבת יד אבשלום.

עמק יהושפט

עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט הוא עמק קטן בירושלים בין הר הזיתים לעיר דוד שנוצר כתוצאה ממפגש בין שני יובלים של נחל קדרון. בעמק מבני קבורה מתקופת בית ראשון והוא חלק מהאזור המכונה גם האגן הקדוש הכולל את הר הבית והר הזיתים.

קבר רחל

קבר רחל הוא מבנה הנמצא במבואותיה הצפוניים של בית לחם, מדרום לירושלים. מסורות קדומות של למעלה מ-1,700 שנה מזהות את המקום כאתר שבו נקברה רחל אמנו, ומשום כך הוא נחשב למקום מקודש בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים. במשך הדורות עברו המצבה שבמקום והמבנה שמעליה שינויים רבים המתועדים בספרות הנוסעים הענפה. מראה מבנה הקבר היה אחד הסמלים המפורסמים של ארץ ישראל, והוא הופיע על חפצי אמנות יהודיים, על בולים ובספרי קודש.

חוקרי ארץ ישראל חלוקים באשר לנכונות הזיהוי של האתר מצפון לבית לחם כמקום קבורתה של רחל. אחד הזיהויים הנוספים המקובלים במחקר למיקומו של קבר רחל הוא האתר המכונה בערבית קובור בני אישראיל ( = קבר בני ישראל) דרומית ליישוב גבע בנימין.

כיום קבר רחל משמש מקום תפילה ליהודים הפוקדים את המקום במשך כל ימות השנה, ובמיוחד בי"א בחשוון, המקובל במסורת היהודית כיום פטירתה של רחל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.