ארמית חדשה

ארמית חדשה הוא כינוי כולל לניבים שונים של ארמית המדוברים בימינו אנו, בעיקר באזור הסהר הפורה, אך גם בקהילות שונות במדינות מערביות, בעיקר באירופה ובארצות הברית, וגם בישראל.

נהוג לחלק את ניבי הארמית החדשה לארבע קבוצות עיקריות[1]:

  • ארמית מערבית חדשה - ניב זה, השריד היחיד של הארמית המערבית, מדובר בשלושה כפרים בסוריה, אשר הידוע ביניהם הוא מעלולה. לניב כמה אלפי דוברים, נוצרים ומוסלמים (זהו הניב הארמי היחיד שדוברים בו מוסלמים).
  • ארמית חדשה מרכזית (או ארמית חדשה צפון-מערבית) - קבוצת ניבים זו, אשר העיקרי בה הוא ניב טורויו, מדוברת על ידי נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית היעקבית באזור טור עבדין בדרום-מזרח טורקיה. מספר הדוברים מוערך בכ-500,000.[דרוש מקור] השם "טורויו" רווח רק בקהילה האקדמית. הדוברים עצמם מכנים את שפתם "סוראית" או "סוריויו", וליתר דיוק: "לְשָׁאנָא סוּרֲיֹויֹו" או "לִשַׁאנַא סורַיַּאיַא", כולם גלגולים של המלה "סורית".
  • ארמית חדשה צפון-מזרחית - זוהי קבוצת ניבים המדוברת בעיקר בצפון עיראק, באזרבייג'ן האיראנית, ובמידה מועטה יותר בדרום מזרח טורקיה. רוב הדוברים הם נוצרים המכנים את שפתם "סורֶת" (מ"סורית"), אך ישנם גם יהודים (למשל יהודי צפון מערב איראן, וכן יהודי כורדיסטן, כיום מרביתם בישראל) שדוברים ניב מקבוצה זו, כדוגמת קבוצת נאש דידן. מספר הדוברים מוערך בכחצי מיליון. דוברים רבים עזבו את ארצותיהם המקוריות וחיים כיום במדינות המערב. דוברי השפה בישראל מכנים אותה לרוב "כורדית" או "כורדית יהודית", אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים. הניב היהודי תועד בישראל החל משנות ה-50.[2]
  • מנדעית חדשה - ניב זה, הרובד המודרני של הלשון המנדעית מדובר על ידי המנדעים, אשר חיים באופן מסורתי בדרום עיראק ומחוז ח'וזיסטאן באיראן. רבים מהם עזבו את ארצות מוצאם וחיים כיום בארצות הברית. אי לכך, מרבית המנדעים אינם דוברים את שפתם ומספר דוברי המנדעית החדשה מוערך בכמה מאות לכל היותר.

על אף שהארמית היא שפה בעלת עומק היסטורי נרחב, התיעוד הכתוב של הארמית החדשה אינו רב, כיוון שניבים אלו נתפסו על פי רוב כניבים מדוברים ללא יוקרה של שפה כתובה (בדומה לניבי הערבית המדוברת). רק בעת החדשה החל תיעוד בלשני של ניבים אלו ונאספו סיפורים מפי דוברים. עם זאת, קיימים כמה כתבי יד של טקסטים דתיים בניבים אלו, כדוגמת מדרשים יהודים בני המאה ה-17 מן העיר נרווה בעיראק[3].

יש המכנים את ניבי הארמית החדשה (ובפרט הארמית החדשה הצפון-מזרחית) "סורית חדשה", כאילו היו גלגול ישיר של השפה הסורית הקדומה, אך שם זה אינו מדויק מבחינה בלשנית.

הערות שוליים

  1. ^ Bruno Poizat, Manuel de Soureth: Initiation à l'araméen d'aujourd'hui, parlé et écrit, Geuthner, 2008
  2. ^ יוסף יואל ריבליןשירת יהודי התרגום, מוסד ביאליק, 1959
  3. ^ יונה צבר, מדרשים בארמית יהודי כורדיסטאן, האקדמיה הלאומית למדעים, תשמ"ה
אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

ארמית חדשה צפון-מזרחית

ארמית חדשה צפון-מזרחית (או בלעז North Eastern Neo-Aramaic, ובקיצור NENA) הוא המונח האקדמי המשמש לתיאור קבוצת ניבים של ארמית חדשה, אשר דוברו באזור כורדיסטן ואזרבייג'ן האיראנית במדינות עיראק, איראן וטורקיה. ניבים אלו התפתחו מרבדים קדומים יותר של ארמית, כגון סורית או ארמית התרגום, אך על פי רוב אין עדויות על הרבדים הישירים שקדמו לניבים המדוברים בימינו. על פי רוב, בכל ישוב דובר ניב אחר, וכן התקיימה חלוקה בין ניבים יהודיים לניבים נוצרים. בשל קשיי המעבר באזור זה, הניבים השונים אינם קלים על פי רוב להבנה הדדית, אם כי רוח הדברים ברורה על פי רוב.

ניבי הארמית החדשה מדוברים עד היום בקהילות של יוצאי האזורים בהם היא דוברה במקור, כמו הקהילה האשורית בשוודיה או קהילת יוצאי כורדיסטן בישראל. בקרב דוברי השפה בישראל, היא מכונה לעיתים "כורדית" או "כורדית-יהודית" (אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית הכרמנג'ית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים).

ארמית מערבית חדשה

ארמית מערבית חדשה, אחד מניבי הארמית החדשה, הוא ניב מודרני של הענף המערבי של הארמית. הניב מדובר כיום בשלושה כפרים בסוריה.

ארמית מערבית חדשה היא השריד היחיד לענף המערבי של הארמית (שקרוב לארמית של תרגום אונקלוס). זאת לעומת הענף המזרחי, שקיים היום בכמה ניבים נוצריים ויהודיים. כיום מדברים בארמית מערבית חדשה בשלושת הכפרים מעלולה (معلولا), בח'עה (بخعة) וג'ובעדין (جبّعدين), באזור קלמון שבהרי מול הלבנון, כ-60 קילומטר מצפון מזרח לדמשק. הסיבה שניב זה השתמר בסביבה שכולה דוברת ערבית היא כנראה הבידוד היחסי של שלושת הכפרים באזור ההררי. עד לפני כמאתיים שנה היו תושבי שלושת הכפרים נוצרים, ואולם כיום תושבי בח'עא וג'ובעדין מוסלמים כולם ורק במעלולה נותרו חלק מהתושבים נוצרים (בכנסייה המלכיתית). מספר הדוברים בשפה מוערך ב-15,000, מהם כ-8,000 במעלולה. כל הדוברים הם דו-לשוניים, ומדברים מלבד הארמית גם ערבית סורית.

מאפייני השפה מושפעים משלושה גורמים: ירושה היסטורית מהארמית הבינונית והמאוחרת, במיוחד מהניבים המערביים ובהם ארמית גלילית (המשתקפת בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארצישראליים) וארמית נוצרית; השפעה חזקה של ערבית סורית, בעיקר בתחום אוצר המילים; ותהליכים עצמאיים של שינוי בשפה. יש הבדלים דיאלקטליים מסוימים בין שלושת הכפרים.

מחקר מודרני של השפה החל בסוף המאה ה-19, ונמשך לאורך המאה ה-20, בין השאר על ידי בלשנים שמיים שהתגוררו מספר שנים בכפרים. המחקרים כתובים רובם בגרמנית. בין החוקרים היו גוטהלף ברגשטרסר, תאודור נלדקה ואנטון שפיטלר; בשנים האחרונות החוקר הבולט ביותר של השפה הוא פרופ' ורנר ארנולד (Arnold) מאוניברסיטת היידלברג.

אשורים

האשורים (בארמית סורית: ܐܬܘܪܝܐ, אָתוּרָיַא, בערבית: آشوريون/سريان/كلدان) הם קבוצה אתנית דוברת ארמית חדשה (הניב הצפון-המזרחי) בת הדת הנוצרית החיה באזור הסהר הפורה, בעיקר בצפון עיראק, אך גם בדרום-מזרח טורקיה, באזרבייג'ן האיראנית, בכורדיסטן האיראנית (למשל בסַנַנְדַג') ובמזרח סוריה, ובתפוצות שונות באירופה וארצות הברית. מבחינה דתית, הם משתייכים לכמה כנסיות שונות, בהן הכנסייה האשורית והכנסייה הכלדאית הקתולית. המשותף לכולם הוא שימוש בסורית עתיקה כשפת התפילה.

בעשיקה

בַּעשִׁיקַה (בערבית: بعشيقة, באנגלית: Bashiqa), לעיתים מכונה גם בַּאשִׁיקַה, היא עיירה אשורית במחוז נינוה שבצפון עיראק. שמה מגיע מאשורית, שפה ארמית חדשה והיא הלחם של המילים "בֶּת" ו"אַשִׁיקַה" שפירושן "בית האוהבים".

מרבית התושבים אשורים, יזידים, שבאקים ומעט ערבים מוסלמים.

העיר נשלטה על ידי ארגון המדינה האסלאמית בשנים 2014–2016 אולם שוחררה על ידי צבא עיראק באוקטובר 2016.

ג'פרי כאן

ג'פרי אלן כאן (באנגלית: Geoffrey Allan Khan; נולד ב־1 בפברואר 1958 בצ'לטנהאם, הממלכה המאוחדת) הוא בלשן ושמיטולוג בריטי, העומד מאז שנת 2012 בראש הקתדרה המלכותית ללימוד העברית באוניברסיטת קיימברידג'. הוא פרסם ספרי דקדוק לניבים של ארמית חדשה צפון-מזרחית של ברוואר, קרקוש, ארביל, סולימאניה וחלבג'ה בעיראק, ושל אורמיה וסננדג' באיראן, והוא מנהל את מסד הנתונים של הארמית החדשה הצפון-מזרחית.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

יונה צבר

יונה צבר (Yona Sabar; נולד ב-1938) הוא בלשן וחוקר יהדות כורדיסטן, מכהן כפרופסור לעברית באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס.

צבר נולד בזאכו שבכורדיסטן העיראקית כיונה ביי צבאע'א. בשנת 1951 עלה לישראל עם בני-משפחתו והתיישב בירושלים. לאחר עלייתו עִברת את שם משפחתו לצבר. בשנת 1963 קיבל תואר ראשון בעברית ובערבית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה בין תלמידיהם של יעקב פולוצקי וחיים רוזן. במהלך לימודיו, היה צבר הסטודנט הראשון לקבל מלגת מחקר ממכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לאחר התואר הראשון, המשיך את לימודיו בארצות הברית וקיבל תואר דוקטור בשנת 1970 מאוניברסיטת ייל.

צבר פרסם למעלה מ-90 מאמרים וספרים בנושא ארמית חדשה צפון-מזרחית, שאותה הוא דובר כשפת אם, ובנושא תרבות יהודי כורדיסטן. עבודת הדוקטור שלו הוקדשה לההדרה של כתבי-יד בארמית חדשה מן המאה ה-17 שמקורם בעיר נרווה שבעיראק (שבמחוז דהוכ). בין עבודותיו החשובות מילון לארמית-חדשה.

בשנת 2008 פרסם בנו, העיתונאי אריאל צבר, ספר ביוגרפי עליו, שבו הוא מגולל את סיפור עלייתו ארצה והגירתו לארצות הברית. לפי הספר, יונה צבר היה הנער היהודי האחרון שחגג בר מצווה בזאכו.

צבר הוא אחיו של החוקר לפולקלור יהודי שלום צבר.

כורדית

השפה הכורדית (كوردی, Kurdî) היא שפתם של הכורדים, ובעיקר המוסלמים שבהם (אין לבלבל עם הארמית החדשה, המכונה לעיתים בפי דובריה בישראל "כורדית" או "כורדית-יהודית", ומדוברת בפי יהודי ונוצרי כורדיסטן ויוצאי כורדיסטן בישראל). הכורדית מדוברת באזור כורדיסטן שבצפון איראן, צפון עיראק ומזרח טורקיה. השפה הכורדית נחלקת לשני דיאלקטים עיקריים הכורמנג'י והסוראני. אין הבנה הדדית בין הדיאלקטים הללו. יש הטוענים כי על מנת לדייק יש לדבר על "לשונות כורדיות".הכורדית היא לשון איראנית צפון מערבית.

כירכוכ

כירכוכ (ערבית: كركوك, טורקית: Kerkük, כורדית: كه‌ركووك, ארמית חדשה: ܟܪܟ ܣܠܘܟ, כרכ סלוכ) היא עיר בצפון עיראק, בירת מחוז כירכוכ (א-תאמים). כירכוכ שוכנת בתחומי האזור הגאוגרפי של כורדיסטן, במקום שבו ניצבה בימי קדם העיר חוריה וכן עיר הבירה החורית ערפה. העיר נמצאת על גדת נהר ח'סה. העיר ערפה הייתה עיר מרכזית באשור במאות ה-10 וה-11 לפני הספירה. הודות למיקומה האסטרטגי של העיר, כירכוכ הייתה לזירת קרבות בימי שלוש אימפריות: אשור, בבל ומדי, אשר שלטו בעיר בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה.

כירכוכ מהווה מרכז חשוב בתעשיית הנפט העיראקית. אוכלוסייתה של כירכוכ מגוונת ויושבים בה אשורים, כורדים, ערבים, טורקמנים עיראקים וארמנים. העיר נמצאת במרחק של 250 ק"מ מצפון לבגדד. מצפון-מזרח לעיר שוכנים הרי זגרוס, ממערבה נהרות הזב הגדול

והחידקל, מדרומה הרי חמרין ומדרום-מזרח נהר דיאלא. על פי הערכות בשנת 2003 מנתה אוכלוסיית העיר 755,000 נפש.

הכורדים והטורקמנים העיראקים רואים בה עיר בירתם מבחינה תרבותית. היא כונתה "בירת התרבות של עיראק" על ידי שר התרבות של עיראק

בשנת 2010.

משאל עם בנושא האם כירכוכ צריכה להצטרף לכורדיסטן העיראקית היה אמור להיערך בנובמבר 2007 אך נדחה שוב ושוב.

לאור החמרה באלימות אסלאמית באזור ומתקפה של דאעש על מוסול ואתרים נוספים שבשליטת ממשלת עיראק כבשו כוחות כורדיים ביוני 2014 את העיר מידי המדינה האסלאמית. מאז כירכוכ תחת שליטת הממשלה האזורית של כורדיסטן. בעקבות משאל העם של הכורדים לעצמאות החבל הכורדי האוטונמי בספטמבר 2017, פתח צבא עיראק בהוראת ראש ממשלת עיראק חיידר אל עבאדי במתקפה על כירכוכ לכיבוש האזור.הכורדים נסוגו ללא קרבות וכירכוכ חזרה לשליטת ממשלת עיראק בתוך פחות מיומיים.

מערב אזרבייג'ן

מערב אזרבייג'ן (בפרסית: استان آذربایجان غربی, באזרית: Qərbi Azərbaycan ostanı) הוא אחד מ-31 מחוזות איראן, ובירתו העיר אורמיה.

שטחו 37,437 קמ"ר, בערך 2.29% משטחה של איראן, והוא נמצא בצפון המדינה. ב-2005 מנתה אוכלוסיית המחוז כ-2,949,426 תושבים עם צפיפות של 78.8. המחוז גובל עם המחוזות: מחוז זנג'אן, מחוז מזרח אזרבייג'ן וכורדיסתאן ועם המדינות: טורקיה ואזרבייג'ן. השפות המדוברות באזור הן בעיקר השפה הפרסית והשפה האזרית.

בשטח המחוז ממוקם מתחם תחת-א סוליימאן שהוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2003.

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

נאש דידן

נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה.

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.