ארי שביט

ארי שביט (נולד ב-26 בנובמבר 1957) הוא עיתונאי ישראלי, פובליציסט ופרשן מדיני, לשעבר בעל טור בעיתון "הארץ". היה פעיל פוליטי ושימש כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח. שביט פרסם שני ספרים, על אחד מהם - ספרו "My Promised Land"' - זכה בפרס אניספילד-וולף לשנת 2013.

ארי שביט
Ari Shavit
לידה 26 בנובמבר 1957 (בן 61)
רחובות, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
עיסוק עיתונאי, בעל טור
תחקירים בולטים כותב הספר הזוכה בפרס אניספילד-וולף (2013), My Promised Land
סוג כתב - בעל טור בהארץ
תחום סיקור פרשן מדיני
קישורים חיצוניים
www.arishavit.com

ביוגרפיה

U.S. Embassy in Israel. July 4th 2015 (19190996589)
ארי שביט (מימין) בחגיגות 4 ביולי 2015 בבית שגריר ארצות הברית

שביט נולד ברחובות, בנם של ד"ר נחמיה שביט, מדען במכון ויצמן, ורחל שביט-בנטואיץ, אמנית. אמו היא בת למשפחה שבניה היו בעלי תפקידים נכבדים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: אביה, יוסף בנטוויץ', היה מנהל בית הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ (חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1962); אחיו (דודה של אמו), נורמן בנטוויץ', היה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט; וסבה מצד אמהּ, הלל יפה, היה מחלוצי הרופאים ביישוב ועסקן ציוני.

שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ולחם במבצע ליטני. בתום המבצע טען טענות חריפות נגד התנהגות חיילי צה"ל, שלטענתו השתתפו ברצח שבויים ובביזה[1]. הסיפור פורסם בעיתון "דבר" לאחר שנדחה על ידי רשות השידור.

למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בסיום לימודיו עבר לעבוד בשבועון "כותרת ראשית" עד סגירת העיתון ב-1988. כמו כן פעל במסגרת תנועת "שלום עכשיו". באותן שנים נחשב לאחד הדוברים המרכזיים[2] של השמאל הישראלי, וכן כיהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח. הוא כתב מאמרים בעיתון "הארץ" כפרילנסר, וב-1995 נהיה לחבר מערכת ובעל טור קבוע בעיתון.

באמצע שנות התשעים החלה תזוזה מסוימת לכיוון מרכז בעמדותיו, כשהחל לפקפק בתהליך אוסלו ב-1996, לאחר פיגועי טרור פלסטיני שחשפו, לדעתו, את הצביעות הפלסטינית בניהול התהליך. בשנים הבאות המשיך להעלות סימני שאלה באשר לדרך המרכזית של השמאל הישראלי.

בשנת 2001 נמנה עם מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים והמחנות השונים בציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו') וחתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין, המרכז והשמאל.

בראיונות שקיים עם פוליטיקאים בכירים מן הימין ומן השמאל הוא אינו מרבה להקשות בשאלות ומאפשר למרואיין לחשוף את "האמת הפנימית" שלו. מן הידועים שבראיונותיו הוא זה שערך עם בנימין נתניהו לאחר תבוסתו בבחירות 2006[3].

בשנת 2006 מסר עדות אופי בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של עמרי שרון, ובהזדמנות זו חשף לראשונה את חברותם, שנוצרה במהלך עבודתו העיתונאית[4].

כתב מאמרים עבור כתב העת האמריקאי "הניו יורקר". בשנת 2005 ערך את ספרו הראשון, "חלוקת הארץ: ישראלים חושבים על ההתנתקות", שבו כלל את דעותיהם של 33 מרואיינים בנושא, וניסח הצעה משלו. בנובמבר 2013 יצא לאור בארצות הברית ספרו "My Promised Land", שזכה לשבחים[5] ואף זיכה אותו בפרס אניספילד-וולף בשנת 2014.

שביט הנחה את תוכנית הראיונות "בארבע עיניים", ששודרה בערוץ הכנסת ואת תוכנית הראיונות "אבא", ששודרה בערוץ 2. הוא היה חבר בפאנלים העוסקים בפוליטיקה הישראלית, ובהם "יומן" של ערוץ 1 וב"מועצת החכמים" בערוץ 10. בשנת 2016 עבר לשמש פרשן בתוכנית "שישי" עם איילה חסון בערוץ 10[6].

באוקטובר 2016 פרסמה העיתונאית האמריקאית דניאל ברין שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית שלוש שנים קודם לכן, בעת שבאה לראיין אותו בלובי של בית המלון שבו התאכסן[7]. העיתונאי יואב יצחק חשף שמדובר בארי שביט[8]. בתגובה פרסם שביט התנצלות בפני העיתונאית וטען שמעשיו היו ניסיון חיזור ולא כוונה להטריד מינית[9], אך ברין דחתה את התנצלותו, והגדירה את טענתו בדבר חיזור כאבסורדית[10]. בעקבות זאת לא הופיע שביט בפאנל של התוכנית "שישי"[11], וארגון הלל העולמי השעה את סבב ההרצאות שתוכנן לשביט[12]. ימים מספר לאחר הפרסום הראשון, פורסמה בעיתון האמריקאי-יהודי "פורוורד" עדות נוספת להטרדה מינית של עובדת השדולה היהודית "ג'יי סטריט". בהמשך לפרסום זה, פרסם שביט שהוא לקה בעיוורון ומתבייש במעשיו והתפטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ובערוץ 10[13]. בדצמבר 2017, העידו שתי נשים נוספות על התנהגות לא הולמת מצידו, בעקבות העדויות בוטלה השתתפותו של שביט באירוע לקידום ספרו בניו יורק.

פובליציסטיקה

ב-11 באוגוסט 2006, לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה פרסם שביט מאמר שהופיע באופן בולט בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ובו קרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה "ללא מהלך קרקעי". לפי מקורות שונים מאמר זה שיכנע את אולמרט לאשר את המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת בסיום המלחמה[14].

בתקופת מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם שביט מאמר ביקורת על שרת החוץ ויו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני[15]. במאמר מנה פגמים באישיותה של לבני, כגון קוצר רוח, קושי בקבלת החלטות וחוסר באינטליגנציה רגשית. את המאמר ביסס לדבריו על עדויות מאנשים בולטים בציבוריות הישראלית המכירים היטב את לבני, אך נמנע מלנקוב בשמותיהם. המאמר עורר סערה בשיח הציבורי והתקשורתי, שגלשה אף לדיון בשביט עצמו[16][17].

ב-11 ביוני 2009, לאחר נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר, ולפני נאומו של בנימין נתניהו במרכז בגין-סאדאת, פרסם שביט מאמר ובו "נוסחת שבע המילים". במאמר הציע לנתניהו להכליל את שיטתו המדינית כולה במשפט "מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית": משפט הכולל את ההסתייגות ממדינה פלסטינית מלאה וכן את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משפט זה נועד להחליף את המשפט השנוי במחלוקת "שתי מדינות לשני עמים". בנאומו אכן השתמש נתניהו במשפט דומה.

באוגוסט 2012 כתב מאמר שכותרתו "חשבון הנפש שלי" שבו "היכה על חטא" על אמונתו בעבר, כי יש להחזיר את מלוא שטחי רמת הגולן לסוריה ובמיוחד על פעילות השכנוע מול הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, בה עסק כדי להביא ליישום עמדתו, שבדיעבד התבררה כמוטעית, ושאם הייתה מיושמת: "גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה... השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

מאמרו עורר הדים בציבור ובאמצעי תקשורת, ובריאיונות שהעניק לאחר מכן הבהיר, כי הוא עדיין משתייך לשמאל בדעותיו, מתנגד להתנחלויות ובעד מסירת שטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית במסגרת משא ומתן ישיר, אך הוא למד לקח חשוב, כי "חובה לנסות להשיג שלום מציאותי... מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים"[18].

בקיץ 2012 פרסם שביט ב"הארץ" סדרת ראיונות עם אישים ישראלים בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם מאמר המצדיק את לחימתה של ישראל, בין השאר בנימוק "מול מי אנחנו נלחמים? מול ארגון פאשיסטי, המטיל אימה על תושבי עזה, מדכא נשים, נוצרים והומואים ובז לערכים של דמוקרטיה, חירות וקידמה."[19]

חיים אישיים

שביט הוא בן זוגה של הבמאית תמנע רוזנהיימר ולהם שני בנים. בעבר היה נשוי לליהי גת, ולהם בת.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ארי שביט, שבירת השתיקות, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015.
  2. ^ שביט, ארי, באתר העין השביעית
  3. ^ ארי שביט, יש כאב, אני לא מתבוסס בו, באתר הארץ, 31 במאי 2006
  4. ^ ורד לוביץ', "העם התאהב בראש הממשלה בזכות עמרי", באתר ynet, 24 בינואר 2006
  5. ^ מיה סלעהצלחה גדולה בארה"ב לספרו החדש של ארי שביט, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2013
  6. ^ נועה פרייס‏, מקבל ההחלטות אמר את דברו: ארי שביט מצטרף ל"שישי" עם אילה חסון, באתר וואלה! NEWS‏, 17 באוגוסט 2016
  7. ^ כתבת אמריקנית טוענת: הותקפתי מינית על ידי עיתונאי ישראלי, "חדשות 2", 27 באוקטובר 2016
    Danielle Berrin, My sexual assault, and yours: Every woman’s story, JewishJournal, October 19, 2016
  8. ^ ארי שביט הוא החשוד בהטרדה מינית של עיתונאית אמריקנית, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 27 באוקטובר 2016.
  9. ^ נועה פרייס‏, ארי שביט: "ראיתי במהלך יסודות של חיזור", באתר וואלה! NEWS‏, 27 באוקטובר 2016
  10. ^ העיתונאית משיבה לארי שביט: "הוא לא התנצל על התקיפה המינית. הוא הפעיל כוח פיזי ורמז שהיה רוצה להכניס אותי להריון", באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
    Danielle Berrin, My response to Ari Shavit’s ‘apology’, JewishJournal, October 28, 2016
  11. ^ רן בוקר, ארי שביט לא הופיע הערב בערוץ 10, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
  12. ^ אורן פרסיקו, "מחוייבים לתמוך בניצולים", באתר העין השביעית, 28 באוקטובר 2016.
  13. ^ "הארץ", ארי שביט מתפטר מ"הארץ"; עדות נוספת התפרסמה בארה"ב, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2016.
  14. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007
  15. ^ ארי שביט, הערת אזהרה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2009
  16. ^ ראיון עם שביט בתוכנית תיק תקשורת בעקבות מאמרו, באתר העין השביעית, 8 בפברואר 2009
  17. ^ בן דרור ימיני, שפל עיתונאי, באתר nrg‏, 5 בפברואר 2009
  18. ^ ארי שביט, חשבון הנפש שלי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2012
  19. ^ ארי שביט, אנחנו צודקים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
אליעזר שקדי

אליעזר (אלי) שקדי (נולד ב-16 באוגוסט 1957) הוא אלוף במילואים ומנהל ישראלי. שירת כטייס קרב וכיהן כמפקד ה-15 של חיל האוויר הישראלי (2004–2008). כיהן כמנכ"ל אל על בשנים 2010–2014.

אמיר אשל

אמיר אשל (נולד ב-4 באפריל 1959) הוא אלוף בדימוס בצה"ל. היה ראש אגף התכנון ולאחר מכן המפקד ה-17 של חיל האוויר, ממאי 2012 ועד אוגוסט 2017. שימש בין היתר כראש מטה חיל האוויר, ראש להק האוויר, מפקד בסיס תל נוף ומפקד טייסות 110 ו-201.

אפי איתם

אפי איתם (נולד ב-25 ביולי 1952, ג' באב ה'תשי"ב) הוא תת-אלוף במיל', בעל עיטור המופת, חבר כנסת ושר לשעבר וכן יושב ראש המפד"ל (2004-2002) ויושב ראש מפלגת אח"י. כיום (2014) משמש כנשיא חברת "ג'ני אנרג'י אינטרנשיונל", שחברה בת שלה, IEI, פועלת בין השאר להפקת נפט מפצלי שמן בארץ.

גיורא איילנד

גיורא איילנד (נולד ב-22 באפריל 1952 במושב כפר הס) שירת בצה"ל בדרגת אלוף כראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון. בשנים 2004–2006 עמד בראש המועצה לביטחון לאומי. כיהן כמנכ"ל גבעות עולם חיפושי נפט עד 2015.

גרשון הכהן

גרשון הכהן (נולד ב-1955) הוא אלוף במילואים בצה"ל, בתפקידו האחרון שימש מפקד הגיס המטכ"לי.

דודי כהן

דוד (דודי) כהן (נולד ב-1955) הוא קצין משטרה בדרגת רב ניצב אשר כיהן כמפכ"ל ה-16 של משטרת ישראל בין השנים 2007–2011.

ההתנגדות לתוכנית הגרעין האיראנית

תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בישראל ובמדינות נוספות, עקב החשש שאיראן חותרת ליצירתו של נשק גרעיני, שיהווה איום קיומי על ישראל ועל מדינות נוספות. הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית נועדה לסכל תוכנית זו, או לפחות לעכבה. במשך שנים הופעלו נגד איראן לחץ דיפלומטי וסנקציות, לשם ריסון שאיפותיה בתחום זה, ודווח על פעולות חשאיות שונות, בהן חיסול מדעני גרעין ושיבוש פעולתם של מתקנים. בנוסף, אמצעי התקשורת עסקו בהרחבה באפשרות של תקיפת מתקני הגרעין באיראן על ידי ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות.

יונה אטינגר

ד"ר יונה אטינגר הוא מהנדס ומדען ישראלי, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית בשנים 1987–1992.

בין השנים 1987 ל-1992 שימש מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל. לאחר מכן שימש, משנת 1992, יועץ לענייני מדע וטכנולוגיה בשגרירות ישראל בוושינגטון, עד שנת 1996. בין השנים 1992 ל-2005 שימש גם מנכ"ל הקרן הדו-לאומית למדע ארצות הברית-ישראל.כיום חבר אטינגר במספר ועדות מדעיות, ובהן הוועדה הלאומית לננוטכנולוגיה שליד האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, יוזמת הננוטכנולוגיה הלאומית, והמועצה המייעצת לקרן המדע והטכנולוגיה ארצות הברית-ישראל. היה חבר הוועדה המייעצת של מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה בטכניון, וכעת הוא חבר ועדת הביקורת של מוסד שמואל נאמן.באוגוסט 2012 התראיין לעיתון "הארץ" על ידי ארי שביט בנושא תוכנית הגרעין האיראנית. הראיון נערך תחת עילום שם, אך ניתנו בו רמזים המאפשרים את זיהויו.

יוסי ביילין

ד״ר יוסף (יוסי) ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי ממחנה השמאל. את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס, והיה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. היה יושב ראש מפלגת מרצ-יחד. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים היה לאיש עסקים.

כותרת ראשית (שבועון)

כותרת ראשית היה שבועון חדשות ישראלי בעריכת נחום ברנע ותום שגב שיצא בשנים 1982–1988. השבועון חדל להופיע לאחר שהעיתון "דבר" נקלע לקשיים וחדל לממן את חלקו בהוצאתו לאור. בעקבות כך החליטו גם "ידיעות אחרונות" וחברת "כלל" למשוך ידם ממימון העיתון והוא נסגר.

בין הכותבים בשבועון היו דן בן אמוץ, אפרים סידון, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, ארי שביט, מנחם פרי, דב אלפון, אהוד אשרי, נרי ליבנה, עירית לינור, שלמה אברמוביץ' ואבנר אברהמי (סגן-עורך ומעצבו הראשון). בראשית ימיו שכנה מערכת

השבועון בירושלים וב-1986 עברה לתל אביב.

"כותרת ראשית" התאפיין בכתיבה פוליטית או חברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים לצד עיסוק מעמיק בתרבות.

מועצת החכמים

מועצת החכמים הייתה תוכנית דיונים ישראלית בהנחיית דן מרגלית ששודרה בערוץ 10 בין השנים 2006 ל-2010.

התוכנית עלתה לאוויר ב-2006 כאיחוד חד פעמי של משתתפי התוכנית פופוליטיקה בערוץ 10 לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה. כאשר לאחר הבחירות הוחלט על המשך שידורים שבועיים של התוכנית, שונה שמה מפופוליטיקה ל"מועצת החכמים" מטעמי זכויות יוצרים.

בתוכנית גובש פאנל קבוע שכלל את אריה דרעי, יוסף לפיד, אמנון דנקנר, ארי שביט ועורכת הדין ציפי חוטובלי כסמן ימני וגדעון לוי כסמן שמאלי. בדצמבר 2007 התוכנית יצאה לחופשה ארוכה כדי לפנות מקום לתוכנית "הישרדות" ושבה ביולי 2008 ללא טומי לפיד שנפטר וללא אמנון דנקנר שעזב. בנובמבר 2008 נבחרה ציפי חוטובלי, שהכרתה הציבורית נבעה בזכות התוכנית, לכנסת ברשימת הליכוד. ב-25 בספטמבר 2010 שודרה התוכנית האחרונה.בין המשתתפים הקבועים בתוכנית נמנו דב וייסגלס, אלדד יניב, גדעון לוי, ארי שביט, מור אלטשולר, גדי טאוב ויפעת ארליך.

מטס חיל האוויר מעל אושוויץ

ב-4 בספטמבר 2003 ביצעו שלושה מטוסי F-15 איגל של חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה אושוויץ ("טיסה 301"). מוביל הטיסה היה אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר הישראלי. באפריל 2008 שלח מפקד החיל דאז, אליעזר שקדי, את תמונת המטס לכל מפקד טייסת ומפקד בסיס בחיל, לכל חברי פורום המטה הכללי, לראש השב"כ, ראש המוסד, שר הביטחון וראש הממשלה, כאשר לכל תצלום נוספו המילים: "חיל האוויר מעל אושוויץ - בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו."

משה יעלון

משה (בּוֹגִי) יַעֲלוֹן (נולד ב-24 ביוני 1950, ט' בתמוז ה'תש"י) הוא איש צבא ופוליטיקאי ישראלי המכהן כחבר הכנסת מטעם כחול לבן ובעבר גם מטעם הליכוד. בין היתר היה משנה לראש הממשלה, שר הביטחון, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, שר לנושאים אסטרטגיים וכן הרמטכ"ל ה־17 של צה"ל.

לאחר שהתפטר מממשלת ישראל ה-34 הקים את מפלגת תל"ם שהתחברה לרשימת כחול לבן בבחירות לכנסת ה-21.

עוזי דיין

עוזי דיין (נולד ב-4 בינואר 1948, כ"ב בטבת ה'תש"ח) הוא פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת העשרים ואחת מטעם מפלגת הליכוד, היה אלוף בצה"ל ושימש כסגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. לשעבר יו"ר מפעל הפיס.

עידו נחושתן

עידו נחושתן (נולד בשנת 1957) היה ראש אגף התכנון ולאחר מכן המפקד ה-16 של חיל האוויר, ממאי 2008 ועד מאי 2012.

עמוס אילון

עמוס אילון (4 ביולי 1926 - 25 במאי 2009) היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי. היה מן הבולטים בעיתונאי ישראל וחבר מערכת בעיתון "הארץ".

רקוויאם גרמני (ספר)

רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 - 1933 (באנגלית: The pity of it all, "מה חבל על כל זה") הוא שמו העברי של ספרו של עמוס אילון.

הספר יצא לאור בארצות הברית ובאירופה בשנת 2002, ובשנת 2004 יצא לאור בישראל בהוצאת דביר, בתרגום דני אורבך. כותרתו של הספר לקוחה מהפואמה "רקוויאם גרמני" מאת ג'יימס פנטון, המשמשת כמוטו לספר.

הספר סוקר את תולדותיה של יהדות גרמניה בעידן המודרני, החל משנת 1743 כאשר נכנס משה מנדלסון לעיר ברלין, אירוע שמסמל את התעוררות תנועת ההשכלה וההשתלבות בחברה הכללית, ומסתיים בהימלטות הפילוסופית חנה ארנדט לחוץ לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. את שאירע בין שני האירועים, פריחה תרבותית ושגשוג כלכלי וחברתי שהוציא מתוכו אישים מובילים בתחומי הרוח, המדעים והחברה ולבסוף הידרדרות לאבדון, סוקר אילון דרך עיון בקורות חייהם של אישים כמנדלסון, היינריך היינה, רחל ורנהגן, ברתולד אוארבך, שלמה בובר, קורט טוכולסקי, חנה ארנדט, לודוויג במברגר, אלזה לסקר שילר, וילי ליברמן פון ואלנדורף ורבים אחרים. הספר אינו מחקרי ונושאו נסקר באופן אישי-רגשני דרך קורות חיי האישים המתוארים בו, ולא כרצף של עובדות היסטוריות.

אילון היה עיתונאי מוביל בישראל, והפך לסופר וביוגרף. בשנותיו האחרונות חי בטוסקנה, עקב אכזבתו ממדינת ישראל. עם צאתו לאור בישראל עורר הספר עניין רב, ושהה זמן מה ברשימת רבי-המכר.

במסע קידום המכירות שליווה את צאת הספר התראיין אילון לעיתונאי "הארץ" ארי שביט והסביר כי הספר הוא מספד לתרבות רפובליקת ויימאר; כי הקורא את הספר אינו מגיע למסקנה כי סופו הטראגי של מה שתיאר כ"מפעל ההשכלה" של יהדות גרמניה היה מחויב המציאות; וכי ביחסים בין גרמניה ובין יהודיה לא היה דבר מה שחייב את סופם המחריד. עם זאת, מבקרים טענו כי הפופולריות הרבה של הספר נובעת דווקא מכך שהוא מוכיח בעיני קוראים רבים את חוסר התוחלת שב"מפעל ההשכלה" ובהשתלבות של היהודים בתרבות הגרמנית.

כתיבתו של אילון מתבטאת בהזדהות עמוקה עם מושאיו, בסלחנות ואף באהדה להתבוללותם של רבים. הוא לא נרתע מלהביע ביקורת על היהודים השמרנים בגרמניה מחד גיסא, ומאידך על הציונות, שביקרה בחריפות את תחושת הזהות הלאומית-גרמנית של היהודים.

שלי יחימוביץ'

שלי רחל יחימוביץ' (נולדה ב-28 במרץ 1960, כ"ט באדר ה'תש"ך) היא פוליטיקאית ישראלית וחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. טרם כניסתה לפוליטיקה בשנת 2005 עבדה כעיתונאית, סופרת ואשת רדיו וטלוויזיה. בשנת 2011 נבחרה לראשות מפלגת העבודה, והייתה למנהיגת המפלגה עד שנת 2013. היא כיהנה שלוש פעמים כראש האופוזיציה ובנוסף שימשה כיושבת הראש של מספר ועדות בכנסת: ועדה לביקורת המדינה, ועדת האתיקה, ועדה לזכויות הילד, ועדת השניים, ועדת המשנה החסויה לענייני חוץ וביטחון של ביקורת המדינה. נכון ליוני 2019, 69 חוקים שיזמה נכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל.

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.