אריסטוקרטיה

אריסטוקרטיהיוונית: áristos = אצילים, בני טובים, העילית + kratos) היא שיטה שהתבססה בזכות המלך והייתה אחת משלוש צורות השלטון החיוביות על פי אריסטו (מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה). בימי אריסטו שימש המונח להגדרת שלטון המעטים, השולטים למען עצמם. מנגד, שלוש צורות השלטון השליליות על פי אריסטו הן טירניהאוליגרכיה ואוכלוקרטיה (שלטון ההמון).

מובנו של המושג כיום שונה ומשתמשים בו לציין שלטון העובר בירושה, שלטון של שכבת אצולה מסורתית הממלאת את מרבית התפקידים הפוליטיים והצבאיים בחברה, כאשר ההצטרפות לשכבה זו חסומה כמעט לחלוטין. אנשי שלטון כאלה נקראים אריסטוקרטים.

אב מנזר

אַב מִנְזָר, או אֵם מִנְזָר, הוא אדם העומד בראש מנזר.

אביר

אביר הוא תואר מכובד שמוענק לאדם על שירותו לממלכה. בימי הביניים היו האבירים מעמד חברתי חשוב באירופה המערבית והמרכזית. אבירים היו לוחמים רכובים על סוס ועטויי שריון. נחשבו בדרך כלל לחלק מהאצולה הזוטרה. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובמדינות אחרות בעולם.

במהלך המאה ה-12 החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שכיום אנו מכנים אותן תכונות אביריות. אחד מהגורמים שחיזקו את הייחוס הזה הייתה ספרות בסגנון אגדות המלך ארתור, אשר הנחילה את נורמות ההתנהגות האבירית אשר בשינויים כאלה ואחרים הפכו גם לנורמות המקובלות בחברה המערבית של ימינו.

אבן ח'לדון

עבד א-רחמן אבן ח'לדון (בערבית: أبو زيد ولي الدين عبد الرحمن بن محمد بن خلدون الحضرمي, תעתיק מדויק: אבו זיד ולי אלדין עבד אלרחמן בן מחמד בן ח'לדון אלחצ'רמי) (27 במאי 1332 - 19 במרץ 1406) היה היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי בולט ומפורסם, הנחשב לאחד ממבשרי הדרך של ההיסטוריוגרפיה וחקר הסוציולוגיה והכלכלה. חיבורו המפורסם ביותר הוא מוקדימה (ראו בהמשך).

אליטה

אֵלִיטָה (מצרפתית: élite (במלרע), נבחרים. על פי האקדמיה ללשון העברית: "עִלִּית") הוא מונח בסוציולוגיה המתאר קבוצת אנשים מצומצמת בחברה, אשר זוכה ליחס מועדף על פני יתר הקבוצות בחברה, מחזיקה בעוצמה חברתית המאפשרת לה שליטה או השפעה מכריעה על החברה או על חלקים ממנה. ההמון, לעומת האליטה, מהווה מספרית את רוב החברה ואינו מאורגן, נעדר עוצמה ומגויס מלמעלה על ידי האליטות.מאפייניה הייחודיים של קבוצת האליטה מזכים אותה ביחס מועדף על פני יתר החברה, בין מאפיינים אלו נמנים: מעמד חברתי, מעמד כלכלי, מוצא אתני, בעלות על משאבים, כישורים ותפקידים מיוחדים. למרות עוצמתה, האליטה זקוקה לתמיכה מההמון.

אנטרוסטיונס

אנטרוסטיונס (בלטינית: antrustiones, בריבוי אנטרוסיו (antrusio), מגרמנית עתיקה: trosgt) היו חברי המשמר האישי של המלכים המרובינגים ושימשו רק את המלך או המלכה. אנטרוסיונס היו אמנם רק בממלכה המרובינגית, אבל רעיון המשמר האישי הגיע מהזיפה הגרמאני וקבוצת הקומיטטוס.

האנטרוסטיונס היו אנשים חופשיים, צעירים נושאי נשק, רובם בני אריסטוקרטיה, רובם ממוצא פרנקי שהיוו בני לוויה ומשמר אישי של המלך, סעדו על שולחנו והיו מוגנים על ידי סעיפים מיוחדים בחוק הסאלי. על מנת להתקבל כחבר במשמר היה על המועמד להגיע עם נשקו אל חצר המלך, להניח את ידיו בידי המלך (in manus nostra ובגרמנית Handgebärde) ולהשבע אמונים (פידליטאס), שבועה נוספת על זו שהיה חייב בה כל מי שהיה חלק מחצר המלך. כאשר שבועתו התקבלה היה האדם מתקבל כחלק מ- truste dominica או Antrustio Dominicus כלומר אחד מחברי המלך.

החובות שנוצרו על ידי טקס ההומאז' ושבועת-האמונים נשארו בתוקפן למשך ימי-חייהם של הצדדים לחוזה. הן פקעו עם פטירת אחד מהם.

על פי החוק הסאלי אנטרוסיו נהנו מדמי כופר נפש (wergeld) משולשים, כלומר אם היה אדם הורג בן אנטרוסיונס, היה ההורג מחויב בתשלום הגבוה פי 3 מאשר תשלום על הריגת אדם חופשי אחר. גם אדם שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה, אם הצטרף לחבורת האנטרוסיו, זכה מיד במעמד המקנה דמי כופר נפש משולשים. צעירים ממוצא גאלו-רומי שהצטרפו לאנטרוסיו כונו convivae regis וכופר הנפש עבורם היה פי 3 מאשר של אדם גאלו-רומי אחר, אולם פחות מאשר של אנטרוסיו ממוצא פרנקי, היות שאצל הגאלו רומים לא היה צריך בכופר נפש למניעת נקמה אלא רק כפיצוי.

אחד מנוסחי הטקסט של מרקולפוסמתייחס לטקס זה.

עם התפתחות הפיאודליזם, קם מעמד הווסאלים ומעמד האנטרוסיו איבד את חשיבתו, אבל אין זהות בין וסאל לאנטרוסיונס. לאנטרוסיונס היה תפקיד צבאי, הם שימשו אך ורק מלכים ואילו וסאל היה מעמד חברתי-כלכלי ולא תמיד בעל משמעות צבאית.

אצולה

אצולה היא שדרה חברתית שבה התואר עובר בירושה בהתאם לכללים וחוקים מסוימים. תוארי האצולה מתייחסים במיוחד לחברות שבהן הייתה או קיימת מלוכה. בני המעמד מכונים לעיתים גם בעלי דם כחול, כינוי שנוצר בספרד (Sangre azul) כדי להבחין בין ספרדים "טהורים" שגוֹן עורם בהיר ועל כן כלי הדם שלהם נראים במבט מבחוץ כחולים, לבין המוּרים, שגון עורם היה כהה יותר.

שורשיה של האצולה האירופית בווסאלים, לוחמיו הנאמנים של המלך, שהיו קשורים אליו בשבועת אמונים וזכו לתגמול על שירותיהם ושירותי לחימה שלהם התחייבו במענק אדמה מיוחד. מענק זה, שהיה בראשיתו זמני ומותנה, הפך עד מהרה לנחלת אדמה העוברת בירושה בין חברי משפחתו של הווסאל. כיום, לעומת זאת, תואר האצולה הוא ברוב המקרים תואר רשמי בלבד.

תואר האצולה הוא תואר היסטורי, חברתי וחוקי, ולא רק מעמד סוציו-אקונומי המבוסס על עושר. אדם עשיר לא יהפוך באופן אוטומטי לאציל, וכן לא כל בני האצולה עשירים או בעלי השפעה (משפחות אצולה רבות איבדו את עושרן, והרעיון של "אציל עני" היה קיים בעולם כמעט מהולדת האצולה). במדינות ללא עבר פיאודלי, לא נמצאת אצולה.

אדון האחוזה, שהיה הבן שזכה בנחלת האדמה, אחיו ואחיותיו שנישאו לווסאלים אחרים, והפכו ללוחמים אבירים או אנשי דת, נמנו כולם עם מעמד האצולה. תואר האצולה עצמו לא ניתן להעברה בכל המקרים לכל בני המשפחה, ולרוב רק הבן שזכה בנחלה העיקרית (החל במאה האחת עשרה, בעיקר הבכור) קיבל את תואר אבותיו, ואילו בני המשפחה האחרים זכו בתואר זוטר יותר.

אריסטוקרטיה (מעמד)

אריסטוקרטיה (מיוונית: αριστοκρατία, ‏ἀριστὀς = טוב יותר, κρατεῖν = שלטון, כלומר שלטונם של הטובים ביותר) הם בני אדם הנחשבים כשייכים למעמד החברתי הגבוה שבחברה ובתרבות בה הם חיים. המונח נובע מהמילה אריסטוקרטיה המייצגת צורת שלטון.

ההשתייכות למעמד האריסטוקרטי משתנה מחברה לחברה. ישנן חברות בהן כדי שאדם ישתייך לאריסטוקרטיה היה עליו להשיג מעמד זה באופן אישי, כמו למשל על ידי הפגנת יכולות צבאיות. זאת בניגוד לחברות אחרות, כדוגמת הקשטרייה בהודו בהן המעמד בא בירושה והוא על הגבול שבין אצולה לאריסטוקרטיה. עם זאת, ישנן חברות בהן מתקיים שימוש חופף במושגים אצולה ואריסטוקרטיה ושניהם מתייחסים לאותה שכבת אוכלוסייה. אריסטוקרטיה המקבלת זכויות מעוגנות בחוק וזכאית להוריש את תאריה הופכת לאצולה.

השימוש הראשון במונח היה באתונה לאזרחים צעירים אשר הובילו את הכוחות הצבאיים, כי אומץ בקרב נחשב כמידה טובה וכי אלו שהובילו את הכוחות הצבאיים היו "הטובים יותר".

באירופה של טרום ימי הביניים היה המושג בשימוש ככינויים של אלו שהתבלטו בכוחם וביכולתם הצבאית, מתוך אריסטוקרטיה זו התפתחה האצולה המערבית. כמו ביוון היו אלו אנשים שיכולתם הגופנית והצבאית והאומץ שהפגינו אפשרו להם לכנות עצמם כטובים ביותר.

המהפכה הצרפתית חידדה את ההבדל בין אריסטוקרטיה שהיא סטטוס שיוכי לבין מריטוקרטיה שהיא סטטוס הישגי. במשך השנים הפך המושג אריסטוקרטיה לשם נרדף לנהנתנות וזכויות מולדות.

במדינות בהן זכויות יתר עדיין עוברות בירושה המונח אריסטוקרטיה מתייחס לבני השכבה הנהנית מהסדר הירושה, כלומר, בעולם המערבי מתייחסים לבני האצולה המערבית.

במדינות שאין להן היסטוריה של אצולה או של מעמד אריסטוקרטי העובר בירושה, המושג אריסטוקרטיה מהווה מונח תחליפי לבורגנות כמייצג שכבת בעלי רכוש שהכסף נמצא במשפחותיהם מזה דורות מספר. בארצות הברית ומדינות הגירה נוספות המונח מציין את בני המשפחות הראשונות שהגיעו למדינה ואשר בזכות כך תפסו חזקה על רכוש (אדמות, מכרות) ומשרות שלטוניות.

ג'מיל מרדם

ג'מיל מרדם ביי (1894–1960), היה פוליטיקאי סורי. נולד בדמשק למשפחת אריסטוקרטיה סונית מבוססת. למד בבית הספר למדעי המדינה בפריז, השתייך למקימי ארגון אל-פתאת כאופוזיציה לאימפריה העות'מאנית. כיהן בתפקידים מרכזיים בפוליטיקה הסורית, ביניהם ראש הממשלה מטעם הגוש הלאומי.

המעמד העליון

המעמד העליון מתייחס לקבוצת האוכלוסייה שנמצאת בראש ההיררכיה החברתית. בחברות המודרניות המעמד החברתי העליון כולל בדרך כלל את חברי האוכלוסייה העשירים ביותר בחברה, ובעלי הכוח הפוליטי הגדול ביותר. בחברות המודרניות לעיתים רבות חברי המעמד העליון אינם צריכים לעבוד לפרנסתם, משום שהם חיים על סמך כסף שקיבלו בירושה או כתוצאה מהשקעות.

בחברות מסורתיות רבות היה קשה או אפילו בלתי אפשרי להצטרף למעמד העליון בדרך אחרת מלבד להיוולד לתוכה. במדינות רבות בעולם כיום שיעור הכנסה גבוה במיוחד מספיק בשביל שאדם ייחשב כמשתייך למעמד העליון - במיוחד בארצות הברית (למעשה, רוב האנשים העשירים ביותר בארצות הברית נולדו במעמד הביניים).

בארצות הברית לדוגמה, המעמד העליון כולל כ-1% מכלל האוכלוסייה, אשר מחזיק בכ-30% מהעושר, והם בעלי הכנסה של 200,000 דולרים או יותר בשנה (כ-16,000 דולרים לחודש).

המשטר הספרטני

המשטר שהיה מקובל בספרטה היה נדיר יחסית ביוון העתיקה. בראש המדינה עמדו 2 מלכים. הם הנהיגו את הפולשים בגל ההגירה הגדול שהתרחש בסוף התקופה המיקנית וראשית התקופה האפלה. עם הזמן הצטמצמו תפקידיהם לפיקוד צבאי ומספר תפקידים דתיים בלבד. עם הזמן נוספו בעלי תפקידים נוספים: 5 אפורים וגרוסיה. הגוף הבוחר הורכב מגברים ספרטנים בני 30 ומעלה.

עדויות מעטות בלבד שרדו מהתקופה הארכאית הקדומה (מאה ה-8 עד 5 לפנה"ס) מקורות רבים יותר מתארים את המשטר הספרטני. רק מספר פואמות שרדו מהתקופה הזאת והן מאירות באור חלש מאוד את ההיסטוריה הספרטנית הקדומה. אפשר להסיק מהן שהמשטר הקדום לא היה שונה בהרבה ממה שהתחולל בשאר חלקי יוון - האריסטוקרטיה הייתה בעלת הכח ואילו פשוטי העם חיו בעוני מרוד. רב החיבורים על ספרטה נכתבו בידי אנשים שחיו מחוץ אליה כיוון שהיא הייתה חברה סגורה ומעל לכל המציאה מיתוסים ומידע כוזב על עצמה וחייליה. "מדינת הלקדמונים", הכתב יחיד שנכתב בספרטה היה בידי קסנופון, שזכה לאזרחות מאגסילאוס השני.

לפי הגרסה הספרטנית הרשמית, ליקורגוס חוקק בבת אחת את כל החוקים שהיו מקובלים בתקופה הקלאסית (המאה ה-5 עד ה-4 לפנה"ס), אך מחקר מודרני מטיל ספק במהימנות גרסה זו. סביר יותר להניח שהיה זה תהליך ארוך שהגיע לשיאו בתקופה הקלאסית. יחד עם זאת, ליקורגס שימש כאילן גבוה שעליו ניתלו כל המחוקקים: כל חוק ישן או חדש יוחס לליקורגס. דרכו הועלתה על נס ושימשה כאמתלה נוחה לחקיקת חוקים, בין אם בססמה של "החזרת עטרה ליושנה" ובין אם בהמצאת חוקים בטענה של "חידוש" חוקים ישנים או אף בהעלאה מהאוב חוקים ישנים שאבד עליהם הכלח. החל מליקורגוס החל ה"משטר הטוב" (enuomia) בספרטה, כלומר משטר ממוזג, משטר המשלב בתוכו את שלושת המשטרים הקיימים: דמוקרטיה (אספת העם, מוסד האפורים), אריסטוקרטיה (מועצת הזקנים) ומונרכיה (שני מלכים) שמאזינים את הכוחות הפוליטיים של המשטרים האחרים.

הגרוסיה (gerousia), מועצת הזקנים, שהורכבה מ-28 ספרטנים בני 60 ומעלה. בהתחלה תפקידה היה ייעוץ למלכים, אך עם הזמן, קיבלה תפקידים נוספים ובסופו של דבר לקחה לעצמה את רוב תפקידי המלכים.

מוסד האפורים (Ephoroi), הוא מוסד חשוב נוסף שהוקם מאוחר יותר מגרוסיה (תאריך מדויק איננו ידוע). תפקידם הראשי של האפורים היה לתווך ולהגן על העם מפני מועצת הזקנים והמלכים, בדומה לתפקיד הטריבון ברומא. לכן הם נבחרו בידי העם. הם היו אחראים על עניינים רבים, ביניהם האוצר, החינוך גיוס הצבא ותפקידים אחרים. מוסד זה היה אחד החזקים בספרטה.

אספת עם (apella), הספרטים היו מאורגנים בשלושה שבטים, בין 6,000–8,000 איש. בין תפקידה היה להחליט החלטות ולבחור את נציגי מועצת הזקנים. החלטות נעשות בשאגות, דרך טובה לא לניתור שנא למי שלא הצביע בעבורך. עם זאת היה לחץ חברתי ולכן התוצאות היו ברוב הפעמים אחידות. המלחמות הבלתי פוסקות וסיבות אחרות גרמו לצמצום גוף האזרחים בספרטה. היו לכך השפעות רבות על חיי הפוליס, אך אחד החשובים ביותר היה איבוד הבכורה בפלופונסוס. רבים ניסו לתקן את המצב ובתקופה ההלניסטית היו מספר ניסיונות לשינוי המשטר בספרטה, אך הם לא צלחו.

מעמדם של שני מלכי ספרטה, מהשושלת האגיאדית ומהשושלת האירופונטידית היה זהה, וכל אחד מהם היה מחויב לכבד את הווטו שהאחר היה יכול להטיל. המלוכה הכפולה הייתה תופעה ייחודית. החוקרים המודרניים נותנים מספר הסברים לתופעה. אחדים טוענים שמטרתה של צורת שלטון זו הייתה מניעת אבסולוטיזם, ולמעשה הייתה נפוצה בעולם העתיק - בקרתגו היו שני שופטים, וברומא העתיקה - שני קונסולים. אחרים חושבים שהכפילות נוצרה בעקבות מאבקים בין שתי משפחות או שתי קהילות, בין השאר הכובשים הדוריים והאוכלוסייה המקומית. מטרת כפל המלכים הייתה לתת ייצוג לכל קהילה.

תפקידי המלכים היו דתיים, משפטיים וצבאיים. המלכים היו הכוהנים הגדולים של המדינה והיו צריכים להקריב במו ידיהם כמה סוגי קורבנות. כמו כן הם היו אחראים על הקשר עם האורקל מדלפי. על תפקידיהם המשפטיים יודעים פחות. ידוע שבזמנו של הרודוטוס, בערך בשנת 430 לפנה"ס, הם עסקו בעיקר בתיקים הקשורים לירושה, לאימוץ ולכבישים ציבוריים. עניינים אזרחיים נדונו לפני האפורים. התיקים הפליליים נדונו לפני מועצת הזקנים. רק בשטח הצבאי היה שלטון המלכים אבסולוטי.

אריסטו מתאר את המלוכה הספרטנית כ"סוג של שליטת גנרלים נצחית ולא משתנה". (אריסטו, פוליטיקה, ספר 3, שורה 1285a). לעומתו מתאר איסוקרטס את ספרטה כ"אוליגרכיה בבית, מלוכה במסע מלחמה". השלטון המלוכני עבר שינויים במשך הזמן. החל ממלחמת פרס-יוון איבדו המלכים את הזכות להכריז מלחמה על מי שיחפצו מבלי לתת דין וחשבון. מאז ליוו שני אפורים את תהליך הכרזת המלחמה וכן פיקחו על מדיניות החוץ בכללותה. עם חלוף הזמן איבדו המלכים סמכויות נוספות לטובת האפורים והגרוסיה. מה שנשמר להם היה בעיקר מעמדם כמפקדי הצבא. כפל המלכים גרם לקנאה ותחרות בין שני בתיהם, חולל לא אחת מבוי סתום בתהליך קבלת ההחלטות והיווה גורם בתהליך שקיעת מעמדם.

טיראניה

טיראניה (ביוונית: τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus- שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת "אדיפוס טיראנוס", למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע אך הוא בנו של המלך לאיוס). מקור המילה ככל הנראה לודי, וכן השליט הראשון שמכונה טירן הוא גיגס מלך לידיה.

השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו כנגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים של הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.

בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי שלא אכפת לו מנתיניו. חלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.

חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.

יוון המיקנית

יָוָון המִיקֶנִית היא השלב האחרון בתקופת הברונזה ביוון העתיקה, היא שימשה כתפאורה לשירה האפית של הומרוס וסיפורים אחרים מהמיתולוגיה היוונית. התקופה המיקנית שואלת את שמה מהאתר הארכאולוגי המרכזי מיקנה הממוקם בצפון-מזרח מחוז ארגוס אשר בחצי האי פלופונסוס בדרום יוון. אתונה ותבאי הן גם ערים מיקניות מרכזיות.

ממשל

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה.

נובוס הומו

נוֹבוּס הוֹמוֹ (בלטינית: novus homo - "איש חדש") הוא כינוי מתקופת רומא העתיקה שהתייחס לאדם הראשון ממשפחה מסוימת ששרת בסנאט הרומי או הראשון שנבחר למשרת קונסול. מתחילה, הייתה החברות בסנאט והקונסולות מוגבלת לבני מעמד הפטריקים ואסורה על הפלבאים. כאשר זכו הפלבאים ובני מעמד הפרשים (המעמד השני בחשיבותו) בזכות למשרות אלו, כולם נחשבו באופן טבעי נוֹבִי הוֹמִינֶס. עם הזמן, כאשר המשפחות הפלבאיות החשובות ביצרו את מעמדן בסנאט הפכו אנשים חדשים למחזה נדיר ביותר. בתקופת המלחמה הפונית הראשונה הייתה זו כבר תופעה מעוררת התפעלות עבור הרומים כאשר שני אנשים חדשים נבחרו שנה אחרי שנה (גאיוס פונדניוס פונדולוס בשנת 243 לפנה"ס וגאיוס לוטאטיוס קאטולוס בשנת 242 לפנה"ס). ברגע ש"נובוס הומו" נבחר למשרת הקונסול, נכנסה באופן אוטומטי משפחתו לרשימת בני המשפחות "הנודעות", קרי לתוך האצולה הרומית.

בשלהי תקופת הרפובליקה נשחקה ההבחנה בין המעמדות. הקונסולים הפכו לאליטה חדשה והאצולה הייתה אריסטוקרטיה מלאכותית שהמציאו הפלבאים בסנאט כדי לשחוק את ההבחנה בין פטריקים ופלבאים. האצילים היו קבוצה של משפחות ממוצא כלשהו, פטריקי או פלבאי, שמהם יצא קונסול.

נזיר (נצרות)

הנזורה בנצרות היא משפחה של מסורות דתיות דומות שהחלה להתפתח במסגרת הכנסייה הנוצרית אחרי שהנצרות הפכה לדת מותרת בקיסרות הרומית, בהתבסס על דוגמאות ואידיאילים מכתבי הקודש, אף שמוסד הנזורה כפי שהיה קיים אינו מופיע בכתבי הקודש הנוצריים. המכנה המשותף לנזורה הנוצרית הוא מסירות לעבודת האל (Opus Dei) יחד עם הסתגרות עצמית ופרישות מהעולם.

על פחי הכנסייה הנוצרית, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית (למשל, נשבע שהוא ישמור על עוני, פרישות וציות). הנזיר אמור להתמקד באידיאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".

ועידת כלקדון התייחסה בהחלטותיה לנזירים, אסרה על נזירים ונזירות להינשא ומיסדה את מערכת היחסים שבין המדרג הכנסייתי לבין הנזירים, ההחלטות שהחזיקו מעמד עד הגעתם של קולמבנוס ושאר הנזירים האירים שהיו כוח כנסייתי שלא קיבל את מרוחתם של בישופים (וגם לא של שליטים סקולרים).

עידן הנאורות

עידן הנאורות, תנועת הנאורות, "תנועת ההשכלה" (בהקשר היהודי) או עידן האורות (באנגלית: Age of Enlightenment; בצרפתית: siècle des Lumières; בגרמנית: Aufklärung) הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. בין השאר, התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית.

דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (ר' האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית', פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (ר' עושר העמים). חיבור זה השפיע - בין השאר - השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.

המונח העברי "עידן האורות" תורגם מצרפתית (Siècle des Lumières) על ידי מיכאל הרסגור. זאת לעומת המונח האנגלי המקביל - The Age of Enlightenment - "עידן ההארה" (השכלה) ובגרמנית - Aufklärung ("הארה" או "הצטללות").

בין ההיסטוריונים לא קיים קונצנזוס לגבי תחילתו של עידן הנאורות, והדעות נעות בין תחילתה של המאה ה-18 לאמצע המאה ה-17, כמעין תאריך ברירת מחדל. את מקורותיו של עידן זה ניתן למצוא בחיבורו של רנה דקארט 'מאמר על המתודה', שפורסם בשנת 1637. אחרים תוחמים את תחילת עידן הנאורות בתחילתה של המהפכה המהוללת בבריטניה בשנת 1688 או בפרסום ספרו של אייזק ניוטון 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע'. את סופו של עידן הנאורות, תוחמים חלק מההיסטוריונים במהפכה הצרפתית בשנת 1789 או בתחילתן של המלחמות הנפוליאוניות (1804-1815) כנקודות הציון הנוחות ביותר לסיומה של תקופה זו.

פייף

פְיֶיף (מצרפתית, fief או feud) הוא מונח מן התקופה הפיאודלית המציין אדמות, רכוש או נכסים מניבי הכנסות שהוענקו לאביר וסאל על ידי אדון, כתגמול על שירות צבאי כלשהו. נוהג מתן הפייף התפתח בתקופת השושלת הקרולינגית והיה מן הגורמים שתרמו להתפתחותה של אריסטוקרטיה אירופית.

פרלמנט

פרלמנט (נגזר מהמילה הצרפתית: parler, קרי: פַּארְלֶה, "לדבר") או בית נבחרים, הוא מוסד פוליטי המורכב מנציגיהם של אזרחי המדינה, ומשמש כרשות המחוקקת במדינות שהן דמוקרטיות יצוגיות.בדמוקרטיה, השלטון על המדינה וקביעת חוקיה נתונים בידי העם. בדמוקרטיה ישירה, "אספת עם" המורכבת מכלל האזרחים בעלי זכות הבחירה, היא הגוף באמצעותו מתקבלות ההחלטות, וזאת באמצעות דיונים, הצבעה וקבלת דעת הרוב. בדמוקרטיה ייצוגית לעומת זאת, כלל האזרחים בעלי זכות הבחירה בוחרים במספר מצומצם של נציגים לפרלמנט, אשר מתפקד במקום אספת העם ובאותו האופן. בחירת הנציגים על ידי העם היא שאמורה ליצור פרלמנט המשקף את רצון העם, כך שההחלטות המתקבלות בו יתאמו עד כמה שניתן את ההחלטות שהיו מתקבלות באספת עם.

היתרונות המרכזיים של פרלמנט על פני אספת עם הם:

קל יחסית לנהל דיונים והצבעות עם מספר מצומצם של משתתפים.

חברי הפרלמנט יכולים לייחד זמן לדיון בנושאים סבוכים (זוהי עבודתם), בעוד שלמרבית הציבור אין פנאי לכך.

בפרלמנט ניתן לכנס בנקל את כל החברים, וכך ההחלטות מייצגות את רצון העם, ואילו באספת עם עלולים חלקים נרחבים בעם שלא להופיע להצבעות, ובכך לקבל החלטות המנוגדות לרצון הרוב.החסרונות של פרלמנט ביחס לאספת עם:

לאחר שנבחרו הנציגים, הם יכולים, ובפועל פועלים על פי אינטרסים אישיים, או פנים מפלגתיים, ולהציג חוקים שנוגדים את הרצון הכללי של הציבור.

הפרלמנט עלול לקבל חוקים שאינם תואמים את רצון הציבור, מבלי שהציבור יוכל להתנגד.

לציבור יש השפעה קטנה מאוד על התנהלות המדינה, מרגע שנבחרו הנציגים.

תוארי אצולה

תוארי אצולה הם סימונם המקובל והרשמי של אצילים, המציין בעיקר את סוג האצולה של בעליהם. תואר האצולה מבחין בין המעמדות החברתיים השלטוניים העליונים השונים, וכולל עדות כללית על סמכויותיו ועושרו של בעל התואר, וכן על הטקסים הראויים לו.

תוארי אצולה עשויים להינתן בירושה, במינוי, ולעיתים נדירות בהכרזה עצמית. לרוב, ככל שמנגנון האצולה מבוסס וותיק יותר, כך ההכרזה העצמית הולכת ונהיית נדירה יותר. כמו כן, ככל שמנגנון האצולה מבוסס יותר, כך הכללים והמשמעויות הנוגעים לתוארי האצולה נוקשים ומוחלטים יותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.