אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השנייוונית: Ἀριστόβουλος[2];‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

יהודה אריסטובולוס השני[1]
Aristobulus II
יהודה אריסטובולוס השני, איור משנת 1553
לידה 100 לפנה"ס
נרצח 49 לפנה"ס (בגיל 51 בערך)
מדינה ממלכת החשמונאים
מקום קבורה ירושלים
שושלת החשמונאים
מלך
67 לפנה"ס63 לפנה"ס
(כ־4 שנים)
A. Plautius. 55 BC. AR Denarius (CNG 303407)
(מימין) אריסטובולוס השני כורע ברך אוחז במושכות ומציע ענף של זית. מטבע רומי משנת 55 לפנה"ס

קרב הירושה

שלומציון ייעדה את הורקנוס השני, הבן הבכור, לכהן גדול וליורש, אך כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:

"בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך".

כאשר הורקנוס מחה באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס והתכוונה לקרוא לו למשפט, אך מותה קטע תוכניות אלו באיבן, וההכרעה הייתה צריכה להתקבל במאבק כוחות.

הפניה לרומאים

כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה.

אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.

אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות:

"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס):"כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".[3][4]

בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא הרומי סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר אלכסנדריוןבקעת הירדן, מצפון לים המלח).

משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם.

מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול.

נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.

ההשתלטות הרומית

אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום שהיה פזיז מדי, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולוס ברחו להר הבית.[6] לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים מנעו זאת מהם. אולם בשבתות הם היו נמנעים ממלאכה, וכתוצאה הצליחו הרומאים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.[7]

כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו:

"ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם".

לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים".

אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. את הורקנוס הוא מינה לכוהן גדול.[8]

הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיית סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס. על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי.

אריסטובולוס ובניו מתקוממים

אריסטובולוס נשבה,[9][10] הובא עם משפחתו לרומא ובסוף ספטמבר 61 לפנה"ס[11] הוּצעד בחרפה בתהלוכת הניצחון,[12] בראשה נישאו כתובות עם שמות הארצות שנכנעו,[13] אחרי המרכבה של פומפיוס.[14] בנו אלכסנדר השני נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עמו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת מבצרים נוספים של המורדים.

השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן בשנת 57 לפנה"ס אריסטובולוס עצמו ברח מרומא[15] והנהיג מחדש את המרד היהודי. גביניוס מינה את מרקוס אנטוניוס למפקד הפרשים ושלח אותו כנגד אריסטובולוס. אף על פי שברשות אריסטובולוס היה צבא גדול הרבה יותר, הקרבות הסתיימו במהרה אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים ובשנת 56 לפנה"ס אריסטובלוס הושב לרומא[15] יחד עם בנו, אנטיגונוס השני.[16] גם מרד נוסף של הבן אלכסנדר הסתיים בצורה דומה.

בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש. קראסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך לעמוד התווך של תומכי אריסטובולוס.

ברומא עלה אז יוליוס קיסר. בשנת 49 לפנה"ס הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס,[17] בתקוה שימשוך אליו את תמיכתה של האוכלוסייה ביהודה והארצות סביבה, אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל אותו. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף על ידי מרקוס אנטוניוס אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדר השני מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס. את בנו אנטיגונוס השני ושתי אחיותיו, אסף אליו תלמי בן מינאי ששלט בכלקיס. הוא שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להוציאם מידי אמם, וזה לקח את אחת הבנות, אלכסנדרה, לאשה. מאוחר יותר הרג תלמי את בנו ונשא את אלכסנדרה בעצמו.[18][19] מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני לרשת את המלוכה ביהודה.

לקריאה נוספת

  • רומן וילק, "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה", דור לדור קובץ מחקרים לכב' י אפרון בעריכת א' אופנהיימר, א' כשר מוסד ביאליק תשנ"ה עמ' 99 -104.
  • יהושע השל ייבין, "המלכות אשר לא תסוף – ארבעה סיפורים היסטוריים", הוצאת "לחרות ירושלים", תשכ"ז

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 433, הערות לפרק רביעי, הערה 25: "השם יהודה כשמו העברי של אריסטובולוס הוא בגדר השערה בלבד, על סמך יהודה אריסטובולוס הראשון, ואין לכך שום תימוכין!".
  2. ^ הגיית השם ביוונית: אריסטובולוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  3. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, מט, ב.
  4. ^ תלמוד בבלי, סדר קדשים, מסכת מנחות, סד, ב.
  5. ^ 5.0 5.1 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 352-353
  6. ^ תיאור האירועים מופיע גם אצל דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 37, פרק 15, סעיף 2 - פרק 16, סעיף 4.
    הוא מספר שהאחים כינו את מלוכתם "כהונה". זיהויו את הכהונה הגדולה עם המלוכה נובע מכך שבממלכה החשמונאית אותו אדם היה בדרך כלל גם הכהן הגדול וגם השליט.[5]
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 63; ראו גם: סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40. דיו קסיוס סבור שהרומאים יכלו להרוס את החומה בשבתות ללא הפרעה, אולם הוא טועה: לאחר זמנו של מתתיהו החשמונאי, היהודים נהגו להגן על עצמם כאשר הותקפו על ידי אויב. לכן, דבריו לגבי פעולות הרומאים בשבת יכולים להיות נכונים רק אם משמעותם עבודות-עפר להרמת הסוללה ולא התקפה ממש - כפי שהדבר מתואר אצל יוסף בן מתתיהו.[5]
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 73-71.
  9. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט: "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".
  10. ^ Appianus, Syriacus Liber, 50:251-253אפיאנוס: "רק האומה היהודית בלבד עדיין התנגדה ופומפיוס ניצח אותם, שלח את מלכם אריסטובולוס לרומא והרס את העיר הגדולה ביותר שלהם, והקדושה ביותר להם - ירושלים".
  11. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 184
  12. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "השבויים שהובלו בתהלוכה היו...אריסטובולוס מלך היהודים".
  13. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "העמים שלכבוד הכנעתם ערך פומפיוס את התהלוכה...פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב...".
  14. ^ Appianus, Mithridaticus Liber, 117:571-573; 576-578
  15. ^ 15.0 15.1 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 39, פרק 56, סעיף 6.
  16. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, ג'.
  17. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 41, פרק 18, סעיף 1.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק ט, פסקאות א-ב.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ז, פסקה ד, סעיפים 126-123.
40-49 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 49 - 40 לפנה"ס

אביתר

אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, דמות מקראית, היה כהן גדול בירושלים בימי דוד המלך, בנו של אחימלך בן אחיטוב ומצאצאי בית עלי. אחימלך בן אביתר, בנו, שימש גם כסגנו לכהונה הגדולה.

אולוס גביניוס

אולוס גביניוס (בלטינית: Aulus Gabinius‏; 110 לפנה"ס לערך – 48 לפנה"ס), מצביא ומדינאי רומאי שהיה פעיל בשלהי תקופת הרפובליקה.

אלכסנדר

האם התכוונתם ל...

אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)

אלכסנדר השני (המאה ה-1 לפנה"ס) היה נסיך מבית חשמונאי.

אלכסנדר היה בנו של מלך יהודה, יהודה אריסטובולוס השני, אחיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיה של הנסיכה המורדת בהורדוס לאחר מות אביה ואחיה ובעלה של אלכסנדרה החשמונאית בת דודו הורקנוס השני. ילדיו היו מרים החשמונאית (אשתו של הורדוס) ואריסטובולוס השלישי (הכהן הגדול החשמונאי האחרון).

אלכסנדר ינאי

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.

אלעזר בן חרסום

רבי אלעזר בן חרסום היה כהן גדול בתקופת בית המקדש השני. נודע בהתמדתו בלימוד תורה ובעושרו הרב.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

אריסטובולוס הראשון

אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος, ידוע גם בשם יהודה אריסטובולוס; ? - 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 103-104 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.

אריסטובולוס השלישי

אריסטובולוס השלישי (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 53 לפנה"ס – 36 לפנה"ס) הכהן הגדול האחרון מבית חשמונאי.

ייתכן ושמו העברי של אריסטובולוס היה "יונתן" או "יהודה".

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יהואחז (מלך ישראל)

יהואחז (יואחז) בן יהוא היה מלך ממלכת ישראל בשנים 814 לפנה"ס עד 800 לפנה"ס .

על יואחז מלך ישראל מסופר במלכים ב יג, א-ט. ימי יואחז הם ימי השפל הקשים ביותר בתולדות ממלכת ישראל. מלכי ארם-דמשק – חזאל ובנו בן הדד השלישי – שלטו הלכה למעשה על רוב שטחי ממלכת ישראל, ויואחז היה בבחינת מלך גרור לארמים. על מצבהּ החמור של ישראל ניתן ללמוד מספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק ז': "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".

ממחזור סיפורי אלישע הנביא (מלכים ב פרקים ה-ז) משתקפת גם-כן תקופת שפל זו. למרות ששמו של יואחז לא נזכר במפורש, והסיפורים מופיעים בתוך ימי יורם, רבים פירשו שהתואר "מלך ישראל" מכוון דווקא אליו. הוא זה שהצטווה לרפא את נעמן שר-צבא ארם מצרעתו, והוא גם זה שעמד אין אונים בפני מסעות השוד המרובים שערכו הארמים בארץ, ובימיו אף התרחש מצור ארמי על בירתו שומרון (מלכים ב ה, ו; ו, ח-כג).

חוקר המקרא יחזקאל קויפמן טוען כי תקופת השעבוד לארמים משתקפת בנבואות עמוס על הגויים ויש בהן הד לאכזריות הארמים: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד" (ספר עמוס, פרק א', פסוק ג'). גם אדום נזכרת באותה נבואה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (שם, יא); וגם הנבואה המגנה את בני עמון: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם" (שם, יג). נבואות אלה זוכרות לעמים השכנים את מעלליהם שהשתדלו באותם ימי השפל הקשים של ממלכת ישראל לנשל את היישוב הישראלי מעבר הירדן המזרחי.

בימי בנו יואש החלה הממלכה להתאושש בעידוד הנביא אלישע, ובימי נכדו ירבעם השני הגיעה עצמתה של הממלכה לשיאה, וארם-דמשק נכבשה.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

יששכר איש כפר ברקאי

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

נדב בן ירבעם

נָדָב הוא דמות מקראית, היה מלך ישראל השני, שמלך על ממלכת ישראל בשנים 907 לפנה"ס עד 906 לפנה"ס. היה בנו של ירבעם.

מיד לאחר מות אביו ירש את מקומו בתרצה, בירת ממלכת ישראל. המקרא מתאר אותו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ה-כ"ו).

גם מלך צעיר זה יזם תנופה חדשה במלחמת האחים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. כיוון שחשש לתקוף את יהודה במישרין לאחר התבוסות שנחלה ממלכת ישראל בקרבות עם אביה, הוא בחר לצור על גבתון וללוכדה מידי הפלשתים במטרה לתקוע טריז בין יהודה לפלשת, ולכתר את ממלכת יהודה ממערב. גבתון השתייכה לממלכת עקרון, אחת מחמשת המרכזים הפלישתיים, שגבלה בממלכת יהודה. לעקרון השתייכו, מלבד גבתון, הערים אלתקה, תמנה, ואפשר שגם גזר.

בשעת המצור על גבתון, בעת שעמד בראש הצבא הצר, נרצח נדב על ידי בעשא בן אחיה לבית יששכר שהמליך עצמו כמלך: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל-גִּבְּתוֹן. וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ז-כ"ח).

שלום בן יבש

על פי המקרא שַׁלּוּם בֶּן יָבֵשׁ מלך על ממלכת ישראל לאחר שרצח את זכריהו בן ירבעם. זמן מלכותו מתוארך במסורת היהודית בשנת 747 לפנה"ס.

שלום בן יבש, איש הגלעד, החזיק במלוכה חודש ימים בלבד, ונרצח בידי מנחם בן-גדי: "שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵשׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח-יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן. וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן-גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת-שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוקים י"ג-י"ד).

שמעון התרסי

שמעון התרסי (או שמעון הַתַּסִּי לפי ספר החשמונאים וגם שמעון התטי לפי יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות היהודים; ? - 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.

תבני

תִּבְנִי בֶן גִּינַת הוא דמות מקראית, מלך על ממלכת ישראל משנת 882 למשך ארבע שנים.

בשעת מהפכת החצר בממלכת ישראל, כאשר נרצח אלה מלך ישראל על ידי זמרי, השתררה מבוכה בעם. חלקם נטו אחרי זמרי, חלקם אחרי עמרי וחלקם אחרי תבני. זמרי מת עוד בשעת המלחמה, מידי עמרי, אולם המחלוקת סביב מינוי המלך החדש לא הוכרעה:

למרות שעמרי הצליח להכות את זמרי תוך מצור קצר, הרי עד להמלכתו הסופית על כל ישראל צריך היה להמתין עוד 4 שנים עד להכרעת המאבק בינו לתבני, שנאמר: "בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל." (ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק כ"ג).

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השניחוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבייוחנן הורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השני • אריסטובולוס השני • מתתיהו אנטיגונוס השניאריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.