אריה כשר

אריה כשר (193526 באוקטובר 2011) היה פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שהתמחה בחקר היהודים וארץ ישראל בתקופת הבית השני. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (1990).

חייו ופועלו

בנם של יוסף ומניה כשר, נולד וגדל בכפר ויתקין, שם למד בבית הספר העממי והתיכון. בנעוריו חיבר יחד עם חבריו מילדות ובני כיתתו גד יעקובי ומיכה גיסר (לימים פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו מקסיקו שבאלבקרקי, ארצות הברית) את הפיליטון המחורז "חיליק חביב", שהרבו לשדרו ברדיו. בצבא שירת בנח"ל ובגדנ"ע. נענה לקריאת דוד בן-גוריון וסייע במושבי העולים החדשים בנגב.

החל את הוראת ההיסטוריה בתחילת שנות ה-60 בבית הספר האזורי עמק חפר (נקרא כיום קריית החינוך ע"ש בן-גוריון). את לימודי תואר ראשון ושני עשה באוניברסיטת תל אביב. נושא עבודת המוסמך (1966) היה רקע היסטורי ומשיחיות ב"עליית משה".

את הדוקטורט עשה בבית הספר למדעי היהדות שבאוניברסיטת תל אביב ובשנת תשל"ג 1973 קיבל תואר דוקטור. נושא הדיסרטציה היה "מעמדם המשפטי-מדיני ומערכת זכויותיהם של יהודי מצרים בתקופה ההלניסטית ובימי הפרינקיפאט הרומי". מנחהו היה פרופ' שמעון אפלבאום. מורהו הבולט שהשפיע על דרכו היה פרופ' יהושע אפרון.

כשר לימד שנים רבות בחוג להיסטוריה של עם ישראל שבאוניברסיטת תל אביב, שימש כפרופסור מן המניין בחוג וכיהן כראש המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה באוניברסיטת תל אביב, המסונף גם ליד בן צבי. שימש חוקר אורח באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה ופרופסור אורח באוניברסיטאות סינסינטי וממפיס בארצות הברית. בשנת 2005 פרש לגמלאות.

זכה בפרס שלום בארון לשנת תשל"ט 1978, ובפרס ביאליק לשנת תש"ן 1990. יקיר העיר נתניה לשנת תשס"ח.

היה נשוי עד מותו לתמר, אמנית במקצועה, ואב לשלוש בנות. בתו הבכורה הייתה השדרנית, המחזאית, וסופרת הילדים אורנה יקיר.

ספריו

אדום, ערב וישראל

ספרו דן בשני נושאים עיקריים:

  • האחד, גיור האדומים בני ארץ אדומיאה והיטורים בגליל והשתלבותם בחברה היהודית. מעשה הגיור תואר בהיסטוריוגרפיה ההלניסטית כמעשה של כפייה על ידי החשמונאים, במטרה להכפיש את שמם. כשר מראה כי הגיור התנהל מתוך רצון ושיתוף פעולה של העמים המתגיירים עם החשמונאים. הוא בוחן את תוצאות ההשפעה ההלניסטית בחברה האדומית, וההשלכות שהיו לכך על יחסיה עם העם היהודי השכן, זאת חרף העובדה שבמקרא הואשמו האדומים בשיתוף פעולה עם המעצמה הבבלית בחורבן ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה"ס.
  • חלקו השני של הספר דן ביחסי הנבטים עם היהודים משנת 332 לפנה"ס עד שנת 70 לספירה, שתחילתם בידידות גדולה בראשית התקופה החשמונאית וסיומה במלחמות בימי אלכסנדר ינאי והשלטון הרומי.

זהו מחקר מונוגרפי חלוצי, שנעשה לראשונה על ידי כשר. עד מחקרו חקרו בעיקר את העם היהודי והשלטונות כובשי הארץ ומיעטו לחקור את העמים יושבי הארץ שאינם יהודים. זאת מכיוון שאין לנו כמעט חיבורים היסטוריים לאומיים פרי עטם של סופרים בני העמים הללו, הממצאים הארכאולוגיים אודותם מועטים ועיקר המידע שבידינו הגיע דרך כתביו של יוסף בן מתתיהו, שתיאר אותם באמצעות יחסם עם היהודים.

כנען, פלשת, יוון וישראל

הספר מתאר את ההיסטוריה של היהודים עם הערים ההלניסטיות בארץ ישראל על פי סדר כרונולוגי, לאורך התקופה שמן כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר מוקדון ועד לסיומו של המרד הגדול נגד הרומאים. היהודים ראו בתושבי הערים ההלניסטיות את יורשיהם של הכנענים והפלשתים מתקופת המקרא, אותם שאפו החשמונאים לעקור מן הארץ, בגלל עבודת האלילים הטמאה שלהם, זאת ברוח הציוויים המקראיים. לכך התלוותה יריבות מדינית, כלכלית ותרבותית שהתחזקה מאז התקופה ההלניסטית. והיחס אל אלי יוון נבע מהיחס המקובע כלפי אלי כנען הקדומים.

עבור שני ספריו: אדום, ערב וישראל וכנען, פלשת, יוון וישראל, זכה כשר בפרס ביאליק.

הורדוס: מלך רודף ורדוף

ספרו של כשר "הורדוס: מלך רודף ורדוף", מחקר חלוצי על הורדוס, שהוא ביוגרפיה פסיכואנליטית בשיתוף עם הפסיכיאטר פרופסור אליעזר ויצטום מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב (ניסיון דומה לספרם של זיגמונד פרויד וויליאם בוליט, שגריר ארצות הברית בווינה, שכתבו ביוגרפיה פסיכואנליטית של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון). הספר מהווה אנטיתזה לספרו של אברהם שליט "הורדוס המלך: האיש ופועלו. מהד' 3, ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ד 1964", בו תיאר שליט את הורדוס כמלך שתרם רבות לעם היהודי בשל מפעלי הבנייה האדירים שהותיר אחריו. כשר בוחר במחקרו להתייחס לפן אחר באישיותו של הורדוס: רצחנותו ומפרש ורואה אותו כלוקה בהפרעה פרנואידית. בספר הוא נשען על כתביו של יוספוס פלאביוס כמקור מידע ונעזר באליעזר ויצטום המשתמש בכלי המחקר הפסיכולוגי על מנת לפענח את אישיותו המורכבת של הורדוס ופיענוחו כסובל מתסביך נחיתות, אדם אשר הוציא להורג את בני משפחתו הקרובים ביותר וכל אדם שחשד בו, ולוּ במעט, בבגידה ובכללם אשתו ושלושת בניו. כתב-היד של הספר זכה בפרס בהט לספרי עיון מטעם אוניברסיטת חיפה בשנת 2006. (באנגלית: Kasher Aryeh (in collaboration with Professor Witztum, Eliezer). King Herod: A Persecuted Persecutor. A Case Study in Psychohistory and Psychobiography.Walter de Gruyter, Berlin-New York, March 2007.

פרסומים נבחרים

  • תולדות ימי הביניים בעמים ובישראל: ספר לימוד לכיתה י' של בית הספר התיכון/ מאת שלמה נאמן, אריה כשר. תל אביב: עמיחי, תשכ"ו.
  • יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבקם על זכויותיהם. תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ט.
  • מלחמות הורדוס בנבטים. ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ו. דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (ירושלים): כרך 007, חוב' 04.
  • אדום, ערב וישראל: יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1988.
  • כנען, פלשת, יוון וישראל: יהודים והערים ההלניסטיות בתקופת הבית השני ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988.
  • הורדוס: מלך רודף ורדוף - אריה כשר ואליעזר ויצטום. ירושלים: כתר, 2007.
  • Kasher Aryeh (in collaboration with Professor Witztum, Eliezer). King Herod: A Persecuted Persecutor. A Case Study in Psychohistory and Psychobiography.Walter de Gruyter, Berlin-New York, March 2007

ספרים שההדיר

ספרים שערך

  • המרד הגדול: הסיבות והנסיבות לפריצתו: לקט מאמרים/ ערך: אריה כשר. ירושלים: מרכז זלמן שזר, החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ג 1983.
  • אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה: קובץ מחקרים. העורכים אהרן אופנהיימר, אריה כשר, אוריאל רפפורט. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו 1986.
  • בתי כנסת עתיקים: קובץ מחקרים/ העורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר, אוריאל רפפורט. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1987.
  • ישובים, אוכלוסייה וכלכלה בארץ-ישראל בעת העתיקה: דברי יום עיון לזכר פרופ' יוחנן אהרוני ז"ל: יג באדר תשמ"ה, 6 במרץ 1985/ בעריכת שלמה בונימוביץ, משה כוכבי, אריה כשר. תל אביב: תשמ"ח 1988.
  • יוון ורומא בארץ-ישראל: קובץ מחקרים/ העורכים: אריה כשר, גדעון פוקס, אוריאל רפפורט. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1989.
  • רשפים: היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים של החינוך; אסופה לזכרו של פרופ' שמעון רשף/ עורכים: רנה שפירא, אריה כשר. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א 1991.
  • דור לדור: משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד: קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון/ עורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר. ירושלים: מוסד ביאליק בשתוף בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה 1995.

ספר יובל לכבודו

  • יובל שחר, בשיתוף עם אהרן אופנהיימר ורז מוסטיגמן, בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה : ספר זיכרון לאריה כשר (רמת אביב : אוניברסיטת תל אביב, 2012)

קישורים חיצוניים

על ספרו "הורדוס: מלך רודף ורדוף":

ממאמריו:

אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

אהרן אופנהיימר

אהרן אופנהיימר (נולד ב-1940) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד באוניברסיטת תל אביב והיה מופקד על הקתדרה על שם סר אייזיק וולפסון למדעי היהדות.

אליעזר ויצטום

אליעזר ויצטום (נולד בשנת 1949) הוא פסיכיאטר בכיר וסופר המכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופועל במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים.

אלכסנדר ינאי

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.

אנטיוכיה

אַנְטִיוֹכִיָה (בטורקית Antakya` בסורית ובספרות התלמודית: אנטוכיא) היא עיר עתיקה בחבל האטיי שבדרום טורקיה, שוכנת על גדות נהר האורונטס בעמק אמוק ובקרבת שפכו לים התיכון. כיום שם העיר הוא אַנְטַקְיָה ומשמשת כבירת נפת האטיי. לעיתים מכונה גם אנטקיה עצמה בשם "האטיי".

אפיון (מדקדק)

אַפְּיון המדקדק או המבאר (Apion, ביוונית: Ἀπίων;‏ 30‏-20 לפנה"ס - 48-45 לספירה בערך) היה סופר וחוקר מצרי-יווני במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. היה ידוע בכינויים: "גרמטיקוס", "פלייסטוניקוס" ו"מוכתוס".

גיור האדומים

גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.

בשנת 125 לפנה"ס השלים המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם. קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

כאירמון מאלכסנדריה

כאירמון (Chaeremon, ביוונית: Χαιρήμων; חי במאה ה-1 לספירה) היה כהן מצרי, פילוסוף יווני סטואי, גרמטיקוס (Grammatikos, מבאר הספרים הישנים) והיסטוריון אנטי יהודי.

כתובת יבנה ים

כתובת יבנה ים היא כתובת עתיקה בשפה היוונית שנתגלתה באקראי על פני השטח באתר של יבנה ים הקדומה (חוף פלמחים). מדובר בכתובת החקוקה על אבן גיר, השבורה מכל צדדיה. מידותיה המרביות 23 על 33 ס"מ.

הכתובת נחקרה ופורסמה לראשונה על ידי פרופ' אריה כשר מאוניברסיטת תל אביב. הכתובת מוצגת היום במוזיאון בית מרים - הים ומלואו מוזיאון לארכאולוגיה ואקולוגיה ימית בקיבוץ פלמחים.

ממלכת החשמונאים

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

מנתון

מַנֶתּוֹן (ביוונית: Μανέθων, או מַנֶתּוֹס Μανέθως וגם מַנֶתּוֹ) היה היסטוריון מצרי-הלני וכהן של הדת המצרית, בתקופה התלמית במאה ה-3 לפנה"ס, בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס. מנתון חיבר את החיבור "דברי ימי מצרים" ("אגיפטיקה") שמשתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל.

מרים (בת הכהן הגדול)

מרים הייתה אשתו השלישית של הורדוס מלך יהודה, ובתו של הכהן הגדול שמעון ביתוס.

יוסף בן מתתיהו מספר, שלאחר שהוציא הורדוס להורג את אשתו, מרים החשמונאית, "לקח לו אשה מתוך חמדה של אהבה שנתעוררה בו, ולא עשה שום חשבון אחר אלא רצה לחיות להנאתו". אשה זו הייתה מרים:

"היה ירושלמי אחד, שמעון בן ביתוס, מאלכסנדריה, כוהן מן המיוחסים, ולו בת שנחשבה ליפה בבנות באותו הזמן. הואיל ואנשי ירושלים היו מסיחים בה, נתן הורדוס דעתו עליה תחילה מפי השמועה; אך לאחר שגם ראה אותה נתפעם מיופיה של הבת".הורדוס רצה לשאת אותה לאשה, אולם חשב שייחוסו של שמעון נחות משלו, ולכן הדיח את הכהן הגדול ישוע בן פיאבי ומינה את שמעון במקומו, ואז התחתן עם בתו. היה זה בשנת 28 לפנה"ס, וייתכן שמרים הייתה אז רק בת 13. הורדוס היה אז בן 45, אולם פער הגילים ביניהם היה בגדר נורמה חברתית מקובלת בחברה המזרח-תיכונית בה גדלו וגם בחברה היוונית-רומית לא נחשב נדיר.

ניתן להניח, שבמינוי כהן שמוצא משפחתו מן התפוצה היהודית, התכוון הורדוס להקים שושלת כהנים גדולים חדשה, במקום השושלת החשמונאית, כפי שכבר ניסה לעשות כשמינה את חנמאל המצרי, וייתכן ששמעון זה אכן היה ראשון הכהנים הבייתוסים, שבלטו בתקופת הורדוס והנציבים. היותה של מרים בת למשפחת כהנים, יכולה הייתה לסייע לשקם את מצבו החברתי של הורדוס, שנפגע עם מותה של אשתו החשמונאית.

עם סיום חגיגות הנישואין, הניח הורדוס את אבן הפינה להרודיון.למרים היה בן אחד מהורדוס, שגם שמו הורדוס, שנישא לאחייניתו, הרודיאס, ממנה נולדה לו בת, שלומית.יוסף בן מתתיהו מספר שבמהלך חקירת הקשר של אנטיפטרוס בן הורדוס להרעיל את אביו, הובאו לחקירה גם "מי שהיו רחוקים ביותר מכל חשד", ובהם גם מרים, שאחיה מסרו במהלך עינוייהם בחקירה, שידעה על המזימה והסתירה זאת מבעלה. בעקבות זאת, בשנת 6 לפנה"ס, גירש אותה הורדוס, מחק את בנה מצוואתו - בה מינה אותו ליורש אחרי אנטיפטרוס, והדיח את אביה מהכהונה הגדולה. במקום אביה, מינה הורדוס למשרה את מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון), אולם מאוחר יותר הדיח גם אותו ומינה במקומו את גיסו, אחיה של מרים, יועזר.

מרים החשמונאית

מרים החשמונאית (ביוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס — 29 לפנה"ס) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

נגד אפיון

על קדמוּת היהודים (ביוונית: περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων) או נגד אַפְּיון (ביוונית: Κατά Απίωνος; בלטינית: Contra Apionem) הוא ספרו הרביעי של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, אשר נכתב זמן לא רב לפני מותו. בספר זה, שנכתב בשנים האחרונות של המאה הראשונה לספירה, מתגלה בן מתתיהו כחריף ותוקפן כנגד תופעות שונות של שנאת ישראל.

ספר מקבים ג

ספר מקבים ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי תלמי הרביעי, מלך מצרים (222-205 לפני הספירה): ניסיון חילול בית המקדש, התנכלות ליהודי מצרים והצלתם על ידי אלוהים. הספר נכתב כנראה במאה ה-1 לפני הספירה וגם בו מסופר על מסירות דתית של יהודים בזמן השלטון היווני. מפני שהספר אינו עוסק בתקופת החשמונאים, סוברים ששמו ניתן לו באופן שרירותי רק מכיוון שהוא מופיע בספרות החיצונית לאחר ספר מקבים ב' ולפני ספר מקבים ד'.

עלילת החמור

עלילת החמור הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה לפיה אלוהי היהודים זוהה עם החמור. כמו כן לפי אותה עלילה היהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. מקור העלילה במצרים העתיקה, והיא מתוארת גם בכתבים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה. העלילה בדבר פולחן חמור יהודי נחשבת בעיני חוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה, לצד עלילת המצורעים ועלילת קורבן האדם.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

שמעיה

שמעיה היה נשיא הסנהדרין בתקופת הזוגות (סוף תקופת החשמונאים), המאה השנייה לפני חורבן בית המקדש השני. הוא היה חברו של אבטליון, שהיה אב בית הדין, ויחד היו מגדולי חכמי הפרושים. אחריהם באו הלל הזקן ושמאי הזקן, שחתמו את תקופת הזוגות.

יש המזהים עם שמעיה את "סמייאס", הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים טו, ג), אולם אחרים סבורים כי סמייאס המוזכר בקדמוניות, הוא שמאי ולא שמעיה.שמעיה ואבטליון היו גרים, - הם עצמם, או שהיו רק בני גרים. לפי דברי התלמוד הבבלי היו מבני בניו של סנחריב.

לפי המסורת נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון - בסמוך לכניסה לכפר. זהו מבנה קטן ובו סרקופג כפול. קבריהם היו מקובלים על עולי הרגל בימי הביניים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.