אריה דיסנצ'יק

ד"ר אריה דיסנצ'יק (צ'יק) (13 בדצמבר 190714 באוגוסט 1978) היה עורכו השני של העיתון "מעריב", לאחר מותו של מייסד העיתון ועורכו הראשון, עזריאל קרליבך. דיסנצ'יק שימש עורך "מעריב" במשך 18 שנה, התקופה הארוכה ביותר מכל עורכי העיתון. ממייסדי תנועת בית"ר.

Arie Disenchik
אריה דיסנצ'יק

ביוגרפיה

דיסנצ'יק נולד בריגה שברוסיה (כיום בלטביה). למד באוניברסיטת ריגה וסיים עם תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת וינה. שלט בשפות יידיש, עברית, רוסית, לטבית, גרמנית ואנגלית.

ב-1923 נמנה עם מייסדי תנועת בית"ר בלטביה, והיה חבר ההגנה העולמית שלה בווינה. בשנת 1929 הגיע לפריז, לאחר שהוזמן על ידי זאב ז'בוטינסקי להיות מזכירו האישי, ויצא עם ז'בוטינסקי בשליחויותיו לרוב ארצות אירופה. במקביל עסק בעבודה עיתונאית – כתב לעיתונים יהודיים בריגה וגם לעיתונים לטביים.

עלייתו ארצה ב-1934 הרחיקה אותו ממוקדי הכוח והעשייה הבית"ריים. בתחילה עבד בעיתונים של בית"ר ואחר כך התקבל לעבודה בסוכנות "פלס" שייבאה ומכרה עיתונים זרים. התקבל לעבודה בסוכנות הידיעות האמריקאית Associated Press‏ (AP), והוזמן לעבוד בעיתון "הבוקר" של הציונים הכלליים. במקביל ערך את העיתון הסאטירי "עגל הזהב". בעת מלחמת העולם השנייה עשה מאמצים רבים לאתר את הוריו ובני משפחה אחרים שהשאיר אחריו בריגה, אך לשווא; הם נרצחו כולם בידי לטביים עוד בטרם הגיעו הנאצים לשם.

בשנת 1948 פנה אליו עזריאל קרליבך והציע לו להצטרף להקמת העיתון החדש "מעריב". דיסנצ'יק נרתם לעשייה. בשל היותו עיתונאי יחידי שלא עבד ב"ידיעות אחרונות", יכול היה לארגן את כל ההכנות להקמת עיתון חדש: לקבל רישיון מן השלטונות הבריטיים, לגייס במהירות סכומי כסף לרכישת נייר לדפוס ומקום לאחסונו, להתקשר לבית דפוס שיהיה מוכן להדפיס את העיתון החדש ולשמור על כך בסוד גמור, להקים צוות ראשוני של עובדים מחוץ לחבורת העיתונאים עליהם כבר ידע.[דרושה הבהרה]

במהלך פרשת רצח פיאטלי נדונה לראשונה הפרה של סוב יודיצה בפני בית המשפט העליון. שאול הון, כתב "מעריב", פרסם בנובמבר 1958 כתבה על המשפט, ובה נאמר שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט – אך לפני תחילת המשפט השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי.[1] הון ודיסנצ'יק הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בפרסום עניין התלוי ועומד לדיון בבית משפט, והוטל עליהם קנס בסכום 200 ל"י. בית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים.[2][3]

דיסנצ'יק היה נשוי פעמיים לשולמית דראליץ, ולהם נולדו שני בנים: עידו ורוני. שולמית נפטרה ממחלת הסרטן ב-1958. שנים אחדות לאחר מותה נשא דיסנצ'יק לאישה את רחל פשיסוכר, ועמהּ חי 18 שנה עד לפטירתו.

דיסנצ'יק, שכּונה בפי חבריו ואנשי מעריב "צ'יק" (שם שנחרט על קברו), היה מעורה בחיי המדינה וביחסים אישיים עם ראשי השלטון (מסופר על לוי אשכול שהיה יושב בישיבה סגורה והודיע שלא להפריע לו אלא בשני מקרים: כשפורצת מלחמה או אם דיסנצ'יק מטלפן).

בסוף 1974 פרש דיסנצ'יק מעריכת העיתון. כעבור ארבע שנים נפטר ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק בהלוויה רבת משתתפים.[4]

בשנת 1990 קראה עיריית תל אביב-יפו רחוב על שמו בשכונת צהלה. בנו, עידו דיסנצ'יק, היה לימים עורך "מעריב".

לקריאה נוספת

  • צ'יק – אריה דיסנצ'יק, 1907–1978 (כתבו: בני המשפחה),‫ תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ב.
  • יובל אליצור, אריה דיסנצ'יק "מנכ"ל המדינה", 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת כרמל, 2008, עמודים 231 - 236.

הערות שוליים

  1. ^ שאול הון, "לא מודה", מעריב, 6 בנובמבר 1958
  2. ^ ע"פ 126/62 - אריה דיסנצ'יק ושאול הון נ' היועץ המשפטי . פ"ד יז(1), 169
  3. ^ בתי המשפט לא יסבלו התערבות העיתונות במשפט תלוי ועומד, דבר, 21 בפברואר 1963
  4. ^ אריה דיסנצ'יק הובא למנוחות, דבר, 16 באוגוסט 1978; אריה דיסנצ'יק באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
אחמד שוקיירי

אחמד שוקיירי (أحمد الشقيري, תעתיק מדויק: אחמד אלשֻקַירי; 1 בינואר 1908, לבנון – 26 בפברואר 1980, עמאן) היה ממייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, חבר הוועד הערבי העליון (1946–1948), יושב הראש הראשון של אש"ף, ומחבר האמנה הפלסטינית. היה ידוע כתועמלן קיצוני של העניין הפלסטיני.

אפרים סיני

ד"ר אפרים סיני (דיסנצ'יק) (23 במאי 1895 – 25 בפברואר 1985) היה רופא עיניים ישראלי, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים הדסה ובבית החולים איכילוב, יקיר תל אביב.

הבקר

הַבֹּקֶר היה עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934‏-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים.

חן מלך מרחביה

ד"ר חֵן מֶלֶךְ מֶרְחַבְיָה (1910 – י"ג בתמוז תשס"ג, 13 ביולי 2003) היה מחנך, הוגה דעות, מסאי, מתרגם, עורך ספרותי, חוקר ההגות היהודית בימי הביניים והיסטוריון התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער בית"ר. נודע גם בשמותיו הספרותיים: ח' מ' בן-ירוחם, ח' בן-ירוחם, מ. אוסטאו, מ' חן, ט' לביא וב. ביאלי. בעל הפרס ע"ש ילין של עיריית ירושלים.

יוסף חריף

יוסף חריף (פנדלר) (1929 – 18 באפריל 2013) היה עיתונאי, פרשן מדיני ופובליציסט ישראלי, מבכירי עיתון "מעריב".

מיכאל צור

מיכאל צור (נולד ב-1 במאי 1923) היה מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, יו"ר דירקטוריון צים ומנכ"ל החברה לישראל. הורשע בעבירות כלכליות ונדון ל-15 שנות מאסר.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

סוב יודיצה

סוב יודיצה (מלטינית: sub judice, בדיון) הוא מונח המתאר תיק שנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם קבעו השופטים את פסק הדין. על פי עיקרון הסוב יודיצה, אסור לכלי תקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד לפני שנפסק הדין. הרציונל שבבסיס העיקרון נועד להבטיח את הזכות להליך הוגן, ויסודו בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט ליטות בעקבות הפרסום בתקשורת, ובכך ייפגע שיקול דעתו המקצועי. בבסיס העיקרון ישנו התנגשות ערכית בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין הזכות להליך משפטי הוגן ולכן החוק מתיר לפרסם אך ורק מידע עובדתי ויבש אודות המשפט. במדינות רבות בעולם לא נכלל עקרון הסוב יודיצה בספר החוקים: כך, למשל, בארצות הברית אין חוק סוב יודיצה בשל עליונותו וחשיבותו של התיקון הראשון לחוקה שאוסר על חקיקה המגבילה את חופש הביטוי וחופש העיתונות. עיקרון הסוב יודיצה בא להגן על הערך לפיו אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית.

בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים.

על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

רצח המהנדס פיאטלי

פרשת רצח המהנדס פיאטלי היא פרשת רצח משנת 1957 שהסעירה את מדינת ישראל, ובה נרצח במקרה, בעת ניסיון שוד בקולנוע "צפון" בתל אביב, המהנדס פידיה פיאטלי.

שאול הון

שאול הון (22 ביוני 1922 - 12 ביולי 2009) היה עיתונאי חבר מערכת "מעריב", משפטן, שחמטאי, תשבצאי, מחבר ספרי שחמט וממציא כתיב השחמט העברי.

שמואל שגב

שמואל שגב (סבאג) (16 באפריל 1926 – 9 באוגוסט 2012) היה עיתונאי, סופר ואיש מודיעין ישראלי שעסק בעיקר בענייני העולם הערבי והמזרח התיכון.

שמואל שניצר

שמואל שניצר (ט"ז באב תרע"ח, 25 ביולי 1918 – כ"ו בתשרי תש"ס, 6 באוקטובר 1999) היה מבכירי העיתונאים בישראל במשך עשרות שנים, ממייסדי העיתון "מעריב" ועורכו הראשי בשנים 1980–1985.

עורכי העיתון מעריב
עזריאל קרליבך • אריה דיסנצ'יק • שלום רוזנפלדשמואל שניצר • עידו דיסנצ'יק • דב יודקובסקידן מרגליתעופר נמרודייעקב ארזאמנון דנקנררותי יובל ודורון גלעזריואב צוראבי משולםניר חפץשלמה בן-צבי

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.