אריה אלדד

אריה אלדד (נולד ב-1 במאי 1950, י"ד באייר ה'תש"י) הוא רופא כירורג פלסטי, פרופסור לרפואה ופוליטיקאי ישראלי. תת-אלוף בדימוס, בעברו היה קצין רפואה ראשי בצה"ל. לשעבר חבר הכנסת מטעם סיעות האיחוד הלאומי ועוצמה לישראל. בנוסף כתב מספר ספרי עיון וסיפורת, וכן כותב באופן קבוע מאמרי פובליציסטיקה ומשדר ברדיו.

אריה אלדד
Ahmed Tibi v. Arie Eldad - אחמד טיבי נגד אריה אלדד (3228638465)
אריה אלדד, 2009
לידה 1 במאי 1950 (בן 69)
י"ד באייר ה'תש"י
תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב
סיעה האיחוד הלאומי (מטעם מפלגת מולדת)
האיחוד הלאומי-מפד"ל, מולדת - האיחוד הלאומי, עוצמה לישראל
www.arieheldad.co.il
חבר הכנסת
17 בפברואר 20035 בפברואר 2013
(10 שנים)
כנסות 16 - 18
יו"ר ועדת האתיקה ה־11
19 במאי 200317 באפריל 2006
(שנתיים ו-47 שבועות)
אריה אלדד
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות עד שנת 2000
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

ביוגרפיה

אלדד נולד בתל אביב בשנת 1950, לישראל אלדד שהיה אחד ממנהיגי לח"י, ולבתיה ושיץ-אלדד. אביו של אריה, ד"ר ישראל אלדד, היה פילוסוף, איש רוח, משורר, פובליציסט ואינטלקטואל. הוא היה אחד האידאולוגים הבולטים של הציונות הרוויזיוניסטית. האידאולוגיה והחינוך של אביו השפיעו מאוד על אריה, שהמשיך את דרכו הפוליטית והאינטלקטואלית של אביו. השניים אף כתבו מספר חיבורים ביחד ואריה ערך ופרסם חלק מכתבי אביו.

בשנות ה־70 היה אלדד בין מגישי תוכנית הרדיו לנוער "חתול בשק" ברשת א' של קול ישראל, שם עבד בין היתר לצידם של השחקנית עליזה רוזן והסופר דויד גרוסמן. אלדד אף כתב כמה תסכיתים והגיש אותם בקולו. בין היתר כתב והגיש את התסכית "שכרון סיני" המבוסס על חוויותיו כרופא בסיני לפני מסירתו למצרים, ומתאר את חייהם של הבדואים תושבי חצי האי, וכן את סדרת התסכיתים "הבית הקטן מאחורי הבית הגדול" "אברבנאל 30" "מערת השד השחור" המתארים את ילדותו בשכונת רחביה ובעמק המצלבה בירושלים. חבר לאביו בכתיבת מילות השיר "שני אליהו".

למד רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית, ועם סיום לימודיו שירת בחיל הרפואה. שירת כרופא גדודי וחטיבתי בבקעת הירדן, קצין הרפואה של מרחב שלמה, מפקד בית חולים שדה מדרום לביירות במלחמת לבנון הראשונה, קצין רפואה אוגדתי בלבנון, קצין רפואה של פיקוד המרכז, מפקד בית חולים שדה של צה"ל בגומא, זאיר, בעת מלחמת האזרחים ברואנדה, סגן קצין רפואה ראשי וב-1997 קודם לדרגת תת-אלוף ומונה לקצין רפואה ראשי. במקביל לתפקידיו הצבאיים התמחה בכירורגיה פלסטית בבית החולים "שערי צדק" במחלקתו של פרופ' נחום בן-חור וביחידת כוויות בלונדון ולאחר סיום ההתמחות הקים יחידת כוויות בבית החולים הדסה עין כרם, והוא נחשב לאחד המומחים הגדולים בישראל ובעולם בתחום הטיפול בכוויות. בשנת 1998 זכה בפרס אוונס של האגודה האמריקנית לטיפול בכוויות (American Burn Association).[1]

בשנת 2000 השתחרר מצה"ל, והוזמן על ידי בית החולים הדסה עין-כרם בירושלים לעמוד בראשות המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לטיפול בכוויות בבית החולים, ושם מונה לפרופסור לרפואה.[דרושה הבהרה] אלדד עזב את פעילותו בבית החולים כאשר נכנס לפעילות פוליטית בכנסת.

בנוסף לפעילות רפואית ופוליטית אלדד הוא גם סופר שחיבר ופרסם מספר ספרי עיון וסיפורת.

אלדד חבר במספר עמותות ציבוריות, שאת חלקן גם ייסד: מייסד ויו"ר האיגוד הישראלי לכוויות, שימש כמנהל הרפואי של מאגר העור הלאומי (2000–2010) (אותו הקים יחד עם פרופ' מנחם רון וכסלר בשנת 1987), פעיל באיגודים בינלאומיים למחקר וטיפול בכוויות, חבר העמותה להנצחת חללי לח"י, וחבר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

עמדותיו ופעילות פוליטית

אריה אלדד הוא איש ימין מסורתי התומך באידאולוגיית ארץ ישראל השלמה. מאמין בזכותו של העם היהודי להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל ומתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן, מהלך שהוא מגדיר כ"אסון". אלדד מציע שיקום של הפליטים הפלסטינים בארצות ערב, והוא מוביל תוכנית מדינית הנקראת: "שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן" על בסיס הרעיון כי "ירדן היא פלסטין".

בזמן האינתיפאדה השנייה, מפריצתה ובשיאה, היה אלדד רופא בבית החולים הדסה עין-כרם וטיפל בפצועים רבים, בהם בעלי כוויות קשות, שנפגעו כתוצאה מפיגועי התופת הרבים שביצעו מחבלים פלסטיניים בתוך ערי ישראל ובירושלים בפרט. לדבריו, התנסות זו דחפה אותו להיכנס לפוליטיקה ולהתמודד לכנסת.

את דרכו הפוליטית החל ב-2002 בכתיבת מאמרי פובליציסטיקה ודעות בעיתונים היומיים הנפוצים: ידיעות אחרונות, מעריב, אתר nrg והארץ. נכון ל-2019 אלדד הוא פובליציסט קבוע במעריב השבוע.

לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, שנערכו בשנת 2003, פרש אלדד מעבודתו בבית החולים, הצטרף למפלגת "מולדת" ושובץ בה במקום השני, אחרי בנימין אלון. "מולדת" התמודדה בבחירות במסגרת רשימת האיחוד הלאומי, ואלדד שובץ ברשימה זו במקום השביעי, ונבחר לכנסת. מונה ליושב ראש ועדת האתיקה, תפקיד ממנו התפטר בשנת 2004.[דרוש מקור]

בשנת 2005 התבטא בחריפות נגד תוכנית ההתנתקות. בשלב מסוים הוא אף העתיק את מגוריו מכפר אדומים להתנחלות שא-נור שיועדה לפינוי, ויצא לצעדה משא-נור לגוש קטיף, וכן בנה אתר אינטרנט שבו קרא למרי אזרחי לא אלים כנגד תוכנית ההתנתקות. יזם הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את השחיתות במוסדות השלטון ועל אף התנגדויות של חברי הכנסת בסיעות שונות, הוועדה הוקמה אך פעולתה נקטעה בשל מערכת הבחירות, ומליאת הכנסת נמנעה מלחדש את פעולתה לאחר הבחירות.

בבחירות הפנימיות בתנועת מולדת לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה נבחר למקום השני בתנועה, אחרי היו"ר בני אלון, דבר שהקנה לו את המקום השישי ברשימת האיחוד הלאומי. אלדד ערער על מקומו הנמוך ברשימה, ולבסוף "הוצלב" עם חבר הכנסת אורי אריאל, כהצעתו, והועלה למקום החמישי ברשימה. עם איחודן של האיחוד הלאומי והמפד"ל לרשימה אחת, היא האיחוד הלאומי-מפד"ל, מוקם אלדד במקום השמיני ברשימה המשותפת.

ב-1 בפברואר 2006 הגיע יחד עם אפי איתם, אורי אריאל ובני אלון למאחז עמונה בעת הריסת תשעת הבתים. אלדד היה אחד מהפצועים באירועים, הוא נפגע בידו הימנית (קרע ברצועות) ואיבד את הכרתו עקב הכאתו על ידי השוטרים במקום.[2] הוא פונה לבית החולים הדסה הר הצופים ואחרי שהתאושש וידו גובסה תקף בחריפות את המשטרה והאשים את אהוד אולמרט, ראש הממשלה בפועל, בכך שהורה לשוטרים לפעול בשביל לשפוך דם למטרות תעמולת בחירות. באירוע זה נגרמו לאלדד לטענתו נזקים בידו. הוא תבע על כך את מדינת ישראל. באוקטובר 2008 דחה בית משפט השלום בירושלים את תביעתו.[3]

במסגרת הבחירות לכנסת ה-17 לקח חלק במטה ההסברה של האיחוד הלאומי-מפד"ל לצד חבר הכנסת אפי איתם (ציונות דתית) וחבר הכנסת שאול יהלום. אלדד ואיתם הרבו בפעילות שטח ובייחוד במבצעי "פנים אל פנים" לשכנוע אנשים בביתם להצביע לרשימה המשותפת.

ב-4 בפברואר 2008, כקונטרה לחוק ההתנתקות (חוק פינוי-פיצוי), הניח אלדד על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית (פ/17/ 3361) שקראה לפינוי כל התושבים הפלסטינים מחברון בזו הלשון: "מדינת ישראל תפנה את העיר חברון מתושביה הפלסטינים ואת כל מתקני הרשות הפלסטינית הקבועים בה, כמפורט במפה המצורפת בתוספת לחוק זה עד ליום כ"ה באדר ב' התשס"ח ( 1 באפריל 2008 ); עם השלמת הפינוי, לא תיוותר בחברון נוכחות קבועה של אזרחים או של תושבים פלסטינים".[4]

ביוני 2008 טען אלדד בדיון של השדולה למען רמת הגולן בכנסת כי "מי שעשה מעשה שיש בו כדי להוציא שטח משטחי המדינה מתחום ריבונותה - דינו מיתה או מאסר עולם", וזאת "לפי הגדרה של סעיף 29 ("הבגידה") בחוק העונשין". בדבריו רמז אלדד לראש הממשלה אהוד אולמרט שהחל לנהל משא ומתן עקיף עם סוריה. בעקבות תלונתה של חברת הכנסת קולט אביטל לוועדת האתיקה של הכנסת, הוחלט להרחיקו ליום אחד מישיבות מליאת הכנסת וועדותיה.

בכנסת ה-16 הוא עמד בראש ועדת האתיקה של הכנסת, היה חבר בוועדת החוץ והביטחון (מ"מ) ובוועדת העבודה הרווחה והבריאות, ובראש השדולה בכנסת למאבק בשחיתות הציבורית. בשנת 2007 זכה באות אביר איכות השלטון המוענק על ידי התנועה לאיכות השלטון, ובספטמבר 2008 קיבל את אות אומ"ץ.[5]

ב-4 בנובמבר 2008 הודיע שירוץ לכנסת ה-18 בראשות מפלגת ימין בשם "התקווה".[6] ב-9 בדצמבר נבחר לעמוד בראש המפלגה.[7] ב-28 בדצמבר הצטרפה מפלגת התקווה יחד עם תקומה וארץ ישראל שלנו לרשימת האיחוד הלאומי-מולדת ואלדד הוצב במקום השלישי ברשימה. לקראת הבחירות התעוררה סערה בעקבות כוונת הרשימה לשלוח את ברוך מרזל כמשקיף לאחת מהקלפיות בעיר אום אל-פאחם. תושבים רבים בעיר הודיעו שהם יתנגדו בכוח לכניסתו, אבל מרזל עמד בהחלטתו להיות משקיף בעיר. בסופו של דבר, כפשרה שנוסחה בבוקר יום הבחירות - אלדד נשלח לעיר כמשקיף. אלדד נבחר לכנסת ה-18 לאחר שהאיחוד הלאומי זכה ב-4 מנדטים. בכנסת ה-18 כיהן בוועדת החוץ והביטחון, ועדת העבודה הרווחה והבריאות וועדת האתיקה. יחד עם ח"כ זאב אלקין כיהן כיו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השדולה הגדולה ביותר בכנסת המונה 42 ח"כים ושרים. שדולה זו הובילה את המאבק הפרלמנטרי להפסקת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. לקראת סוף פעילות הכנסת פרשו אלדד ומפלגתו מהאיחוד והלאומי ויחד עם מיכאל בן ארי (חזית יהודית לאומית, נבחר מטעם ארץ ישראל שלנו) הקימו את עוצמה לישראל במטרה לרוץ ברשימה משותפת בראשות אלדד בבחירות לכנסת התשע עשרה. עוצמה לישראל הוכרה כסיעה עצמאית ב-19 בנובמבר 2012.

ב-29 בנובמבר 2012 בתגובה לפניית מחמוד עבאס לעצרת הכללית של האומות המאוחדות להכרה במדינה פלסטינית כמדינה משקיפה, שרף אלדד יחד עם מיכאל בן ארי את הדגל הפלסטיני. עם תום ספירת הקולות בבחירות לכנסת ה-19 שהתקיימו ב-22 בינואר 2013 התברר, כי אלדד לא יכהן בה, שכן רשימת "עוצמה לישראל" לא עברה את אחוז החסימה שעמד על 2%.

חקיקה

[דרוש מקור] במהלך כהונתו בכנסת, יזם אלדד את חקיקתם של מספר חוקים, ובהם:

המשך פעילותו הציבורית

ב-29 ביולי 2012 דווח על הצעתו של אלדד לנסר את כיפת הסלע בהר הבית כדי לפנות מקום לבית המקדש השלישי.[8]

החל מ-2013 מגיש אלדד תוכנית רדיו יומית בתחנת "רדיו ללא הפסקה" (103FM) לצדו של בן כספית.

ב-24 ביוני 2013 נבחר ליו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, עמותת דוקטורים ופרופסורים המזוהים עם הימין הישראלי. הוא כיהן בתפקיד בשנים 2013–2015 והוחלף על ידי ד"ר רונן שובל.

באפריל 2016 החל לפרסם מאמרי פובליציסטיקה וכן טור שבועי ב"מעריב השבוע", שם גם כותבת בתו, קרני אלדד.

ב-2018 התנדב לבצע בדיקות רפואיות לפלסטינים שעונו על ידי הרשות הפלסטינית, במסגרת שיתוף פעולה עם ארגון זכויות אדם כחולבן.[9]

משפחתו

אלדד מתגורר בכפר אדומים, נשוי לאליאורה, אב לחמישה ילדים. בתו הבכורה, קרני אלדד, היא מוזיקאית, זמרת ופובליציסטית. שימשה עוזרת פרלמנטרית של חבר הכנסת אורי אריאל. בנו הצעיר אוריאל הקים את מכינת מלח הארץ בעין גדי ואת המכינה הקדם צבאית "שחר" במקווה ישראל והוא ראש מכינת שחר.

פרסומים וספרים

ספרי עיון
  • "ירושלים אתגר" - ד"ר ישראל וד"ר אריה אלדד (הוצאת כרטא)
  • "דברים שרואים מכאן", הוצאת דביר מרץ 2016
עורך
סיפורת

קישורים חיצוניים

אתרים רשמיים
מכּתביו
שונות

הערות שוליים

  1. ^ American Burn Association - Awards
  2. ^ ‫אפרת פורשר ואבישי זוהר, "מעולם לא האמנתי שאפצע מידי שוטר יהודי", באתר nrg‏, 1 בפברואר 2006.
  3. ^ ‫רותי אברהם, השופטים: לאלדד לא מגיע פיצוי על עמונה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 18 במרץ 2009.
  4. ^ ‫knesset.gov.il/privatelaw/data/17/3361.rtf
  5. ^ לי-אור אברבך, אות אומ"ץ לרביב דרוקר, כרמלה מנשה ונתן זהבי, באתר nrg‏, 23 ביולי 2008.
  6. ^ אריק בנדר, מפלגה חדשה נוספת בישראל: "התקווה", באתר nrg‏, 4 בנובמבר 2008.
  7. ^ ‫אריק בנדר, ח"כ אריה אלדד יעמוד בראש מפלגת התקווה, באתר nrg‏, 9 בדצמבר 2008.
  8. ^ אריק בנדר, ח"כ אלדד: לנסר את כיפת הסלע בהר הבית, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012.
  9. ^ קטע קול פוסט בדף פייסבוק של זכויות אדם כחולבן, 2 במרץ 2018.
  10. ^ גיא הורוביץ, "נוהל ויזתא": אריה אלדד מוכיח שיש סאטירה פוליטית מימין ליאיר לפיד, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2018
1 במאי

1 במאי הוא היום ה-121 בשנה (122 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 245 ימים.

בן כספית

בן כספית (נולד ב-18 באוקטובר 1960 בתל אביב) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי. שימש ככתב המדיני של "מעריב", כותב טורי דעה, הגיש מספר תוכניות טלוויזיה וכתב ספרים. כיום הוא פרשן מדיני ופוליטי וכתב בכיר בעיתון "מעריב השבוע" ובאתר החדשות הערבי-אמריקאי אל-מוניטור, וכן מגיש תוכנית יומית בתחנת הרדיו 103fm.

בראש צעיר

בראש צעיר הייתה תוכנית רדיו יומית לנוער ולסטודנטים המשודרת ברשת א' של קול ישראל.

התוכנית שודרה למעלה מ-40 שנה, והייתה אחת מתוכניות הנוער הוותיקות ביותר בעולם הרדיו בישראל. התוכנית הייתה הפלטפורמה הראשונה לנוער שסיפקה חשיפה מעשית לרדיו. מגישי ועורכי התוכנית הם תלמידי תיכון וסטודנטים, כאשר מעליהם ממונה עורך אחראי וכל תוכנית עוסקת בנושא שונה, הקרוב ללבם של התלמידים.

התוכנית היוותה קרש קפיצה למגישיה הצעירים שפיתחו את כישוריהם העיתונאיים. עם מגישי התוכנית הבולטים אז והיום נמנים יוסף טרגין, שתוכנית המדע הפופולרי שלו "עולם המדע" שודרה במשך כשלושים שנה; אריה אלדד, לימים חבר הכנסת מטעם מפלגת האיחוד הלאומי; דליה סיגן, לימים עורכת תוכניות הנוער של קול ישראל; שרית לוי, שמיד עם סיום שידוריה הצטרפה ליחידת דובר צה"ל; דפנה ליאל, כתבת חינוך ומבזקנית בחדשות ערוץ 2; קריין החדשות אלעזר בן לולו, שמיד עם עזיבתו את המחלקה שימש ככתב צבאי בבטאון חיל האוויר ולאחר מכן שימש כמפיק ורכז מחלקת החדשות של השבועון "במחנה"; איש הטלוויזיה והעיתונאי דרור גלוברמן ורבים נוספים.

העורכת הראשית של מחלקת הנוער ברשת א' הייתה צילה אילן. עורכים אחראיים נוספים היו זיוית אורי, אפרת שושני, מושיק גולדברג, עפרה הלחמי ושירן מיארה. התוכנית ירדה מהאוויר עם סיום שידורי רשת א', אשר הוחלפה ב"כאן תרבות" של תאגיד השידור הישראלי.

האיחוד הלאומי

האיחוד הלאומי הייתה רשימה וסיעה משותפת של מפלגות ימין ישראליות.

האיחוד הלאומי-מפד"ל

"האיחוד הלאומי-מפד"ל" הייתה רשימה משותפת של רשימת האיחוד הלאומי ומפלגת המפד"ל לכנסת ה-17. רוב חברי הרשימה מזוהים עם הציונות הדתית ועם מחנה הימין. היסודות האידאולוגיים של הרשימה כוללים: תמיכה בארץ ישראל השלמה, מלחמה בטרור, חינוך לערכים, חיזוק צביונה היהודי של מדינת ישראל, מאבק בפער החברתי, מלחמה בשחיתות ותמיכה בהתנחלויות. את הרשימה הרכיבו המפלגות מולדת, מפד"ל, תקומה וציונות דתית לאומית מתחדשת.

הרשימה הוקמה ב-8 בפברואר 2006 ויוצגה בכנסת ה-17 על ידי 9 חברי כנסת. ב-2008, סמוך לתחילת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הפכה הרשימה למפלגה אחת בשם הבית היהודי, אך תוך זמן קצר פרשו ממנה מפלגות מולדת, תקומה והתקווה - מפלגה ציונית לאומית שרצו ביחד ברשימת האיחוד הלאומי.

הבחירות לכנסת השמונה עשרה

הבחירות לכנסת השמונה עשרה נערכו ב-10 בפברואר 2009 (ט"ז בשבט ה'תשס"ט). הבחירות הוקדמו בכ-8 חודשים ממועדן המקורי.

במקור, הבחירות היו אמורות להיערך ב-26 באוקטובר 2010 (י"ח בחשוון ה'תשע"א), אך עקב התפטרותו של אהוד אולמרט מראשות הממשלה וכישלון המגעים להרכבת ממשלה חדשה, הן הוקדמו. הייתה זו הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל שבה ראש הממשלה המכהן לא היה מועמד מפלגתו לראשות הממשלה לאחר הבחירות, כאשר הפעם הקודמת הייתה בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

קדימה בראשות ציפי לבני קיבלה בבחירות 28 מושבים בכנסת והייתה לסיעה הגדולה בכנסת. גוש הימין יחד עם המפלגות הדתיות התחזק משמעותית ועלה לכדי 65 ח"כים כשבראשו הליכוד עם 27 מושבים. כמו כן התבררה קריסה קשה של השמאל: מפלגת העבודה עם 13 מושבים ומרצ עם 3 מושבים בלבד. מפלגתו של אביגדור ליברמן ישראל ביתנו עלתה לכדי הסיעה השלישית בכנסת עם 15 מושבים ואילו הסיעות החרדיות נחלשו מעט עם 11 מושבים לש"ס ו-5 מושבים ליהדות התורה. מפלגת הגמלאים, שזכתה בבחירות הקודמות ל-7 מושבים, לא עברה את אחוז החסימה. בערב יום הבחירות, עם פרסום המדגמים, נאמו בנימין נתניהו וציפי לבני וטענו שניהם לניצחון. אולם, כעשרה ימים לאחר הבחירות הטיל הנשיא שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, שעליו המליצו 65 חברי כנסת, לעומת 28 בלבד (חברי קדימה) שהמליצו על ציפי לבני, וזאת לאחר שמפלגות העבודה, מרצ והמפלגות הערביות החליטו שלא להמליץ על אף אחד מחברי הכנסת. ב-31 במרץ 2009 הושבעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו, שהורכבה מקואליציה שכללה את סיעות הליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.

הבית היהודי

הבית היהודי היא מפלגה וסיעה ציונית בכנסת ישראל המזוהה בעיקר עם הציונות הדתית והימין המדיני. הבית היהודי היא המשכה של המפד"ל, מפלגה ציונית דתית-לאומית יהודית ישראלית.

מפלגת הבית היהודי הוקמה בשלהי הכנסת ה-17 כהמשך לסיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל במטרה לאחד את המפלגות שהיו בסיעה זו (מולדת, תקומה, אח"י ומפד"ל) למפלגת ימין דתית-מסורתית אחת ובראשה עמד הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. הניסיון נכשל עוד לפני הבחירות לכנסת השמונה עשרה, שבהן ייצגה רשימת הבית היהודי את המפד"ל בלבד תחת הכינוי "הבית היהודי - מפד"ל החדשה". לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרפה מפלגת תקומה מחדש לבית היהודי (בשמה החדש, "האיחוד הלאומי-תקומה"), שוב במטרה להתאחד בהמשך למפלגה אחת, הפעם בראשות נפתלי בנט יו"ר המפד"ל החדשה. בבחירות לכנסת ה-19 זכתה המפלגה ב-12 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-20 נחלשה הרשימה וכוחה הגיע ל-8 מושבים, אך היא קיבלה את משרד החינוך, משרד המשפטים ומשרד החקלאות.

ב-29 בדצמבר 2018 הודיעו בנט והשרה איילת שקד כי הם פורשים עם חברת הכנסת שולי מועלם כדי להקים מפלגה בשם הימין החדש. במקומו של בנט נבחר הרבצ"ר והטייס לשעבר הרב רפי פרץ, בידי ועדה ציבורית. בבחירות לכנסת העשרים ואחת התמודדה מפלגת הבית היהודי במסגרת רשימת איחוד מפלגות הימין שכללה גם את האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים, בהם שלושה ממפלגת הבית היהודי, בעוד הימין החדש לא עברה את אחוז החסימה.

התקווה - מפלגה ציונית לאומית

התקווה - מפלגה ציונית לאומית היא מפלגה ישראלית ציונית-לאומית שהוקמה בשנת 2008 ובראשה עומד פרופסור אריה אלדד. מפלגת התקווה היא מפלגת ימין, הפונה לציבור הלאומי בדגש על הציבור החילוני והמסורתי שלא מזדהה בהכרח עם הציונות הדתית אך מאמין בארץ ישראל השלמה ומתנגד למדינה פלסטינית.

חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי (השם הרשמי באנגלית: Professors for Strong Israel) היא "עמותה אל-מפלגתית של אקדמאים המאוחדים בדאגה לביטחונה של מדינת ישראל ולצביונה היהודי". חברי המועצה הם דוקטורים, פרופסורים, חוקרים ומדענים הפעילים במוסדות אקדמיים רבים בכל התחומים העיקריים. החברות במועצה פתוחה לבעלי תואר דוקטור מן המגזר הפרטי והציבורי אולם במועצה גם חברים אחדים שאינם בעלי תואר זה. החוג הוקם בשנת 1988 ומאמין בחשיבות הדבקות בציונות והזיקה למורשת היהודית במשפט ובחינוך. בתחום הכלכלי - החוג דוגל בכלכלת שוק חופשי.

עיקר פעילות המועצה היא במישור ההסברתי: פרסום מאמרי דעות וחומרי הסברה, הכנת ניירות עמדה מפורטים בידי צוותי מומחים (בנושאי מדיניות, חינוך, משפט ומנהל ציבורי, כלכלה, מדע וטכנולוגיה ועוד), כנסים, סימפוזיונים והרצאות, מפגשים עם אנשי ציבור וחברי כנסת, ביקורי הזדהות, הוצאת הודעות לתקשורת, מתן תגובות לעניינים שעל סדר היום והגשת עתירות לבג"ץ. בנוסף, עוזר הארגון בהסברה בחו"ל (בפרט באקדמיה) בשיתוף ארגונים דומים בעולם.

אישים בולטים החברים במועצה האקדמית למדיניות לאומית: חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, ד"ר מרדכי קידר (יושב ראש החוג החל מ-2017), פרופ' אריה אלדד (יושב ראש החוג בשנים 2013–2015), פרופ' אליאב שוחטמן, ד"ר רונן שובל, פרופ' אלישע האס, ד"ר אלי רון, פרופ' ראובן אורדע, ד"ר רון בריימן (יושב ראש החוג בשנים 2001–2005), ד"ר גבי אביטל (יושב ראש החוג 2011–2013), פרופ' אלי פולק, ישראל מידד ועוד.

ב-20 ביוני 2011, נבחר ד"ר גבריאל אביטל לתפקיד יושב ראש החוג והחליף את פרופ' אלישע האס שכיהן בתפקיד משנת 2009. ב-2013 נבחר חבר הכנסת לשעבר פרופ' אריה אלדד ליו"ר החוג וב-2015 נבחר ד"ר רונן שובל ליו"ר החוג. בינואר 2017 נבחר ד"ר מרדכי קידר ליו"ר החוג.

לקראת סוף שנת 2015 החליט הארגון על תחילת הליך מיתוג מחדש שיכלול בחירת שם חדש, לוגו מעודכן וכן על מתיחת פנים לאתר האינטרנט ולדף הפייסבוק של הארגון. כמו כן, הוחלט על שמו החדש של הארגון - "המועצה האקדמית למדיניות לאומית". במקביל להליך מיתוג מחדש, הוחלט על ידי חברי ההנהלה על צירוף של חברים חדשים לשורות המועצה האקדמית. בשנת 2017 הוחלט לחזור לשם ולמיתוג הישן "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי".

חתול בשק

חתול בשק הייתה תוכנית רדיו לילדים ונוער ששודרה בשנים 1970–1986 בחלק השני של התוכנית לאם ולילד ברשת א', ובמסגרתה תסכיתים וסיפורים בהמשכים (ובהם "עלילות שרלוק הולמס", "סכנה באנדימון", "באין משפחה", "גבעת ווטרשיפ", "הבית הקטן מאחורי הבית הגדול", "אברבנאל 0030", "מערת השד השחור" ועוד), קטעי הומור ועוד. בין מגישיה: עליזה רוזן, דויד גרוסמן (שהגיש במסגרת תוכנית זו את "סטוץ" ביחד עם דני אלדר), אריה אלדד, יואב גינאי, אבנר אברהמי, מיכל גזית, גדי טאוב, מירי שרף, טלי שושני, אמיר שחם ואחרים. את התוכנית ערכה תמר ליבס.

שם התוכנית נובע מהביטוי "לקנות חתול בשק" שפירושו לקבל משהו בלי לבחון אותו היטב קודם, ועל כן בלי לדעת מה טיבו.

מוזיקת הפתיחה של התוכנית הייתה האוברטורה מתוך אופרת הרוק "טומי" של להקת ה"מי".

י"ד באייר

י"ד באייר הוא היום הארבעה עשר בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השני

למניין החודשים מניסן.

ישראל אלדד

ישראל אלדד (שייב) (ט' בחשוון ה'תרע"א, 11 בנובמבר 1910, פודבולוצ'יסק, גליציה – א' בשבט ה'תשנ"ו, 22 בינואר 1996, ירושלים) היה ממנהיגי הלח"י, סופר, משורר, מורה, עיתונאי, פובליציסט ומתרגם. נודע כמתרגם כתבי פרידריך ניטשה לעברית.

מולדת (מפלגה)

מולדת (כיום, מולדת – תנועת נאמני ארץ ישראל ויוצאי התחיה) הייתה מפלגה ישראלית שהוקמה בשנת 1988 בידי רחבעם זאבי, מפלגת ימין ציונית המורכבת הן מדתיים והן מחילוניים. עיקר מצעה היה שניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות טרנספר מרצון (העברה מסודרת של האוכלוסייה ומתן פיצוי כספי) של פלסטינים, כלומר העברתם למדינות אחרות. המפלגה, בגלגוליה השונים, יוצגה בכנסת במשך 21 שנים, למן הכנסת ה-12 ועד ה-17.

עוצמה יהודית

עוצמה יהודית היא מפלגת ימין רדיקלית ישראלית. המפלגה מונהגת בידי תלמידי הרב מאיר כהנא - מיכאל בן-ארי, איתמר בן-גביר, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין. עד 2015 הייתה מוכרת בשם "חזית יהודית לאומית". בבחירות לכנסת ה-17 התמודדה ברשימה עצמאית, ובמערכות הבחירות שלאחר מכן התמודדה כחלק מרשימות משותפות עם: האיחוד הלאומי, עוצמה לישראל, יחד ואיחוד מפלגות הימין. בכנסת ה-18 שימש בן ארי כחבר כנסת מטעמה, במסגרת רשימת האיחוד הלאומי. בבחירות לכנסת ה-22 המפלגה מתמודדת ברשימה עצמאית בפעם השנייה.

עוצמה לישראל

עוצמה לישראל הייתה סיעה ימנית, בראשות אריה אלדד ומיכאל בן ארי. אשר הוקמה בשלהי הכנסת השמונה עשרה והתמודדה כרשימה בבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) אך לא עברה את אחוז החסימה.

הסיעה מבוססת על מפלגת התקווה - מפלגה ציונית לאומית בראשות אריה אלדד וקבוצה של פורשי מפלגת ארץ ישראל שלנו (אנשי חזית יהודית לאומית במקור ששבה לפעילות) בראשות מיכאל בן ארי, שתיהן מפלגות שהיו שותפות במסגרת האיחוד הלאומי במהלך מרבית הכנסת השמונה עשרה.

רוקח

רוקח הוא אדם העוסק ברוקחות - לרוב, בעל תואר בוגר ברוקחות (B.Sc.Pharm), לפחות (או תואר מקביל). רוקח הוא בעל ידע בנושאי מינון, אופן נטילה והשפעות תרופות ואינטראקציות בין תרופות שונות ובינן לבין מזון ותוספים.

בעבר, היו הרוקחים מייצרים בעצמם את התרופות (טבליות, משחות, אבקות וכדומה), כיום הרוקחים כמעט ואינם עוסקים בערבוב וייצור תערובת של רכיבים, היות שהתרופות מיוצרות על ידי חברות לייצור תרופות.

רשת א'

רשת א' הייתה תחנת רדיו ישראלית, שבעבר הייתה משודרת במסגרת קול ישראל והייתה התחנה הראשונה של קול ישראל ששידרה בעברית. בשעה 18:45 ב-5 ביוני 2017 נסגרה רשת א'.

רצועת השידור הועברה לידי תאגיד השידור הישראלי הידוע בשם "כאן", שפתחה תחנה בשם "כאן תרבות".

שא-נור

שא-נור הייתה התנחלות בצפון השומרון, צפונית-מערבית לכפר ג'בע. שמה הוצע על ידי הפזמונאית נעמי שמר, בעקבות הכפר הפלסטיני סנור, השוכן צפונית-מזרחית לו. שא-נור פונה מתושביו ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות, אך השליטה הביטחונית במקום נותרה בידי צה"ל.

תסכית

תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו להישמע תסכיתים ברדיו. רק בשנים האחרונות החל האינטרנט להחיותם מחדש, גם כז'אנר נוסטלגי; גם משום שהפקתם, ודרישות החומרה והתוכנה, הן בצד השרת והן בצד הלקוח, פחותות בהשואה לחלק מצורות התוכן האחרות; וגם משום שמדובר בענף אמנותי בפני עצמו.

יושבי ראש ועדת האתיקה של הכנסת
איתן לבנימיכאל דקלאמנון רובינשטייןויקטור שם-טובאברהם ורדיגריצחק לויחיים אורוןיהודה לנקריקולט אביטלדליה רבין • אריה אלדד • חיים אורוןשלי יחימוביץ'יצחק וקניןיצחק כהןיצחק וקניןאיל בן ראובן
קציני רפואה ראשיים (קרפ"ר)
חיים שיבאאברהם עצמוןברוך פדהאליהו גילוןראובן אלדרמשה קורדובהדן מיכאליערן דולבמשה רֶוַחיהודה דנוןמיכאל וינריהושע שמר • אריה אלדד • גיורא מרטינוביץ'חזי לוינחמן אשיצחק קרייסדודו דגןטריף בדר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.