אריה "בעל גוף"

אריה "בעל גוף" הוא סיפור קצר מאת חיים נחמן ביאליק, והיצירה הראשונה שפרסם בפרוזה. הסיפור התפרסם בהמשכים בכתב העת הספרותי "השילוח" בשנת 1899, ובהמשך יצא בספר נפרד, וכן נכלל באסופות של כתבי ביאליק.

עלילה

עלילת הסיפור סובבת סביב דמותו של אדם בשם אריה המכונה "צפיר" (תייש צעיר), יהודי החי בעיירה באימפריה הרוסית, ועוסק בהצלחה רבה בסחר בעצים ובמתן הלוואות. אריה הוא אדם גס ואלים, חסר השכלה ושטוף באמונות טפלות, שעיקר עניינו בחיים בצבירת הון. מצד החיוב, הוא מתואר כאדם חסון בגופו ובנפשו, פשוט הליכות, מחובר לטבע ומתחבר בנקל לבני האדם הפשוטים, יהודים וגויים, באמצעות יכולת הדיבור וההומור שלו וקסמו האישי. הוא בעל חכמת חיים ושמחת חיים.

בפתיחת הסיפור מתוארים דמותם ושגרת חייהם של אריה ושל בניו, דרך פרטים מעברו של אריה ואפיזודות שונות מחיי יומו, בכללן קטטה אלימה עם סוחר עצים מתחרה. לאחריה מתחילה ההתפתחות העלילתית המרכזית: אריה מוצא במישור שבו הוא מאחסן עצים ערימה גדולה של עצים וקרשים משובחים, ומחליט להשתמש בהם כדי לשפץ את ביתו, שעל אף העושר שצבר נשאר כל השנים במצב רעוע. לכבוד חנוכת הבית מוזמנים כל נכבדי הקהילה, שאריה בז בלבו להם ולהליכותיהם המעודנות, אך שואף לזכות בהכרתם. הסעודה הדשנה שעורך אריה לאורחיו מסתיימת באקורד צורם, כאשר מוגשת פשטידה שלא עלתה יפה והאורחים עוזבים במהירות. בסיום הסיפור יושב אריה לעת ערב ומאזין לצלילי כינור העולים מבתים שכנים, ומתערבבים בצלילי החליל שבו מנגן בנו. צלילי החליל נמשכים כשתמה מנגינת הכינור. אריה רואה בניצחונו של החליל, כלי פשוט ועממי, סמל לעלייתם של בני מעמדו החברתי, אנשים פשוטים וגסים, בעלי כישורים כלכליים, מול שקיעתם של בעלי הייחוס וההליכות המעודנות:

"אמת, שאני אריה הנני בוּר, עם־הארץ, כעין 'ממזר' בקהל ישראל, ואפילו ה'צרורות'[1] אינם מטהרים אותי ולא עמדו לי כי אם לטפס עד מדרגת בעל־גוף ולא יותר, וכל ימי הנני כמרוחק ומנודה מן הציבוּר – אבל העתיד, העתיד יהיה ל'קנדידט' שלי המחלל עתה בחליל, ולא לבניהם החשובים של אלה המנגנים עתה בכנוֹר."

ביקורת ופרשנות

הסיפור מבוסס על היכרותו האישית של ביאליק עם ענף המסחר בעצים, שבו עסק מספר שנים בצעירותו, ודמותו של אריה מבוססת ככל הנראה על אדם אמיתי שחי בז'יטומיר, העיר שבה גדל ביאליק.[2]

ההתרחשות העיקרית בסיפור מהדהדת, באופן אירוני ואף פארודי, את בניית בית המקדש בידי שלמה המלך וטקס חנוכתו. ביאליק משתמש רבות בהרמזים מקראיים כדי לחזק הקבלה זו. למשל, נאמר שבמהלך הבנייה, יריביו של אריה "ראו לכליון עיניהם את כל חֵשק אריה אשר חָשק להראות", ניסוח המרמז לתיאור מספר מלכים "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת". בניגוד לחנוכת המקדש במקרא, שממנה יצאו המוזמנים "שמחים וטובי לב", אורחיו של אריה יצאו "זועפים וסרים בלי ברכת הפרידה ובלבם שנאה כבושה".

מבקרים אחדים תמהו מה הניע את ביאליק להקדיש סיפור שלם לתיאורה של דמות גסה, זאת מיד לאחר שתיאר בצורה מרשימה את דמות הלמדן בשירו "המתמיד". הסופר מנדלי מוכר ספרים, ש"אריה בעל גוף" מושפע מיצירתו, אמר לביאליק שהיה מסתפק בדף אחד לתיאור אדם כאריה "בעל גוף".[3] עם השנים הכירו חוקרי הספרות באיכויותיו הספרותיות ובמורכבותו של הסיפור, ובמקומו במסכת יצירתו של ביאליק בשירה ובפרוזה, והתפתח דיון במשמעויותיה. המבקרים נחלקו בשאלת יחסו של המספר לגיבורו - האם זה יחס של הערצה על פשטותו, קסמו המחוספס וכוחו, יחס של רתיעה ובוז על גסותו וחומרנותו, או שילוב של השניים, כדברי שמואל ורסס: "ככל שהדמויות השופעות גשמיות מעוררות בו בביאליק אהדה רבה, מתגונן הוא בפני קסמי עולם זר, מפתה ודוחה זה, ובעזרת ההיתול והאירוניה הוא מנסה לבנות חיץ של ממש בינו לבינם".[4].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ צרורות של ממון שצבר
  2. ^ א.מ. גנחובסקי, הערה, פורסם ב"הצופה", 11 באפריל 1941, קישור באתר "עתונות יהודית היסטורית"
  3. ^ ח"נ ביאליק, על מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה
  4. ^ שמואל ורסס, בין גילוי לכיסוי:ביאליק בסיפור ובמסה, עמ' 39
אכר

אכר הוא ישות אלוהית מהמיתולוגיה המצרית. האל אכר היה השומר של אופקי השמים והיה בעל תפקידים גם בדואט (עולם המתים המצרי). הוא נמנה עם האלים המגנים על ספינתו של אל השמש רע.

גופו של אכר הוא הטווח בין האופק המערבי לאופק המזרחי, כשספינת השמש עוברת בכל יום על גבו של אכר. אכר הוא הלחם של גוף אריה בעל ראש ורגליים קדמיות המחוברות זו לזו כשהן נמצאות בכיוון מנוגד. פעמים רבות ראשו היה דווקא ראש אדם. הכתיב של המילה 'אופק' במצרית העתיקה באמצעות ההירוגליפים היה דומה מאוד לצורת גופו של אכר.

אריה

אריה (שם מדעי: Panthera leo) הוא מין של טורף גדול מהסוג פנתר שבמשפחת החתוליים, והוא השני בגודלו במשפחה זו אחרי תת-המין הסיבירי של הטיגריס.

האריה נפוץ בעיקר ביבשת אפריקה, אך גם במדינת גוג'אראט שבהודו. הוא ניזון מאוכלי עשב שונים אותם הוא צד, וכן מפגרים. בתרבות האנושית נחשב האריה סמל לגבורה וכוח, ולכן הוצמד לו הכינוי "מלך החיות". תוחלת חייו בטבע היא בין 12 ל-18 שנים, אם כי בשבי הוא יכול לחיות עד 30 שנה. שמות נוספים של האריה בשפה העברית הם ליש, שחל, שחץ ולביא. שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר.

אריה דרעי

אריה מכלוף דרעי (נולד בט' באדר א' ה'תשי"ט, 17 בפברואר 1959) הוא פוליטיקאי ישראלי, ממייסדי מפלגת ש"ס ומכהן מטעמה כחבר הכנסת, שר הפנים, שר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וחבר הקבינט המדיני ביטחוני. בעבר כיהן כשר הכלכלה. בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים (מתוכן ריצה שנתיים בפועל) והוטל עליו קלון. בסוף 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חזר להנהגת ש"ס, הוצב מטעמה במקום השני ונבחר לכנסת. במאי 2013 מונה שוב ליו"ר תנועת ש"ס.

דרעי הוא השר היחיד שלאחר שישב בכלא חזר לכהן כשר בממשלה.

גריפון

גְריפֿון (קרוי גם גריפִֿין) הוא חיה מיתולוגית בעלת גוף ורגליים אחוריות של אריה, וראש, כנפיים ורגליים קדמיות של נשר. לפי גרסאות אחדות לגריפון יש זנב נחש.

הציור הראשון של הגריפון שידוע עליו כיום הופיע במצרים, בין דמויות של בעלי חיים אחרים על לוח תמרוקים משנת 3200 לפנה"ס בערך. במקדשי הקבורה של סחו-רע ושל פפי השני הוא נקרא "תשתש" (טורף, קורע) וכן נקרא גם "פתפת". בציורים הראשונים של הגריפון היו כנפיו סגורות, ורק מאוחר יותר הן צוירו פרושות.

סוג אחר של גריפון שהופיע במקומות שונים בתקופה מאוחרת יותר היה בעל ראש של עוף בלתי ידוע המזכיר תרנגול. את הסוג הזה של גריפון ניתן לראות כמעט בכל האגן המזרחי של הים התיכון: מגידו בישראל, גבל בסוריה, נמרוד באשור וביוון - בדלוס, בדלפוי ובאתונה. על פי המיתולוגיה היוונית, הגריפון מתגורר בקן דמוי קן עוף, אך במקום ביצים הוא מטיל אבנים יקרות מסוג אכטיס (אגתה). הגריפונים היו מקודשים לאל אפולו והם שמרו על אוצרות הזהב שלו מפני הארימאספים.

בארץ ישראל נמצאו כמה גריפונים כדוגמת חרפושית ועליה ציור של גריפון, בסגנון מצרי קדום, שנמצאה בחפירות תל מגידו. בין רגלי הגריפון חרות השם "חמן" בכתב עברי קדום. בערבית מכונה הגריפון "אלענקא" (בעל צוואר ארוך), והוא מקושר לפעמים עם דמות מיתולוגית יהודית – הכרוב.

הגריפון הופיע על רבים מהפסלים והתכשיטים מאזור חופי הים השחור ומרכז אסיה. בעולם העתיק נהגו להראות עצמות ענק ולומר כי אלו עצמות גריפון, אך ככל הנראה מדובר היה בעצמות דינוזאורים. הגריפון מסמל את הסיטי של לונדון, ופסליו נמצאים בכל הגבולות המפרידים בין הסיטי ושאר חלקי לונדון. הוא מופיע ביצירות ספרות, ובהן "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" וספרי "דברי ימי נרניה". אויבו הגדול ביותר הוא הסוס.

דג זהב

דג זהב או קָרַס זָהָב (שם מדעי: Carassius auratus) הוא דג ממשפחת הקרפיוניים (Cyprinidae), החי במים מתוקים. דג זה בוית למספר זנים ונפוץ כחיית מחמד באקווריומים ודג נוי בבריכות נוי.

דוב ים תת-אנטארקטי

דוב ים תת-אנטארקטי (שם מדעי: Arctocephalus tropicalis) הוא מין בינוני של דוב ים ממשפחת האוטריים, החי במים שליד חופי אנטארקטיקה והאיים השונים סביבה ובדרום האוקיינוסים השקט, ההודי והאטלנטי.

דוב הים שוקל 160 ק"ג ואורכו עד 2 מ'. הנקבות קטנות יותר ושוקלות 50 ק"ג ואורכם עד 1.4 מ'. פרוותם בחזה בצבע כתום-קרם והבטן חומה כשהגב שחור. הנקבות אפורות בהירות, אך גם החזה שלהם בצבע כתום-קרם. הגורים שחורים בלידה, אך אחרי 3 שבועות מקבלים צבע. הם מסוגלים לחיות בטבע 20–25 שנה. סנפיריהם רחבים והם משתמשים בהם בזמן שהם צדים דגים קטנים, קריל ודיונונים. לעיתים הם צוללים לעומק כדי לצוד.

מקומות התפוצה ובעיקר הרבייה שלהם דומים לדובי הים האנטארקטיים אבל קצת יותר צפוניים מהם. זהו דוב ים בעל צפיפות אוכלוסייה גבוהה בשטחי הרבייה ולזכרים ישנם הרמונות עם הרבה נקבות. הם מתרבים רחוק מעט מאנטארקטיקה באזורים ממוזגים עם מפרצים שמגוננים מסערות קוטביות. האיים המאוכלסים ביותר שלהם הם האי גוף ואיי לי אמסטרדאם.

האוכלוסיות הנוכחיות אינם בסכנה גדולה, אך בעבר היה ציד אינטנסיבי שלהם לשם פרוותם המשובחת.

דימות תרמי

דימות תרמי (ידוע גם כרישום חום, הדמאה תרמית, תרמוגרפיה או תרמוגרפיית תת-אדום) הוא תחום מדעי פיזיקלי והנדסי העוסק בדימות, המתבצע על בסיס קליטת קרינה תת-אדומה (Infra-Red או IR), הנפלטת מכל עצם בעל טמפרטורה מעל לאפס המוחלט (ראה קרינת גוף שחור).

יישומי דימות תרמי הם רבים ומגוונים, וכוללים למשל דימות רפואי, יישומי אלקטרוניקה צבאית כגון אמצעי ראיית לילה, בדיקות לא הורסות, וולקנולוגיה, מחקר כימי ופיזיקלי ועוד.

גלאים ומצלמות דימות תרמי קולטים ומעבדים קרינה אלקטרומגנטית בתוך תחום התת אדום (אורכי גל בתחום של 1 עד 14 מיקרון).

דרקון

דרקון הוא יצור אגדי בעל מאפיינים של זוחל ענק.

הדרקון הוא אחד מהיצורים הנפוצים ביותר במיתולוגיות של עמים שונים. תכונותיו הפיזיות ויכולותיו העל-טבעיות תוארו באופנים שונים ומגוונים, ובתרבויות שונות התפתחו מיתוסים נפרדים לגביו.

היצורים מהם נלקחו הדרקונים הם רבים ושונים, אם כי אפשר לכלול בהם נחשים שונים (בייחוד קוברות יורקות), תנינים, עטלפים (בעיקר הכנפיים), לטאות ענק ובעידן המודרני גם דינוזאורים ופטרוזאורים נכחדים. נראה שמאובניהם הענקים בעלי מאפייני זוחלים של דינוזאורים ופטרוזאורים הם מקור ההשראה לדרקונים ענקיים בעלי שיניים חדות וכנפי עור.

דרקונים אינם קיימים, אך יש כמה לטאות ויצורים נוספים המכונים "דרקונים", בהם: לטאת הענק דרקון קומודו, משפחת החרדוניים המכונה "לטאות דרקון" (ביניהם דרקון מים, דרקון מצליף, המולך הקוצני המכונה "דרקון קוצני" והלטאה הדואה דרקון מעופף), סוסון האצה וסוסון עשב המכונים "דרקון ים עלי/עשבי", "דגי הדרקון" (בני הסדרה סטומיי תהומות ודרקוניים), הדג פגסוס דרקוני (Eurypegasus draconis).

השפיריות מכונות גם "זבובי דרקון", בנוסף לעצי הדרקון (Dracaena).

הספינקס הגדול של גיזה

הספינקס הגדול של גיזה (ערבית: أبو الهول, אבו אלהול) הוא פסל גדול הבנוי כגוף אריה עם ראש אדם. הספינקס נמצא בגיזה שבמצרים, בקרבת פירמידות רבות, בסמוך לקהיר המודרנית. הספינקס הגדול של גיזה הוא אחד מהמבנים הגדולים ביותר בכדור הארץ שנחצבו מסלע יחיד.

וומבטיים

וומבטיים או וומבאטיים (שם מדעי: Vombatidae) הם משפחה של יונקים אוסטרליים מקבוצת חיות הכיס, הנפוצים בטבע בערבות אוסטרליה ובטסמניה בלבד. לוומבטים רגליים קצרות ומבנה גוף שרירי ומוצק. אורך גופם הממוצע כחמישים עד שמונים סנטימטרים, גובהם הממוצע הוא כשלושים עד ארבעים סנטימטרים, משקלם בין עשרים לשלושים וחמישה קילוגרמים, צבע פרוותם חום עד אפור ואורך חייהם הממוצע הוא כ-20 שנה.

במקור, השם "וומבט" ניתן לחיה על ידי בני שבט האורה, תושביה המקוריים של אזור העיר סידני שבאוסטרליה. במשפחת הוומבטיים שלושה סוגים המפורטים בהמשך, ובהם שישה מינים. הם שייכים לתת-סדרה דמויי-וומבט (Vombatiformes) שבסדרת הקנגוראים, בה כלולים גם הקואלה ומינים נכחדים כמו אריה הכיס והדיפרוטודון שנכחדו.

הוומבטים חופרים בעזרת ציפורני טלפיהם ושיניהם מערכת מחילות מסועפות וחיים בהן חלק גדול מחייהם. למרות היותם בעלי חיים ליליים הפועלים בעיקר בזמן השקיעה או בשעות החשיכה, הוומבטים יוצאים לעיתים מהמחילה, בעיקר במזג אוויר קריר, כשהשמים מעוננים והטמפרטורות אינן גבוהות. הוומבט הוא חיית כיס, וככזה, הוולד מוחזק בכיס בבטנה של האם עד שיוכל לצאת לאוויר העולם. בעבר, היה הוומבט נפוץ רק בדרום אוסטרליה, אך היום הוא נפוץ בכולה.

חור שחור

חור שחור (באנגלית: Black Hole) הוא גרם שמים בעל שדה כבידה כה חזק, שמהירות המילוט שלו גבוהה יותר מאשר מהירות האור. משמעות הדבר היא ששום חומר ואף אור, אינו יכול להתנתק ממנו. כל מסה הנדחסת לכדור בעל רדיוס קטן או שווה לרדיוס שוורצשילד מהווה למעשה חור שחור. חור שחור יכול להיווצר כתוצאה מקריסה כבידתית בשלבים אחרונים של התפתחות כוכב כבד מאוד.

אף על פי שהחור השחור עצמו אינו מקרין (ומכאן מגיע שמו), תהליך קוונטי המכונה קרינת הוקינג גורם לפליטת קרינה וחלקיקים מסיביים מהגבול החיצוני של החור השחור, הקרוי אופק אירועים. מסתו של החור השחור גדלה כאשר גוף חוצה את אופק האירועים מבחוץ פנימה, ומאידך, מסתו קטנה בעקבות קרינת הוקינג.

קיימות שתי שאלות פתוחות מפורסמות בנוגע לחורים שחורים. ידוע כי מאחורי כל אופק אירועים נמצאת סינגולריות כבידתית - נקודה במרחב בה הצפיפות היא אינסופית, כיוון שהמסה מרוכזת בנקודה קוונטית אחת. השאלה הראשונה היא שאלת נכונותה של השערת הצנזורה הקוסמית, שלפיה כל סינגולריות מוסתרת מאיתנו על ידי אופק אירועים. השאלה השנייה קשורה למציאת פתרון לפרדוקס השמדת המידע הנובע מכך שחורים שחורים "מתאדים" מבלי לאבד מידע.

את החורים השחורים ניתן לסווג לחמש קבוצות על־פי גודלם (מהקטן לגדול): חור שחור זעיר, חור שחור קדמון (שנוצר בתקופת המפץ הגדול), חור שחור כוכבי, חור שחור בינוני וחור שחור על־מסיבי. כיום ישנן ראיות אסטרונומיות לקיומם של חורים שחורים כוכביים ועל-מסיביים, ואילו השלושה האחרים (זעירים, קדמונים ובינוניים) עדיין היפותטיים. למרות ראיות לקיומם של חורים שחורים, קיים מיעוט בקרב הפיזיקאים, שלא מסכימים כי חורים שחורים מסוג כלשהו אכן קיימים.

ב־10 באפריל 2019, תמונה של חור שחור בגלקסיה האליפטית M87 תועדה באמצעות Event Horizon Telescope .

יונקים

יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.

מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טון, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.

עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.

מהר"ל מפראג

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה"), היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים).

מהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וכראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, ניקלשבורג (ניקולסבורג; כיום מיקוּלוב) שבמוראביה ופראג שבבוהמיה (שתי האחרונות חלק מכתר בוהמיה, ומצויות בצ'כיה של ימינו).

מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו, ספריו נלמדים כיום בכל ישיבה, והם נחשבים כבסיס (תפארת ישראל, נצח ישראל) שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הנגלה שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על מעשיו למען יהודי פראג כגון זו על הגולם שיצר.

מפלצות וחיות אגדיות

מפלצות וחיות אגדיות הן יצורים בדיוניים שמקורם באגדות עם, במיתולוגיות, בסיפורי עם או ביצירות בנות זמננו. ביצירות מיתולוגיות ואף באגדות מודרניות מאופיינות לרוב המפלצות לפי ארכיטיפוס בעל קו עלילתי (נרטיב) דומה. כך, למשל, שומרות לעיתים קרובות המפלצות על מקום או דבר מה שמור-היטב, כגון הכלב קרברוס השומר על הכניסה לשאול.

עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת ליהדות, נצרות ואסלאם, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

החל משנת 2018 מכהן בראשות עיריית ירושלים משה ליאון.

פרווה

פרווה הוא המונח המתייחס לעורם וכסות השיער של חלק מחברי מחלקת היונקים. המונח מתייחס גם לשם המוצר המעובד שבני אדם מפיקים מהעור והכסות, ומשמש ללבוש, חימום, ריפוד ודיור.

תפקידה של הפרווה אצל היונקים היא לשמש כמבודד ומגן. שכבת השיער הקרובה אל העור היא לרוב קצרה ורכה ומיועדת לבידוד הגוף מקור. השכבה החיצונית של הפרווה מורכבת לרוב משערות מגן ארוכות שמיועדת לשמש כרובד הגנה ראשוני של שלמות גוף היונק.

עיבוד פרווה נקרא פרוונות ומקצוע זה בעל ותק רב בהיסטוריה האנושית. מסחר הפרווה וציד בעלי חיים לשם פרוותן היו ענף כלכלי חשוב בהיסטוריות העולם. כבר בימי קדם ידוע על שימוש בפרווה כלבוש וכסמל מעמד. בין השאר ידוע על מנהג הפרעה במצרים העתיקה ללכת עם זנב אריה בחגורתו. בארץ ישראל פרוות כבש מעובדת שימשה כלבוש נפוץ. ברומא העתיקה נהגו לוחמים לעטות פרוות של בעלי חיים על מגיניהם והנסים שלהם. רבים מהעמים הנודדים של ימי קדם השתמשו בפרווה כחומר גלם לאוהלים. גילוי העולם החדש, במקביל לדעיכתו של ציד חיות הפרווה באירופה הובילו לפריחת ציד חיות הפרוות (בעיקר הבונה הקנדי) והסחר בפרוות במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17.

אצל יהודים חרדים חסידיים יוצאי יהדות מזרח אירופה משמשת פרווה ליצור כובע השטריימל.

קרקל

קַרָקָל מצוי (שם מדעי: Caracal caracal) הוא סוג טורף בינוני במשפחת החתוליים והמין היחיד בסוג קרקל (Caracal). לעיתים נקרא גם Felis caracal מאחר שמשתייך אל החתוליים הקטנים. חתול זה אולף על ידי האדם למטרות ציד באיראן ובהודו. הקרקל חי בטבע כ-12 שנים בממוצע, ובשבי הוא יכול להגיע עד 20 שנים.

שולחן ערוך הרב

שולחן ערוך הרב (נקרא גם שולחן ערוך אדמו"ר הזקן או שו"ע הגר"ז) הוא ספר הלכה שנכתב בידי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שנודע בכינויים "האדמו"ר הזקן", "בעל התניא" ו"הרב".

תן

תן (באנגלית: Jackal) הוא שם כולל למספר מינים בסוג כלב שאינם מהווים קבוצה טקסונומית, בהם:

תן זהוב (Canis aureus) אשר מצוי בישראל.

תן שחור-גב (Canis mesomelas)

תן לבן-פס (Canis adustus)

זאב חבשי (Canis simensis), מכונה לעיתים תן חבשי או תן אדום.

זאב זהוב אפריקאי (Canis anthus)לתנים מבנה גוף קטן־בינוני, הם מצויים באפריקה ובאסיה. מקור השם בלועזית (jackal) הוא מפרסית: shoghal شغال.

משערים כי התנים קרובים בהתנהגותם אל האב הקדמון של משפחת הכלביים. על אף הדמיון במראה בין המינים השונים, אין הם קרובים גנטית. למשל, הזאב החבשי אימץ לעצמו תכונות "תניות" אך הוא קרוב יותר גנטית לזאבים. ארבעת המינים הנוספים התפצלו מאב קדמון לפני 6 מיליון שנה. התן הזהוב התפתח באסיה, והתן המצרי, השחור ולבן-הפס התפתחו באפריקה.

התנים ממלאים תפקיד חשוב במארג המזון בהיותם טורפים משניים הניזונים מבעלי חיים שונים, מנבלות וכן מחומר צמחי. אנטומיית גופם מותאמת לציד של בעלי חיים רבים, רגליהם הארוכות ומבנה עצמותיהם מאפשרים לתנים לנוע במהירות של 16 קמ"ש בקירוב לאורך זמן. הם פעילי לילה, בעיקר בין הערביים ובעלות השחר. הם גם גונבים טרף מטורפים גדולים יותר שלא מבחינים בהם בזמן.

התנים מנהלים אורח חיים מונוגמי, כשבנחלה חיים זוג וצאצאיו עד להתבגרותם המלאה. הם טריטוריאליים ביותר ותוחמים את נחלתם על ידי עשיית צרכים בגבולותיה. זמן רב מהיום, עוסקים התנים בגירוש זוגות אחרים מנחלות חופפות. הזוג צד ביחד או בנפרד ולעיתים יחברו מספר זוגות כדי לצוד בעל חיים גדול ממדים.

התן היה אחת החיות הקדושות בבבל. אל המוות המצרי־אנוביס היה אדם עם ראש תן. משערים כי בשל תזונתם וקרבתם אל אדמות קבורה, ייחסו לתנים את תפקידם כמייצגי המוות. ובהלוויות המצרים היו מביאים תנים להלוויה על מנת שהאל אנוביס ייתן לנפטר כבוד ומקום בגן עדן.

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפךעל השחיטהבעיר ההרגהלא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף" • התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליקבית ביאליקגבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליקמוסד ביאליקרחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎אירה יאןמרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.