אריאניות

האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος).[1] האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס.[2] שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.

תאולוגיה

כבר במאות הראשונות לספירה, בזמן בו גובשה הדוקטרינה הנוצרית, זיהו המאמינים מתח בין המונותאיזם הנוצרי, לבין האמונה בשילוש ופולחן ישו. המתח הזה לא זכה לתשובה רשמית אחת, אלא נענה על ידי מספר גישות מקומיות, האריאניות היא אחת מהן. על פי אריוס, האל הבן נברא על ידי האל האב. אלוהותו נובעת מהאצלתה עליו בידי האל האב, הבורא שאינו נברא, ועל כן הוא נחות ממנו. האל הבן-הלוגוס שהתגלם בישו לא היה קיים בו-זמנית עם האב ואיננו ישות אלוהית באותה דרגה, ואף על פי כן הוא נחשב כ"אדון" וזוכה להערצה ופולחן. הדוקטרינה התבססה על פסוקים מכתבי הקודש, ביניהם: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ" (משלי 22:8), "כִּי הָאֱלֹהִים שָׂם אֶת־יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר צְלַבְתֶּם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ" (מעשי השליחים 36:2).[2] רבים בכנסייה התנגדו לזרם האריאני הן בגלל היותו מערער על מעמדו של ישו הנמצא במרכז הדוקטרינה הנוצרית, והן בגלל שהוא פותח פתח לפוליתאיזם, שהרי הוא מעודד פולחן לשתי ישויות אלוהיות שונות. הזרם המרכזי בכנסייה ראה באל האב כמוליד את הלוגוס, אך לא ייחס לו קדימות בזמן, שכן זוהי מערכת חוץ-זמנית ונצחית שנועדה לבטא את היחסים ביניהם.[1]

היסטוריה

עד ועידת ניקיאה

הפולמוס בדבר מהות השילוש הקדוש קדם לאריאניות. הוא לבש את צורת הוויכוח האריאני בשנת 318, כאשר אריוס, כומר משכיל ממוצא לובי, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישו בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. אריוס הצליח לשכנע בצדקת דרכו את אוסביוס, בישוף ניקומדיה, שהיה מקורב למשפחת הקיסר, ונתן לו מחסה ואפשרות להפיץ את רעיונותיו. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצריים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסביוס מקיסריה. הקיסר קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה.[3]

ועידת ניקיאה

בוועידת ניקיאה (325) התכנסו כשלוש מאות בישופים, בחסות וביוזמת הקיסר, כדי ללבן את הסוגיות שיצרו פילוג בין חברי הכנסייה.  שני בישופים בלבד צודדו באריוס.[1] הוועידה פסקה כי טבעו של ישוע זהה לטבעו של האל האב, עקרון המכונה מאז "homoousios". הוועידה פסלה את תורתו של אריוס והגדירה את האריאניות כמינות. בנוסף הוועידה גינתה את הזרם המונרכי, תיקנה את מועד חג הפסחא ועסקה בסמכויות השיפוט של הבישופים. הוועידה ניסחה את ה"אני מאמין", המכונה גם "הסימבול של ניקיאה", המתמצת את האמונה הנכונה.[4] ניתן לזהות בו את ההתנגדות לזרם האריאני:

אני מאמין באלוהים האחד האב [...] ובאדון ישו המשיח האחד, בן האלוהים, נולד מן האב [...]  אלוהים מאלוהים, אור מאור, אלוהים אמת מאלוהים אמת, נולד ולא נוצר, מן המהות של האב [...] ואת אלה האומרים כי בן האלוהים היה זמן כאשר עדיין לא היה, ובטרם נולד לא היה, או נוצר יש מאין או ממהות אחרת, או שנברא [...] את אלה מנדה האמונה הקתולית והאפוסטולית.

עליזה ג'ינואו, מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה, תל אביב: הדר, 1982, כרך ב, עמ' 458

מסקנות הוועידה קיבלו את אישורו ותוקפו של הקיסר. אריוס ושני הבישופים שתמכו בו הוגלו.[1]

מוועידת ניקיאה לוועידת קונסטנטינופול

הגלות וההתנגדות הנחרצת שספג אריוס בוועידת ניקאה צמצמו את ההשפעה שלו, אך לא עצרו את הפצת הרעיונות האריאניים. אובידיוס בישוף נקומדיה חתר תחת מסקנות ועידת ניקאה, באמצעות פרשנות מוטה של המושגים בהם השתמשו בוועידה, דוגמת "מהות" (ousia) ו"ישות" (hypostasis). הוא הצליח להביא למינוי של בישופים אריאנים בעמדות מפתח, ולנצל את המתחים הפוליטיים לטובת קידום הדוקטרינה. הקיסרים קונסטנטיוס השני וואלנס היו קרובים לעמדות האריאניות וחיזקו את מעמדן בכנסייה. התחזקות המחנה האריאני הובילה להתנגדות המחנה השמרני.[3]

את המאבק באריאנים הוביל הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה. ביוזמתו התכנסה בשנת 381 הוועידה האקומנית השנייה בקונסטנטינופוליס, במטרה לאשרר את המסקנות של ועידת ניקאה וכך להוציא סופית את המחנה האריאני מגבולות הכנסייה. בוועידת קונסטנטינופול דנו בדוקטרינת השילוש הקדוש והיא עוצבה סופית לרוחו של אתנסיוס. הקרדו עובד מחדש במטרה לצמצם את האפשרות לייחס לו פרשנות "כופרת". הוועידה כונסה בחסות הקיסר תיאודוסיוס הראשון. בדומה לקונסטנטינוס, גם הוא היה מעוניין באחידות בכנסייה, ודאג להבהיר זאת לבישופים. רוב הבישופים סרו למרותו וחתמו על מסקנות הוועידה, שהפכו לחוק קיסרי. על אף שהאורתודוקסיה שהציג אתנסיוס ביטאה קונצנזוס בקרב הבישופים, היא נקבעה בכפייה מסוימת.[3] אתנסיוס אכף את מסקנות הוועידה בתקיפות ובקפדנות, ובכך חיסל כמעט לגמרי את האריאניות, שמאז נפוצה בעיקר בקרב השבטים הגרמאנים.[1]

האריאניות בקרב השבטים הגרמאנים

השבטים הגרמאנים האמינו בפנתאון פגאני משלהם, אליו נוספו אלים ייחודיים לכל שבט. התנצרותם הייתה תהליך מדורג. בתחילה יחידים התנצרו, בעיקר חיילים תחת השפעת הקיסר, ובשלבים מאוחרים יותר שבטים שלמים, בעיקר בהשפעת מיסיון יזום. אוליפס, בישוף אריאני יליד קפדוקיה, אחראי על נתח משמעותי במיסיון השבטים הגרמאנים. הוא זכה לתמיכת הקיסר האריאני ואלנס, ובשנת 377 החל בהפצת האמונה בקרב השבטים הגותיים שישבו בתוך גבולות האימפריה. הוא התקין את הכתב הגותי ותרגם את כתבי הקודש לגותית, תרגום המושפע מהתפיסות האריאניות, כדי לקרב את השבטים אל הנצרות. בתמיכת הקיסר הוא פעל גם בקרב השבטים הגותיים שישבו מחוץ לגבולות האימפריה, ומאמציו נשאו פירות. מרבית השבטים הגותיים, הוונדלים והלומברדים התנצרו והיו נאמנים לזרם האריאני, גם אם המשיכו לקיים מנהגים פגניים מסוימים. את המסיון תיאר איזדיורוס, בישוף סביליה:

ולאנס, אשר תעה מהאמת של האמונה הקתולית והחזיק בשחיתות המידות של המינות האריאנית, שלח אליהם כוהנים מינים ובשכנוע מרושע סיפח את הגותים אל הדוקטרינה הסוטה שלו והעביר, בזרע הרסני, [את] הרעל המזיק אל עם כה מפואר ועל ידי כך שימר וקיים לזמן רב את הסטייה אשר עם פתי ספג[...]

עליזה ג'ינואו, מתפללים, לומים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה, תל אביב: הדר, 1982, כרך ב, עמ' 458

השבטים הגרמאנים העדיפו את האמונה האריאנית על פני זו השמרנית כי היא בידלה אותם מהאוכלוסייה הכללית, וכך אפשרה להם לשמור על המבנה החברתי הישן לו הורגלו. התפוררות האימפריה הרומית, שהייתה מזוהה עם הדוקטרינה השמרנית, גם היא עודדה אותם לדבוק בזרם האריאני. במאה הרביעית והחמישית היו תנודות בין הזרמים. חצרות מלוכה גרמאניות שהיו נאמנות לזרם האריאני המירו את נאמנותן והזדהו עם הזרם השמרני, בעיקר בעקבות שיקולים פולטיים ואידאולוגיים, ולהפך.[5]

כיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס באמצע המאה השישית, צמצמו את השפעתם של האריאנים. המעוז המשמעותי האחרון של האריאניות היה בממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, אולם בשנת 589 עברה החצר הוויזיגותית לקתוליות ובעקבותיה שאר העם. לא נותרו עוד קבוצות משמעותיות של אריאנים, והזרם דעך לחלוטין באירופה, ולאחר מכן גם בצפון אפריקה.[1]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 סופיה מנשההכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך א, עמ' 97-94
  2. ^ 2.0 2.1 Maurice Wiles, Archetypal Heresy: Arianism through the Centuries, New York: Oxford University, 1996, עמ' 6
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ואלה ז'ראר, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 90-91
  4. ^ פאו פיגרס, הרוח והכלה: מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, ירושלים: מאגנס, 2013, עמ' 90
  5. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך ב, עמ' 133-126
אינקרנציה

אינקרנציה (בלטינית: incarnatio; מהמילה incarnare‏, in משמעותו בתוך, caro משמעותו בשר, מתורגם כ"התגשמות", "התגלמות" או "התאנשות") הוא מונח תאולוגי נוצרי, הבא לתאר את התגשמותו בבשר ודם של האל הבן (גם הלוגוס, "הדבר"), אחד משלושת מרכיבי השילוש הקדוש, כשמרים הבתולה התעברה מרוח הקודש והרתה את ישו. דוקטרינה זו מתייחסת לאיחוד הטבע האנושי והטבע האלוהי בישו עצמו.

אני מאמין (תפילה נוצרית)

תפילת הקְרֵדו (Credo) או תפילת אני מאמין היא הצהרת האמונה הנוצרית והיא חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית. בעבר היו לתפילה גרסאות קצרות שהיו כהצהרת אמונים לפני הטבילה. היום ישנן שתי גרסאות של התפילה: האחת נקראת "נוסח השליחים" והיא קצרה יותר; השנייה נקראת "נוסח ועידת ניקאה" והיא ארוכה יותר. כשנאמר קרדו הכוונה היא יותר לנוסחה של הכנסייה הקתולית.

אריוס

אריוס (ביוונית: Ἄρειος ‏ סביבות 256 - 336) היה כומר ותאולוג נוצרי, סגפן, יליד לוב ששימש ככומר באלכסנדריה וחלק על הדוקטרינה הכריסטולוגית המקובלת של הכנסייה בסוגיית השילוש הקדוש. תורתו הנקראת אריאניות, הוכרזה בועידת ניקיאה ובועידת קונסטנטינופוליס הראשונה כמינות.

כתביו של אריוס עצמו כמו כתבי תלמידיו הכותבים עליו ועל תורתו בצורה חיובית הושמדו על ידי הכנסייה ולכן כל המידע על אריוס מגיע מכתבי מתנגדיו ומפולמוסים שעורר.

הוויכוח על טיב מערכת היחסים המדויקת בין הבן (ישו) והאב (אלוהים) לא התחילה עם אריוס ונושא זה נדון במשך עשרות שנים לפני הופעתו. אריוס רק הגביר את המחלוקת והפיץ אותה לקהל רחב בכנסייה.

אריוס נולד בלוב, היה ככל הנראה ממוצא ברברי, שם אביו היה ככל הנראה אמוניוס. אריוס עצמו למד באנטיוכיה ובסיום לימודיו עבר לאלכסנדריה שם כיהן כדיאקון.

ב-311 הפטריארך פטרוס מאלכסנדריה נידה אותו בגין תמיכה במלתיוס מליקופוליס בשאלת היחס לנוצרים שהתכחשו לנצרות בתקופת רדיפות האימפריה את הנוצרים ורצו לחזור לחיק הכנסייה. יורשו של פטרוס, אכילאס מאלכסנדריה ביטל את הנידוי ומינה את אריוס ככומר באחת הכנסיות החשובות של אלכסנדריה.

אריוס מתואר על ידי מתנגדיו כסגפן בעל מוסר גבוה.

הוויכוחים סביב תורתו של אריוס גרמו למחלוקות בתוך הכנסייה. ראשי המתנגדים לאריוס היו אלכסנדר מאלכסנדריה ואתנסיוס.

בוועידת ניקיאה (325) הוכרזה תורתו כמינות, כתביו נשרפו והוא עצמו הוגלה ללוב.

דונאטיזם

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הכנסייה. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

האל האב (נצרות)

האל האב בנצרות הוא אחד משלוש הישויות של השילוש הקדוש, המהוות את האלוהים האחד והשלם. האמונה באלוהים כשילוש היא דוגמה עליונה כמעט בכל הכנסיות ומבחן ראשי לאורתודוקסיה, וכל שוללי עיקר זה הוקעו ככופרים לפחות מאז ועידת ניקיאה ב-325. הנצרות מאמינה כי אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע כשלוש ישויות שונות: האב, האל הבן שהתגשם בבשר בישו ורוח הקודש.

בדתות פוליתאיסטיות רבות, האל העליון מתואר כ"אביהם של האלים ובני האדם". ביהדות אלוהים מכונה "אבינו" משום שהוא הבורא והיוצר, קובע החוקים והמגן, בדומה לתפקידו המסורתי של אב במשפחה. בדומה לכך, בנצרות ניתן לאל האב תואר זה מסיבות אלו, אך גם משום אבהותו על ישו, מבשר הדת. קשר זה של האל האב אל בנו היחיד, הוא מערכת יחסים אינטימית ובלעדית, החורגת מזו הקיימת ביהדות.

הביאה השנייה

הביאה השנייה או ההתגלות השנייה הוא מונח באסכטולוגיה הנוצרית הבא לתאר את ביאתו השנייה של ישו, משיח הנוצרים באחרית הימים; האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיע ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

לפי הברית החדשה, הבטיח ישו לפני מותו לשוב ולהופיע, ומאמיניו מחכים מאז לשובו. הביאה השנייה מזוהה עם הארמגדון ועם מלחמת גוג ומגוג כאירועים שיסיימו את התקופה ה'טבעית' בבריאה.

בברית החדשה, אף שהיא נזכרת מספר פעמים, חזרתו של ישו אינה מפורטת כל צרכה, (למעט בחזון יוחנן, בעיקר בפרק כ פסוקים 4-6) ותיאורה שופע מטאפורות ואלגוריות. מסיבה זו צמחו לתיאורים אלה פרשנויות רבות, ומעטים הם הטוענים להבנה מוחלטת שלהם. ברם, על רוב הנוצרים מוסכם שישו ישוב לעולם הגשמי באחרית הימים כדי לשפוט את החיים והמתים (אשר יקומו לתחייה) ביום הדין ולהקים את מלכות האל, שאליה יורשו להיכנס רק הצדיקים ואשר תימשך לעולמי עד. בכך, על-פי הנצרות, תבואנה נבואות אחרית הימים שב"ברית הישנה" (התנ"ך) לידי קיום.

אף על פי שהזרמים המרכזיים בנצרות אינם מציינים את התאריך המדויק שבו תתרחש הביאה השנייה, במהלך ההיסטוריה היו מספר ניסיונות לנבא את התאריך שלה:

ויליאם מילר וחסידיו ציפו שהביאה השנייה תקרה ב-1843, לאחר שהיא לא קרתה, הם ציפו לה שנה מאוחר יותר ב-22 באוקטובר 1844 ואחר-כך ב-1851. לאחר-מכן כמה מהמילריטים (אדוונטיסטים) ייסדו את כתות הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ועדי יהוה.

אלה האחרונים ניבאו שהביאה השנייה תתרחש ב-1914, ולאחר-מכן "דחו" אותה ל-1915, 1918 ול-1975.

עמנואל סבנדבורג ו"הכנסייה החדשה" מאמינים כי הביאה השנייה התרחשה באמצעות כתביו של סבדנבורג ושהמשפט השמימי של כל החי כבר התרחש, בעולם הרוחני, ב-19 ביוני 1770.

אדגר קייס ניבא שהביאה השנייה תתרחש ב-1998. חסידיו טוענים להגנתו כי זוהי השנה שבה החל ההריון שבסופו ישו השני יוולד, בהתאם לנבואה מאת נוסטרדמוס, ב-1999.

הגזע הארי

הגזע הארי הוא מושג שהתפתח בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במסגרת מחקרים בבלשנות היסטורית ואתנוגרפיה של העמים (בין השאר בעקבות התאוריה הנורדית ובמקביל לה), ובעקבות שורה של תגליות לשוניות שזיהו כי מרבית השפות האירופיות קשורות ללשונות מאזור פרס והודו (השפות ההודו-אירופיות). לפי רעיון זה, הדמיון בשפות מצביע על גזע קדום שממנו התפתחו העמים האירופים לאחר שבני הגזע הזה פלשו לאירופה. כיום הוכח כי תאוריה זו הייתה שגויה וכי השפות ההודו-אירופאיות לא התפתחו מהפרסית העתיקה, אלא כי כולן (כולל הפרסית העתיקה) התפתחו מהשפה הפרוטו-הודו-אירופאית . כיום המושג "ארי" משמש לתיאור קבוצות עמים שהם מצאצאי העמים הקדומים דוברי השפות הפרסיות.

בעוד שבמקור מושג זה נועד לתאר סיווג אתני-לשוני נייטרלי, הרי שהאידאולוגיה הנאצית והנאו-נאציזם, השתמשו בתאוריות הלשוניות לטיעונים בדבר עליונות לבנה בכלל ועליונות "הגזע הארי" בפרט.

העיבור ללא חטא

העיבור ללא חטא (לטינית Immaculata Conceptio) הוא דוֹגמה נוצרית-קתולית, ומתייחס לעיבורה של מרים ברחם אמה, חנה, וזאת כשהיא נקייה מהחטא הקדמון.

מושג זה שונה מהמושג לידת הבתולין, המתייחס ללידת ישו, שהוא אלוהים וקדם לכל דבר, לאחר שהתאנש (לא התעבר) ברחמה של הבתולה באמצעות רוח הקודש.

ב-8 בדצמבר מדי שנה מציינים הקתולים את חג העיבור ללא חטא של מרים. החג נקבע לראשונה על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי ב-1476, אך זו לא הייתה דוֹגמה מחייבת שהפכה את מפיריה למינים. ב-1854 קבע האפיפיור פיוס התשיעי את ההתעברות ללא חטא כדוֹגמה מחייבת. במספר ארצות, כדוגמת אוסטריה, שווייץ, ספרד, איטליה, פורטוגל, ואמריקה הצפונית והדרומית יום זה הוא יום חופשה.

השילוש הקדוש

השילוש הקדוש (ארמית: תְּלִיתִיוּתֶא קַדִישְׁתָּא, בכתיב סורי: ܬܠܝܬܝܘܬܐ ܩܕܝܫܬܐ; יוונית: Αγία Τριάδα, לטינית: Sancta Trinitas) הוא אמונת יסוד בנצרות המתייחסת למהותו של האלוהים ולפיה, אף שקיים רק אל אחד, יש לו שלוש פנים הזהות במהותן ובמה שהן, אך כל אחת גם בעלת אישיות נבדלת ועומדת בפני עצמה – האב, האל הבן או הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר בישו, ורוח הקודש. השילוש הוא עקרון אמונה עליון כמעט בכל הכנסיות מאז המאה הרביעית, כשהחולקים על כך סומנו כמינים. יש כיום אך קומץ של קבוצות המגדירות את עצמן נוצריות ושוללות אותו, אם כי היתר בדרך כלל לא מקבלות אותן כלגיטימיות. השילוש מבוסס בין היתר על הכתוב בברית החדשה בספר מתי כ"ח:י"ט, "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש". לפי הפרשנות הנוצרית האורתודוקסית, רעיון זה מופיע בבירור במקומות רבים בברית הישנה ובברית החדשה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו בבשורה על פי לוקאס וגם בתיאור בריאת העולם בספר בראשית ובמקומות נוספים. עקרונות השילוש אושררו, בוררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-4 ומאה ה-5 בתגובה לרעיונות כפירה שונים. העיסוק התאולוגי בשילוש הוסיף להעסיק את הזרמים הנוצריים השונים, בעצימות משתנה, מאז ועד ימינו.

חג העלייה

חג העלייה (בלטינית: Ascensionis Domini - "עליית האדון") הוא חג נוצרי הנחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (ולכן חל תמיד ביום חמישי, ולעיתים נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו (המתוארת בספר מעשי השליחים מתוך הברית החדשה), שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים". בחלק מהמדינות הנוצריות, בגרמניה ובמדינות סקנדינביה למשל, חג העלייה הוא יום שבתון כללי.

טלמכוס הקדוש

טלמכוס הקדוש היה נזיר שחי בסוף המאה החמישית במזרח האימפריה הרומית (ככל הנראה באסיה הקטנה) ושמיוחסת לו פעולה שהביאה להפסקת מלחמות הלודרים ברומא.

המקור היחידי לסיפור אודות טלמכוס נמצא אצל תיאודורט בישוף קירוס (Cyrrhus), שכתב את הדברים כמה עשרות שנים אחרי התרחשותם.

על פי תיאורו של תיאודורט, אדם בשם טלמכוס שאימץ חיי סגפנות נכנס לאחד האצטדיונים (stadio) ברומא כאשר התקיימה שם מלחמת לודרים, פסע אל תוך הזירה וניסה לעצור את האנשים הנלחמים שם. הצופים הנזעמים התרגזו על ההתערבות הלא רצויה ורגמו את טלמכוס למוות. כאשר נודע על כך לקיסר הונוריוס הוא הורה לצרף את טלמכוס לרשימות המרטירים ושם קץ למלחמות הלודרים.

בחינה של הנסיבות ההיסטוריות מצביעה על כך שהפסקת תחרויות הלודרים, שבאה אכן בתחילת המאה החמישית לא נבעה מפעולתו של טלמכוס, והסיפור כולו נברא ככל הנראה על ידי תיאודורט כדי להעניק סיבה נוצרית טובה להפסקת מלחמות הלודרים.

סביר להניח כי בשנת 404, במהלך שורה של פלישות לאיטליה שנערכו החל משנת 400 על ידי אלאריק הוויזיגותי, נוצר מצב בו המשך קיום מלחמות הלודרים לא היה אפשרי מבחינות שונות. אחת מהן הייתה התחזקות הנטיות הנוצריות-אריאניות באימפריה בהשראת השליט בפועל באימפריה הרומית המערבית, הגנרל הוונדלי סטיליקו.

סטיליקו הורה שנה מאוחר יותר (405) על סילוקם של ספרי הסיבילות, וייתכן והפסקת מלחמות הלודרים הייתה שלב מוקדם יותר במסע להגברת נצרותה של האימפריה. עם זאת, קשה להניח כי סטיליקו היה נוטה לנקוט בצעד המנוגד באופן כה מובהק לרצונו של הציבור, וסביר להניח כי ביטולן של המלחמות הוסבר במניעים כלכליים ולא דתיים.

שילובו של הקיסר הונוריוס, מכל מקום, נעשה קרוב לוודאי במאמץ מצד תיאודורט לשאת חן בעיני שליטי הקיסרות. הונוריוס ישב באותה עת ברוונה, מבוהל מאפשרות של פלישה נוספת של אלאריק, וסביר להניח כי גם אילו ידע על מעשה כזה ברומא, לא היה מעז לנקוט בצעד החלטי כזה, שהיה מנוגד גם לאופיו וגם להגיון הפשוט.

טרנסובסטנציאציה

טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה או הוֹחָדָה היא השינוי של הישויות לחם ויין לבשרו ודמו של ישו (ישוע) במהלך טקס האוכריסטיה. לפי הכנסייה הקתולית, בעוד שהאופן שבו הלחם והיין מיוצגים לא משתנה במהלך הטקס, המהות שלהם משתנה. האמונה בטרנסובסטנציאציה מבוססת על הפירוש של הכנסייה לדבריו של ישו בסעודה האחרונה:

הכנסייה רואה בפרשנות זו לסעודה האחרונה את ההגנה הטובה ביותר בפני הפרשנויות אותן היא רואה כסותרות אחת את השנייה. מצד אחד היא שוללת את הפרשנות שהלחם והיין הם ביטוי סמלי לגופו ודמו של ישו ומלמדת ששינוי המהות הוא אמיתי. מצד שני היא שוללת את הפרשנות הקניבליסטית לפיה במהלך הטקס אוכלים את גופו ודמו של ישו ומלמדת שהמהות האמיתית של ישו נוכחת במהלך הטקס ולא רק הביטוי הפיזי שלה, כשם שהקיום הפיזי של ישו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה היה ביטוי למהותו האמיתית.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מונופיזיטיזם

המונופיזיטיזם (מיוונית: מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות) הוא השקפה כריסטולוגית לפיה הטבעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד בו. המונופיזיטיזם הוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני הסכיזמה ביניהן.

סקרמנטלים

סקרמנטלים הוא שם כולל לחפצי קודש, טקסים דתיים וסמלים ליטורגיים, שקיימים בכנסייה כחלק מהפולחן הרומי בכנסייה הקתולית. הסקרמנטל הוא פעולה טקסית, שבניגוד לסקרמנט, איננה מזכה את המאמין "בחסד אלוהי" אלא רק מגבירה את תחושת הקרבה שלו לאל, ולכן הוא אינו חייב להיות מתֻווך על ידי איש הכמורה. לפי אמונת הכנסייה הקתולית החסד האלוהי מועבר רק דרך הכמורה והיא היחידה שביכולתה לערוך את הסקרמנטים הנוצריים.

פלגיאניזם

הפלגיאניזם הייתה השקפת עולם נוצרית קדומה לפיה החטא הקדמון לא השחית כליל את הטבע האנושי וכי האדם מסוגל לבחור מרצונו בטוב גם ללא חסד האל שיסייע בעדו. הכנסייה סימנה את הפלגיאניזם כמינות.

מנסחה של פילוסופיה זו היה פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409. הוא יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס, שטבע והגדיר את רעיון החסד האלוהי. אוגוסטינוס גרס כי מקורן של נטיותיו הרעות של האדם בחטא הקדמון של אדם הראשון, חטא תאוותו עם חוה. בני האדם, צאצאיהם של אדם וחוה, שותפים לאשמה ורק בחסדו המיוחד בן האלוהים הם יכולים להינצל מטבעם. פלגיוס ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. הוא כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם. הוא כפר בחטא הקדמון וטען, כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו". בנוסף הוא טען כי כשמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.

ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני דעותיו של פלגיוס. בעקבות הוויכוחים הרבים נערך סינוד מזרחי שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס ככפירה והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה.

עם מות האפיפיור ותפיסת מקומו על ידי זוסימוס, זוכה פלגיוס מאשמת הכפירה, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור החדש וזה חזר בו. בסופו של דבר בוועידת אפסוס, בשנת 431, הוקעה ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, והוכרזה מינות.

קדוש (נצרות)

בנצרות, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, לעומת יתר הכנסיות (הקומוניונים הקתולי, האורתודוקסי והאוריינטלי), אינה מכירה בפולחן קדושים ומכנה בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.

שבעת החטאים

בנצרות, שבעת החטאים (גם - שבעת חטאי המוות/שבעת החטאים הקטלניים) (באנגלית: The seven deadly sins) הם החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות, ושהעונש עליהם הוא מות הנפש. צורתם המודרנית נקבעה על ידי תומאס אקווינס במאה ה-13 (Summa Theologiae Ia.IIae. Q.84, art.4).

תאולוגיה נוצרית

התאולוגיה הנוצרית היא תאולוגיה או שיח, המתייחסת לישו וקורותיו כאל "דבר האל" (יוונית עתיקה: λόγος θέου \ logos theou, לטינית: "Verbum Dei") ומהווה ניסיון לברר את "טעם האמונה הנוצרית".

התאולוגיה הנוצרית היא תחום השיח בנוגע לאמונה הנוצרית. העוסקים בה מחולקים על פי פלגי האמונה הנוצרית. תאולוגים נוצרים משתמשים בניתוח רציונלי וטיעון לוגי על מנת להבין, להסביר, לבחון, לבקר, להגן או לקדם את הדוקטרינה הנוצרית. התאולוגיה הנוצרית מאפשרת הבנת התפיסה הנוצרית יותר לעומק, לערוך השוואה בין הנצרות לבין דתות ותרבויות אחרות, להגן על הנצרות מפני ביקורת, לאפשר רפורמות, לסייע בהפצת הנצרות, לבחון את מקורות התרבות הנוצרית וליתן מענה לסוגיות וצרכים עכשוויים. במילותיו של אנסלם מקנטרברי, תאולוגיה נוצרית היא Fides Quaerens Intellectum, כלומר, אמונה המחפשת הסבר לעצמה.

לתאולוגיה הנוצרית הייתה השפעה חשובה על תרבות המערב, בעיקר באירופה בתקופה הפרה-מודרנית.

יש המחלקים את העיסוק בתאולוגיה כדיסציפלינה אקדמית לארבעה תחומים עיקריים שונים:

תאולוגיה של כתבי הקודש הנוצריים (כלומר, הניסיון לנתח את הכתבים)

תאולוגיה שיטתית

ניתוח היסטורי

תאולוגיה פרקטית (הטיפול בבעיות יום יום)חלוקות אחרות מתמקדות בהוגי דעות נוצריים ובפילוסופיה שלהם; או בזרמים שונים בנצרות.

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
האלוהות

השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש
קרדו · ומן הבן · אריאניות
הסבליאניות · המקדוניות

כריסטולוגיה

לוגוס · אינקרנציה
דיופיזיטיות · מונופיזיטיזם/מיאפיזיטיות
דונאטיזם · מונותליטיזם · נסטוריאניזם
הלידה הבתולית · עליית ישו · הביאה השנייה

האדם והאל

החטא הקדמון · כפרה · פלגיאניזם
חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה
פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש
הסקרמנטים · טרנסובסטנציאציה

תאולוגים חשובים

טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס
אתנסיוס · בזיליוס הגדול · גרגוריוס מנזיאנזוס
הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס
יוחנן כריסוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני
ברנאר מקלרבו · תומאס אקווינס · אנסלם
לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.