אריאל שרון

אריאל (אריק) שרון (26 בפברואר 1928, ה' באדר תרפ"ח11 בינואר 2014, י' בשבט תשע"ד) היה ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל בשנים 20012006, שר בממשלות ישראל, חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד, מייסד ויושב ראש מפלגת קדימה. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה שרון מפקד חטיבת הצנחנים, מקים יחידה 101 ונודע בפעולות התגמול שעליהן פיקד. שרון ידוע אף כאדם אשר הכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 כאלוף פיקוד הדרום. במלחמת יום הכיפורים חצה עם אוגדתו את תעלת סואץ והביא למפנה העיקרי במלחמה.

היה ממייסדי מפלגת הליכוד, שחרתה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. במשך שלושים שנות פעילותו הפוליטית בלט בגישתו התקיפה למלחמה בטרור ובתמיכתו במפעל ההתנחלויות, ואף כונה "אבי ההתנחלויות". כשר הביטחון הוביל את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה, וכראש ממשלה הוביל במרץ 2002 את ישראל למבצע חומת מגן. בשנת 2003, לאחר שנבחר בשנית לראשות הממשלה, חל מפנה בעמדותיו: הוא הכריז על תוכנית ההתנתקות, ובאוגוסט 2005 פינה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון. בנובמבר אותה שנה פרש מהליכוד והקים את מפלגת קדימה.

ב-4 בינואר 2006 לקה באירוע מוחי חמור, שהביא להעברת סמכויותיו כראש הממשלה וכיו"ר מפלגת קדימה לאהוד אולמרט. נפטר ב-11 בינואר 2014, לאחר שמונה שנים שבהן היה שרוי בתרדמת[1].

אריאל (אריק) שרון
אריאל שרון במאי 2002
אריאל שרון, מאי 2002
לידה 26 בפברואר 1928
ה' באדר תרפ"ח
כפר מל"ל, המנדט הבריטי
פטירה 11 בינואר 2014 (בגיל 85)
י' בשבט תשע"ד
המרכז הרפואי שיבא, רמת גן, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
מקום קבורה גבעת הכלניות, חוות שקמים, ישראל
מפלגה שלומציון
הליכוד
ליכוד-גשר-צומת
ליכוד-צומת
קדימה
בת זוג מרגלית שרון (1954–1962)
לילי שרון (1963–2000)
ראש ממשלת ישראל ה־11
7 במרץ 200114 באפריל 2006
(5 שנים ו-5 שבועות)
תחת הנשיא משה קצב
שר הביטחון ה־8
5 באוגוסט 198114 בפברואר 1983
(שנה ו-27 שבועות)
שר החוץ ה־13
13 באוקטובר 19986 ביולי 1999
(38 שבועות ויום)
שר החקלאות ה־10
20 ביוני 19775 באוגוסט 1981
(4 שנים ו-6 שבועות)
חבר הכנסת
21 בינואר 197423 בדצמבר 1974
(48 שבועות ויום)
13 ביוני 197717 באפריל 2006
(28 שנים)
כנסות ה־8, 916
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

ילדותו

שרון נולד וגדל בכפר מל"ל בשם אריאל שיינרמן, בנם של ורה (דבורה) שניאורוב וסמואל (שמואל) שיינרמן, אגרונום. סבו מצד אביו, מרדכי שיינרמן, היה ממנהיגי התנועה הציונית בעיר ברסט ליטובסק והשתתף בקונגרס הציוני. דודנו של אביו, יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, היה איש העלייה הראשונה, מראשוני המושבה ראשון לציון[2].

אביו של שרון, יליד ברסט ליטובסק, פגש באמו, ילידת מוהילב, בזמן ששניהם ברחו לגאורגיה בשל מלחמת העולם הראשונה. שם התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1920[3].

בילדותו למד שרון בבית הספר היסודי המחוזי בכפר מל"ל. כבר בגיל שמונה סייע להוריו לאחר הלימודים בעבודות פיזיות בשדה ובפרדס המשפחתי. הוא סייע אף בשמירה על הפרדס מפני גנבים. בגיל עשר הצטרף לקבוצת "השדה" בתנועת הנוער העובד, כעוזרו של המדריך יוסף גולומב. למד בגימנסיה גאולה בתל אביב.

פעילותו הצבאית

אריאל (אריק) שרון
אלוף משנה אריאל שרון כראש מטה פיקוד הצפון בשנת 1964
אלוף-משנה אריאל שרון כראש מטה פיקוד הצפון, 1964
כינוי אריק
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19451973
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים

ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות

בשנת 1945 הצטרף שרון ל"הגנה" ובשנת 1947 שימש כנוטר ב"משטרת היישובים העבריים". לבקשת הוריו, שכעסו על השתתפות הפלמ"ח בסזון, לא התגייס לפלמ"ח. על פי עדויות של אנשי אצ"ל ו"הגנה" השתתף שרון בסזון הקטן והכה חברי אצ"ל ולח"י. שרון הכחיש זאת[4][5].

במלחמת העצמאות שירת כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע בקרבות לטרון. שרון שרד את הפציעה רק בקושי, בין השאר הודות ליצחק מודעי[6] ולימים נטען שלפציעה ולקרב הייתה השפעה מעצבת על חייו. לאחר החלמתו המשיך להילחם והשתתף בין היתר במבצע דני ובקרבות כיס פלוג'ה.

לאחר מלחמת העצמאות

בתחילת 1949 מונה שרון למפקד פלוגה, שירת כמפקד סיירת חטיבת אלכסנדרוני, ואחר כך כמפקד סיירת גולני. ב-1951 מונה לקצין המודיעין של פיקוד המרכז, ולאחר מכן מילא תפקיד זה בפיקוד הצפון. בשנת 1952 נטל חופשה מהצבא לשם לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, אך נקרא לשוב לצה"ל כדי להקים את יחידה 101.

בשנת 1953 נקרא שרון להקים את יחידה 101, כיחידה שתהיה מסוגלת לבצע פעולות בעומק שטח האויב, ובעיקר לערוך פעולות תגמול כנגד התקפות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. לשרון ניתנה האפשרות להקמת היחידה מהיסוד והוא בחר את פקודיו. תחת פיקודו הפכה יחידה 101 ליחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, שהתמחתה הן בסיור ושדאות והן בפעולות חבלה ותקיפה בעורף האויב. יחידה זו הנחילה לכלל צה"ל תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות והדגישה ערכים כמו דבקות במטרה ואחוות לוחמים. היא מקצעה את תחום חיל הרגלים והיחידות המיוחדות.

היחידה ביצעה פעולות תגמול בעורף האויב בתגובה לפיגועים של מסתננים פלסטינים, בהן הפשיטה על מחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה, הפשיטה בשלג ללב חברון ב-21 בדצמבר 1953 ופעולת קיביה.

בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו. גדוד 890 היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך פשיטה על מוצב מצרי מול כיסופים נפצע שרון בשנית[7]. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא מבצע שומרון. באותה שנה נתמנה שרון למפקד כל יחידות הצנחנים (בשם יחידה 202 שמאוחר יותר הפכה לחטיבת הצנחנים).

Dayan w Kuntila Raid comm
מפקדי צה"ל עם לוחמי חטיבת הצנחנים, לאחר מבצע אגד, 29 באוקטובר 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן משה עפרון, סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריאל שרון, סגן מאיר הר ציון. כורעים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרון דוידי

במבצע קדש הוביל את הצנחנים בכיבוש כונתילה[8] ולאחר מכן פיקד על קרב המיתלה, שבו נהרגו 38 מלוחמיו. ביקורת הוטחה בשרון בטענה שהוא יזם קרב שלא היה בו צורך מבצעי, על ידי הכנסת כוח בסדר גודל של גדוד לתוך מצר צר, בעוד אושר לו להוציא סיור.

ב-1957 סיים את תפקידו כמח"ט הצנחנים[9], ובסוף אותה שנה יצא לקורס לפיקוד ומטה בקימברלי שבבריטניה. כשחזר פיקד על חטיבה 11 ומילא שורה של תפקידי הדרכה במחלקת ההדרכה, בהם מפקד בית הספר לחי"ר בשנים 19581961. הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו, בעיקר מכיוון שהיו לו חילוקי דעות עם משה דיין ולאור אי-נכונותו להקשיב לפקודות מפקדיו. היו אף שהטילו ספק באמיתות דיווחיו, במיוחד לאחר קרב המיתלה. שרון ניצל תקופה זו ללימודי משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כתב ביומנו: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". עם זאת, בן-גוריון העריץ את שרון והתעניין בו:

  • באוקטובר 1957 שאל בן-גוריון את דיין: "אם הוא סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל"
  • באוגוסט 1958 נשאל שוב צבי צור על אריק שרון בעניין היותו ראוי להיות רמטכ"ל.
  • ב-11 באוקטובר 1963 בא סגן הרמטכ"ל, יצחק רבין, לביקור אצל בן-גוריון, שהעיר: "שים לב לאריק". בן-גוריון כתב לאחר אותה פגישה: "יחסו לאריק חיובי וימצא לו משרה מתאימה". ואכן רבין החל לקדמו.
  • מיד לאחר מינויו לאלוף שלח בן-גוריון מכתב ברכה לשרון: "אריק יקר ודגול, בעיני היית אלוף כבר לפני כמה שנים... עוד נתכנו לך עלילות!"[10]

ב-1962 מונה שרון למפקד חטיבה 60, חטיבת שריון במילואים. בשנת 1964, עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל, מונה שרון לראש מטה פיקוד הצפון, כעבור שנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה[11], במקביל פיקד על אוגדת מילואים. בפברואר 1967 הועלה לדרגת אלוף[12].

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים פיקד שרון על אוגדה 38 שהוצבה בגזרה הדרומית ותכנן את תוכניות הקרב של אוגדתו בשיתוף עם פיקוד הדרום.

בראיון להיסטוריון הצבאי עמי גלוסקא תיאר שרון, שהיה מתוסכל מהססנות הממשלה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דברים שאמר לרבין: "אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי".

הערכתו של גלוסקא היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית[13].

אזור ההבקעה של אוגדת שרון היה באזור אבו עגילה מכיוון ניצנה. הצבא המצרי באזור מנה 16 אלף חיילים, אולם בעזרת תמרוני הטעיה בתקופת ההמתנה פוצל הכוח בין אזור קוסיימה לאזור אום-כתף. אוגדת שרון נהנתה מסדרי כוחות עדיפים על הכוחות במתחם, שהכילו בעקבות הפיצול המצרי 8,000 חיילים, אולם לכוח המצרי היו ביצורים שהגנו עליו. תכנון הקרב של שרון הציג תפיסה של התקפה בלילה ולוחמה פנים מול פנים, בשתיהן היה לצה"ל יתרון על צבא מצרים. שרון התמקד במטרות ובתוכנית קרב כשהוא מאפשר למפקדי השטח לאלתר ואפילו ליזום הרחבות מעבר לתוכנית המקורית. רוח הקרב שנשבה ביציאה לקרב באה לידי ביטוי במספר המתנדבים הרב ובתחרות על כל משבצת לוחם שיצא למשימה מסוכנת. הקרב הוכרע כמתוכנן עד יום המחרת, כשמפקדיו מגלים תושיה, והתגברות על שינויים ובעיות שעלו במערך הקרבות.

שרון זכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה, הקרב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות צה"ל ונלמד לאחר מכן באקדמיות צבאיות ברחבי העולם[14]. בהמשך המלחמה פיקד על מארב השריון בנח'ל ועל טיהור ציר ההתקדמות הדרומי של כוחות צה"ל בואכה תעלת סואץ.

לאחר מלחמת ששת הימים

בתפקידו כראש מחלקת ההדרכה (מה"ד), העביר בסיסי הדרכה רבים לשטחי יהודה ושומרון, אשר נכבשו במלחמה.

ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום, ונטל חלק מרכזי במלחמת ההתשה.

מיגור הטרור ברצועת עזה

Ci-Club12
אריאל שרון בשנות ה-70 במועדון המסחרי והתעשייתי

ברצועת עזה שבשליטת ישראל לא שרר שקט ביטחוני. משתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 נרצחו בפעולות טרור 128 ערבים ו־15 יהודים, ונפצעו 580 ערבים ו־120 יהודים. ב-2 בינואר 1971 נרצחו בפיגוע שני ילדים ישראלים, שעברו ברצועת עזה עם הוריהם. האירוע עורר הלם בקרב הציבור בישראל וגרם לשינוי המדיניות ברצועה.

על שרון, כאלוף הפיקוד, הוטלה המשימה למגר את הטרור. שרון הזרים לרצועה כוחות צבאיים שכללו יחידות מובחרות. סריקות נרחבות בוצעו לאורך כל הרצועה. שרון בעצמו יצא לשטח והדריך חיילים כיצד לבצע את המשימות. במשך תקופת המבצע פיתח שרון שיטת לחימה שקרא לה "לחימת גרילה נגד הטרור". בשיטה זאת הוצאו הסיורים הקבועים מהשטח והשטח חולק לגזרות בהן הופקדו צוותים מצומצמים שהיו אחראים לשטח. הצוותים למדו את השטח ואת תושביו היטב, ונעו באופן אקראי ובמסלולים שבחרו לעצמם לכסות את השטח. סיירת שקד הופעלה באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לציד חוליות מחבלים[15], והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור[16].

בנוסף לפעולות המבצעיות וחתירה למגע עם הטרוריסטים, שרון הפעיל את שיטת המקל והגזר על האוכלוסייה: אזורים שקטים עודדו ופותחו, אזורים עם קשר לטרוריסטים לא קיבלו סיוע. בנוסף לכך הוחלפו תעודות הזהות לכל תושבי הרצועה כדי למנוע זיופים. ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים[17].

עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. המבצע נמשך עד אמצע שנת 1972, ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. עם תום המבצע שקטה הרצועה למשך 15 שנים.

מדיניות היד הקשה של שרון ברצועה ספגה ביקורת מצד המושל הצבאי בעזה. שרון הרחיב את מבצע ביעור הטרור לתוככי סיני והתמקד גם בבדואים שדרכם זרם נשק לרצועה. חלק מהבדואים פונו מצפון סיני, ועל כך ננזף שרון על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב, אולם הממשלה גיבתה את הפעולות ולא אפשרה לבדואים שפונו לחזור לאזור. עתירת הבדואים לבית המשפט נדחתה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, אמרה בעניין זה "מוקשים ומוות גרועים מפינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם".

מלחמת יום הכיפורים

בעת כהונתו של שרון כאלוף פיקוד הדרום התנהלו ויכוחים עקרוניים בין שרון לבין הרמטכ"לים חיים בר לב ודוד אלעזר לגבי נחיצות "קו בר לב". בר לב דאג לעבות את קו המוצבים בתפיסת מגננה, בעוד שרון דילל אותם בתקופת דוד אלעזר. תפיסתו של שרון אמרה כי למוצבים אין ערך דפנסיבי במלחמה וכי יש לנקוט בשיטת הגנה דינמית כשהכוח העיקרי מאחור. למרות עמדתו של שרון המשיך דוד אלעזר לדבוק בקו בר לב. במאי 1973 קיבל שרון הבטחה מהרמטכ"ל כי בפתיחת מלחמה יפונו המוצבים.

ביולי 1973 פרש שרון מצה"ל והכריז על יוזמתו להקמת מפלגה מאוחדת של הימין לקראת הבחירות באוקטובר 1973. ב-17 ביולי נשאה יוזמתו פרי ומפלגת הליכוד הוקמה. שרון מונה לראש מטה הבחירות של המפלגה. למחליפו של שרון כאלוף פיקוד הדרום מונה האלוף שמואל גונן ושרון החליפו כמפקד אוגדת המילואים 143.

PikiWiki Israel 38832 Ariel Sharon
שרון כאלוף במלחמת יום הכיפורים עם התחבושת המפורסמת

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, קיבל שרון הודעה כי ייתכן שתפרוץ מלחמה והחל בגיוס אוגדת המילואים 143 (עוצבת עמוד האש). למחרת יצא בראש חבורת הפיקוד שלו לסיני ומלחמת יום הכיפורים נפתחה. שרון קיבל את הגזרה המרכזית, בין אוגדה 162 בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן) לאוגדת סיני בפיקוד האלוף אלברט מנדלר. שרון ביקש מאלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) לפנות את מוצבי התעלה, אולם בקשתו נדחתה.

בצהרי היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, הגיע שרון למסקנה כי יש לתקוף בלילה את הכוחות המצריים שחצו את התעלה. הנחתו התבססה על כך שבשעות היום טילי הסאגר המצרים יעשו שמות בכוחות, וכי אי-התקפה תאפשר למצרים להעביר כוחות גדולים של שריון וארטילריה לסיני. לפי התוכנית של שרון, כוחות רגלים של צה"ל יפרצו מסדרונות בין הכוחות המחופרים של הרגלים המצריים, וכך יוכל השריון לחדור לעומק השטח עד התעלה.

הרמטכ"ל אלעזר סיכל את הצעתו של שרון שגונן תמך בה. הצעתו של שרון הגיעה עד שר הביטחון משה דיין ונדונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. מאיר זמנה את הרמטכ"ל והוא אמר כי יש לו תוכנית אחרת. באותו לילה התקיימה במטה הפיקוד באום חשיבה ישיבה עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום גונן ומפקדי האוגדות. שרון היה אמור להגיע אבל המסוק ששלח הפיקוד לאוספו איחר בשעתיים. הרמטכ"ל אלעזר לא המתין לשרון ושיבש את תוכניתו המקורית של שרון כפי שהוצגה על ידי גונן בפתיחת הישיבה. לפי תוכנית הרמטכ"ל הוחלט על התקפה בבוקר המחרת, שתבוצע על ידי אוגדת האלוף אברהם אדן ככוח מוביל, בעוד אוגדתו של שרון תשמש כעתודה. ההחלטה התקבלה למרות הצעת גונן לבצע אותה בלילה, ואף על פי שהאלוף אדן התנגד להתקפת הבקעה לכיוון התעלה מאחר שכוחותיו מדוללים והוא ממתין לתגבורת.

למחרת בבוקר נערכה ההתקפה הישראלית הראשונה ודיווחים שגויים בלבלו את פיקוד צה"ל והממשלה. הדיווחים הללו השפיעו על קבלת החלטה על ידי גונן להניע את כוחות אוגדת שרון דרומה להתקפה אוגדתית נוספת. לקראת הצהרים החלה אוגדתו של שרון לנוע במהירות דרומה. אחרי הצהרים החלו להתקבל דיווחים על קשיים במתקפת אוגדת אדן שתקפה לכל היותר עם שני גדודים וספגה אבדות קשות. בעקבות התלבטות עם הרמטכ"ל על מועדה הצפוי של התקפת אוגדת שרון, שינה גונן את הפקודה, והורה לשרון לתקוף בגזרה צפונית יותר. כך נאלצה אוגדת שרון לנוע חזרה צפונה, ובסיכומו של דבר לא השתתפה בלחימה באותו יום. באותו לילה הגיע שר הביטחון משה דיין לאום חשיבה, כשהפעם הגיע שרון לישיבה. דיין נזף בפיקוד הדרום ובאיכות הפעולה של אוגדת אדן, אותה כינה "ביזיון". הוא הטיל על שרון "לפתח את המצב" בכל חזית הקרב בדרום.

למחרת היום, ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים שאוגדת שרון לא תרמה למאמץ, החל שרון ליזום קרבות בגזרתו. האוגדה הצליחה לחסל גדוד של 35 טנקים מצריים בתל חמדיה – קרב ההתקפה הראשון שהצליח מאז תחילת המלחמה באזור הדרום. כוחות האוגדה החלו להתקדם לכיוון התעלה והתקרבו לאגם המר הגדול. גדוד הסיור של האוגדה גילה תפר בין הדוויזיות המצריות[18]. כשנודע הדבר לרמטכ"ל אלעזר, הוא פקד על מפקד החזית גונן שלא לאפשר לשרון לצלוח את תעלת-סואץ ולסלק מיד את אוגדת שרון מהמאחזים שתפסה. בשלב זה המטרה הייתה למנוע שחיקה נוספת עד לשינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל[19]. נסיגת שרון מהשטחים שכבש הייתה קריטית למאמץ חציית התעלה שאירע 6 ימים אחר כך באותו מקום – כוחות מצריים נכנסו לאזור ותגברו אותו. באותו יום רמת חילוקי הדעות בין שרון לבין פיקוד צה"ל עלתה מדרגה והגיעה למצב בו שרון לא שמע את הפקודות והאלוף גונן הגיע בעצמו למטה אוגדת שרון כדי למסור לו פקודות נסיגה באופן אישי. הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף הפיקוד גונן ניסו להדיח את שרון מתפקידו אולם משה דיין התערב ובמקום זאת הדיח את גונן מתפקידו. הניהול הכושל של חזית הדרום על ידי גונן הסתיים והפיקוד הועבר לחיים בר לב עד לתום המלחמה.

1973 sinai war maps2 HE
צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית

ב-14 באוקטובר בקרב מגננה בו השתתפו שלוש האוגדות בדרום נבלמה התקפה מצרית גדולה ואוגדת שרון השמידה כ-150 טנקים מצריים מתוך ה-250 טנקים שהושמדו למצרים בהתקפה. עם הצלחת קרב הבלימה אושרה תוכנית חציית התעלה. על אוגדת שרון הוטל לפרוץ אל התעלה ולהקים גשר[20]. המבצע נקרא אבירי לב. ב-15 באוקטובר, אחרי הצהריים החלה האוגדה בפיקוד שרון[21] את הקרב להבקעת המסדרון בקו התפר של שתי הארמיות. המבצע היה מהמסובכים והמורכבים שהתבצעו במלחמת יום הכיפורים בכלל ובחזית הדרום בפרט. לאורך כל מהלכי האוגדה במבצע הצליחה התחוללו קרבות קשים ועתירי נפגעים והרוגים. מבצע אבירי לב שינה את פני המערכה בדרום. בעקבות חציית התעלה על ידי צה"ל, החלה מצרים לדרוש הפסקת אש.

בליל 18 באוקטובר קיבל שרון את האישור המיוחל ואוגדת שרון חצתה את התעלה ופנתה צפונה משני צדי התעלה לכיתור ודחיקת הצבא המצרי. התנועה הייתה מהירה ועמדות הטק"א חוסלו במהירות תוך יצירת מסדרון לפעילותו של חיל האוויר הישראלי באזור. שרון חתר לנוע מערבה וצפונה ולמוטט את קווי האספקה של הצבא המצרי. לעומתו, ממשלת ישראל והמטכ"ל שהתעודדו מהצלחת מבצע הצליחה החלו ללחוץ על צה"ל להכריע את הארמיות המצריות שבתוך סיני. שרון ניסה לנתק את איסמעיליה, אולם בר לב וגונן ראו חשיבות רבה יותר בכיבוש אזור "מיסורי" שמצפון למסדרון הצליחה, כיוון שחששו ממתקפת נגד של הארמייה המצרית השנייה שתנתק את כוחות צה"ל שבגדה המערבית. מתקפה גדולה על "מיסורי" נערכה ב-21 באוקטובר ונהדפה תוך אבדות כבדות לחטיבה 600. לאחר ששרון שוחח עם דיין בוטלה המתקפה השנייה שתכננו בר לב וגונן על מתחם מיסורי.

שרון המשיך בטיהור התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים, ניתק את קווי האספקה של הארמייה השלישית מצפון וסייע לאוגדות האחרות לכתרה[22]. אוגדתו המשיכה לנוע צפונה לניתוק הארמייה השנייה עד הגיעה למבואות איסמעליה. שם נעצרה בעקבות הפסקת האש שנכנסה לתוקפה.

במהלך המלחמה, וביתר שאת אחריה, התנהלה מלחמת הגנרלים – מאבק בין הרמטכ"ל דוד אלעזר, שרון, אלוף הפיקוד גונן, האלוף אדן ורא"ל חיים בר לב על האחריות לכישלונות ולהישגים במלחמה.

פעילותו הפוליטית

כחבר הכנסת וכשר החקלאות

כבר בסוף שנות ה-50, בעת שהיה אלוף-משנה בצבא, היה שרון חבר במפא"י כחלק ממדיניותה של מפא"י לגייס לשורותיה את סגל הפיקוד הצבאי של צה"ל (לאחר שנכנס לפוליטיקה ציין שרון כי הוא זוכר את היום בו קיבל את דרגת אלוף המשנה כ"היום בו קיבלתי את תעודת החבר של מפא"י").

ב-1969 ניהל שרון משא ומתן עם המפלגה הליברלית על הצטרפות לשורותיה בעקבות רצונו של הרמטכ"ל חיים בר לב לשחררו מצה"ל אולם לבסוף ניאות הרמטכ"ל להשאירו.

ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד, במקום השישי ברשימה כנציג התנועה הליברלית. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בסוף שנת 1976[23], לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה בראשותו בשם "שלומציון". המפלגה זכתה בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות מיד לאחר הבחירות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל.

לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

כשר הביטחון

Ariel Sharon 1982 HD-SC-98-07543.JPEG
שרון כשר הביטחון בפגישה עם קספר ויינברגר בפנטגון, 1982

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית (שבהן הוצב במקום ה-12 ברשימת הליכוד), התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. האילוץ שהביא את בגין למנותו לשר ביטחון, היה בראש ובראשונה ביטחונו בכך ששרון יוכל להוביל ללא שפיכות דמים את פירוק היישובים בסיני[24]. ובתפקידו זה אכן ניהל את פינוי המתיישבים מסיני והרס יישובי חבל ימית באפריל 1982.

בשנת 1982 יזם שרון, באישור הממשלה, את מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל" - מבצע צבאי לביעור ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, שם הקים אש"ף מובלעת ("פתחלנד") שאיימה על תושבי הגליל.

המלחמה נפתחה ב-6 ביוני 1982 בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שהביאה את ישראל לפגוע במתקני אש"ף בלבנון ובעקבות זאת למטחי קטיושות עזים שנפלו במרכז העיר קריית שמונה ולכל אורך גבול הגליל. על פי הכרזת בגין בכנסת, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות של ארגוני הטרור. בפועל צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות, בירת לבנון במטרה לחסל את קיומו של אש"ף בלבנון. כשלושה חודשים מתחילת הלחימה התפנו כוחות אש"ף הנצורים בביירות בחסות בינלאומית לתוניס, כאשר הם מותירים מאחריהם כאלף הרוגים וכ-6,000 שבויים. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותי גרילה קשים עם גורמים שונים ובהם ארגון חזבאללה שהתעצם. האבדות שספג צה"ל ומה שנתפס כחוסר התוחלת בהישארות בעומק לבנון, יחד עם שמועות עקשניות לפיהן שרון הטעה את ראש הממשלה, בגין, לגבי טווח חדירת צה"ל ללבנון, גרמו לירידה חדה בפופולריות של המלחמה ולפגיעה במעמדו הציבורי של שרון. הביקורת בממשלה על תפקודו של שרון כשר הביטחון הביאה לידי כך שב-12 באוגוסט 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות (בהתנגדותם של שרון ויובל נאמן) לקחת משרון את הסמכות הבלעדית להפעלת חיל האוויר והוא נדרש לצורך כך באישור מוקדם של ראש הממשלה בגין[25].

מלחמת לבנון החלה כמלחמה עם קונצנזוס ציבורי נרחב שבא לידי ביטוי בתמיכת האופוזיציה בממשלה. לאחר סילוק אש"ף וסוריה מלבנון החלה ירידה בפופולריות של המלחמה בעיקר בגלל מספר ההרוגים שהחל להצטבר לאחר סילוק אש"ף. מבקריו בשמאל של אריאל שרון טענו ששרון שיקר לראש הממשלה ולציבור במידע שמסר על מטרות המבצע. בחלוף השנים, קבע בית משפט המחוזי בתל אביב כי אכן שרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין[26][27]. משקל מכריע ניתן במשפט לעדותו של בני בגין, לפיה שרון אכן הטעה את אביו.

המחלוקת באה לידי ביטוי בהפגנות של השמאל ובמיוחד בלטה בנושא תנועת "שלום עכשיו". שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה כנגד שרון (אם כי חנוך טען שהשיר לא נכתב באופן ספציפי על שרון[28]). שיר מחאה מפורסם נוסף חובר על ידי חיילים שנלחמו בלבנון: בנוסח שיר הילדים "רד אלינו אווירון".

במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של 16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר, על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.

בעקבות הפגנת הארבע מאות אלף ולחץ דעת הקהל בישראל ומחוצה לה מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּהָן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך פסקה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה ב-10 בפברואר 1983 הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר 1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק[29].

ב-21 בפברואר 1983 פרסם השבועון "טיים" כתבה, ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים בביירות. שרון הגיש נגד העיתון תביעות דיבה שהתנהלו בניו יורק ובישראל. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בניו יורק וחבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה היא חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה "טיים" כי לא ראה נספח זה. אף־על־פי־כן, חבר המושבעים זיכה את "טיים" בטענה כי כאשר פרסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות, וכי שרון אינו זכאי לפיצויים[30][31].

שר המסחר והתעשייה ושר הבינוי והשיכון

לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 החליט שרון להתמודד על ראשות תנועת חירות והליכוד מול יצחק שמיר, ראש הממשלה המכהן. שרון הפסיד בבחירות, אך להפתעת הפרשנים זכה בכ-42% מקולות חברי מרכז חירות[32]. לבסוף הוצב במקום החמישי ברשימה, ולאחר הבחירות לכנסת התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית.

בתקופה זאת היה חבר בוועדת השרים לחוץ וביטחון, ובתקופתו נחתם הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית. בבחירות לכנסת השתים עשרה הוצב במקום הרביעי ברשימת הליכוד.

בדצמבר 1987 רכש שרון בית בבית ויטנברג ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, לפני רכישת הבית אמר שרון למקורביו: "אני אכריח אותם (את הממשלה) לאבטח יהודים בעיר העתיקה. ארכוש שם בית ואז לא תהיה להם ברירה"[33]. בחנוכת הבית שערך שרון השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים ועשרות חברי כנסת, הרב שלמה גורן וותיקי יחידה 101[34].

בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" – כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

ביוני 1990, עם הקמת ממשלה צרה בראשותו של יצחק שמיר, התמנה לשר הבינוי והשיכון. באותה עת נוצר משבר דיור עם הגעתם של מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר לישראל. משרד הבינוי והשיכון בראשותו של שרון פעל לבנייה מואצת של דירות על ידי מתן הקלות שונות ליזמים, כמו התחייבות לקנות דירות שלא יימכרו בשוק החופשי. בנוסף, משרד השיכון הקים אתרי קרוואנים ואפשר הקלות בנייה דרך תמ"א 33. שרון עודד יזמים להתחיל לבנות עוד בטרם נחתמו איתם חוזים מחייבים המעגנים את התחייבויות המדינה ליזמים. על התנהלות זאת כתבו שופטי בית המשפט העליון שנראה שהשר ונציגי משרד השיכון לא הקפידו לנהוג בדרך מקובלת ובהגינות כלפי היזמים ולא פרשו בפניהם את מלוא הסיכונים שהם נוטלים על עצמם בנסיבות העניין, כפי שהיה עליהם לעשות[35]. בתקופת כהונתו נבנו 144 אלף דירות ו-22 אלף דירות שופצו מהיסוד, בהן בתים רבים שנבנו ביהודה ושומרון. תקופה זאת נחשבת לשיא הבנייה בארץ ובה היה תקציב משרד השיכון הגדול בתקציבי משרדי הממשלה, כולל משרד הביטחון[36]. שרון הוצב במקום השלישי ברשימת הליכוד במהלך הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שבהן הפסיד הליכוד.

הסכמי אוסלו

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא שרון בחריפות נגד תהליך אוסלו, בו ראה סכנה חמורה לביטחון המדינה, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמים אלה. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל ביהודה ושומרון וחבל עזה:

"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

שרון ניצב, עם בנימין נתניהו ומשה קצב, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'.

את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם"; אף על פי כן, גם לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

1996–1998 – שר התשתיות הלאומיות ושר החוץ

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, משרד שנוצר מחלקי משרדים אחרים, לא לפני שדוד לוי, בכיר בליכוד, הטיל את כל כובד משקלו כדי ששרון יקבל תפקיד בממשלה. ברשימה המשותפת עם גשר וצומת במערכת הבחירות, הוצב שרון במקום החמישי.

בתקופה זאת היה חבר הקבינט המצומצם ויו"ר ועדת השרים לקידום הבדואים. במהלך השנתיים הללו, פעל לקיום מפעלים משותפים עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית.

ב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ, בנוסף לתפקידו כשר התשתיות הלאומיות. בתקופה זאת נסע עם בנימין נתניהו לאחוזת ואי לגיבוש סעיפי הסכם ואי. במסגרת פעולתו כשר החוץ פעל לקידום השלום באזור ובניסיון לקידום פרויקטים משותפים אזורים בנושאי המים.

בשנת 1999 יזם, יחד עם רפאל איתן, תוכנית להקמת שלושה מפעלים להתפלת מים. ההחלטה אושרה בממשלה. בדבריו לחברי הממשלה בדיון בנושא אמר כי בעיית המים חשובה גם מבחינת מערכת היחסים הגאופוליטית, ואל לה לישראל לקחת על עצמה סיכון של מחסור במים. לדבריו, הצפי לגידול האוכלוסייה גורר עמו עלייה בביקוש למים לצרכים עירוניים ועלול ליצור כבר במהלך העשור הקרוב מחסור של כ-200–350 מיליון מ"ק מים. המפעל הראשון נבנה באשקלון והחל לפעול בשנת 2005, במהלך כהונתו של שרון כראש ממשלה. המפעל השני החל לעבוד בפלמחים בשנת 2007.

יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה

אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999 שבהן הוצב במקום השמיני ברשימת הליכוד, נבחר שרון בספטמבר ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". הביקור עורר את מהומות הר הבית, והוצג על ידי הפלסטינים כעילה לפריצתה של האינתיפדה השנייה, אף כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ואף שהאינתיפאדה החלה בפועל יום לפני הביקור, ברצח דוד בירי ברצועת עזה. לאחר שנים נודע שככל הנראה האינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה וכי ערפאת יזם אותה לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד[37][38][39][40].

שרון נחשב על פי הסקרים למועמד בעל סיכויים מועטים להיבחר שוב ליו"ר הליכוד, בהתמודדות מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, אולם נתניהו פרש מהמירוץ, לאחר שלא התקבלה דרישתו לקיים גם בחירות כלליות לכנסת. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.

כהונתו כראש הממשלה

הקדנציה הראשונה

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, לאחר שגבר על אהוד ברק ברוב של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים – תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונצנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה.

שרון ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט 2001) יזם שרון את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית, האוריינט האוס בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא לרמות חסרות תקדים בשנים 2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, גם אחרי הפיגוע בדולפינריום, שהפתיעה את השמאל ואכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט מדיניות של הסלמה מבוקרת, בדמותם של סיכולים ממוקדים, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה (אשר כונה "מרץ השחור") נרצחו למעלה מ-120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית (שטחי A) במבצע חומת מגן. מבצע זה ומבצע דרך נחושה שבא אחריו, סייעו לפורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליחו להוריד במידה משמעותית את מספר ההרוגים בפיגועים, ואת התחושות הקשות שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.

שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידאולוגי מבחינתו, כמי שכל חייו תמך בהתלהבות ברעיון ארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 שינה את עמדתו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.

גל הפיגועים הקשים שהציפו את ישראל והלחימה ההולכת ומסלימה בשטחים פגעו קשות במצב הכלכלי בשנים 2002–2003: נוצר צורך להגדיל באופן משמעותי את תקציב הביטחון על חשבון שאר צרכיה של המדינה, התיירות בארץ קרסה בשל חששם של התיירים לביטחונם האישי ומשקיעים זרים הדירו רגליהם מהמדינה. ממדי העוני והאבטלה התגברו.

השנתיים האחרונות של אריאל שרון התאפיינו בשיפור ניכר במצב הכלכלה ובצמיחה מהירה ויציבה של המשק בקצב של 5% בכל שנה. הצמיחה נבעה בעיקר מהאצה בסחר הבינלאומי ומהשקט הביטחוני היחסי[41]. שר האוצר ברוב התקופה היה בנימין נתניהו ושרון גיבה את תוכניותיו והצעותיו.

שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בעיקר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בוש העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. מעבר ליחסי הידידות המסורתיים בין ישראל לארצות הברית, בין שרון לבוש הייתה הזדהות הדדית; שכן כאשר שניהם היו בשלטון, שתי המדינות היו נתונות תחת התקפה של טרור אסלאמי, והייתה הרגשה כי שניהם "באותה סירה". כמו כן, איחדה אותם גישתם המיליטנטית למלחמה בטרור. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו לישראל היא חסרת תקדים. שרון הביע תמיכה במפת הדרכים שהוצגה כמימוש החזון של בוש.

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003. בניגוד לנתניהו שהביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שרון פנה למרכז המפה הפוליטית, והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקיות על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דווקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון.

חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה, "הליכוד" בראשותו של שרון השיג ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו מ-19 מנדטים ל-38.

הקדנציה השנייה

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי", המפד"ל והאיחוד הלאומי, ללא מפלגת העבודה וללא החרדים. זאת הייתה הממשלה הראשונה בישראל שהוקמה אחרי הבחירות ללא חרדים. שרון מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר והעניק לו גיבוי בעת שישם את משנתו הקפיטליסטית וקיצץ את הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. ולאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, הצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית, אף שמלכתחילה הסתייגו ממנה. שרון קיבל מבוש ההתחייבויות לתמוך בעמדות ישראל ובכללן שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות.

שרון התנגד למשאל עם, והעמיד את תוכניתו ב-2 במאי 2004 לאישורם של מתפקדי "הליכוד", שדחו אותה. למרות תוצאה זו, שרון התכחש להבטחתו לקיים את דין התנועה, והמשיך לחתור לאישור בממשלה של תוכנית התנתקות. הוא פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, והורה, בין היתר, על חיסולם של מנהיגי החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי, וכן יזם את מבצע קשת בענן ומבצע ימי תשובה. מנגד הסכים לשחרור מחבלים שנוי במחלוקת במסגרת פרשת טננבוים.

ביולי 2004 הורה שרון לטליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח עורר תמיהות מכיוונים שונים. בפרקליטות תמהו מדוע הדו"ח הוטל על אדם פרטי ולא על הפרקליטות, ובתקשורת הובעה תמיהה על ששון, מדוע אין בדו"ח מילת ביקורת כנגד שרון, שהיה אחראי בעצמו במידה רבה למאחזים.

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בדצמבר 2004 פיטר את שרי מפלגת שינוי לאחר שהתנגדו לתקציב, וכעבור זמן קצר צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהנהגת שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה. חוגי הימין, אשר בעבר העריצו את שרון, זעמו עליו ואף עלה החשש שמישהו ינסה להתנקש בחייו. ב-19 ביולי 2005 אף נערך נגדו טקס פולסא דנורא, בבית הקברות בראש פינה – דבר שגונה בידי חברי כנסת ורבנים.

לאחר יישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת (16 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו התפטר מהממשלה וניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד – אריאל שרון גבר עליו ברוב של 52%.

בפרשת האי היווני אשר התפרסמה במרץ 2001, הועלה חשד, כי איש העסקים דוד אפל העביר כספי שוחד לשרון, במסווה של העסקת גלעד – בנו של שרון בשכר גבוה מאד. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב".

בפרשת סיריל קרן הועלה חשד, ששרון קיבל כסף – לכיסוי הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד – מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, וזאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן – ידידו של שרון ממלחמת העצמאות. התיק נגד גלעד שרון בפרשה זו נסגר בשנת 2013.

פרשה נוספת שנקשרה למשפחת שרון היא קבלה של כספים נוספים שלא כדין למימון הבחירות הפנימיות. נגד עמרי – בנו של אריאל שרון – הוגש כתב אישום באשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד (חברת "אננקס מחקרים", ששימשה כחברת קש להעברת כספים), עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר 2005 הודה עמרי במסגרת עסקת טיעון ונדון לשבעה חודשי מאסר. הודאה זו הסירה חשדות לעברות שביצע אריאל שרון. שרון ספג ביקורת ציבורית כמי שהקריב את בנו על מנת למלט את עצמו מהחקירות ומהחשדות המשפטיים.

הקמת מפלגת קדימה

בשל המתיחות בין שרון לבין מפלגת הליכוד, בה היו שהתנגדו לדרכו, פרש שרון ב-21 בנובמבר 2005 מהמפלגה ובמעמד של ראש ממשלה מכהן יצר מפלגה חדשה – מפלגת קדימה. המפלגה הוקמה במידה רבה סביב שרון הפופולרי, שזכה לתמיכה רבה בציבור. בימים שלאחר ההודעה פורסמו מספר סקרים שחזו כי המפלגה החדשה בראשותו תזכה במעל ל-30 מנדטים. עד אמצע דצמבר סמוך לאירוע המוחי והתמוטטותו של שרון ניבאו הסקרים כי המפלגה החדשה תזכה בקרוב ל 40 מנדטים[42].

למפלגה החדשה הצטרפו במהרה חברי הכנסת ואישים פוליטיים רבים, בעיקר ממפלגות הליכוד והעבודה. מהליכוד פרשו בתחילה 13 חברי כנסת ושרים, בהם אהוד אולמרט וציפי לבני. דוד טל מסיעת עם אחד גם כן הצטרף. לאחר זמן קצר הצטרפו שאול מופז וצחי הנגבי מהליכוד, וממפלגת העבודה שמעון פרס, שהפסיד בבחירות לראשות מפלגת העבודה לעמיר פרץ, יחד עם חיים רמון ודליה איציק. במקביל, רבים מראשי הערים והמועצות בארץ הביעו תמיכה בשרון ובמפלגת קדימה.

תפקידיו העיקריים של שרון בממשלה

הכנסת הממשלה תפקיד מפלגה כהונה
הכנסת השמינית לא כיהן בממשלה חבר בוועדת החוץ והביטחון הליכוד 1974
הכנסת התשיעית הממשלה השמונה עשרה שר החקלאות שלומציון 19771981
הכנסת העשירית הממשלה התשע עשרה שר הביטחון, שר בלי תיק הליכוד 19811983
ממשלת ישראל העשרים שר בלי תיק הליכוד 19831984
הכנסת האחת עשרה הממשלה העשרים ואחת שר התעשייה והמסחר הליכוד 19841986
הממשלה העשרים ושתיים שר התעשייה והמסחר הליכוד 19861988
הכנסת השתים עשרה הממשלה העשרים ושלוש שר התעשייה והמסחר הליכוד 19881990
הממשלה העשרים וארבע שר הבינוי והשיכון הליכוד 19901992
הכנסת השלוש עשרה לא כיהן בממשלה חבר בוועדת החוץ והביטחון הליכוד 19921996
הכנסת הארבע עשרה הממשלה העשרים ושבע שר התשתיות הלאומיות, שר החוץ הליכוד-גשר-צומת 19961999
הכנסת החמש עשרה הממשלה העשרים ושמונה יושב ראש האופוזיציה הליכוד 19992001
ממשלת ישראל העשרים ותשע ראש ממשלת ישראל, שר הקליטה הליכוד 20012003
הכנסת השש עשרה ממשלת ישראל השלושים ראש ממשלת ישראל הליכוד, קדימה 20032006

שקיעתו בתרדמת ופטירתו

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל כאשר ההשערה הייתה שהגורם לשבץ הוא תסחיף לב. בבדיקת MRI נמצאו מיקרו־דימומים ישנים, שהיוו סיכון מסוים בשילוב עם גילו במתן תרופה נוגדת קרישה (קלקסן)[43][44]. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם.

ב-4 בינואר 2006, ערב הצנתור, עבר אירוע מוחי שני וחמור, בשל דימום מוחי. עקב נבצרותו הועברו סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב-29 במאי 2006 הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא, וב-12 בנובמבר 2010 הועבר לביתו שבחוות שקמים[45], אך הושב לבית החולים לאחר תקופה קצרה[46]. חרף טיפולים שונים, מצבו של שרון נשאר יציב, ולא נרשם שינוי משמעותי במצבו, עד סוף 2013[47][48].

פעילותו הפוליטית של אריאל שרון נקטעה לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות, כאשר היה במלוא כוחו הפוליטי. מפעלו הפוליטי האחרון של שרון לפני שנפל למשכב, הקמת המפלגה קדימה והניסיון לזכות עמה בבחירות, הומשך על ידי ממלא מקומו ומספר 2 במפלגה, אהוד אולמרט. במשך תקופת הבחירות טען אולמרט שהוא "ממשיך דרכו של שרון" ודרכה של מפלגת קדימה היא "דרך שרון".

ב-1 בינואר 2014 חלה החמרה משמעותית במצבו של שרון. הוא נפטר עשרה ימים אחר-כך, בגיל 85[49]. בעולם הערבי קיבלו את מותו בשמחה מופגנת לאיד, תוך הוקעת דמותו[50].

הלווייתו והנצחתו

Vice President Biden Delivers Remarks at the State Funeral of Former Israeli Prime Minister Sharon (11935970124)
סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בהלוויתו של אריאל שרון

ב-12 בינואר 2014, למחרת פטירתו, הובא ארונו של שרון לירושלים והוצב ברחבת משכן הכנסת. במשך היום עברו על פני הארון אלפי אזרחים.

למחרת, 13 בינואר, נערך ברחבת משכן הכנסת טקס אשכבה במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואישים נוספים מישראל ומחוץ לארץ. לאחר הטקס הוסע הארון בקומנדקר צבאי בלוויית משמר כבוד של שמונה אלופי צה"ל. הארון הגיע לאתר יד לשריון בלטרון, שם נערך כינוס של פורום המטה הכללי לכבודו של שרון. משם הוסע הארון לגבעת הכלניות שליד חוות שקמים, מקום מגוריו של שרון. הוא נקבר שם בטקס צבאי לצד אשתו לילי. משמר הכבוד בטקס הורכב מחיילי חטיבת הצנחנים, שעליה פיקד.

להלוויה הגיעו נציגים של 16 מדינות, ובראשם סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, נציג הקוורטט, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ראש ממשלת צ'כיה ייז'י רוסנוק ויושב ראש הדומה של רוסיה סרגיי נרישקין[51].

עקב קרבת אתר הקבורה לרצועת עזה והחשש מירי רקטות משם לעבר משתתפי האירוע, נערכו צה"ל ומשטרת ישראל בהיערכות מיוחדת לשם אבטחת באי ההלוויה.

במספר ערים בישראל נקראו רחובות על שמו, בהן גבעתיים, אור יהודה ונתיבות. על שמו גם נקראים פארק אריאל שרון ועיר הבה"דים.

האנשים שסבבו את שרון

משפחתו

Ariel and Lily Sharon Graves
קבריהם של אריאל ולילי שרון בגבעת הכלניות ליד חוות שקמים

אמו של שרון הורישה לו את כל רכושה. בצוואתה רשמה כי אין לראות בכך ביטוי של חוסר אהבה כלפי בתה הנוספת ואחותו של שרון, יהודית (דיתה; 19262013), שהתגוררה עם משפחתה בארצות הברית, אף על פי כן נעדרה האחות מהלוויתה של אמה וניתקה את קשריה עם אחיה בעקבות נישולה מהצוואה[52].

אשתו הראשונה של שרון, מרגלית, לה נישא ב-1954 הייתה אחות פסיכיאטרית, ונהרגה בתאונת דרכים ב-2 במאי 1962, בעת שנסעה במכוניתה לעבודתה בירושלים[53]. בנם הבכור, גור, נהרג כשהיה בן 11 (ב-4 באוקטובר 1967) מפליטת כדור שירה חברו, בעת ששיחקו ברובה ישן ששרון קישט בו את ביתו. שרון שכר את שירותיו של עו"ד שמואל תמיר על-מנת שיוכיח שבנו אינו אשם בפליטת הכדור[54].

אשתו השנייה, לילי שרון, שהייתה אחותה של אשתו הראשונה, נישאה לשרון ב-1963, כשנה לאחר מות אחותה. הזוג התגורר בחוות שקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. בשנות ה-80, אימצו בני הזוג שרון למשפחתם את רוני סחייק. הם ראו בו בן מאומץ והוא ראה בהם הורים, אם כי לא השלימו את הליך האימוץ באופן פורמלי[55]. סחייק היה הראשון שבישר בקצרה לתקשורת על מותו של שרון[56], עוד קודם להודעה הרשמית.

לילי שרון נפטרה מסרטן הריאה ב-25 במרץ 2000, כשנה קודם לבחירתו של שרון לראש ממשלה. לפני מותה ביקשה לילי להיקבר בגבעת הכלניות, גבעה קטנה הצופה על האזור ועל חוות שקמים, ושם נקברה. בסמוך אליה, על הגבעה, נטמן שרון עם מותו ב-2014. אזור הקבר פתוח לציבור.

בחוות שקמים מוסיף להתגורר בנו של שרון, גלעד.

צוותו הקרוב בתפקיד ו"פורום החווה"

עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה מינה שרון את מקורבו, אורי שני שהיה מנכ"ל הליכוד, לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה. למזכיר הממשלה מונה גדעון סער שכיהן בתפקיד תקופה קצרה בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה רפי פלד שפרש אחרי פחות מחודשיים בתפקיד, את מקומו תפס אביגדור יצחקי. את תפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה המשיך למלא תא"ל גדי איזנקוט, שהיה מזכירו הצבאי של אהוד ברק, לאחר מספר חודשים החליף אותו בתפקיד האלוף משה קפלינסקי. קפלינסקי מונה באוגוסט 2002 לאלוף פיקוד המרכז ואת מקומו תפס האלוף יואב גלנט.

באפריל 2002 פרש במפתיע אורי שני מלשכת ראש הממשלה, שרון מינה מיידית את דב וייסגלס לתפקיד.

שרון המשיך לכהונתו השנייה כראש הממשלה עם אותו הצוות שליווה אותו בממשלה הראשונה, למעט גדעון סער שפרש לאחר שנבחר לכהן כחבר כנסת ויו"ר הקואליציה. ישראל מימון, שנבחר לשמש כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, מונה למזכיר הממשלה במקומו. במאי 2004 החליף אילן כהן את יצחקי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובספטמבר 2005 נכנס האלוף גדי שמני לתפקיד המזכיר הצבאי.

בנוסף לבעלי התפקידים הפורמליים נהג שרון להתייעץ גם בקבוצה של יועצים חיצוניים שליוותה אותו בהחלטות פוליטיות ובמערכות הבחירות שניהל. הקבוצה, שכונתה "פורום החווה" הורכבה מיועצים, בהם ראובן אדלר, אייל ארד, ליאור חורב, אורי שני, עו"ד יורם ראב"ד, קלמן גייר, בניו של שרון עמרי וגלעד ומחלק מבעלי התפקידים בלשכת ראש הממשלה כמו ישראל מימון, אילן כהן, ארנון פרלמן ואסי שריב.

מורשת שרון

מורשת קרבית

שרון הנחיל לצה"ל את מורשת הקרב ליחידות חיל הרגלים והיחידות המובחרות שמקובלות עד ימינו.

מורשת הקרב שצמחה ביחידה 101 ובגדודי הצנחנים הייתה : "רוח קרב", "דבקות במשימה","אחרי! - המפקד בראש הכח","אין משאירים פצוע בשטח" ו"הסתערות מול אש".

כותב ההיסטוריון אורי מילשטיין:

"בשלוש וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה"ל בכל מבחניו הקרביים, עד שבאוגוסט 1953 נקרא הסטודנט אריאל שרון להתגייס חזרה ולהקים את יחידה 101. במשך ארבעה חודשים בלבד חוללו שרון ופקודיו מהפכה בצה"ל, והפכו אותו למשך 15 שנים, מצבא כושל לצבא יעיל ביחס לאותה תקופה."

כותבים ד"ר אריה גילאי וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל באתר הצנחנים:

"בשנים 1950–1953, הורגשה במטה הכללי תחושה של אכזבה מדמותו המבצעית של גדוד הצנחנים ומתפקודם של גדודים אחרים. מספר כישלונות בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) ואכזבות מפעולות גמול, בעיקר בקרב של חטיבת גולני על תל מוטילה, ופעולות הצנחנים באידנה ורנטיס, יצרו אצל אחדים ממפקדי צה"ל את התחושה כי לצנחנים אין רוח-לחימה ולא ניכרת בהם החתירה למגע עם האויב. ההסבר המיידי שניתן לכך היה, כי חל פיחות בדמותו של הקצין אשר נבעה מירידה באיכות המפקדים וברצונם לדבוק במשימה."

תורת הקרב שהחלה ביחידה 101, עברה לצנחנים משם לכל יחידות החי"ר ובהמשך לצה"ל כולו דרך מיטב לוחמי היחידה שהפכו למפקדים.

מורשת לחימה בטרור

שרון באופיו ובמנהיגותו הציג לאורך כל ימי שרותו בצבא, כשר וכראש ממשלה, תפיסת לחימה ללא פשרות בטרור – להכניעו בכל האמצעים העומדים לרשותו. שרון נחשב אחד המומחים הגדולים בעולם ללוחמה בטרור.

כותב ד"ר אורי מילשטיין:

אין אדם בישראל שיש לו ניסיון רב יותר בלחימה בטרור מלאריאל שרון: הוא התחיל בלחימה הזאת עוד בתחילת מלחמת העצמאות כשהיה חיל בגדוד 32 בחטיבת "אלכסנדרוני". המשיך בה כשפיקד על "סיירת גולני" אחרי מלחמת העצמאות, והיה קמ"ן פיקוד המרכז ופיקוד הדרום. הוא עשה קפיצת מדרגה כשהקים את יחידה 101 ואחר כך הפך את גדוד 890 ואת חטיבת הצנחנים ליחידות ללחימה בטרור. הגיע לשיאו בחיסול הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים והשאר ידוע..."

במשך כל תקופות שירותו את המדינה פעל שרון לפגיעה והחלשת הטרור מול ישראל כשהוא מפעיל תוכניות חדשניות ונועזות המצליחות להפתיע את גופי הטרור:

  • הוא בנה כוחות מיוחדים ללחימה בטרור שפעלו מעבר לקווי האויב לפעולות תגמול – יחידה 101 והצנחנים.
  • הוא תכנן ופיקח על פעולת מיגור הטרור בעזה בשנות ה-70 של המאה ה-20, הקמת סיירת רימון שבין השאר חיסלה מחבלים, יצירת שיטת "גרילה ללחימה בטרור" והפעלת אמצעים אזרחיים על האוכלוסייה בה קינן הטרור – בהיותו אלוף הפיקוד.
  • הוא תכנן את מלחמת לבנון הראשונה לחיסול פתחלנד בלבנון בהשתמשו בכל כוח צבאי שעמד לרשותו – בהיותו שר הביטחון. דרך זו הובילה ל-670 הרוגים ישראלים בלבנון.
  • בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה פעל לפגיעה בארגוני הטרור ובכוחם הפוליטי על ידי קישור בין פעולות טרור לתגובה בינלאומית, כך שיבש והחליש את כוחה של הרשות הפלסטינית שעודדה טרור. בעקבות הצלחתו לדרדר את לגיטימיות גופי הטרור באזור בעיני מדינות בעולם, הפעיל חיסולים ממוקדים כנגד מנהיגי טרור שהתנהלו באופן איטי ורציף. כך הצליח לקבע בצורה מדינית את הצדקת הפעולות האלימות בהן נקט. שיא הלחימה בטרור בתקופת כהונתו הייתה פעולת מבצע חומת מגן, בה נוצל אירוע הפיגוע במלון פארק לפתיחת מבצע כניסה לשטחי הגדה וחיסול תשתיות הטרור עד בידודו של יאסר ערפאת במוקטעה, דרדור הרשות הפלסטינית לשפל חסר תקדים מאז הסכמי אוסלו, העלאת המורל בישראל והורדת פיגועי הטרור בצורה דראסטית.

המחלוקות סביב דמותו

שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, כגיבור מלחמה לאחר מלחמת ששת הימים, למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ) ולמדכא הטרור הפלסטיני בשנות ה-70 (ראו סיירת רימון) ובאינתיפאדה השנייה.

לעומת זאת, בעיני אחרים, שרון נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת ואף שקרן שגרר את ישראל למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון הראשונה). קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.

במשך שנים, ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, יש בעולם שראו בו כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך.

במהלך האינתיפאדה השנייה נתפס שרון בעיני רבים כמי שנלחם בטרור הפלסטיני. בעברו נחשב שרון בעיקר לגיבור הימין ול"אבי ההתנחלויות", אך בעת הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, זכה לתמיכה במרכז המפה הפוליטית ואף בקרב השמאל המתון[57]. הדבר ניכר גם ביחסה של התקשורת אל שרון, אשר מיעטה לבקר אותו ביחס לקודמיו, נתניהו וברק (בעיקר בתחילת דרכו כראש ממשלה). סקרי דעת קהל שהתפרסמו במהלך האינתיפאדה הראו שביעות רצון חסרת תקדים משרון, ביחס לראשי ממשלה קודמים, וזאת, חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה באותה תקופה. דוגמה ליחסה החיובי של התקשורת אל שרון בקדנציה הראשונה שלו אפשר לראות בתוכניתה של אילנה דיין, אשר הוקרנה ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השש עשרה, ואשר הציגה את "המהפך בדמותו של שרון".

לעומת זאת, הביקורת הקשה עליו מכיוון חלקים מהשמאל הישראלי רק גברה בעקבות פעולות כגון הסיכולים הממוקדים, הריסת בתי מחבלים והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבו לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. שולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: "שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים... ואני מקווה ששרון יועמד לדין"[58].

בשל פעולותיה של ישראל בשטחים במהלך האינתיפאדה, מעמדו של שרון בעולם היה נמוך ופעולות צה"ל אשר עליהן הורה גונו השכם וערב בנאומים של מנהיגים שונים בעולם. כך למשל, שר החוץ הנורווגי אמר בתקופת כהונתו של שרון, כי היהודים מפעילים כלפי הפלסטינים בשטחים את אותה מדיניות אשר הם היו קורבנות שלה בשנות ה-30 של המאה ה-20. הביקורת הקשה על מדיניותו של שרון בשטחים הגיעה לידי כך, שבעקבות עתירה של הפלסטינים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דן בחוקיותה של גדר ההפרדה אשר שרון הורה על הקמתה, ואף מצא לנכון לגנות את ישראל.

גרוע עוד יותר דימויו של שרון בעולם הערבי, בו נחשב שרון בעיני רבים לאויב האומה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. דוגמה להסתה נגד שרון במדינות ערב היא תוכנית סאטירה אנטישמית ששודרה בטלוויזיה המצרית, בה הוצג שרון כשותה דם של ילדים ערבים. משנדרש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה רק חלקית ואמר כי "לא כל היהודים אותו דבר", ברומזו, כי לא כל היהודים הם "שותי דם" כמו שרון.

בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא הותקף דווקא על ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. חבר הכנסת יוסי שריד טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה – כעומק החקירה"[59].

למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות וההחרפה בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה.

לעומת זאת, שרון עבר מהפך תדמיתי בעיני השמאל המתון אחר ביצוע ההתנתקות ואף לפניה. הפרשן אמנון אברמוביץ' אמר בדיון במכון ון ליר כי "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג". אמירה זו ספגה ביקורת מצד הימין שראה בה ביטוי לרצון התקשורת להתעלם מהאשמות השחיתות שהועלו נגד שרון. אמירה זו הפכה אף לביטוי "איתרוג" שמשמעותו הגנה על פוליטיקאי מהתקפות נגדו לצרכים אידאולוגים של המאתרגים[60].

על עומק הכעס של חלק מאנשי הימין לשרון בעקבות תוכנית ההתנתקות ניתן ללמוד מתשובותיהם של כמה רבנים, ובהם גם הרב עובדיה יוסף, שסירבו להתפלל לשלומו של שרון[61]. הרב משה צוריאל אף כתב מאמר הודיה, תחת הכותרת "באבוד רשעים רינה"[62]. מאידך, ביולי 2009 החליטה מועצת עיריית אריאל כי שמה של העיר יוותר "אריאל", אולם יהיה זה על שם ראש הממשלה שרון[63]. ההחלטה עוררה כעס בקרב מפוני היישוב נצרים המתגוררים בעיר.

לקריאה נוספת

  • מתי שביט, אריק מן הצנחנים, תל אביב: ספרית מדים, 1969
  • אורי אבן, אריק - דרכו של לוחם, תל אביב: בוסתן, 1974
  • אורי דןראש גשר, תל אביב: א.ל. הוצאה מיוחדת, 1975
  • עוזי בנזימןשרון - לא עוצר באדום, תל אביב: אדם, 1985, ISBN 9789654078108
  • לוחם - אוטוביוגרפיה שכתב שרון יחד עם הסופר דוד צ'אנוף, הוצאת 'סיימון ושוסטר', 1989
  • גד ברזילידמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992
  • דן מרגליתיחידת קומנדו 101, מוקד, 1996
  • עוזי בנזימן, אמת דיברתי - סיפור משפט הדיבה: שרון נגד הארץ, ירושלים: כתר, 2002, ISBN 9650711104
  • אילן כפיראחי גיבורי התעלה - סיפורם של הלוחמים שניצחו את המלחמה, ידיעות ספרים, 2003
  • רונן ברגמן וגיל מלצר, זמן אמת - מלחמת יום כיפור, משכל, 2004
  • רביב דרוקר ועופר שלחבומרנג, ירושלים: כתר, 2005
  • תום שגב1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005
  • גדי בלום וניר חפץהרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, ISBN 9655112020

קישורים חיצוניים

לאחר מותו

הערות שוליים

  1. ^ ירון דרוקמן, אריאל שרון הלך לעולמו בגיל 85, באתר ynet, 11 בינואר 2014
  2. ^ עמוס דניאלי, מלכה ללא כתר: סיפור על מושבה ומשפחה; עורך: אהרון לירון, ירושלים: ע. דניאלי, 2006, עמ' 52
  3. ^ א. שרון, לזכר נעדרים: שמואל שרון (שינרמן) (חמש שנים למותו), דבר, טור 1, 1 בינואר 1962
  4. ^ שלמה נקדימוןיחיאל, היום הזה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    לדברי נקדימון, בפרסום הראשון של הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות", איים שרון לתבוע דיבה את נקדימון, אך נסוג מכך, כנראה לנוכח מספר העדים שהיו מוכנים לאשר זאת, כולל מפקדו של שרון בהגנה, אשר לוי.
  5. ^ לוחם אצ"ל: שרון פיקד על חוליית סזון, באתר ערוץ 7, 28 ביוני 2005
  6. ^ שרון מחפש ג'וב למודעי, מעריב, 26 ביוני 1987
  7. ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, בעריכת נעמי פרנקל, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1968, עמוד 198, "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט".
  8. ^ אורי דן, גנראל מארשל על המפקדים הישראליים, מעריב, 3 בדצמבר 1958
  9. ^ אמיר אורןכשאריאל שרון כמעט בכה, באתר הארץ, 7 בינואר 2011
  10. ^ שלמה נקדימוןכך מינו כאן רמטכ"לים לפני וילה גלנט ולפני אהוד ברק, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011
  11. ^ אל"מ א. שרון - ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, דבר, 20 בפברואר 1966
  12. ^ אריאל שרון ורחבעם זאבי הועלו לדרגת אלוף, דבר, 21 בפברואר 1967
  13. ^ ראו התיאור בספרו "אשכול תן פקודה"
  14. ^ ראו כאן
  15. ^ "פרק שביעי: לוחמת גרילה ברצועת עזה" באתר סיירת שקד.
  16. ^ אביעד גליקמן, מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות", באתר ynet, 8 בנובמבר 2011.
  17. ^ לטענת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) ברצועת עזה, נהרסו 6,360 מקומות מגורים ופונו כ-15,000 איש: תאנט "שותף לדאגה" של ססו"ת מפעולות ישראל ברצועת עזה, מעריב, 19 בספטמבר 1971.
  18. ^ רון בן ישי, פחות שחצן, יותר בטוח. עיתונאי בחזית ביום כיפור, באתר ynet, 17 בספטמבר 2010
  19. ^ אמיר אורןמלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2002: אמיר אורן כותב כי חוקרי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל התרשמו כי "המצביא תאב-התהילה נכשל בקריאת הקרב הטקטי, בעיקר בין 9 באוקטובר ל-12 בו. תביעתו הפזיזה לצליחת התעלה מערבה, שעליה גאוותו כמושיע, היתה כהודעת שחיין כי ימהר ויקפוץ ראש לבריכה ריקה. אילו צלחו אוגדות החזית, לא רק 143, לפני השינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל, היו עלולות להישמד ולפתוח בכך לצבא המצרי פירצה גדולה מזרחה."
  20. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 51, "שרון הסביר: 'המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות'."
  21. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמודים 104–105, "זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים, ולידו קצין האג"מ שלו, קצין המודיעין, אל"ם שגיא, תא"ל אברש'ה טמיר, וגם מקורבים כזאבל'ה סלוצקי והעיתונאי אורי דן. שרון שלט בכל תג ופסיק בשדה הקרב, נאמן לתפיסתו ש'מפקד בכל דרג יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש'."
  22. ^ הלחימה בחזית הדרום, באתר צה"ל
    Operational Valiant: Turning Of The Tide In The Sinai 1973 Arab-Israeli War, באתר "Global Security" (באנגלית)
  23. ^ אריה כנרתי, שרון: אקים אלטרנטיבה לשלטון, דבר, 17 בנובמבר 1976
  24. ^ שלמה נקדימוןיחיאל, היום זה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
  25. ^ לקיחת סמכויות משר הביטחון אריאל שרון, 12 באוגוסט 1982, בבלוג של ארכיון המדינה, 12 באוגוסט 2014
  26. ^ העניין הגיע לבית המשפט לאחר ששרון תבע את העיתונאי עוזי בנזימן על שכתב "מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו". בנזימן ניצח בתביעה לאחר שבית המשפט המחוזי קבע שמדובר ב"אמת דיברתי". בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו.
  27. ^ בן כספית, "שרון התיש את בגין בכוונה עם דיווחים על הרוגים", באתר nrg‏, 13 במאי 2011
    משה נגביבדידותו של העיתונאי הלוחם על ערכיו, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2002 - ראיון עם עזריאל נבו
  28. ^ שלום חנוך: "אריק שרון עדיין לא עוצר באדום", באתר ynet, 1 ביולי 2002
  29. ^ דיוני הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983, באתר ארכיון המדינה, פורסם ב-21 בפברואר 2013
  30. ^ שרון: "הטיים ביקש ממני ללכת לעזאזל, אבל אין בכוונתי לעשות כן", באתר מעריב השבוע
  31. ^ לעומת, זאת נאלצה החברה המפיצה את השבועון "טיים" באירופה להגיע להסכם פשרה עם שרון ולשלם לו פיצויים, וזאת בשל החוק השונה בבריטניה.
  32. ^ מיכאל אדירעם, המעטפות שעצרו את שרון, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 7 בינואר 2006
  33. ^ נדב שרגאי, הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995. ISBN 9650705155‏; עמ' 192
  34. ^ נדב שרגאי, הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995. ISBN 9650705155; עמ' 203
  35. ^ ע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים, פסקה 38
  36. ^ ע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים, פסקה 30
  37. ^ מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 במאי 2010. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ-דייוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
  38. ^ Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC
  39. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
  40. ^ סרטונים סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר של "רשת 13", 28 בדצמבר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  41. ^ מתוך המשק הישראלי 1950–2006 בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  42. ^ [סקר: אריאל שרון יקבל 38 מנדטים]
  43. ^ דן אבןמסרבים לקחת תרופות, מעריב, 22 בינואר 2006
  44. ^ Ben-Hur, Tamir MD, PhD; Lotan, Chaim MD; Naparstek, Yaacov MD, ARIEL SHARON'S STROKE: THE TREATMENT HE RECEIVED – AND WHY, ‏2 במאי 2006 (באנגלית)
  45. ^ יואב זיתון ושמוליק חדד, אריאל שרון חזר הביתה לחוות השקמים, באתר ynet, 12 בנובמבר 2010
    צבי לביא, סופית: משפחת שרון תתחלק בהוצאות הטיפול, באתר ynet, 15 באוגוסט 2011
  46. ^ איתן ברונר, Six Years After a Debilitating Stroke, Sharon Remains Responsive, His Son Says, באתר הניו יורק טיימס, 20 באוקטובר 2011
  47. ^ דני קושמרו, ‏מה מצבו של אריאל שרון היום?, באתר ‏mako‏‏, ‏23 בדצמבר 2009‏
  48. ^ ד"ר איתי גל, אריאל שרון עבר בהצלחה ניתוח שתוכנן מראש, באתר ynet, 3 בספטמבר 2013
  49. ^ ירון דרוקמן, אריאל שרון הלך לעולמו בגיל 85, באתר ynet, 11 בינואר 2014.
  50. ^ רועי קייס, "הקצב מביירות מת רשמית". הערבים חוגגים, באתר ynet, 12 בינואר 2014
  51. ^ אטילה שומפלבי, מביידן ועד פניוטופולוס: מי יגיע להלוויה?, באתר ynet, 12 בינואר 2014
  52. ^ שרה ליבוביץ-דר, הסוד המשפחתי השמור של משפחת שרון: האחות הגדולה דיתה, באתר nrg‏, 10 בינואר 2014
  53. ^ מרגלית שרון, דבר, 8 במאי 1962
  54. ^ הארון תחאוכו, כשבנו של שרון מת, באתר של "רשת 13", 19 בינואר 2006 (במקור, מאתר "nana10")
  55. ^ שלום ירושלמי, בנו המאומץ של שרון: תמיד קיווינו שאבא יקום, באתר nrg‏, 2 בינואר 2014
  56. ^ סרטונים מורן אזולאי, אטילה שומפלבי ונועם (דבול) דביר, ישראל נפרדת: שרון יובא למנוחות ביום שני, באתר ynet, 12 בינואר 2014
  57. ^ סקר: אריאל שרון הוא ראש הממשלה האהוב בישראל
  58. ^ רועי נחמיאס, שולמית אלוני: הטרור הישראלי גרוע מהפלסטיני, באתר ynet, 29 ביולי 2005
  59. ^ יוסי שריד, בוקר טוב, מתנחלים, מגזין הכיבוש
  60. ^ אתרוגנות, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  61. ^ שמוליק חדד וענת ברשקובסקי, תפילה למען שרון? לא כולם מסכימים, באתר ynet, 7 בינואר 2006
    הרב הראשי לצפת: לא מתפלל לשלומו של שרון, באתר "מורשת", 6 בינואר 2006
  62. ^ יהדות: "באבוד רשעים רנה", באתר ערוץ 7, ‏18 בינואר 2006
  63. ^ החלטת מועצת העיר מיולי 2009 לקרוא לעיר אריאל על שם אריאל שרון
  64. ^ צבי ציקי אבישר, שרון - חמש שנים קדימה, מרץ 2011; sharon.org.il - אתר האינטרנט של הספר
אורי דן

אורי דן (6 במאי 1935 - 24 בדצמבר 2006) היה עיתונאי סופר ופרשן צבאי ופוליטי ישראלי, ומחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות וביטחוניות במדינת ישראל.

אלוף

אלוף היא דרגת קצונה צבאית בכירה, השנייה בחשיבותה בסדר ההיררכי בצבא ההגנה לישראל. דרגה זו מקבילה לדרגת מייג'ור גנרל ("גנרל שני כוכבים") הנהוגה ברוב צבאות העולם. כמו כן, המונח "אלוף" משמש בכל חמש דרגות הקצונה הבכירות בצה"ל (בדומה לשימוש במונח "גנרל") – דרגת סגן־אלוף (סא"ל), אלוף־משנה (אל"ם), תת־אלוף (תא"ל), אלוף ורב־אלוף (רא"ל).

הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001

הבחירות לראשות הממשלה שנערכו בשנת 2001 היו בחירות שבהן נבחר ראש הממשלה, בשיטת הבחירה הישירה, ללא בחירת כנסת חדשה.

שני המועמדים שהתמודדו על ראשות הממשלה היו ראש הממשלה המכהן אהוד ברק ויושב ראש האופוזיציה אריאל שרון שלאורך כל מערכת הבחירות נהנה מיתרון משמעותי בסקרים ולבסוף ניצח בבחירות בהפרש גדול.

הבחירות התאפיינו באחוז הצבעה נמוך יותר מאשר בבחירות רגילות לכנסת (למעשה הנמוך ביותר מעולם בבחירות ארציות בישראל), במיוחד בקרב הציבור הערבי.

הבחירות לכנסת השבע עשרה

הבחירות לכנסת השבע עשרה נערכו ב-28 במרץ 2006, (כ"ח באדר ה'תשס"ו), בעקבות החלטה שהתקבלה במערכת הפוליטית ב-21 בנובמבר 2005, על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. במקור נקבע מועד הבחירות ל-30 באוקטובר 2007 (י"ח בחשוון ה'תשס"ח), ארבע שנים ממועד הבחירות הקודם. מועד זה היה נתון במחלוקת משפטית בשל טעות שנבעה מתיקון בחוק יסוד: הממשלה, ובעקבות החלטת בג"ץ מיולי 2004 (2257/04) נקבע יום הבחירות (המקורי) ל-7 בנובמבר 2006, (ט"ז בחשוון ה'תשס"ז).

מערכת הבחירות התקיימה על רקע פינוי גוש קטיף ונסיגת צה"ל מרצועת עזה, פרישתו של ראש הממשלה אריאל שרון מהליכוד והקמתה של מפלגת קדימה, וכן על רקע נבצרותו של אריאל שרון שנמנע ממנו להתמודד בראשות קדימה עקב אירוע מוחי שלקה בו כחודשיים לפני הבחירות. שנה לפני הבחירות האישים הפוליטיים הראשיים היו אריאל שרון בליכוד, שמעון פרס במפלגת העבודה וטומי לפיד משינוי, אך ערב הבחירות כל אלה פינו את מקומם לאהוד אולמרט(קדימה), עמיר פרץ(עבודה) ובנימין נתניהו(ליכוד).

המנצחת העיקרית של הבחירות הייתה מפלגת קדימה, אשר התבססה כמפלגה הגדולה ביותר, ומנצחות נוספות היו ישראל ביתנו והפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים. המפסידות העיקריות היו הליכוד, שאיבדה את מרבית כוחה וצנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד, ומפלגת שינוי, שהתפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה. מפלגות נוספות אשר השיגו תוצאות אשר נחשבו לכשלונות היו המפלגות האידאולוגיות המובהקות: האיחוד הלאומי-מפד"ל מימין ומרצ משמאל. שאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בניגוד לבחירות הקודמות אשר אופיינו במעבר מסיבי לגוש המרכז-ימין של המפה הפוליטית, אשר היה מורכב מליכוד ושינוי, בבחירות אלו גוש זה התרסק, בעוד שגוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ובנסיגה עתידית מחלקים ביהודה ושומרון במסגרת מה שהוגדר כ"תוכנית ההתכנסות", התחזק משמעותית וקיבל רוב בכנסת. הכנסת השבע עשרה הושבעה ב-17 באפריל 2006.

הכנסת השש עשרה

הכנסת השש עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השש עשרה, הושבעה ב-17 בפברואר 2003 (ט"ו באדר א' ה'תשס"ג). את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת העבודה-מימד, שכיהן כיושב ראש הכנסת הזמני. ב-19 בפברואר 2003, י"ז באדר א' ה'תשס"ג נבחר לתפקיד יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, ללא מתחרים - ברוב של 104 תומכים מול 7 נמנעים, וללא מתנגדים.

ב-27 בפברואר 2003 (כ"ה באדר א' ה'תשס"ג), הציג אריאל שרון את ממשלתו בפני הכנסת השש עשרה, וזכה לאמונם של 66 חברי כנסת מסיעות הליכוד, שינוי- התנועה החילונית, האיחוד הלאומי והמפד"ל, שהצטרפה לממשלה ימים ספורים לאחר כינונה.

כהונת הכנסת השש עשרה הסתיימה ב-17 באפריל 2006.

הליכוד

הליכוד (ובשמה המלא: הליכוד – תנועה לאומית ליברלית) היא מפלגה ציונית ליברלית קפיטליסטית בימין המפה הפוליטית בישראל. היא קמה בשנת 1973 כברית מפלגות, שהתאחדו למפלגה יחידה בשנת 1988. התנועה מחזיקה כיום בשלטון וכן החזיקה בשלטון בישראל במשך רוב התקופה מאז שנת 1977 ועד ימינו.

ועדת כהן

ועדת כַּהַן (ובשמה הרשמי: "ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות") היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, וכיהנו בה היועץ המשפטי לשעבר, שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת.

ב-28 בספטמבר הסכים ראש הממשלה מנחם בגין להקים ועדת חקירה. לרשות חברי הוועדה עמדו שלושה אוספי עדויות: דורית בייניש, עדנה ארבל וניצב-משנה אלכס איש-שלום. השופטים ניסו לראות בעיניהם את מחנות הפליטים. הם נסעו לביירות עם אלוף פיקוד צפון אמיר דרורי, אולם מחסום של צבא לבנון מנע מהם להתקרב. נעשה מאמץ לגבות עדויות מלא-ישראלים, אולם הצלב האדום סירב לשגר לשם כך את אנשיו, ורק העביר מסמכים. גם כתב הניו יורק טיימס, תום פרידמן, לא הסכים למסור עדות. ייתכן ומערכת העיתון חששה מתקדים שיאלץ את כתביה למסור עדויות באירועים דומים בארצות אחרות. נגבו עדויות מכ-200 עדים, בהם גם פאדי פריים, מפקד הפלנגות.הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-7 בפברואר 1983, וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח סברה ושתילה, אך מספר קציני צה"ל ידעו במהלך הטבח על קיומו ולא פעלו בנחרצות מספקת להפסקתו.

לא הכל הסכימו עם מסקנות הוועדה. רפאל איתן כתב שמסקנות הוועדה נראו לו מנותקות מן המציאות ושייתכן שהן הושפעו מהאיבה הגלויה ששררה בין יונה אפרת, שבמלחמת שלום הגליל גויס למילואים והיה עוזרו של איתן, לבין אריאל שרון.

במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שבאה לתבוע את פיטורי שר הביטחון שרון כפי שהמליצה הוועדה, יונה אברושמי זרק רימון רסס על המפגינים ורצח אחד מהם - אמיל גרינצוויג.

ועידת טאבה

ועידת טאבה (ידועה גם כפסגת טאבה) הייתה ועידה של שיחות ישירות בדרג מנהיגים בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, שהתקיימה בין ה-21 בינואר ל-27 בינואר 2001 בטאבה שבחצי האי סיני. מטרת השיחות הייתה להתקדם לעבר "הסדר הקבע" בין ישראל לפלסטינים ולסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח בבחירות, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.

יחידה 101

יחידה 101 היא יחידת קומנדו ישראלית שהוקמה ב-5 באוגוסט 1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול, כמענה לחדירות רבות של מסתננים מירדן ומרצועת עזה לישראל, חדירות שנעשו למטרות חזרה של פליטים לביתם ובשלב מאוחר יותר גם למטרות גניבה ורצח.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

ממשלת אחדות לאומית (ישראל)

בישראל, ממשלת אחדות לאומית (בעבר היה נהוג הכינוי "ממשלת ליכוד לאומי") הוא כינוי לממשלה שבה חברים נציגים ממפלגות יריבות. ממשלות כאלו כללו נציגים משתי המפלגות הגדולות, למשל מפלגת העבודה לגלגוליה השונים והליכוד לגלגוליו.

הסיבות להקמת ממשלת אחדות לאומית היו:

מצב חירום, כגון מלחמה או משבר כלכלי, שלא איפשר ניהול רגיל של יחסי ממשלה-אופוזיציה בכנסת.

מצב של תיקו בין גושי המפלגות העיקריים בכנסת, כך ששום גוש לא הצליח לגבש קואליציה בעלת רוב. במצב כזה אפשר להקדים את הבחירות לכנסת או להרכיב ממשלת אחדות. כיוון שמערכות בחירות תכופות עלולות לערער את יציבות המשטר, לעיתים ישתפו שני הגושים פעולה עד למועד הרגיל של הבחירות.ממשלות האחדות הלאומית בישראל:

יש הרואים בממשלה הזמנית כממשלת אחדות לאומית[דרוש מקור] (אף על פי שהכינוי טרם נטבע). בממשלה זו היו מיוצגות כמעט כל סיעות מועצת המדינה הזמנית, למעט סיעות המפלגה הרויזיוניסטית והמפלגה הקומוניסטית.

ממשלת ישראל השלוש עשרה בכנסת השישית, בראשות לוי אשכול. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים חש לוי אשכול, ראש הממשלה, העומד בראש מפא"י כי אינו זוכה לתמיכה ציבורית במצב הקשה בו נתונה המדינה. לחץ ציבורי למינוי משה דיין לשר הביטחון, הבהיר לאשכול כי אם לא יקים ממשלה הכוללת את דיין בתפקיד זה, יכולים מתנגדיו להקים ממשלה אלטרנטיבית. ב-1 ביוני 1967 הקים אשכול "ממשלת ליכוד לאומי" תוך צירוף סיעות רפ"י וגח"ל (גוש חירות ליברלים, מהגלגולים הקודמים של תנועת הליכוד). לממשלה הצטרפו משה דיין בתפקיד שר הביטחון, מנחם בגין ויוסף ספיר, שרים בלי תיק. על אף שמטרת המהלך הייתה מינויו של דיין, החשיבות ההיסטורית היא במתן לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו,[דרוש מקור] שהיו עד אז מחוץ לקונצנזוס הלאומי. מינויו של דיין התקבל בהקלה על ידי הציבור החרד, וכעבור ימים ספורים פרצה מלחמת ששת הימים. בינואר 1968 הצטרפה רפ"י למפא"י ולמפלגת אחדות העבודה לייסוד מפלגת העבודה.

לאחר פטירת אשכול הקימה גולדה מאיר ממשלת המשך בהרכב דומה. לקראת הבחירות לכנסת השביעית חברו מפלגת העבודה ומפ"ם להקמת המערך השני.

ממשלת ישראל החמש עשרה בכנסת השביעית, בראשות גולדה מאיר, 1969. לאחר הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 זכה המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם ב56 מנדטים. גולדה מאיר,[דרוש מקור] ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה אליה הצטרף מנחם בגין בראש מפלגתו גח"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, שבה דגל בגין בקו אקטיבי, אל מול התפיסות הזהירות יותר של שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר לב. הממשלה ניהלה באותם ימים שיחות בלתי ישירות עם מצרים בתיווך הדיפלומט השוודי גונאר יארינג. משהגיעו הצדדים להסכמה, והושג מסמך שהביא לסיום מלחמת ההתשה, פרשו שרי גח"ל מן הממשלה, ב-4 באוגוסט 1970.

הממשלות העשרים ואחת והעשרים ושתיים בכנסת האחת עשרה, רוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר, 1984. לפני הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 נראה היה כי "המערך" (גוש פרלמנטרי של מפלגת העבודה ומפ"ם) יזכה ברוב מוחץ. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, אינפלציה הרסנית, וקרבות ירושה בין מועמדים בליכוד על תפקידו של מנחם בגין, נראה היה כי הליכוד, תחת הנהגתו של יצחק שמיר, צפוי לתבוסה. התוצאות היוו הפתעה, ולא נחזו באף תחזית קודמת. המערך ירד מ-47 מנדטים בכנסת העשירית ל 44 מנדטים. הליכוד ירד מ-48 מנדטים ל-41. נראה כי קיים שוויון בין גוש הימין וגוש השמאל, כאשר לשון המאזניים הן המפד"ל ומפלגתו של עזר ויצמן. הנשיא חיים הרצוג הטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, אך לאחר סבב שיחות הודיע פרס כי אין ביכולתו להקים ממשלה. אז השפיע הנשיא הרצוג על נציגי הסיעות לתמוך בממשלת אחדות לאומית. סוכם כי במשך השנתיים הראשונות ישמש בתפקיד ראש הממשלה שמעון פרס, לאחר מכן יוחלף על ידי יצחק שמיר. במהלך כל התקופה יהיה יצחק רבין מהמערך שר הביטחון, ואילו יצחק מודעי מהליכוד יהיה שר האוצר. ההסכם כובד, וחילופי התפקידים בוצעו לאחר שנתיים באופן הבא: שמעון פרס הגיש לנשיא את התפטרותו והמליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על יצחק שמיר. למעט החילופים בין יצחק שמיר לשמעון פרס לא השתנתה חלוקת התפקידים בממשלה, ולא שונו קווי היסוד שלה. מבחינה חוקית-פורמלית היו אלה שתי ממשלות, ולא ממשלה אחת, כיוון שהתפטרות ראש הממשלה היא כהתפטרות הממשלה כולה, ומחייבת הקמת ממשלה חדשה. חלופת התפקידים הרשמית התרחשה ב-20 באוקטובר 1986, והחל מאותו יום שמיר הפך לראש הממשלה הרשמי.השגיה של הממשלה היו רבים, ביניהם בלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים, ונסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון. עם זאת, משניסה פרס לצעוד צעד דרמטי ויצר מגעים עם המלך חוסיין לחתימת הסכם לונדון, לפיו תקבל עליה ממלכת ירדן את השליטה בשטחים, במהלך שיביא לחתימת הסכמי שלום, טירפד שמיר את קבלת ההסכם. כן ראויות לציון[דרוש מקור] עסקת ג'יבריל השנויה במחלוקת, לפיה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה מחיילי צה"ל, והתפוצצות פרשת קו 300 שבה התברר כי בכירים בשב"כ זייפו עדויות והסתירו את הריגתם ללא משפט של מחבלים שחטפו אוטובוס. הפרשה הושתקה באמצעות מתן חנינה בטרם משפט לבכירי השב"כ שסרחו. לקראת סיום כהונת ממשלת הרוטציה פרצה האינתיפאדה הראשונה. הממשלה הראתה קו אחיד, ונתנה ליצחק רבין להוביל את האופן ואת האמצעים בהם התמודד הצבא עם ההתקוממות העממית בשטחים.

על אף היציבות שהושגה, סבלה הממשלה ממשברים תכופים, שנפתרו במשא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים. סכסוך שהתגלע בין שמעון פרס ליצחק מודעי הביא להחלפת מודעי במשה נסים כשר האוצר. לקראת סוף כהונתה ניסה שמעון פרס, כשר חוץ, לקדם יוזמה לכינוס "ועידת שלום בינלאומית" לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, כל זאת תוך התנגדות חריפה של ראש הממשלה יצחק שמיר.

ממשלת ישראל העשרים ושלוש בכנסת השתים עשרה, בראשות יצחק שמיר, 1988: מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הייתה צמודה אף היא. בעימות הטלוויזיוני שנערך בין שמיר ופרס ערב הבחירות הצהיר שמיר במפורש כי לאחר הבחירות יתמוך בהקמת ממשלת אחדות נוספת. הדבר הביא לו ליתרון קל, ותוצאות הבחירות הביאו 40 מנדטים לליכוד ו-39 מנדטים למערך. על אף שניסה בתחילה להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות והמפלגות הימניות, הצטרפו בסוף אנשי המערך אל הממשלה, כאשר פרס משמש כשר האוצר ורבין שר הביטחון. לראשונה הצטרף לממשלה שר צעיר, אריה דרעי מש"ס. הממשלה סבלה מלחצים וחיכוכים פנימיים מתחילת דרכה, ונראה כי ההרמוניה ששרתה בממשלה הקודמת אבדה. בחודש מרץ 1990 הגו אנשי מפלגת העבודה עם אריה דרעי את רעיון "התרגיל המסריח" שעיקרו הפלת הממשלה, ויצירת קואליציה חדשה של המערך והמפלגות הדתיות. הממשלה הופלה ביום 15 במרץ 1990, ונשיא המדינה חיים הרצוג הטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה. באופן מפתיע, חזרו בהם השותפים הקואליציונים אגודת ישראל, וש"ס מהסכמתן להקים ממשלה עם המערך, ופרס התבזה בכך שלאחר שהודיע כי הצליח להרכיב את הממשלה, וביקש לכנס לשם כך את הכנסת, היה אנוס להודיע כי נכשל. לאחר כשלושה חודשים של אי וודאות, הצליח יצחק שמיר להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות ומפלגות הימין. אף ימיה של ממשלה זו היו קצרים ומרים. האירועים שהתרחשו, מלחמת המפרץ הראשונה וועידת מדריד שבאה בעקבותיה, ערערו את אמונם של אנשי הימין בממשלה שהסכימה לשבת בוועידת מדריד, והם הביאו להפלת הממשלה בחודש ינואר 1992.

ממשלת ישראל העשרים ותשע, בכנסת החמש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2001. בבחירות לכנסת החמש עשרה, שהתקיימו בשנת 1999 הצביע הבוחר (בפעם האחרונה) בשני פתקים. האחד לכנסת, ואילו השני לראשות הממשלה. לראשות הממשלה נבחר אהוד ברק שהחל את אחת מתקופות הכהונה הקצרות והסוערות הזכורות לראש ממשלה בישראל. לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, ותחילת האינתיפאדה השנייה איבד ברק את הבסיס הקואליציוני לממשלתו, ולנוכח הרוב שנוצר בעד הקדמת הבחירות לכנסת הודיע על התפטרותו, ועל עריכת בחירות חדשות לראשות הממשלה בלבד. בבחירות שהתקיימו ב-6 בפברואר 2001 הביס אריאל שרון את ברק. ברק התפטר מחברותו בכנסת, ולמנהיג המפלגה מונה במינוי זמני שמעון פרס. זה הוביל את המפלגה לממשלת אחדות עם הליכוד, בה קיבל פרס את תפקיד שר החוץ, ובנימין בן אליעזר מונה לשר ביטחון. שרון הציג את הממשלה בפני הכנסת ב-7 במרץ.הממשלה התמודדה עם אחת התקופות הקשות בחיי מדינת ישראל, תקופה של פיגועי טרור קשים, ומיתון כלכלי. לרוב שררה הסכמה בין השרים על המדיניות שיש לנקוט, ואף על צעדים קיצוניים כמדיניות הסיכול הממוקד ומבצע חומת מגן. עם זאת, לאחר בחירות פנימיות לתפקיד היושב ראש במפלגת העבודה ב-2001, שבהן זכה (לאחר סיבוב שני שנקבע בעקבות טענות על זיופים בסיבוב הראשון) בנימין בן אליעזר על פני אברהם בורג, החליטה המפלגה על קיום בחירות נוספות לתפקיד. מול בן אליעזר רץ עמרם מצנע שהציג קו שמאלי שהתנגד לממשלת האחדות. הדבר הרתיע כנראה את בן אליעזר, אשר הביא לפרישת מפלגת העבודה מן הממשלה בחודש נובמבר 2002, בטענה כי אינו מסכים לצעדים הכלכליים ולהצעת התקציב. אך צעד זה לא סייע לו, ומצנע הביס אותו בבחירות הפנימיות. פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה הביאה להקדמת הבחירות.ממשלת ישראל השלושים, בכנסת השש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2003. בבחירות לכנסת השש עשרה, שהתקיימו לראשונה מאז 1992 בפתק אחד לכנסת בלבד, זכה הליכוד לניצחון מוחץ. מצנע מצא עצמו עומד בראש מפלגה בת פחות מעשרים מנדטים, לראשונה מאז הקמתה. עם זאת, נאמן לקו המדיני שנקט, ולהבטחתו המשתמעת לבוחר, ולאחר שיחות הבהרה עם אריאל שרון שהבהיר לו כי "דין נצרים כדין תל אביב", השאיר מצנע את מפלגת העבודה מחוץ לקואליציה.בינואר 2005 לאחר פרישת מפלגת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת כספים לחרדים ועל רקע תוכנית ההתנתקות שבישרה על שינוי מוחלט בעמדתו של אריאל שרון בנוגע להתנחלויות, שוב הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה. העבודה פרשה מן הממשלה, לאחר מינוי עמיר פרץ כיושב ראש המפלגה, בנובמבר 2005.בממשלת ישראל השלושים ושתיים חברו הליכוד והעבודה, ב-17 בינואר 2011 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה והשרים בנימין בן אליעזר, יצחק הרצוג ואבישי ברוורמן התפטרו. סיעת העצמאות שהתפצלה ממפלגת העבודה נשארה בקואליציה ומטעמה התמנו סגני השרים מתן וילנאי ואורית נוקד לשרים. בכך מונה הממשלה 29 שרים ו-7 סגני שרים. ב-8 במאי 2012 התרחבה הקואליציה, עם הצטרפותה של מפלגת קדימה בראשות שאול מופז, וכחודשיים לאחר מכן, ב-17 ביולי 2012 פרשה המפלגה מן הממשלה וחזרה לספסלי האופוזיציה.

ממשלת ישראל העשרים ותשע

ממשלת ישראל העשרים ותשע, הידועה גם כממשלת שרון הראשונה, הורכבה על ידי אריאל שרון מהליכוד לאחר שזכה ברוב גדול בבחירות הישירות לראשות הממשלה בשנת 2001, וכיהנה מ-7 במרץ 2001 ועד 28 בפברואר 2003.

ממשלת ישראל השלושים

ממשלת ישראל השלושים, נקראה גם ממשלת שרון השנייה, הייתה ממשלה בראשותו של אריאל שרון, שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת ה-16 ואושרה בכנסת ב-28 בפברואר 2003. הממשלה ה-30 כיהנה עד לכינונה של הממשלה ה-31 ב-4 במאי 2006 לאחר הבחירות לכנסת ה-17, כאשר ראש הממשלה שרון היה בנבצרות מתפקידו עקב בעיה רפואית בה לקה ואת מקומו מילא השר אהוד אולמרט.

נחל איילון

נַחַל אַיָּלוֹן היה בעבר נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, שמוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל מנקז, בין היתר, את נחל גזר, נחל ברקת, נחל בית עריף, נחל נטוף, נחל כופר, נחל יהוד, נחל מודיעין ונחל שפירים.

פארק אריאל שרון

פארק איילון ע"ש אריאל שרון הוא שטח גלילי פתוח לאורך נחל איילון בקטע שבין נמל תעופה בן-גוריון לנתיבי איילון. השטח תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל אביב-יפו ומדרום על ידי כביש 1, אזור ומקוה ישראל. גודלו של השטח כולל השטח הפתוח של מקוה ישראל 8500 דונם (פי שניים וחצי מגודלו של הסנטרל פארק) ונועד לשמש כריאה הירוקה של דרום מטרופולין גוש דן המצוי בשטחה הגאוגרפי של בקעת אונו. ההחלטה על הקמת פארק מטרופוליני ובצידו אזור המוקדש למיחזור התקבלה בשנת 2005 על ידי ממשלת ישראל והוא נחנך ב-27 באוקטובר 2007. הנקודה הנישאת בשטח הפארק היא תל הזבל וגובהה כ-60 מטרים מפני הקרקע. בכניסה הראשית לפארק ניצבים בתיה המשוחזרים של חוות שלם שיארחו בין השאר את מרכז המבקרים. יש בשטח שבילים המאפשרים טיולים רגליים ובאמצעות אופניים.

בשנת 2007, לאחר שקיעתו של אריאל שרון בתרדמת, החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לפארק בשם "פארק אריאל שרון", כהוקרה על תרומתו של ראש הממשלה להקמת המקום. לשם הקמת הפארק הוקמה חברה ממשלתית בשם "החברה הממשלתית פארק אריאל שרון (איילון) בע"מ".

עד להקמת הפארק נקרא האזור חירייה, על שם הכפר הערבי אל-ח'ירייה, ששכן על חורבותיה של בני ברק הקדומה (שהייתה ממוקמת בחלקו הדרום-מערבי של מחלף מסובים ובשטחים הסובבים אותו) עד למלחמת העצמאות.

הפארק זכה בפרס העיצוב הירוק בקטגוריית אדריכלות נוף של המרכז האירופי לאדריכלות לשנת 2010.

פסגת עקבה

פסגת עקבה (גם ועידת עקבה) הייתה ועידה חד-יומית במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, על פי מתווה "מפת הדרכים".

הפסגה התקיימה במהלך האינתיפאדה השנייה, ב-4 ביוני 2003 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, עבדאללה מלך ירדן ונשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שהיה נתון תחת מצור במוקטעה לא נכח בוועידה לאור התנגדות ישראל.

קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון

קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון הידועה בכינוייה עיר הבה"דים, או בשם מחנה שרון (על שם אריאל שרון), היא מתחם הנמצא דרומית לבאר שבע בסמוך לצומת הנגב, ומאכלס שמונה בסיסי הדרכה (בה"דים) ופעילות של אלפי חיילים.

מיזם הקמת עיר הבה"דים הוא חלק מתוכנית העתקת בסיסי צה"ל לנגב, שמטרותיה הן להעביר שטחים יקרים במרכז המדינה למינהל מקרקעי ישראל, להקים בסיס שבו טכנולוגיות ותשתיות מתקדמות, ליצור שינוי ארגוני ביחידות השונות, ולהביא לפיתוח הנגב באמצעות אלפי מקומות עבודה שתיצור התוכנית. התוכנית תכלול את פירוקם של מחנה מקלף (שלישות רמת גן), מחנה סירקין, מחנה דורי (תל השומר) ברמת גן, מחנה ידין (צריפין) ואת חלקיו הדרומיים של מחנה רבין (הקריה).

תג היחידה מכיל בתוכו את כל צבעי החילות הפועלים בקריית ההדרכה וכן חרב, ספר ועלה זית. בה"ד 13 הוא הבה"ד הראשון שעבר למתחם, במאי 2015.מפקד קריית ההדרכה הנוכחי הוא אל"ם חיים רבן.

ראש ממשלת ישראל

ראש ממשלת ישראל הוא ראש הרשות המבצעת בשיטת הממשל בישראל. החוק הישראלי מקנה לממשלה שאותה מנהל ראש הממשלה את סמכויות השלטון הביצועיות, על אף שנשיא המדינה מוגדר בחוק כראש המדינה. לראש ממשלת ישראל מתמנה אחד מחברי הכנסת, שנשיא המדינה הטיל עליו להרכיב ממשלה, אחר התייעצות עם נציגי הסיעות, ושהצליח לקבל את אישורה של הכנסת להרכב ממשלתו. תהליך בחירתו של ראש הממשלה, וכן סמכויותיו וסמכות ממשלתו נקבעו בחוק יסוד: הממשלה, שעבר גלגולים אחדים.

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

אריאל שרון - תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברק • אריאל שרון • אהוד אולמרט ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל
משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקבנימין נתניהודוד לויבנימין נתניהו • אריאל שרון • דוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרס • אריאל שרון • בנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהוישראל כ"ץ סמל מדינת ישראל
שרי הפנים בממשלות ישראל
יצחק גרינבויםחיים משה שפיראישראל רוקחישראל בר-יהודהגולדה מאיריוסף בורגשלמה הללשמעון פרסיצחק חיים פרץיצחק שמיראריה דרעייצחק רביןעוזי ברעםדוד ליבאיאהוד ברקחיים רמוןאליהו סויסהנתן שרנסקיאלי ישי • אריאל שרון • אברהם פורזאופיר פינס-פזרוני בר-אוןמאיר שטריתגדעון סערגלעד ארדןסילבן שלוםאריה דרעי סמל מדינת ישראל
שרי הביטחון בממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגין • אריאל שרון • מנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלוןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהו ישראל
שרי התחבורה בממשלות ישראל
דוד רמזדב יוסףדוד צבי פנקסדוד בן-גוריוןיוסף סרליןיוסף ספירזלמן ארןמשה כרמליצחק בן-אהרןישראל בר-יהודהעזר ויצמןשמעון פרסאהרן יריבגד יעקבימנחם בגיןמאיר עמיתחיים לנדאוחיים קורפומשה קצבישראל קיסריצחק לוישאול יהלוםיצחק מרדכיאמנון ליפקין-שחקאפרים סנה • אריאל שרון • צחי הנגביאביגדור ליברמןמאיר שטריתשאול מופזישראל כ"ץבצלאל סמוטריץ' סמל מדינת ישראל
שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל
שרי הדואר מרדכי נורוקיוסף בורגישראל ברזיליבנימין מינץאליהו ששוןישראל ישעיהו-שרעביאלימלך-שמעון רימלט סמל מדינת ישראל
שרי התקשורת שמעון פרסאהרן אוזןיצחק רביןמנחם בגיןמאיר עמיתיצחק מודעייורם ארידורמרדכי צפוריאמנון רובינשטייןגד יעקבירפאל פנחסימשה שחלשולמית אלונילימור לבנתבנימין בן אליעזרראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרטדליה איציקאברהם הירשזוןאריאל אטיאסמשה כחלוןגלעד ארדןבנימין נתניהוצחי הנגביאיוב קראדודי אמסלם
שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים בממשלות ישראל
שרי האנרגיה והתשתית יצחק מודעייצחק ברמןמשה שחליובל נאמןאמנון רובינשטייןגונן שגביצחק לוי סמל מדינת ישראל
שרי התשתיות הלאומיות אריאל שרון • אליהו סויסהאברהם בייגה שוחטאביגדור ליברמןאפי איתםיוסף פריצקיאליעזר זנדברגבנימין בן אליעזררוני בר-און
שרי האנרגיה והמים עוזי לנדאו
שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלוםיובל שטייניץ
שרי הבינוי בממשלות ישראל
גיורא יוספטליוסף אלמוגילוי אשכולמרדכי בנטובזאב שרףיהושע רבינוביץאברהם עופרשלמה רוזןגדעון פתדוד לוי • אריאל שרון • בנימין בן אליעזרבנימין נתניהויצחק לוינתן שרנסקיאפי איתםציפי לבנייצחק הרצוגזאב בויםמאיר שטריתאריאל אטיאסאורי אריאליואב גלנטיפעת שאשא-ביטון סמל מדינת ישראל
שרי הכלכלה והתעשייה בממשלות ישראל
שרי התעשייה והמסחר
(1948–2003):
פרץ ברנשטייןאליעזר קפלןיעקב גרידב יוסףפרץ נפתליפנחס ספירחיים יוסף צדוקזאב שרףיוסף ספירחיים בר-לביגאל הורביץגדעון פת • אריאל שרון • משה נסיםמיכה חרישנתן שרנסקירן כהןאהוד ברקדליה איציק סמל מדינת ישראל
שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה
(2003–2013):
דני נוהאהוד אולמרטאלי ישיבנימין בן אליעזרשלום שמחון
שרי הכלכלה
(2013–2016):
נפתלי בנטאריה דרעיבנימין נתניהו
שרי הכלכלה והתעשייה
(2016 ואילך):
משה כחלוןאלי כהן
שרי החקלאות בממשלות ישראל
אהרן ציזלינגדב יוסףפנחס לבוןלוי אשכולפרץ נפתליקדיש לוזמשה דייןחיים גבתיאהרן אוזן • אריאל שרון • שמחה ארליךמנחם בגיןפסח גרופראריה נחמקיןאברהם כ"ץ-עוזיצחק שמיררפאל איתןיצחק שמיריעקב צוראהוד ברקחיים אורוןאהוד ברקשלום שמחוןציפי לבניישראל כ"ץזאב בויםאורית נוקדיאיר שמיראורי אריאל סמל מדינת ישראל
שרים לקליטת העלייה בממשלות ישראל
חיים משה שפיראיגאל אלוןשמעון פרסנתן פלדשלמה רוזןדוד לויאהרן אבוחציראאהרן אוזןיעקב צוריצחק חיים פרץיאיר צבןיולי אדלשטייןיולי תמיר • אריאל שרון • ציפי לבניזאב בויםיעקב אדריאלי אפללוסופה לנדברבנימין נתניהוזאב אלקיןסופה לנדברבנימין נתניהויואב גלנט סמל מדינת ישראל
שרי הדתות בממשלות ישראל
שרי הדתות (1948–2003) יהודה לייב מימוןחיים משה שפיראיעקב משה טולידאנוזרח ורהפטיגיצחק רפאלחיים יוסף צדוקאהרן אבוחציראיוסף בורגשמעון פרסזבולון המראבנר שאקייצחק רביןשמעון שטריתבנימין נתניהואלי סויסהיצחק לוייצחק כהןיוסי בייליןאשר אוחנה • אריאל שרון סמל מדינת ישראל
השרים לשירותי דת
(2008 ואילך):
יצחק כהןיעקב מרגינפתלי בנטדוד אזולאייצחק וקנין
שרי הסעד, העבודה והרווחה בממשלות ישראל
שרי הסעד (1948–1977): יצחק מאיר לויןחיים משה שפיראפרץ נפתלייוסף בורגמיכאל חזניויקטור שם-טוביצחק רביןזבולון המרמשה ברעם סמל מדינת ישראל
שרי העבודה והרווחה (1977–2003): מרדכי בנטובגולדה מאירמרדכי נמירגיורא יוספטליגאל אלוןיוסף אלמוגימשה ברעםמנחם בגיןישראל כץאהרן אבוחציראאהרן אוזןמשה קצביצחק שמיררוני מילואאורה נמיראלי ישירענן כהןשלמה בניזרי • אריאל שרון
שרי הרווחה (2003–2007): זבולון אורלבאהוד אולמרט
שרי הרווחה והשירותים החברתיים (2007 ואילך): יצחק הרצוגמשה כחלוןמאיר כהןבנימין נתניהוחיים כץ
השרים לענייני ירושלים בממשלות ישראל
השרים לענייני ירושלים (1990–2005) יצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהוחיים רמוןאליהו סויסה • אריאל שרון • אליהו סויסהנתן שרנסקי סמל מדינת ישראל
השרים לענייני ירושלים רבתי (2005–2013) צחי הנגבייעקב אדרירפי איתןבנימין נתניהו
השרים לירושלים והתפוצות (2015-2013) נפתלי בנט
השרים לירושלים ומורשת (2015 ואילך) זאב אלקין
מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) PadamLogo.svg
יגאל אלוןיצחק רבין (ממלא מקום)משה דייןמשה צדוקיעקב פרי (ממלא מקום)צבי גילתמאיר עמיתאסף שמחוני (ממלא מקום)חיים לסקובחיים הרצוגאברהם יפהצבי זמירישעיהו גביש • אריאל שרון • שמואל גונןאברהם אדןיקותיאל אדםהרצל שפירדן שומרוןחיים ארזמשה בר כוכבאאורי שגיאיצחק מרדכימתן וילנאישאול מופזשלמה ינאייום טוב סמיהדורון אלמוגדן הראליואב גלנטטל רוסוסמי תורג'מןאייל זמירהרצי הלוי
ראשי אגף, מחלקת וחטיבת ההדרכה
אליהו בן חורחיים לסקובמאיר זורעיצחק רביןחיים בר-לבאברהם יפהמאיר זורעיוסף גבעצבי זמירישעיהו גביש • אריאל שרון • יצחק חופישמואל גונןמנחם מרוןאברהם רותםאמיר דרוריאורי שמחונייוסי פלדיצחק מרדכידורון רוביןיעקב אורדורון אלמוגגרשון הכהןמאיר כליפידן ביטוןאלי רייטרתמיר ידעיתמיר הימןמוטי ברוך
מפקדי עוצבת עמוד האש
אברהם יפהמוטה גורישראל טלהרצל שפירשמואל גונן • אריאל שרון • יקותיאל אדםדב תמרייעקב אבןאברהם רותםאהוד ברקשי תמריחגי רגביורם יאיריצחק אשלעוזי דייןדורון אלמוגיוסי רווהמיכה טמירעמוס בן-חייםמוני חורבאילן הררי • אריה טסלר • אבי אשכנזיאייל זמירחגי מרדכיגיא גולדשטיין Logo-ugda-143.png
מפקדי חטיבת הצנחנים Tag shfifonN-1.png
אריאל שרון • מנחם אבירםאלי זעיראיצחק חופירפאל איתןדני מטחיים נדללוי חופשעוזי יאיריאריה צידוןמתן וילנאיעמוס ירוןאמנון ליפקין-שחקדורון רוביןיורם יאירשמואל ארדמנחם זטורסקינחמיה תמרישאול מופזדורון אלמוגמשה יעלוןמתי הרריישראל זיובני גנץיצחק גרשוןגדי שמניאביב כוכבייוסי בכרחגי מרדכיהרצי הלויאהרון חליוהאמיר ברעםאליעזר טולדנונמרוד אלונייקי דולף
הקודם:
בנימין נתניהו
יושב ראש מפלגת הליכוד
6 ביולי 1999 - 19 בדצמבר 2005
הבא:
בנימין נתניהו
הקודם:
-
יושב ראש מפלגת קדימה
21 בנובמבר 2005 - 4 בינואר 2006
הבא:
אהוד אולמרט

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.