ארטריה

אֶרֶטְרִיָהיוונית: Ερέτρια, בלטינית: Eretria) הייתה פוליס יוונית חשובה בחוף המערבי של האי אֶוּבּוֹיָה (אֶבְיָה או אֶבוֹיָה של ימינו), דרומית לכלקיס. היא שגשגה במאות השישית והחמישית לפנה"ס אך ירדה מגדולתה עוד בעת העתיקה, ובמאה ה-1 לפנה"ס ננטשה. עיר מודרנית, הנושאת אותו שם, נמצאת סמוך לשרידי העיר הקדומה.

ארטריה
Ερέτρια
ESAG office
מדינה יוון  יוון
שטח 169 קילומטר רבוע
גובה 8 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 13,053 (2011)
קואורדינטות 38°23′35″N 23°47′20″E / 38.393°N 23.788889°E
אזור זמן UTC+2
אגינה

אגינה (ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה) הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. האי קרוי על שמה של אייגינה, אמו של אייאקוס מן המיתולוגיה היוונית, שנולד באי ואחר כך היה שליטו. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.

האי, ביחד עם האיונים הסמוכים לחופיו, שייך מבחינה מינהלית ליחידה האזורית האיים, שבמחוז אטיקה. העיר הראשית באי, הנושאת את אותו השם, שוכנת בקצהו הצפון-מערבי, וב-2001 מנתה אוכלוסייתה 7,410 נפש. אגינה הוא יעד נופש קרוב ופופולרי בחודשי הקיץ בשל קרבתו לאתונה, וחלק מתושבי אתונה מחזיקים בו בית שני. עיירות וכפרים גדולים נוספים באגינה הם קִיפּסֶלי (1,949 נפש), וָאתִי (1,474), מֶסָאגְרוֹס (682), פֶּרְדִיקָה (682), אַיָה מָרִינָה (462), וַאיָה (239), אַלוֹנֶס (233) וקוֹנטוֹס (178).

אוויה (אי)

אוויה (ביוונית: Εύβοια) הוא האי השני בגודלו ביוון (אחרי כרתים), המהווה את חלקה הגדול של היחידה האזורית אוויה (הכוללת גם את האי סקירוס וחלק קטן מן היבשת).

אורופוס

אורופוס (ביוונית: Ωρωπός) היא עיירת נמל באטיקה שביוון. כ-54 ק"מ מעיר הבירה - אתונה.

איוניה

איוניה (יוונית Ιωνία, טורקית İyonya) הייתה ברית ערים בקצה המערבי של אסיה הקטנה, סביב העיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אשר כללה גם את האיים כיוס וסמוס.

איוניה גבלה באיוליס (Aeolis) מצפון, בלידיה ממזרח ובקאריה מדרום, ולפי המסורת היוונית נוסדה על ידי מהגרים איונים שהגיעו מתחום מושבם באטיקה שביוון, ואשר העניקו לה את שמה. לפי מסורת זו התיישבו האיונים באיוניה 140 שנה לאחר מלחמת טרויה, היינו בסביבות שנת 1040 לפנה"ס. סביר שלא רק איונים אלא גם שבטים הלנים אחרים התיישבו באיוניה, והעיר סמירנה (איזמיר) עצמה הייתה במקור יישוב איולי. ברי בכל אופן שהשבטים ההלנים התערבבו אלה באלה ובאוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.

בשנת 800 לפנה"ס לערך הקימו 12 ערי איוניה את "הליגה האיונית", ברית תרבותית-דתית, ללא מאפיינים מדיניים-צבאיים, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם סמירנה, היא איזמיר. איוניה עצמה הייתה חבל ארץ גאוגרפי קטן למדי, וחלק מערי הברית שכנו בחבלים הגאוגרפיים של קאריה ולידיה ושתיים מהן היו היישובים ההלנים באיים כיוס וסמוס. בשל האדמה הפורייה והשטחים החקלאיים בשפכי נהרות מערב אסיה הקטנה, נחשבה איוניה לעשירה מבין הממלכות ההלניות בחוף המזרחי של הים האגאי. העיר מילטוס התבלטה הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).

כשכנותיה סבלה גם איוניה מפלישת הקימרים לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. המלך גיגס מלידיה (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), המזוהה לעיתים עם גוג המקראי, פלש לערי איוניה וכבש את שטחן של סמירנה ומילטוס. עם זאת רק בתקופת קרויסוס, מלך לידיה בין השנים 560 עד 545 לפנה"ס, השלימה האחרונה את השתלטותה על ערי איוניה. קרויסוס בנה את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק. עם תבוסת קרויסוס לכורש, נכבשה גם איוניה על ידי הפרסים והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. ערי איוניה נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המיסים ומחובת השירות הצבאי שנכפה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארטריה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. עם זאת המרד דוכא תוך מספר שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן.

אריה (להקה)

אריה (רוסית: Ария, אַרִיָה) היא להקת הבי מטאל רוסית. נוסדה בברית המועצות ב-1985 ונחשבת לאחת מלהקות הרוק הרוסיות המצליחות ביותר. רבים מחברים לשעבר הקימו להקות משלהם (כגון מאסטר, קיפלוב, מארווין, ארטריה, ארטור ברקוט), להקות אלו נקראות יחדיו "משפחת אריה" על יד המעריצים. כל שירי הלהקה הם בשפה הרוסית וחלק ניכר מהטקסטים נכתבו על ידי הפזמונאים והמשוררים מרגריטה פושקינה ואלכסנדר ילין.

אריסטגורס ממילטוס

אריסטגורס (ביוונית: Ἀρισταγόρας; המאה ה-5 לפנה"ס) היה טיראן העיר היוונית מילטוס באסיה הקטנה. התפרסם כמי שהוביל את המרד האיוני נגד הממלכה האחמנית.

דאטיס

דַאטִיס (ביוונית: Δάτις) היה מצביא בשירות דריווש הראשון מלך פרס. הוא עמד ב-490 לפנה"ס, יחד עם אַרְטַפְרֶנֵס, בראש מסע מלחמה לכיבוש האיים הקיקלאדיים ולהענשת אתונה וארטריה על סיוען למרד האיוני. דאטיס השתלט על האיים ואף כבש את ארטריה, אך נוצח בסופו של דבר על ידי האתונאים בקרב מרתון.

המרד האיוני

בשנת 500 לפנה"ס התמרדו הערים היווניות שבאיוניה (חופה המערבי של אסיה הקטנה) כנגד שלטון האימפריה הפרסית. המורדים נחלו הצלחה בתחילת דרכם, ואף כבשו את העיר סרדיס, בירת אסיה הקטנה, אך הפרסים הצליחו להביס אותם לבסוף ולסיים את המרד בשנת 494 לפנה"ס עם כיבושה ושריפתה של מילטוס, החשובה שבערי האיונים.

המרד האיוני, בו תמכו מספר ערים מיוון גופא (החשובה בהן אתונה), הביא לפלישה של צבא פרסי ליוון, והיה לכן הגורם הישיר למלחמת פרס-יוון.

הפוגה הגדולה

הפוגה הגדולה (גרמנית: Große Fuge) מאת לודוויג ואן בטהובן, יצירה בת פרק אחד הכתובה לרביעיית מיתרים, מפורסמת בדרישותיה הטכניות מן המבצעים, ובטבעה החודרני והמתבונן פנימה, היוצא דופן אף לסגנונו המאוחר של בטהובן. היצירה נכתבה בשנים 1825-26, בהיות בטהובן חירש לחלוטין.

בטהובן כתב במקור את הפוגה הגדולה כפרק הסיום של רביעיית המיתרים השלוש-עשרה שלו, אופוס 130 בסי-במול מז'ור. שלא במפתיע, דרישותיה הטכניות (למבצעים באותה תקופה) והמוזיקליות (למאזינים) היו כה גבוהות עד כי המוציא לאור של בטהובן, מתיאס ארטריה, דחק בו לכתוב סיומת אלטרנטיבית ליצירה. בטהובן, שהיה ידוע באישיותו העקשנית ובאדישותו לדעת הקהל או לטעמו המוזיקלי, ניאות במקרה זה לבקשת המוציא לאור, ופרסם את הפוגה הגדולה כיצירה נפרדת, תחת מספר האופוס 133. לאחר מכן הלחין פרק סיום חדש לרביעייה (יצירתו המוזיקלית האחרונה), קל יותר באופיו, ומתאים יותר בסגנונו לשאר פרקי הרביעייה. כיום, ביצועים של הרביעייה כוללים בדרך כלל את הפוגה הגדולה, לפני או אחרי פרק הסיום האלטרנטיבי (לעיתים ללא פרק הסיום החדש כלל).

בעת ביצוע הבכורה של הרביעייה, הקהל דרש הדרן אך ורק לשניים מפרקיה הפנימיים של היצירה. בטהובן רטן בזעם: "ולמה הם לא ביצעו כהדרן את הפוגה? רק זאת ראויה להיות מנוגנת בשנית. בהמות! חמורים!".

מרבית המבקרים במאה ה-19 ביטלו את היצירה. דניאל גרגורי מייסון כינה אותה "דוחה", ולואי שפור כינה אותה, יחד עם יצירות נוספות של בטהובן מתקופתו המאוחרת, "סתומה, זוועה חסרת תקנה". הדעות השתנו לטובה עם תחילת המאה ה-20. היצירה מוכרת כיום כאחד מהישגיו הכבירים של בטהובן. איגור סטרווינסקי אמר על היצירה כי היא "יצירה מוזיקלית עכשווית, שתישאר עכשווית לעד".

כלקיס

כלקיס או חלקיס (ביוונית: Χαλκίδα) היא העיר הראשית של האי אֶבְיָה ביוון ובירת היחידה האזורית של אֶביה ונפת כלקיס. נכון לשנת 2011 היה מספר תושבי כלקיס 59,125.

מקור שמה של העיר, שנשתמר מתקופת יוון העתיקה, הוא מהמילה היוונית χαλκος שפירושה נחושת, על שם מכרות הנחושת שהיו ממוקמים מחוץ לעיר ושעליהם התבססה תעשיית הברונזה שפרסמה את כלקיס בימי קדם. כיום אין זכר למכרות ההיסטוריים.

כלקיס ממוקמת באי אֶביה בנקודה הקרובה ביותר ליוון היבשתית והיא למעשה שולטת על מצר אוריפוס, מצר הים המפריד בין אֶביה ומרכז יוון.

מיכאל הנקה

מיכאל הַנֶקֶה (גרמנית: Michael Haneke; נולד ב- 23 במרץ 1942) הוא במאי ותסריטאי אוסטרי שנוי במחלוקת, הידוע בסגנונו המטריד והקר ובמנהגו לשבור מוסכמות קולנועיות מקובלות. הוא מביים לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון ולאופרה. סרטיו עוסקים בביקורת שלילית על החברה המודרנית. הוא יצר סרטים בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, ונחשב בדרך כלל לבמאי האוסטרי החשוב ביותר של תקופתו.

כקולנוען מושפע הנקה בעיקר מהקולנוע האירופי הקלאסי, בין השאר מהבמאים רובר ברסון, קשישטוף קישלובסקי, אנדריי טרקובסקי ומיכלאנג'לו אנטוניוני. הוא זכה בגרנד פרי ובפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על סרטיו "המורה לפסנתר" ו"מחבואים", בהתאמה. חמישה מסרטיו עמדו לזכייה בפרס דקל הזהב, מתוכם זכו בו "סרט לבן", ו"אהבה".

מלחמת פרס–יוון

מלחמות פרס–יוון הוא הכינוי לסדרה של עימותים בין מספר פולייס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס.

העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הראשונה הקטנה יותר - בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והשנייה הגדולה יותר - בימי חשיארש הראשון (כסרכסס בפי היוונים) ובהנהגתו ב-479 - 480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, אף על פי שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס.

פייסיסטראטוס (טיראן)

פייסיסטראטוס בן היפוקראטיס (ביוונית: Πεισίστρατος‏; 607 - 527 לפנה"ס), טיראן אתונאי, שלט בשנים 561, 559 - 556, 546 - 527 לפנה"ס.

צלמיות במזרח הקרוב ובעולם האגאי הקדום

בארכאולוגיה, צלמית היא פסלון קטן ממדים בצלם אדם או בעל חיים. צלמיות יוצרו מחומרים שונים בעיקר טין, אבן ומתכת. על פי הצלמיות ניתן ללמוד על מנהגי פולחן, אורחות חיים ומנהגים של התרבויות השונות לאורך ההיסטוריה. מקום הימצאן הפיזי בחפירה ארכאולוגית והקשרן (בבית, במצבור אשפה, במבנה פולחני וכדומה) מאפשר הסקת מסקנות לגבי תכליתן, כגון חפצי קדושה, פוריות וקמע מזל.

הצלמיות הקדומות ביותר במזרח הקרוב הופיעו במהלך התרבות הנאטופית, כ-15,000–11,500 שנה לפני זמננו, וביתר שאת בתקופה הנאוליתית קדם-קראמית (מחצית האלף ה-9 לפנה"ס – ועד סוף האלף ה-6 לפנה"ס). באירופה ובצפון אסיה נמצאו צלמיות המתוארכות לתקופה הפלאוליתית העליונה (18,000-43,000 לפנה"ס) הנקראות צלמיות ונוס. אלה צלמיות של אישה שמנה או בהיריון מתקדם. משמעותן התרבותית אינה ידועה.

מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הרומית, התפתחו צלמיות החרס באופן שונה מאזור לאזור. במאה ה-5 חדל ייצור צלמיות החרס כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילוּת.

קורפו

קוֹרְְפוּ או קֶֶרְקִירָה (ביוונית: Κέρκυρα, בלטינית: Corcyra, באיטלקית: Corfù) הוא אי יווני הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ויוון. בין האי ליבשת מפריד מצר קורפו - רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי בכללותו, יחד עם מספר איים קטנים צמודים, מהווה רשות מוניציפלית אחת, השייכת מנהלית ליחידה האזורית קורפו, במחוז האיים היוניים.

שטחו של האי כ-580 קמ"ר, ושטחה של הרשות המוניציפלית, הכוללת גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. אוכלוסיית האי, נכון ל-2015, עומדת על כ-130,000 נפשות. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה בשם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, אשר שמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.

קורפו (עיר)

קורפו (ביוונית: Κέρκυρα (נהגה קֶרקִיפַּה), באיטלקית: Corfù) היא העיר הגדולה באי קורפו שביוון, ובירתן של היחידה האזורית קורפו ושל מחוז האיים היוניים.

העיר קורפו משתרעת על פני שטח של כ-42 קמ"ר, ובשנת 2011 התגוררו בה 39,674 תושבים. העיר היא מרכזו המנהלי של האי קורפו ויעד תיירותי פופולרי בים היוני. היא כוללת רובע עתיק ונציאני שמור היטב, ושתי מצודות החולשות עליו משני צדדיו.

האי קורפו נזכר במאה ה-8 לפנה"ס, ובשנת 734 לפנה"ס נוסדה בו מושבה קורינתית, ששכנה מדרום לעיר העתיקה של ימינו. העיר הייתה לנקודת מסחר בדרכי הים בין יוון לסיציליה ולאיליריה, ולאחר שנכבשה על ידי הרומאים בשנת 229 לפנה"ס, הייתה לראש הגשר במסעותיהם לכיבוש יוון והמזרח. במאה ה-5 ובמאה ה-6 פלשו הברברים אל האי, ותושבי העיר החלו מתרכזים במקום בו ניצבת כיום המצודה העתיקה, בפינה הצפון-מערבית של העיר.

במאה ה-13 ובמאה ה-14 נשלטה העיר על ידי ונציה, דספוטט אפירוס, ונאפולי, ושוב תחת שלטון ונציה בשנת 1386. העיר נותרה בחזקת ונציה עד 1797 ובארבע מאות השנים האלה ידעה שגשוג ופריחה. לאחר מכן נשלטה על ידי הצרפתים והבריטים, וב-1864 הייתה לחלק מממלכת יוון. בשנת 2007 הוכרזה העיר העתיקה של קורפו כאתר מורשת עולמית.

קרב מרתון

קרב מרתון (ביוונית: Μάχη τοῦ Μαραθῶνος‏; 490 לפנה"ס) היה הניסיון המשמעותי ביותר של דריווש, מלכה של האימפריה האחמנית הפרסית לכבוש ערים יווניות ביוון היבשתית. הקרב שהתרחש בין צבא אתונה לצבא הפרסי, התפרסם בעיקר בשל הניצחון האתונאי על אף נחיתותו המספרית של צבאם.

קרב סרדיס

קרב סרדיס היה קרב שנערך במהלך המרד האיוני בעיר סרדיס. הקרב נערך בין מורדים איונים בפיקוד חרופינוס, לבין חיל המצב הפרסי בעיר בפיקוד הסטראפ ארטפרנס. הקרב הסתיים בנסיגת האיונים מהעיר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.