ארטילריה

ארטילריה היא כינוי לכלל אמצעי הנשק המשמשים לירי או שיגור תלול מסלול של תחמושת לטווחים בינוניים וארוכים. בשונה מרוב אמצעי הלחימה של חילות השדה, לרוב לזכות כלי הנשק הארטילריים עומדת היכולת לפגוע בעוצמה רבה במטרות אויב המצויות במרחק רב אך לא פעם גם ברמת דיוק מוגבלת. עוצמתה והשפעתה של הארטילריה על שדה הקרב המודרני נרחבת ומעריכים כי בין 50% ל-80% מכלל ההרוגים במלחמות המאה ה-20 מצאו את מותם כתוצאה מפגיעת אש ארטילרית.[1] תפקידיה של הארטילריה בשדה הקרב מגוונים וככללו של דבר מהווה הארטילריה יחד עם חיל האוויר את עיקר מאמץ האש במלחמה.

תולדות הארטילריה ארוכים בשנים ודוגמאות לנשק ארטילרי קדום אפשר למצוא בקטפולטה על סוגיה השונים. מאוחר יותר, במהלך שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, החלו ברחבי העולם להופיע דגמים מוקדמים של תותחים בעלי יכולת לירי ארטילרי. כיום, ברשות צבאות מודרניים עומדים מגוון של כלי נשק ארטילריים, החל ממרגמות המיועדות לטווח קצר, עבור בתותחי שדה אשר לעיתים מונעים באופן גלגלי או על גבי זחל"ם, וכלה במשגרי רקטות.

משגר רקטות M270 MLRS של הארטילריה המלכותית הבריטית משגר רקטה ארטילרית
מרגמה M224 של צבא ארצות הברית יורה פצצה

מינוח

מקורו של המונח ארטילריה הוא ככל הנראה בשפה הצרפתית, ושימוש במונח נעשה לראשונה כבר במהלך המאה ה-13. באותה התקופה המילה הצרפתית הקדומה "artillier", אשר משמעותה המילולית היא "חרש-נשק", היוותה לדעת רבים את הבסיס למילה ארטילריה השגורה בשפות מודרניות רבות על פני הטיותיה השונות. בתקופות מוקדמות שימש המונח לתיאור שורה ארוכה של אמצעי נשק שונים, אך מאוחר יותר הוא קיבל משמעות צרה יותר הקשורה בתיאור הכוח המתפעל את התותח.[דרוש מקור]

בניגוד לטעות המקובלת, הארטילריה על סוגיה השונים איננה זהה לתותח (כלי ירייה כבד המיועד לירי פגזים), ובנמצא כלי נשק ארטילריים שאינם תותחים אל מול תותחים שאינם ארטילריים. לרבים מהתותחים צורת השימוש העיקרית היא ירי בכינון ישיר (כדוגמת תותחים נגד טנקים, תותחים נגד מטוסים ותותחים נגד כלי שיט), ועל כן הם אינם ארטילריה. לעומת זאת דרך הפעולה של המרגמות ומשגרי הרקטות היא ארטילרית, כלומר בעלת צורת ירי תלול מסלול, על אף שכלים אלו אינם נחשבים לתותחים.

בימינו בדרך כלל כוח התותחנים הצבאי איננו כולל כלים ארטילריים קלים למדי או כאלו המיועדים לפגיעה בטווח רחוק במיוחד. באופן זה כלים קלים כדוגמת המרגמות מוצבים לרוב בקו החזית ומפוזרים בקרב כוחות הרגלים והשריון המתמרנים ומופעלים על ידיהם. בדומה לכך גם טילי קרקע-קרקע, אשר אופיים דומה לזה של הארטילריה (אך בדרך כלל אמצעי לחימה אלו משוגרים הרחק מעורף האויב), לא ימצאו את מקומם בשורה אחת עם כוחות התותחנים (לרוב יהיה מקומם בחיל האוויר או בחיל ייעודי משלו, כגון חיל החלל או חיל הטילים). יתר על כן, בניגוד לרקטות, טילי קרקע-קרקע אף אינם נחשבים בדרך כלל לכלי נשק ארטילריים.

היסטוריה

שחזורים של כלי נשק ארטילריים מהעת העתיקה וימי הביניים
Replica catapult Greek and Roman Ballista Catapult Trebuchet
קטפולטה קלאסית בליסטרה טרבושה

מכונות מצור כגון קטפולטה ובליסטה פותחו עוד בעת העתיקה ושימשו ללוחמת מצור נגד מבצרים וערים בצורות. מכונות אלה שוכללו עם השנים, בעיקר בתרבויות הסהר הפורה, יוון העתיקה, מוקדון ורומא העתיקה. הצבא הרומי בימי שיא האימפריה הורכב מלגיונות שהיו מסוגלים בנוסף ללחימה גם לבצע פעולות הנדסה והנדסה צבאית, החל מסלילת דרכים והקמת גשרים, עבור בהקמת ביצורים ומחנות, וכלה בבניית מכונות מצור ומיטוט ביצורי האויב.

בימי הביניים קליעים שימשו בעיקר בעתות מצור, אם כי מסורת השימוש בקלע המשיכה במקומות אחדים. בימי הביניים היו שלושה כלי מצור עיקריים: בליסטרה וקטפולטה שנשמרו עוד מהעת העתיקה וטרבושה. טרבושה הוא כלי מצור גדול שמשתמש במנוף במקום אנרגיה אלסטית האגורה במתח המיתר. קליעי המצור שהטרבושה היה מסוגל להטיל היו גדולים מאוד ושקלו בממוצע 45–90 ק"ג, אם כי והגיעו לעיתים למשקל של 135–180 ולעיתים אפילו 270 ק"ג.

ההתפחות המשמעותית ביותר בייצור הקליעים התחילה עם הופעתו של הנשק החם. כלי נשק אלה הם כלי ירייה שהכח המניע לדחיקת הקליע נובע מפיצוץ מבוקר של אבק שריפה ולא כח אלסטי האגור בעץ, בחבל או בגיד. כלי הירי הראשונים שמופעלים באבק שריפה נוצרו בסין במאה ה-10, אך קיבלו תנופה רק כשהגיעו לאירופה המערבית במאה ה-13.

בהתחלה, כלי נשק אלה היו מסורבלים מאוד וכללו בעיקרו של דבר צינור מתכת (במקרים נדירים חומרים אחרים) ששימש כקנה קליע כלשהו - לרוב עשוי מאבן או יצוק ממתכת ואבק שריפה. אבק השריפה ניצת על ידי קירוב מקור אש חיצוני - לרוב פתיל בוער. בגלל סירבול זה, כלי הנשק הידניים היו מאוד לא אמינים, לא מדויקים, אבק השריפה נרטב בקלות ולא ניצת וכלי הנשק סבלו מליקויים רבים.

שימוש יעיל יותר היה בעת מצור היות שניתן היה ליצור תותחים גדולים מאוד שנקראו בומברד ואלה היו יעילים מאוד בהריסת חומות מבצרים וערים בצורות. חומות אלה נבנו במהלך ימי הביניים ותפקידן העיקרי היה למנוע טיפוס בעזרת סולמות ומגדלי מצור כתוצאה מכך, הם היו גבוהות יחסית ופיצוחן בעזרת בומברדים היה קל יחסית.

כלי נשק ארטילריים מודרניים

תותח הוביצר מרגמה משגר רקטות
תחמושת פגזים פצצות מרגמה רקטות
קליבר (במ"מ) 120–200 50–120 150–500
אורך הקנה (במטרים) 4–9 1–2 3–9
טווח ירי (בק"מ) 20–40 0.5–6 10–350
קצב אש (לדקה) 3–8 8–20 10–60
זירת פריסה עורף חזית עורף
גודל הצוות 4–8 1–4 2–6
הנתונים השונים משקפים את המצב הנפוץ ברוב אמצעי הלחימה הארטילריים על סוגיהם השונים. בכל אחד מאמצעי הלחימה השונים ישנם דגמי קיצון אשר נתוניהם אינם עולים בקנה אחד עם המתואר בטבלה.

הצורה הנפוצה ביותר של ארטילריה בימינו היא תותחי ההוביצר. בניגוד לכלי נשק ארטילריים אחרים, כלי נשק ארטילריים אלו מבוססים על תותח. הם מאופיינים בקנה ירי ארוך (לרוב בין 4 ל-9 מטרים אורכו) ורחב (בדרך כלל בין 120 ל-200 מ"מ קליבר), וכיאה לתותח התחמושת אותה הם משגרים היא פגזים. עקב גודלם הרב, בצבאות המערביים המודרניים מרבית דגמי תותחי ההוביצר הם מתנייעים, כלומר מורכבים על גבי רכב קרבי משוריין (דוגמת M-109) או משאית שטח ממוגנת (דוגמת ה-ATMOS). לחלופין, קיימים בנמצא גם תותחי הוביצר נגררים, אשר לפרישתם בשטח יש בדרך כלל צורך במשאית או נגמ"ש שלאחר מכן מתנתקים מהתותח.

צורת ארטילריה נוספת היא המרגמה, אשר איננה תותח. ממדיה של המרגמה קטנים בהרבה מאלו של תותחי ההוביצר. למרגמה קנה ירי קצר למדי (כמטר אחד אורכו), רוחבו הוא כמחצית מזה של ההוביצר (בדרך כלל בין 50 ל-120 מ"מ קליבר), והתחמושת אותה היא משגרת איננה פגזים אלא פצצות. עקב גודלה היא ניידת בהרבה מתותחי ההוביצר, והגם שלעיתים יישאו אותה על גבי כלי רכב, היא נחשבת לאפשרית לנשיאה ולתפעול גם ללא אחד כזה. בדומה לממדיה הקטנים, גם מספר אנשי הצוות הדרושים לתפעול המרגמה נמוך ממספר אנשי הצוות המתפעלים את ההוביצר (מרגמה תתופעל בדרך כלל על ידי שניים או שלושה אנשי צוות ותותח הוביצר יופעל לרוב על ידי מספר כפול מזה ואף למעלה מכך). ניגוד בולט נוסף בין המרגמה להוביצר הוא טווח הירי המרבי. בעוד שטווח הירי המרבי של תותח הוביצר טיפוסי הוא כמה עשרות קילומטרים, טווח הירי המרבי של המרגמה עומד עד כמה קילומטרים בודדים ולעיתים אף למטה מכך. עקב טווח הירי הנמוך תיפרס המרגמה לרוב בקו החזית של הלחימה ותעסוק במתן סיוע ארטילרי קל ומיידי לכוחות המתמרנים.

אמצעי ארטילרי שלישי בשדה הקרב המודרני הוא משגר הרקטות החמוש ברקטות ארטילריות. מבחינות רבות דומה משגר הרקטות לתותח ההוביצר – הוא מתופעל על ידי מספר רב של אנשי צוות, בניגוד למרגמה הוא לרוב ייפרס בעורף וגוף הירי שלו יהיה בדרך כלל ארוך (לרוב בין 3 ל-9 מטרים אורכו) ורחב (ברוב המקרים למעלה מ-150 מ"מ קליבר, ולעיתים אף משמעותית למעלה מכך). עקב ממדיו הגדולים משגר הרקטות יינשא לרוב באופן מתנייע, בדרך כלל על גבי רכב קרבי משוריין או משאית. עם זאת, קיימים מספר הבדלים בולטים בין תותח ההוביצר למשגר הרקטות. ראשית, משגר הרקטות משגר רקטות ולא פגזים (בניגוד לפגזים, הרקטות נושאות מנוע ייעודי). שנית, לעיתים רבות משגרי הרקטות הם רב-קניים, כלומר כוללים מספר קני ירי המאפשרים ירי מספר רב של רקטות במקביל. ובעוד ישנם משגרי רקטות חד-קניים, כלומר בעלי קנה אחד, ישנם משגרי רקטות גם בעלי עשרות קני שיגור. עקב היותם של משגרי רקטות לעיתים רבות רב-קניים (בעוד תותחי הוביצר הם תמיד חד-קניים), עומד הבדל בולט בין שני כלי נשק אלו: קצב האש של משגרי הרקטות יהיה בדרך כלל מהיר יותר. גם אם טעינת פגזים היא פעולה מהירה יותר מטעינת רקטות, האפשרות לירי מספר רב של רקטות במקביל גורם לקצב ירי גבוה יותר. הבדל חשוב אחרון הוא בטווח הירי המרבי: אל מול טווח ירי מרבי של כמה עשרות קילומטרים אצל תותח ההוביצר, טווח הירי המרבי של משגרי הרקטות מגוון. בעוד ישנן רקטות קלות בעלות טווח ירי של כעשרה קילומטרים בלבד, קיימים גם משגרי רקטות בעלי טווי שיגור מרבי של מאות קילומטרים בודדות.

Moroccan M109A5 howitzer, 2012-03

תותח הוביצר מתנייע מסוג M-109 תוצרת ארצות הברית

Archerside commons

תותח הוביצר מתנייע ארצ'ר המותקן על גבי משאית צבאית

M-71-cannon-deployed

תותח הוביצר נגרר מסוג M-71 תוצרת ישראל

USMC-120517-M-HF911-214

מרגמה מסוג RT61 תוצרת צרפת

Flickr - Israel Defense Forces - Soldiers Find Qassam Rocket Launchers in Gaza

משגרי רקטות חד-קניים המיועדים לשיגור קסאם תוצרת החמאס

BM-21Ural-375D

סוללת משגרי גראד מדגם BM-21 תוצרת ברית המועצות

Army2016-487

משגר רקטות רב-קני מסוג TOS-1 תוצרת רוסיה

רקטת כידון קסום

משגר רקטות LYNX משגר רקטת כידון קסום AccuLAR מתקנת מסלול תוצרת ישראל

הפעלה בשדה הקרב המודרני

הארטילריה היא נשק סטטיסטי, כלומר, ברובה הגדול היא נשק לא מדויק שפגיעתו מכסה שטח נרחב. לכן, לרוב, משמשת הארטילריה לפגיעה במקבצי מטרות הפרושים על שטח ניכר ולא לפגיעה במטרות נקודתיות. בהתאם לכך, משימתה העיקרית של הארטילריה בשדה הקרב המודרני אינה לפגוע במטרות נקודתיות (שעבורן מוקצה, בדרך כלל, חימוש מדויק המשוגר ממטוסים או באמצעות טילים) אלא להסב נזק למקבצי מטרות "רכות" בטווחים ארוכים כדוגמת מערכי מתקנים ומבנים לא ממוגנים, מקבצי חי"ר חשוף, שיירות רכב, שטחי התארגנות וכיוצא באלה או להוות, בטווחים הקצרים יותר, דרג מסייע באש לכוחות המסתערים.

ככזו, יוצרת הארטילריה את מה שמכונה "הסביבה הטבעית של שדה-הקרב" בכך שהיא מקשה על כוחות-האויב לתמרן ולהתארגן ומאלצת אותם להתחפר, להשתמש בשריון כבד או להימנע כליל מכניסה לתא השטח המופגז (מה שמכונה "שלילת שטח"). כוחה העיקרי של הארטילריה הוא בנפח האש (כמות תחמושת, קצב אש ומשך ירי) שהיא מסוגלת להפעיל על תא שטח מסוים, בטווחים גדולים וללא צורך בקו ראייה (ירי תלול מסלול), ובכך להסב נזק לכמות רבה של מטרות הפזורות בו. מעבר לכך, נפח האש העצום שיכולה הארטילריה להפעיל על תא השטח ויכולתה לירות במשך פרקי זמן ארוכים יוצרים איום פסיכולוגי משמעותי מבחינתם של חיילי-האויב המצויים בו, גם אם הם מוגנים פיזית מפגיעה, ובכך נפגעת יכולתם להילחם גם לאחר תום הירי.

המכלול הארטילרי מורכב מן הגורם היורה ומן הגורם המכוון. לדוגמה סוללת תותחים מודרנית מסוגלת לירות לטווח של עד כ־25 ק"מ, אנשי הסוללה אינם רואים את המטרה עליה הם יורים. על מנת לפתור בעיה זו קיים הגורם המכוון, לרוב קצינים הנמצאים עם הכוח הלוחם ומנחים את הסוללה באמצעות קשר כיצד לכוון את פגזיה. התהליך בו מביא הגורם המכוון את הפגז למטרה מכונה טיווח. סוללת תותחים מודרנית מסוגלת לשגר כ־2.5 טון רסס פלדה למרחק של עד 25 ק"מ תוך כ-3 דקות. כיום כלי הנשק הארטילריים המרכזיים הנמצאים בשימוש צבאות העולם הם: תותחים, מרגמות ומשגרי רקטות.

הארטילריה משמשת למגוון ייעודים כתלות בקוטר האמל"ח ובסוגו. תפקידה העיקרי של הארטילריה הוא סיוע באש לכוחות היבשה, או על-פי הגדרת נאט"ו, "הרעשה המתואמת עם הכוח המתמרן, שתכליתה להשמיד, לשתק או לרתק את האויב." על פי הגדרה זו, הארטילריה היא כוח מסייע אף שלא כל הצבאות החברים בנאט"ו פועלים על בסיס היגיון זה.

שלא כמו רקטות, תותחים ומרגמות הולמים את הייעוד של אש קרובה מסייעת. עם זאת, כל סוגי האמל"ח מתאימים לסיוע באש לעומק הגיזרה, חרף הטווח המוגבל יחסית של פצצות המרגמה: ארטילריה קנית משמשת להרעשה באש קרובה או לעומק, בעוד שרקטות משמשות על פי רוב להרעשה לעומק בלבד. עם זאת, רקטות שמשקלן קל יותר עשויות לשמש גם לסיוע ישיר באש.

פצצות מרגמה מודרניות, שהן קלות משקל ופשוטות להפעלה, מהוות בדרך כלל חלק מציוד הקרב האינטגרלי של החי"ר ובצבאות מסוימים נמנות גם על ציוד כוחות השריון. יש צבאות הרואים במרגמות המופעלות על ידי חי"ר כאמל"ח זמין יותר להפעלה מיידית מאשר מערך הארטילריה.

בצבאות נאט"ו, הארטילריה מקבלת בדרך כלל משימה טקטית וממנה נגזרות האחריות ביחס למערך הלוחם כולו. המשימות הסטנדרטיות הן: סיוע ישיר, סיוע כללי, סיוע כללי מתגבר ותגבור. משימות טקטיות אלה ניתנות בהתאם לסמכות הדרג המנחה: הפיקוד האופרטיבי, השליטה האופרטיבית, הפיקוד הטקטי והשליטה הטקטית. בנאט"ו, סיוע ישיר פירושו שכוח הארטילריה המסייע חובר לכוח היבשתי המתמרן, בדרך כלל כגדוד ארטילריה לחטיבת חי"ר/שריון או סוללות ארטילריה לגדוד חי"ר/שריון.

ניתן לרכז את האש הארטילרית לעבר מטרה בודדת. זו עשויה להיות מטרה מזדמנת או כזו שתוכננה מראש. במקרה האחרון, ניתן יהיה אף לתזמן את האש ברגע נתון. ניתן להקצות כוח תצפית ייעודי לסוללת הארטילריה (לצורך הרעשה בכינון ישיר ודיווח נזקי תקיפה), או להשתמש במערכת אחרת לרכישת מטרות כתחליף.

ישנם מספר ייעודים טקטיים לסיוע באש לצרכים טקטיים:

  • אש נגד-סוללות: אש שתכליתה השמדה או שיתוק מערכי האש של האויב.
  • אש נגד-תכנון: הרעשה אינטנסיבית ומתוכננת מראש כשמזוהה היערכות של האויב לביצוע מתקפה.
  • אש מחפה: מיסוך ארטילריה שתכליתו להגן על כוחות היבשה כשהם נתקלים בחי"ר אויב.
  • אש מגננתית: סיוע באש המאפשר להגן על כוח תחת מתקפה.
  • אש מגננתית סופית: מסך אש מתוכנן מראש וזמין באופן מיידי שתכליתו לפגוע בתמרון אויב לאורך קווי ההגנה.
  • אש הטרדה: יסוד התשתי שתכליתו להפריע למהלכי האויב, לפגוע בתמרון ולהוריד את מוראל האויב באמצעות "טפטוף" ארטילרי ממושך.
  • אש מיירטת: הרעשה לעבר שטח מסוים כדי למנוע מהאויב להשתמש בו או לעבור דרכו.
  • אש הכנה: ריכוך האויב לפני מתקפה.

ייעודים אלה נהגו במהלך המאה ה-20, אף שהם מוגדרים מחדש מדי פעם בפעם. באופן נרחב, ניתן להבחין בין:

  • סיוע באש לעומק: אש המכוונת לעבר יעדים שאינם בתחום ההשפעה המיידי של הכוח היבשתי, לצורך השמדה או שיתוק של עתודות האויב ונשקיו, מוצבי פיקוד ושליטה, קווי אספקה, תקשורת ותצפית.
  • סיוע באש קרובה: אש המכוונת לעבר יחידות האויב עצמן, נשקיו ומוצביו, אשר מהווים סיכון מיידי ליחידה המתמרנת.

ישנן מספר דרכים כדי לנצל באופן מיטבי את חלון הזמנים המוקצה להרעשה הארטילרית על מנת לגרום למספר אבדות רב ככל האפשר:

  • אש מקובצת על ידי מספר של קנים, בין אם בפקודה ישירה או כמטח מתוזמן. חסרונה של שיטה זו הוא שאם האש מרוכזת לעבר שטח או מטרה מסוימת ממספר רב של קנים הרי שזמני המעוף יהיו שונים, וכך הפגזים יתפזרו עם הזמן.
  • פרצי אש - הגדרת קצב אש גבוה לכל קנה (לדוגמה - 3 פגזים תוך 10-15 שניות). שיטה זו מפחיתה את מספר הקנים הדרושים ואגב כך את יחידות הארטילריה המשתתפות במערכה.

כלי נשק ארטילריים בצבאות העולם

תותחי הוביצר נגררים[2] (2014)
1 הודו  הודו 7,414
2 הרפובליקה העממית של סין סין 6,246
3 קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית 5,374
4 רוסיה  רוסיה 4,625
5 קוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית 4,300
6 פקיסטן  פקיסטן 3,278
7 מצרים  מצרים 2,360
8 וייטנאם  וייטנאם 2,200
9 סוריה  סוריה 2,150
10 איראן  איראן 2,078
11 אוקראינה  אוקראינה 1,669
12 ארצות הברית  ארצות הברית 1,299
13 טיוואן  טיוואן 1,160
14 מיאנמר  מיאנמר 884
15 אוזבקיסטן  אוזבקיסטן 880
תותחי הוביצר מתנייעים[3] (2014)
1 רוסיה  רוסיה 5,972
2 קוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית 2,250
3 קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית 1,990
4 ארצות הברית  ארצות הברית 1,934
5 הרפובליקה העממית של סין סין 1,710
6 אוקראינה  אוקראינה 1,302
7 טורקיה  טורקיה 1,013
8 מצרים  מצרים 889
9 ישראל  ישראל 650
10 בלארוס  בלארוס 583
11 יוון  יוון 547
12 ערב הסעודית  ערב הסעודית 524
13 וייטנאם  וייטנאם 524
14 טיוואן  טיוואן 482
15 פקיסטן  פקיסטן 465
משגרי רקטות רב-קניים[4] (2014)
1 רוסיה  רוסיה 3,793
2 קוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית 2,400
3 הרפובליקה העממית של סין סין 1,770
4 מצרים  מצרים 1,481
5 איראן  איראן 1,474
6 ארצות הברית  ארצות הברית 1,331
7 וייטנאם  וייטנאם 1,100
8 טורקיה  טורקיה 811
9 סוריה  סוריה 650
10 אוקראינה  אוקראינה 625
11 תימן  תימן 423
12 קזחסטן  קזחסטן 393
13 ערב הסעודית  ערב הסעודית 332
14 הודו  הודו 292
15 גאורגיה  גאורגיה 265

לרשותם של הצבאות הגדולים בעולם בראשית המאה ה-21 עומדים מגוון רחב של כלי ארטילריה. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה עשרות רבות של מדינות ברחבי העולם ייצרו וייצאו שורה ארוכה של דגמים שונים של תותחי הוביצר, משגרי רקטות ומרגמות. תהליכי הייצור של רוב דגמי הארטילריה העכשוויים החלו במהלך שנות המלחמה הקרה, כאשר רובו של התהליך בוצע עד ידי שתי מעצמות העל של התקופה: ארצות הברית וברית המועצות.

התעשייה הצבאית הסובייטית, ומאוחר יותר זו הרוסית, ייצרה עשרות אלפי תותחי הוביצר נגררים ומתנייעים לצד כמויות גדולות גם כן של משגרי רקטות. בשירות עשרות רבות של צבאות, לרבות אלו של מדינות ברית המועצות לשעבר, מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר במזרח אירופה ואף צבאות רבים באסיה ובאפריקה, נמצאים כיום ארטילריה מתוצרת סובייטית בכמויות ניכרות. במהלך שנות ה-50 וה-60 החלו להיכנס לשירות בצבאות אלו תותח ההוביצר הנגרר 122 מ"מ 2A18, תותח ההוביצר המתנייע 122 מ"מ 2S1 ומשגר הרקטות 122 מ"מ BM21. שלושה דגמי ארטילריה אלו מהווים גם בימינו רכיב עיקרי ברבים מכוחות הארטילריה בעולם. בעשורים הבאים, לאורך שנות ה-70 ה-80 וה-90 החל בברית המועצות ייצור של דגמים מתקדמים יותר: תותחי ההוביצר הנגררים 2A36 ו-2A65 בעלי 152 מ"מ קליבר, תותחי ההוביצר המתנייעים 2S3 וה-2S5 בעלי 152 מ"מ קליבר ומשגרי הרקטות BM27 ו-BM30 בעלי 220 ו-300 מ"מ קליבר בהתאמה. הגרסאות המאוחרות הללו יוצרו על ידי ברית המועצות בעיקר לצורך שימושה עצמי, ועל כן הן זמינות כיום בעיקר בקרב מדינות ברית המועצות לשעבר. עם זאת, ובניגוד לדגמים הסובייטים-רוסיים המתקדמים של תותחי ההוביצר, הדגמים המתקדמים של משגרי הרקטות תוצרת ברית המועצות ידעו ייצוא רב יותר, וכיום אפשר למצוא כמויות משמעותיות שלהן גם בסין, הודו, פקיסטן וכן מספר רב של מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.

בשונה מברית המועצות אשר כלי הארטילריה שלה זכו לתפוצה רחבה ברחבי העולם, תותחי ההוביצר המתנייעים של סין יוצרו בעיקר לשימושו העצמי של הצבא המקומי. עיקרו של כוח הארטילריה הסיני מבוסס כיום על דגמי ארטילריה חדשים יחסית: תותח ההוביצר המתנייע 155 מ"מ PLZ45 אשר ייצורו החל בשנות ה-90 וה-PLZ05 בעל הקליבר הזהה אשר ייצורו החל בעשור הראשון של שנות ה-2000. בעשור זה החל גם ייצור תותח ההוביצר המתנייע 122 מ"מ PLZ07 בעל הקליבר הצר יותר, אשר משמש כיום בכמויות גדולות לצד הדגמים האחרים. בניגוד לתותחים המתנייעים אשר לא ידעו ייצוא של ממש, דגם ספציפי של משגר רקטות אשר ייצורו החל בשנות ה-60, משגר 227 מ"מ סוג 63, מהווה בימינו חלק משמעותי מהכוחות הרקטיים הקלים של מדינות רבות ברחבי אסיה והמזרח התיכון.

מן הצד השני, בצבאות המערב, נפוצים כיום שלושה דגמי תותחי הוביצר מתנייעים אשר ייצורם החל בארצות הברית במהלך שנות ה-60: ה-155 מ"מ M109, ה-203 מ"מ M-110 וה-175 מ"מ M-107. ובעוד תהליך הפיתוח של שני התותחים האחרונים, בעלי הקליבר הגבוה, הופסק במשך השנים, לאורך כל העשורים האחרונים זכה ה-M109 למספר רב של גרסאות ושיפורים, והוא נפוץ כיום בצבאות רבים ברחבי העולם. לצד ה-M109, החלו האמריקאים לייצר במהלך שנות ה-2000 גם את תותח ההוביצר הנגרר M777 בעל הקליבר הזהה ל-M109 (כאמור, 155 מ"מ), אך דגם זה לא יוצא אל מחוץ לארצות הברית ונפוץ כיום בשורות הכוחות המזוינים של ארצות הברית בלבד. בדומה לתותחי ההוביצר המתנייעים האמריקאים, ארצות הברית החלה לייצר בשנות ה-80 גם את משגר הרקטות 227 מ"מ M270, אשר מהווה חלק משמעותי בכוחותיהם הרקטיים של מדינות מערביות רבות ברחבי העולם.

במדינות מערב אירופה ומרכזה מבוצע כיום שימוש רב בכלי ארטילריה מתוצרת ארצות הברית, אך לצד זאת מספר מדינות באזורים אלו ייצרו מערכות נשק ארטילריות אשר זכו לייצוא לא מבוטל. מערכות נשק כאלו היו שני תותחי הוביצר נגררים בעלי 105 מ"מ קליבר: ה-M56 האיטלקי תוצרת שנות ה-50 אשר נפוץ כיום בדרום אמריקה ובדרום אסיה, וכן ה-L118 הבריטי תוצרת שנות ה-70 אשר נוכחות ניכרת שלו נמצאת בצבאותיהם של מדינות שונות באירופה ובארצות חבר העמים הבריטי. תותח הוביצר נגרר ראוי לציון נוסף אשר תהליך ייצורו החל בשנות ה-70 היה ה-155 מ"מ FH70. תותח זה היה פרי מיזם ייצור משותף של התעשיות הביטחוניות של בריטניה גרמניה ואיטליה, וכיום אפשר למצוא את התותח בכוחות הארטילריה של מדינות אחדות באירופה ובאסיה. בדומה לתותחי הוביצר נגררים, מדינות שונות באירופה ייצרו גם כמה תותחי הוביצר מתנייעים ראויים לציון, וכך למשל בבריטניה יוצר החל משנות ה-60 ה-105 מ"מ FV433. בעשורים הבאים ייצרו מספר מדינות באירופה תותחי הוביצר מתנייעים מתקדמים בעלי קליבר של 155 מ"מ בהתאם לתקן המקובל. במסגרת זאת הצרפתים החלו בשנות ה-70 לייצר את ה-AuF1, ובשנות ה-90 הבריטים החלו את ייצור ה-AS90 והגרמנים את ייצור ה-PzH2000. אך בעוד תותחי ההוביצר הנגררים האירופאים יוצאו למדינות שונות ברחבי העולם, רובם ככולם של תותחי ההוביצר המתנייעים הבולטים יוצרו לשימוש עצמי ומהווים כיום את עיקר הכוחות הארטילריים המקומיים.

בשונה מייצור תותחים ומשגרים, ייצור מרגמות הוא פעולה קלה וזולה יותר ולכן כמות גדולה יותר של מדינות עושה זאת. עם זאת, מספר דגמים בלטו בתפוצתם הרחבה, לאחר שזכו לעיתים לייצור בהיקף של אלפי ואף עשרות אלפי יחידות. כך במדינות ברית המועצות לשעבר נפוצה כיום המרגמה הסובייטית הקלה 82 מ"מ 2B9 אשר ייצורה החל בשנות ה-60. במדינות אלו נוכחות ניכרת עומדת גם לשלוש מרגמות סובייטיות חדשות שנכנסו לשירות במהלך שנות ה-80: ה-2B14 בעלת הקליבר הזהה לזה של ה-2B9, וה-2B11 וה-2S12 בעלות קליבר רחב יותר של 120 מ"מ. כמו מרגמות אשר נפוצו בצבאות מדינות ברית המועצות לשעבר, דגמים אשר נפוצו בעשורים האחרונים בצבאות מערביים היו המרגמה 60 מ"מ M224 תוצרת ארצות הברית, המרגמה 120 מ"מ RT61 תוצרת צרפת וכן שתי מרגמות תוצרת בריטניה בעלות 81 מ"מ קליבר: ה-M252 וה-L16.

Ukrainian 2S1 Gvozdika SPG

תותח הוביצר מתנייע מסוג 2S1 תוצרת ברית המועצות

PLZ45155mm Howitzer

תותח הוביצר מתנייע מסוג PLZ45 תוצרת סין

Kings of battle keep the fire; 1-9 FA fires its last rounds 140910-A-CW513-046

תותח הוביצר מתנייע מסוג M109 תוצרת ארצות הברית

GCT 155mm July 2008

תותח הוביצר מתנייע מסוג AuF1 תוצרת צרפת

Italian Army PzH 2000, Trident Juncture 15 (21874449213)

תותח הוביצר מתנייע מסוג PzH2000 תוצרת גרמניה

122- мм гаубица Д-30 (1)

תותח הוביצר נגרר מסוג 2A18 תוצרת ברית המועצות

M777 howitzer rear

תותח הוביצר נגרר מסוג M777 תוצרת ארצות הברית

Topništvo vukovarska vojarna 5

תותח הוביצר נגרר מסוג M56 תוצרת איטליה

Royal Artillery Firing 105mm Light Guns MOD 45155621

תותח הוביצר נגרר מסוג L118 תוצרת בריטניה

Italian Army FH70 howitzer

תותח הוביצר נגרר מסוג FH70 תוצרת בריטניה, גרמניה ואיטליה

Russian BM-21 Grad in Saint Petersburg

משגרי רקטות מסוג BM21 תוצרת ברית המועצות

H12 Type 63 multiple rocket launcher

משגרי רקטות מסוג 63 תוצרת סין

多連装ロケットシステム 自走発射機M270008b 装備 167

משגרי רקטות מסוג M270 תוצרת ארצות הברית

LT 2B11

מרגמה מסוג 2B11 תוצרת ברית המועצות

Defense.gov News Photo 090628-N-8135W-054

מרגמה מסוג M252 תוצרת בריטניה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ש. בידוול, תותחנים בקרב, הוצאת משרד הביטחון, 1974
  • שגיא סימנטוב ויעקב זיגדון, תותחנים בשל"ג: סיפור מלחמה, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2016
  • Jonathan B.A. Bailey, Field Artillery and Firepower, Naval Institute Press, 2004, ISBN 9781591140290
  • Bruce I. Gudmundsson, On Artillery, Greenwood Publishing Group, 1993, ISBN 9780275940478
  • Christopher Gravett, Medieval Siege Warfare, Osprey Publishing, 1990, ISBN 0850459478
  • Ian V. Hogg, A History of Artillery, Hamlyn, 1974, ISBN 9780600313144
  • Oliver F. G. Hogg, Artillery: Its Origin, Heyday and Decline, C. Hurst, 1970, ISBN 9780900966439

קישורים חיצוניים

מידע כללי

סוגיות משנה

הערות שוליים

  1. ^ אש עקיפה: ניתוח טכני של שימוש, דיוק והשפעה של נשק ארטילרי, עמוד 12, מכון ARES, ינואר 2017
  2. ^ "Towed Artillery Strength by Country", Global Firepower
  3. ^ "Self-Propelled Gun (SPG) Strength by Country", Global Firepower
  4. ^ "MLRS (Multiple Launch Rocket System) Strength by Country", Global Firepower
אוגדה

אוגדה או דיוויזיה היא יחידה צבאית שכפופה לגיס (קורפוס בלעז), מורכבת משתיים עד חמש חטיבות או רגימנטים וכוללת בדרך כלל בין 10,000 ל-20,000 חיילים. האוגדה היא יחידה בעלת יכולת פעולה עצמאית לחלוטין, וכוללת יחידות מסתערות ויחידות תומכות לחימה -תעופה, סיור, הנדסה, מודיעין, לוגיסטיקה ועוד.

אלביט מערכות

אלביט מערכות בע"מ היא חברה ישראלית העוסקת בפיתוח ובייצור של מערכות אלקטרוניות ואמצעי לחימה מתקדמים.

אלביט מערכות מפתחת, משווקת ומבצעת אינטגרציה של מערכות אלקטרוניות ואלקטרו-אופטיות ביטחוניות מתקדמות ללקוחות בכל רחבי העולם. החברה מתמקדת בפיתוח מערכות שליטה ובקרה, ומערכות מודיעין לשוק הצבאי, בביצוע השבחות של כלי טיס, כלי שיט וכלי רכב ובפיתוח ומסירה של מערכות כלי טיס בלתי מאוישים.

החברה נסחרת בבורסת הנאסד"ק האמריקאית ובבורסה לניירות ערך בתל אביב. ביולי 2010 העניק ארגון "מעלה" לאחריות תאגידית דירוג קטגורית פלטינה לחברה. בעל השליטה בחברה הוא איש העסקים מיקי פדרמן.

ארטילריה רקטית

ארטילריה רקטית המכונה גם רקטת קרקע-קרקע (רק"ק) היא ארטילריה המצוידת במשגר רקטות במקום פגזים רגילים. בניגוד לפגז, הרקטה מניעה את עצמה באמצעות מנוע רקטי והמשגר רק מתווה לה את כיוון ההאצה הראשוני. הרקטות נבדלות מטילים בכך שאין להם הנחיה או ניהוג עצמי. את הרקטות ניתן לחמש בראשי קרב שונים כגון חומר נפץ מרסק, רסס ופצצת מצרר.

יתרונה של ארטילריה רקטית על ארטילריה קנית (פגזים) היא הטווח והיכולת למטחים מרוכזים של עשרות רקטות תוך שניות מועטות. את רוב הרקטות ניתן לשגר או ממשגר נייח חד-קני או ממשגר נייד רב-קני. בניגוד לטילים, לרקטות אין הנחיה והן עפות במסלול שהוכתב להם מראש בעת השיגור. הרקטות זולות יחסית לטילים אך פחות מדויקות מהם.

החלוצות בתחום הרקטות הארטילריות היו ברית המועצות שפיתחה את רקטות הקטיושה בזמן מלחמת העולם השנייה וגרמניה שפיתחה את טילי ה-V-1 וה-V-2. אחת מהרקטות הארטילריות הנפוצות ביותר בעולם היא רקטת הגראד שייצרה ברית המועצות. כיום הנשק הרקטי העיקרי של צבאות נאט"ו הוא משגר רקטות M-270 MLRS.

ישראל גם היא פיתחה מספר מערכות רקטיות, חלקן מבוססות על נשק שלל סובייטי, והפעילה אותן בהצלחה במבצע שלום הגליל. רקטות שימשו גם את ארגוני הטרור הערביים כנגד ישראל (הפת"ח וחזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה) ועד היום ישראל נתונה לאיום רקטי.

ארמייה

ארמייה או מחנה היא אחת היחידות הצבאיות הגדולות ביותר. היא קיימת בדרך כלל בצבאות של מדינות גדולות/מעצמות, או במדינות קטנות יותר בתקופות מלחמה (דוגמת שתי מלחמות העולם במאה ה-20, מלחמת איראן-עיראק ועוד). הארמייה כפופה בדרך כלל ישירות למטה הכללי של הצבא, או לפיקוד של זירת לחימה (למשל, בצבא ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה). הארמיות בצבאות המעצמות היריבות (ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וברית המועצות) הוצבו תחת פיקוד של קבוצת ארמיות, או חזית (במקרה של הצבא הסובייטי).

ארמייה מורכבת בדרך כלל משנים עד ארבעה קורפוסים וכוללת בין 60,000 ל-120,000 חיילים. היא יחידה בעלת יכולת פעולה עצמאית לחלוטין, הכוללת מספר חיילות (שריון, חי"ר ממונע, ארטילריה, חיל אוויר וכו') וכן יחידות תומכות לחימה, כגון הנדסה קרבית, לוגיסטיקה ועוד.

מפקד ארמייה הוא קצין בדרגת גנרל.

בצה"ל היחידה הקרובה ביותר לסדר גודל של ארמייה, היא הפיקוד המרחבי, שבדרך כלל גודלו אינו עולה על סדר גודל של גיס (קורפוס). מקרה יוצא דופן הוא מלחמת לבנון הראשונה, בה לחמו תחת פיקוד צפון שבע אוגדות (דיוויזיות) ישראליות, כוח שהיה שווה ערך לארמייה מוקטנת.

בונקר

בּוּנְקֶר (מאנגלית: Bunker, בעברית "מִבְצוֹר") הוא מבנה מבוצר הממוקם, כולו או בחלקו, מתחת לפני האדמה. בונקרים מיועדים להגן על יושביהם מפני תנאים מסוכנים המתקיימים על פני הקרקע, כגון לחימה או תנאי מזג אוויר קשים באופן קיצוני. עקב זאת, בנוי הבונקר כך שיוכל לספוג פגיעה מבלי לקרוס: קירותיו עבים במיוחד ובנויים בטון מזוין, חלונותיו (אם קיימים) בנויים כחרכים צרים ודלתותיו הן דלתות ברזל כבדות, הניתנות לאטימה. באזורי לחימה, משמשים בונקרים להגנה על מפקדות צבאיות, על מאגרי תחמושת והספקה ועל לוחמים המסתתרים בהם בהמתנה ליציאה להתקפה, כשישנם גם בונקרים הבנויים כך שיושביהם יכולים ללחום מתוכם. בונקר נועד לעמוד במתקפות צבאיות כגון התקפת טילים בליסטיים, התקפת ארטילריה וחלקם אף תוכננו לעמוד בהתקפות נשק להשמדה המונית. שלא בקוי החזית, משמשים בונקרים להגנה על ראשי ממשל ומקבלי החלטות אחרים, כמו גם על אוכלוסייה אזרחית שאיננה לוחמת, מפני התקפות צבאיות. במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה התעצם השימוש בבונקרים כנקודות פיקוד ולמטרות אחסון נשק ואספקה.

הוביצר

הוביצר הוא סוג של תותח המסוגל לירות פגזים במסלול תלול יחסית.

ההוביצר בעל קנה קצר יחסית ומטעני הנפץ קטנים כדי להניע את הפגזים במסלול תלול. במונחים של תותחים אירופאים במאות ה-18, ה-19 וה-20, ההוביצר נע בין "תותח" (שהיה מאופיין בקנה ארוך, מטענים גדולים יותר, פגזים קטנים יותר, מהירויות-לוע גבוהות יותר וירי בכינון ישיר) ובין "מרגמה" (שהייתה לה היכולת לירות בזוויות גבוהות יותר).

חומה

חומה היא קיר העשוי אבן, עץ או חומר קשיח אחר, שמטרתו לספק הגנה ולמנוע חדירת חמושים עוינים (צבאות אויב, שודדים ועוד) או לחלופין לתחם (כגון בבית כלא). לרוב החומה עבה וגבוהה יותר מקיר רגיל, על מנת להיות עמידה במיוחד כנגד התקפות אויב.

חיל התותחנים

חיל התותחנים הישראלי (בראשי תיבות: חָתָ"ם) הוא החיל בזרוע היבשה של צה"ל האחראי על הפעלת מערכות ארטילריה לטווח בינוני וארוך.

במסגרת דוקטרינת הקרב המשולב תפקידו של חיל התותחנים הוא לרכז את האש ביבשה. יעוד החיל מוגדר כ"השמדת ושיתוק כוחות אויב על ידי הפעלת מאמץ האש בקרב היבשה".קצין התותחנים ראשי הנוכחי הוא תת-אלוף אבירם סלע.

לחיל שתי משימות יסוד:

סיוע אש קרוב לכוחות המתמרנים במקום, בזמן ובעוצמה הנדרשים.

שיתוק והשמדת מטרות אויב לעומק שדה הקרב היבשתי.כומתת החיל היא בצבע טורקיז ודגל החיל בצבעי אדום-שחור.

חיל שריון

חיל השריון (בראשי תיבות: חש"ן) הוא אחד מארבעת חילות השדה העיקריים בחילות העולם, יחד עם חיל הרגלים, חיל ההנדסה וחיל התותחנים (בצה"ל קיים חיל שדה חמישי - חיל האיסוף הקרבי). עיקר תפקידו של חיל השריון הוא הפעלת טנקים - כלי רכב קרביים משוריינים זחליים החמושים בתותח ומקלעים, ומשלבים בין יסוד התמרון (ניידות), כוח אש ושרידות (הגנה).

היחידה הלוחמת הבסיסית בחיל השריון היא הטנק (על צוותו). יחידה בסיסית זו פועלת בשדה הקרב במסגרות גדולות יותר: מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה ואוגדה. גודל היחידה הלוחמת נגזר מקלות השליטה בה ומהשטח אותו היא מסוגלת לכסות. במבצע קדש, למשל, כשלא לכל הטנקים היו עדיין מכשירי קשר, פלוגה הורכבה מארבע מחלקות של ארבעה טנקים כל-אחד. במלחמת יום הכיפורים, הגודל התקני של פלוגת טנקים בצה"ל היה כבר אחד-עשר טנקים.

חיל השריון נחשב לחיל בעל חשיבות מכרעת בשדה הקרב.

חיל השריון הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה בה השתמשו הבריטים בכמה עשרות טנקים כדי לפרוץ את מערכי החי"ר המחופרים בשוחות. חיל השריון דחק בהדרגה את חילות הפרשים החוצה מהזירה. עד מלחמת העולם השנייה התפתחו הטנקים בעיקר ללוחמה נגד חי"ר (הדגש היה על שריון וריבוי מקלעים, כאשר התותח הראשי היה קטן יחסית) ומטרת חיל השריון הייתה פריצת מערכי האויב והכרעת הקרב.

ברם, כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה, הוא החל בבנייה מסיבית של טנקים (בעיקר מסוג פנצר) ומשחיתי-טנקים כדי לכבוש בקלות את אירופה ולהכניע את חילות השריון האירופאים. מהפכת השריון התאפשרה הודות לפיתוחים טכנולוגיים כדוגמת טבעות צידוד, שאפשרו מיקום התותח על-גבי צריח מצטודד, מטען חלול, שאפשר לטנק יכולת לחדור ביצורי בטון (וטנקים אחרים), תותח 88 מ"מ, ועוד.

בעקבות הצלחת השריון הגרמני ב-1940, הקימו צבאות בעלות הברית חילות שריון ענקיים שהתנגשו בקרבות הטנקים הגדולים בהיסטוריה. הקרב הבולט ביותר בזמן זה ובעצם קרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה הוא קרב קורסק שהתרחש ב-1943, בו ניצחו הכוחות הסובייטים את צבא היטלר וציינו פרק חדש בתולדות חיל השריון בכך שהם קבעו את תפקידו המרכזי של חיל השריון ב-40 השנים הבאות: השמדת חיל השריון של האויב. תוצאה ישירה מכך היה מרוץ חימוש שבו עובה השריון של הטנק, קליבר התותח הראשי גדל ופותחו סוגי חימוש חדשים.

צבא ההגנה לישראל הדגים באופן מוחץ את חשיבות חיל השריון להכרעת המערכה כאשר ניצח את צבאות ערב (שהיו בעלי יתרון מספרי, ולעיתים גם בעלי יתרון בחימוש) בסדרה של מלחמות, ובהן מבצע קדש שבו הובקעו מערכי חי"ר בשטח פתוח, מלחמת ששת הימים שבה הובקעו מערכי חי"ר ושריון מחופרים ומלחמת יום כיפור שבה התרחשו קרבות שריון-בשריון הגדולים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה.

מצביאי שריון ישראלים זכו להערכה רבה על תמרוניהם המזהירים בסיני וברמת הגולן. האלופים ישראל טל ("טליק") ומשה ("מוסה") פלד אף זכו להנצחה בקיר "מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון השריון בוושינגטון.

מעמדו של חיל השריון דעך במקצת בעקבות הופעת הנשק האנטי-טנקי המתקדם, בעיקר טילי נ"ט אישיים ומסוקי קרב שהתמחו בציד טנקים מהאוויר. מאז תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הדוקטרינה השלטת בצבאות מערביים היא הקרב המשולב בו פועל חש"ן לצד חי"ר, הנדסה קרבית, ארטילריה ועוד גורמים מסייעים.

במלחמת עיראק (2003) הדגים צבא ארצות הברית גרסה עדכנית של הקרב המשולב, בשם קרב התקדמות, בו דיוויזיית חי"ר השיגה קצב התקדמות של עד 200 ק"מ ליום, כאשר המודיעין הקרבי ומרבית ההתקלויות מנוהלים בידי גדוד סיור חש"ן.

כיום חיל השריון בצה"ל עוסק בעיקר בבניין הכח, הכשרת צוותי ומפקדי טנקים ושריון, אימונם והחזקת הטנקים. בעבר הייתה בצה"ל מפקדת גייסות השריון שהייתה אחראית על לוחמת הטנקים ומאוחר יותר פורקה וסמכות הפעלת הטנקים בשדה הקרב והפיקוד עליהם עברו לחטיבות והאוגדות השונות של צה"ל.

חיל תותחנים

חיל תותחנים הוא אחד מחילות היבשה, שמטרתו לסייע לכוחות המתמרנים באמצעות ירי ארטילרי מתותחים מתנייעים או נייחים וממשגרי רקטות אל עבר עמדות האויב, המביא לשיתוק האויב ולהשמדתו.

חיל התותחים התפתח במאות ה-15 וה-16 כאשר התותחים נהפכו לאמינים ובטוחים בשביל להוציאם מידי חיל ההנדסה ולהפקידם בכמויות גדולות בידי חיילים האמונים על טעינתם, כיוונם והירי בהם ("תותחני שדה"). מאז, כוחה וחשיבותה של הארטילריה ובפרט חיל התותחנים, גדלו בהדרגה. התותחים נהפכו לאלמנט מכריע במבצעי מצור (לדוגמה: נפוליאון לא הצליח לכבוש את עכו לאחר שתותחי המצור הכבדים שלו יורטו בים על ידי האדמירל סידני סמית). במלחמת העולם הראשונה סייעו התותחנים להתקדמות חיל הרגלים על ידי ריכוך השטח ויצירת חיפוי בצורת "מסך של אש" שהלכה לפניהם. כוח האש האדיר של התותחים והמקלעים תרמו בין השאר ליצירת מלחמת חפירות ארוכה ועקובה מדם. במלחמת העולם השנייה נוספו גם מערכות רקטיות לחיל התותחנים.

החל מהמאה ה-20 חיל התותחנים מפעיל בנוסף לתותחים והוביצרים גם מרגמות כבדות וארטילריה רקטית.

טיל בליסטי

טיל בליסטי הוא טיל שחלק ניכר ממסלולו הוא בליסטי, כלומר מושפע מכוחות הכבידה והתנגדות האוויר (גרר) בלבד. למרות שהגדרה זו מתאימה למעשה למרבית הטילים וכן לפגזי ארטילריה, השימוש המקובל במונח "טיל בליסטי" מתאר טיל שמרבית מסלולו מתבצע מחוץ לאטמוספירה, והוא בעל טווח של מאות ק"מ לפחות. טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב בו הוא מונע ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. מסלולו של טיל בליסטי בשלב הטיסה החופשית הוא פרבולי.

מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:

השלב הממונע - בו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להמשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות. חלק זה מהטיסה יכול להיות מונע בשלב יחיד או במספר שלבים.

שלב הטיסה החופשית - השלב הארוך ביותר בטיסת הטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, במהלכו הטיל מושפע מכוח הכבידה בלבד הפועל ככוח מרכזי. בעוד ששלב זה מהווה לרוב מעל 80% מן המסלול הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק. לרוב אין בשלב זה כל יכולת לשנות את מסלול הטיל.

שלב החדירה - בו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספירי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.

על מנת להגיע למרחקים ארוכים, משוגרים טילים בליסטיים בדרך-כלל לטיסה תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית לכ-1,200 ק"מ.

ניווט הטיל הבליסטי היא בדרך כלל מערכת ניווט אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטיל בשלושה צירים, גירוסקופים מודדים את התאוצות הזוויתיות, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל, מיקומו ומצבו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים. בסיום שלב החדירה משתמשים לרוב להנחיית הטיל בביות סופי.

מטה (צבא)

מַטֶּה הוא תת-יחידה צבאית המורכבת מקצינים שייעודה לסייע למפקד לבצע את תפקידו, לפקד על הכוחות ולשלוט עליהם לשם מילוי המשימות. המטה כפוף למפקד היחידה ומקבל ממנו את ההנחיות והפקודות, אך מנהלו השוטף הוא ראש המטה (רמ"ט), שהוא פעמים רבות אחד מקציני המטה. המטה קיים להלכה בכל דרג, אך הוא מפותח מרמת העוצבה ומעלה. מטה הצבא נקרא מטה כללי (מטכ"ל), למשל המטה הכללי של צה"ל.

יש להבחין בין שני גופים: מפקדה (אנגלית - Headquarters) ומטה (אנגלית - Staff), שלהם תפקידים ייעודיים שונים.

המטה נחלק למטה מקצועי ולמטה מתאם. המטה המקצועי מורכב מחבר קצינים האמונים על נושאים מקצועיים (מודיעין, הנדסה, נ"מ, ארטילריה, חימוש, רפואה, משטרה צבאית, חיל התקשוב וכו'). קציני המטה משמשים כיועצים מקצועיים למפקד בתחומי מקצועם, מתכננים את הסיוע הקרבי ומפקחים על ביצועו. ברמת המטכ"ל מהווים קציני החיל הראשיים את המטה המקצועי של הרמטכ"ל. המטה המתאם מורכב מהמפקד, מאגף מטה (אג"ם) ומקציני לוגיסטיקה ושלישות. תפקידו לכוון ולבקר את פעילות המטה.

מטה אג"מי הוא מטה מצומצם, בראשות קצין אג"ם, המורכב מקבוצת קצינים מתפקידים נבחרים המרכזיים בניהול הקרב, בהם אג"ם, מודיעין ומרכז האש (ארטילריה, קשר לסיוע אווירי).

מלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה (בערבית: حرب الاستنزاف, חרב אל-אסתנזאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-8 במרץ 1969 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים.

המלחמה נמשכה כשנה וחמישה חודשים (ולפי גרסה אחרת: כשלוש שנים, ראו פירוט בהמשך) לאורך החזית המצרית, ובה ניהלו צה"ל וצבא מצרים מלחמת התשה אחד כנגד השני. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי.

המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה.

בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב.

מרגמה

מרגמה היא כלי ירייה ארטילרי פשוט, המורכב מקנה מתכתי המחובר למשטח (סדן שבדרך כלל מונח על האדמה, או מותקן ברכב קרבי משוריין) ואשר יורה פצצות במסלול תלול בלבד, בניגוד לתותח נ"ט נגרר, טנקים, או רימוני רובה למיניהם. התחמושת שהמרגמה יורית נקראת "פצצת מרגמה" או בראשי תיבות מאוד נפוצים: "פצמ"ר".

סוללה (צבא)

סוללה היא יחידה צבאית, המאגדת מספר כלי ארטילריה (כיום משתמשים במונח זה גם ביחידות נ"מ) תחת פיקוד משותף. סוללת הארטילריה מורכבת, לרוב, מ-6 עד 8 כלים (כל כלי מכונה "קנה"), כל אחד מהם מופעל על ידי צוות אחר. לעיתים נעשה שימוש במונח "סוללה" לציון יחידה שאיננה מכילה כלים ארטילריים מסוג כלשהו, למשל "סוללת מפקדה" ביחידות ארטילריה (בדומה ל"פלוגת מפקדה" ביחידות-שדה אחרות).

הסוללה עשויה להיות מחולקת למספר פלגות (לרוב רק 2), בעוד שמספר סוללות מהוות גדוד ארטילרי, ואילו מספר גדודים ארטילריים מהווים אגד ארטילרי. הסוללה היא יחידה מקבילה לפלוגה בחיל הרגלים או בחיל השריון, ומפקד הסוללה (מסו"ל) הוא לרוב קצין בדרגת סרן (בצה"ל) או דרגה מקבילה.

פגז

פגז הוא קליע הנורה מתותח, כאשר הגדרת "תותח" היא כלי ירייה חם בעל קליבר מ-20 מ"מ ומעלה. לעיתים הפגז נושא מטען כלשהו, כגון חומר נפץ או חומר יוצר עשן, ולעיתים הפגז עשוי מקשה אחת, כגון פגז חודר שריון או פגזים ששימשו בתותחים עתיקים והיו כדורי מתכת או אבן ותו לא.

הפגז עשוי להיות מאוחסן בנפרד מחומר הנפץ ההודף (חנ"ה) שלו, כדוגמת פגזי ארטילריה, או מאוחסן במבנה "כדור" שהוא תצורת חימוש שבה הקליע מחובר בקצה תרמיל גלילי (העשוי מתכת או חומר מתכלה), המכיל את חומר הנפץ ההודף (לרוב אבק שרפה) ופיקה הדרושה להצתתו, כדוגמת כדורי טנקים.

בפגזים מודרניים בקליבר גדול (הכוונה בעיקר לפגזי ארטילריה ולפגזי טנק), קוטרו של הפגז קטן במעט מקוטרו של קנה התותח היורה אותו, כדי להקל את טעינתו לתוך בית הבליעה של התותח. את בסיסם של פגזים אלו מקיפה טבעת של מתכת רכה (לרוב נחושת) שקוטרה גדול אך במעט מקוטרו של הקנה. בזמן הירי, הודפים גזי הבעירה של חומר הנפץ ההודף את הפגז אל תוך הקנה וטבעת הנחושת נדחסת לתוך הקנה (ולתוך החירוק שבקנה, אם קיים) ומהווה אטימה בין גוף הפגז והקנה המקיף אותו. אטימה זו מסייעת בניצול מרבי של גזי הבעירה כדי להאיץ את הפגז במורד הקנה ואם הקנה מחורק גם לסחרור הפגז סביב ציר האורך שלו, כדי לשפר את יציבותו במהלך המעוף.

פגזים מודרניים בקוטר קטן יותר (כמו גם רוב קליעי רובה ואקדח) עטופים במעטפת נחושת מלאה. מעטפת זו נועדה למלא תפקיד דומה לטבעת הנחושת הקיימת בפגזים הגדולים יותר.

מהמילה פגז נגזר המונח הפגזה. מובנו: ירי רצוף של פגזים רבים אל מטרה מסוימת או תקיפת מטרה באש ארטילרית. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתרגם ראובן אלקלעי.

צבא הקיסרות הגרמנית

הצבא הגרמני (Deutsches Heer) או הצבא הלאומי (Reichsheer) או הצבא האימפריאלי (Kaiserliches Heer or Kaiserreichsheer) היה צבאה של הקיסרות הגרמנית וכלל את צבא היבשה ואת שירות האוויר הגרמני. הצבא הוקם עם הקמת האימפריה ב-1871 ופורק לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה ב-1919.

המונח Deutsches Heer הוא מונח שמשמש כיום לתיאור צבא היבשה של הבונדסוור.

קטיושה

קַטְיוּשָה (מרוסית: Катюша (מידע • עזרה)) הוא שם כולל למשפחת משגרי רקטות מתנייעים מדגמים שונים. הדגמים היותר נפוצים הם BM-8 בקוטר 82 מ"מ ו-BM-13 בקוטר 132 מ"מ מתוצרת ברית המועצות. השם הרשמי הוא "רכב קרב של ארטילריה סילונית" (סילונית הכוונה למנוע הרקטה). במלחמת העולם השנייה יחידות החמושות בכלי נשק זה זכו באופן אוטומטי לסיווג היוקרתי "עוצבת משמר" ("גווארדיה").

ריכוך ארטילרי

ריכוך ארטילרי (באנגלית: Preparation fire), הוא תהליך ירי ארטילרי המבוצע לעבר יעדים מוגדרים של האויב, בדרך כלל לקראת ותוך כדי הלחימה וכחלק ממאמץ האש, ואש הרתק אל היעד, תוך ביצוע אחת מצורות הקרב ההתקפיות כמו התקפה, פשיטה או התקדמות ורדיפה.

תהליך הירי הארטילרי מתחלק למספר שלבים עיקריים, הנבדלים זה מזה בקצב נפילת הפגזים על האויב, ובשלב התנועה אל היעד בו נמצא הכוח התוקף.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.