ארון קודש

ארון קודש הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי הכנסת של יהודי אשכנז. בבתי כנסת ספרדים מקום זה נקרא היכל.

ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת, והשני הוא גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי אשכנז, ובשל הקרבה הסמבולית לארון הברית, נקרא ארון קודש. כיום ניתן למצוא בבתי כנסת אשכנזיים גם ארונות קודש מהסוג השני.

Aron Hakodesh Padoue
ארון הקודש בבית כנסת בפדובה, איטליה

התיבה והתיק

בבתי הכנסת של העת העתיקה ה"תיבה" שמשה כמקום אחסון לחפצי הקודש ובעיקר לספרי התורה. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית התיבה הוחזקה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה החזירו את התיבה למקומה. במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. יש גם אזכור יחידני במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע. ממצאים ארכאולוגים שנתגלו בארץ ישראל ובארצות הגולה בעת העתיקה מעידים על התפתחותן של שני טיפוסים עיקריים של אותו מקום קדוש בו אוחסנו ספרי התורה - גומחה ארכיטקטונית ("היכל") וארון עץ ("ארון קודש"). שני האחרונים השפיעו, בהתאם, על סוגי אריזת ספר התורה – תיק מעץ ומעיל בד. התגבשות ארון הקודש או ההיכל כמקום אחסון קבוע של ספרי התורה החלה בגולה במאה השלישית, ובארץ ישראל במאה הרביעית.

בימינו שרד ארון קודש בודד מאותן תקופות בבית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר. גולת הכותרת של ממצאי החפירה באום אל קנאטר הייתה "היכלית" - ארון הקודש מפואר, בצמוד לקיר החזית הדרומית הפונה לירושלים. ההיכלית בנויה כיחידה בפני עצמה, בגובה 5.25 מטר והשתמרה כמעט בשלמותה. היא כוללת במה בעלת גרם מדרגות, מעוצבת בתבליטים עשירים של גפן הצומחת מתוך אמפורה, קשתות ועיטורים גאומטריים וכרכובים מעוטרים. בראש כל עמוד תבליט מנורת שבעת הקנים המלווה בסמלים יהודיים מובהקים כמחתה, כשופר וכארבעת המינים. על ראשי העמודים הונחו כותרות, שעל אחת מהן תבליט נשר. מעליהן התנוסס גמלון סורי. זהו בית הכנסת הקדום היחידי בו נמצאה היכלית.

ארון מעץ

העדות המוקדמת ביותר לארון מעץ הניצב כרהיט בבית הכנסת היא מן המאה הרביעית, ונמצאת בתיאורי הארונות שעל גבי זכוכיות זהב שנמצאו בתוך קטקומבות ברומא. על חלק מהן מתואר ארון אנוכי בעל שתי דלתות פתוחות, כאשר בתוכן נראות מגילות המונחות בצורה אופקית על גבי מדפים או בתאים נפרדים. מכיוון שככל הנראה המגילות לא היו עטופות, שלמותן הייתה תלויה בסגירותו של ארון העץ. ככל הנראה בבית כנסת של חמת טבריה ניצב ארון מעץ.

ארון הקודש לאורך הדורות

ארון הקודש באירופה בסביבות המאה ה-12, ה-13 ותחילת המאה ה-14 נקבע כחלק אינטגרלי (משולב) בקיר המזרחי, לעיתים בתוך מגרעת בקיר. הארון נסגר על ידי שער ברזל או דלת מעץ. במשך השנים נעלמת המגרעת (במקומות בהם הייתה), וחל ניתוק בינו ובין הקיר המזרחי. הארון נבנה מאבן וקושט בחלקו העליון באורנמנטיקה של שושנים, אשכולי גפן, עלים וכיוצא בזה. החל מהמאה ה-16 צורת ארון הקודש נעשית דומה לארון פשוט. רק החל מהמאה ה-17 ממדי הארון מתחילים להתרחב מאוד. הארון נקשר שוב באופן אורגני לקיר המזרחי, נוספים קישוטים אדריכליים כגון עמודים (המזכירים את יכין ובועז), הדומים לאדריכלות כנסייתית. אדריכלות זו אופיינית במיוחד לבתי הכנסת הפולניים בתקופת הבארוק, וכן לבתי כנסת ספרדיים במערב אירופה, כמו למשל בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.

החל מהמאה ה-17

ARK-dedication
פרט מארון קודש עשוי שיש משנת 1756 ובו הקדשה של התורם. הארון הועלה לארץ מן העיר רג'ו אמיליה שבאיטליה ונמצא כיום בבית הכנסת המרכזי בקריית שמואל (חיפה)

בעוד שביהדות ספרד ההיכל הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת, והתיבה (אצל יהדות אשכנז מקום זה נקרא בימה) משנית לו, ביהדות אשכנז אנו מוצאים "מאבק" בין הבימה ובין ארון הקודש על המרכז הסמלי של בית הכנסת. החל מהמאות ה-17 וה-18, "הקרב" הוכרע לטובת ארון הקודש, במקביל לכך שארונות הקודש הופכים למפוארים יותר. מעט קודם לכן, סדר הישיבה משתנה, ובקהילות אשכנז מתחילים לשבת שורה אחר שורה, כשפני המתפללים לפני ארון הקודש. זאת בניגוד לסדר הישיבה עד אז, המקובל עד היום אצל מרבית בתי הכנסת של יהדות עדות המזרח, בהם המתפללים יושבים משלושת צידי התיבה.

במאה ה-18 וה-19 במרחבי פולין שלפני חלוקתה, ניתן למצוא ארונות קודש מגולפים בעץ העשירים ומורכבים מאוד מבחינה איקונוגרפית. הארונות היו ברובם מאוד גבוהים, ולעיתים היו בני כמה קומות כאשר קודקוד הארון הגיע עד תקרת בית הכנסת. אל הארון היה ניתן להגיע בעזרת מדרגות כאשר לעיתים הכניסה למדרגות הייתה מעוצבת כשער. מעל החלל שבו אחסנו את ספרי התורה, הארון היה מורכב מפריטים ארכיטקטוניים רבים, כגון עמודים, ספינים, כותרות, כרכובים, בסיסים וכנפיים צדדיות.

מבחינה רעיונית, ארון הקודש בבית הכנסת נתפס כארון הברית בבית המקדש, ולכן חלקו העליון של הארון היה מדומה לכפורת שכיסתה את ארון הברית, כאשר מעליו ניצבו הכרובים. נוסף לזאת היו תבליטים של לוחות הברית, כתרים, ידיים בתנוחת של ברכת כוהנים, זרי פרחים ושאר צמחים, בעלי חיים ועוד. בין בעלי החיים ניתן למצוא, דמויות של אריות, נשרים, נמרים, צביים, דובים, איילים, כבשים, עיזים, תיישים, איילות, סנאים, ארנבות, חסידות ונחשים. בעלי חיים שכיחים פחות הם השור והלוויתן, הרומזים לסעודת משיח. נוסף לאלה היו תבליטים של חיות דמיוניות, שפלג גופן העליון היה מורכב מחיה יבשתית מוכרת, כגון אריה, לביאה, נמר, זאב, סוס ועוד, ופלג גופן התחתון היה מעוצב כדג בעל סנפירים, זנב וקשקשים. לאחרונה נתגלה כי פרקי שירה מתוך המקורות שמשו מקור ספרותי לבחירת דימויי בעלי החיים בכמה מן ארונות הקודש.

תפיסת הארון כשער לשמים השפיע על עיצובם של ארונות קודש בכמה קהילות, כך שהארון עוצב בצורת שער ארכיטקטוני.

באיטליה ובפולין עוצבו ארונות קודש מפוארים באופן מיוחד. ארון הקודש העשיר ביותר (לפחות זה הידוע לנו) היה בעיירה דרוייה, שבמחוז ויטבסק, כיום ברוסיה הלבנה, סמוך לגבול עם ליטא. הארון נבנה בשנת 1774/4 עבור בית הכנסת שנבנה כעשר שנים לפני כן. ארון הקודש עלה באש ביוני 1942 כאשר הגרמנים שרפו את הגטו. גובהו של ארון קודש זה היה כ-8 מטרים, כאשר בתחתיתו 6 מדרגות המובילות אליו. הארון עוצב כמבנה בעל שלוש קומות, ההולכות וצרות כלפי מעלה.

בארץ ישראל

Ten commandments A
בבית הכנסת זיכרון משכן שילה בשילה עם פתיחת הפרוכת נראים רמזים לעשרת הדברות חרוטים על זכוכית

בארץ מקובל לעצב את ארון הקודש בסגנון הבא: החומר הוא עץ, מיתאר הארון הוא בקווים ישרים, מעל הארון כתר - כמקובל. הפרוכות משתנות בהתאם למועדי השנה ועליהם נרקם שמות התורמים. עם פתיחת הפרוכת, נראית הדלת, מאחוריה סורג ובפנים ספרי התורה.

יוצא דופן הוא ארון הקודש בשילה הבא לבטא את הזיכרון למשכן שילה. משני צדי הארון מעין טבעות, כדוגמת אלה אשר בהן נשאו בני ישראל את הארון כאשר נדדו עם המשכן ממדבר סיני עד ארץ ישראל ליעדו הסופי אליו הגיע בימי שלמה המלך - לבית המקדש. הארון נבנה כמרחף, ורק רגל אחת מייצבת אותו אל הקרקע כיוון שעל ארון הברית נאמר כי הוא ריחף ו"נשא את נושאיו". האדריכלים נמנעו מלעצב כרובים בדמות מלאכים והסתפקו בעיטור הנראה ככנפיהם הפרוסות של הכרובים[1].

הפרוכת

מנהג הפרוכת, כחפץ המפריד בין ארון הקודש לבין אולם התפילה, התגבש כחפץ קבוע בבית הכנסת במהלך ימי הביניים. כיום, הפרוכת היא חפץ מקובל ברוב קהילות ישראל. במקרים של ארונות קודש מפוארים במיוחד, נמנעו יהודי איטליה מלשים פרוכת חיצונית, והסתפקו בפרוכת פנימית. הפרוכת עשויה בדרך כלל מאריג יוקרתי שעליו אורגים עיטורים שונים. בין העיטורים הנפוצים ניתן למצוא כתרים המכוני "כתר תורה", ספרי תורה, אריות וסמלים יהודיים שונים. במאה ה-17 ובמאה ה-18 תפיסת ארון הקודש כמעין "שער השמים" חדרה גם לעיצוב הפרוכת, ונהגו לעצב בה מוטיבים של שער.

הלכות ומנהגים הקשורים לארון הקודש

קדושתו של הארון גדולה מקדושת בית הכנסת, ועל כן אין למכור אותו ולבנות בדמיו בית כנסת. גם ארון שהתיישן ואינו ראוי לשימוש עוד, אינו נזרק אלא מושם בגניזה. פתיחת הארון היא אחד מהכיבודים המוענקים למתפללים בבית הכנסת בידי הגבאי.

בתפילת נעילה ביום כיפור נותר ארון הקודש פתוח החל מתחילת חזרת שליח הציבור ועד סוף התפילה, דבר המסמל את האמונה שבשעה זו שערי הרקיע עודם פתוחים לקבלת התפילות.

יש תפילות שלפניהן נהוג לפתוח את הארון, זאת בנוסף על פתיחת הארון לשם הוצאת ספר התורה מתוכו וקריאה בו (אז מזמרים "ויהי בנסוע הארון"). למשל, בתפילות רבות בימים הנוראים. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח את ארון הקודש באמירת: אבינו מלכנו, אנעים זמירות וקטעים מסוימים בסליחות. בזמן שארון הקודש פתוח, נוהגים לעמוד מפני קדושתו וקדושת ספרי התורה שבו.

בתלמוד בבלי נאמר:

"תנו רבנן על שלש עבירות נשים מתות יולדות... ויש אומרים על שקורין לארון הקודש ארנא".

על פי זה יש מקפידים לומר "ארון הקודש" ולא סתם "ארון" למשל "פתיחת ארון הקודש". עם זאת פרשנים רבים סבורים כי כאשר המשמעות ברורה כי הכוונה לארון קודש, ניתן לומר גם "ארון" בסתם[2].

ראו גם

DFG

ארון קודש מזכוכית, בישיבת אש התורה ליד הכותל המערבי.

Szegedzsinagóga3

ארון הקודש בבית הכנסת בסגד שבהונגריה

ארון קודש

חזיתו של ארון קודש מן המאה ה-18, שנבנה באיטליה בטרינו ורצ'לזה. בשנת 1973 הועבר לישראל ונתרם למוזיאון הארץ.

Arc12

ארון קודש בקבר דוד המלך בהר ציון

ארון קודש

ארון קודש בבית הכנסת לכו-נרננה ברעננה

Hahurva From Top

ארון קודש בבית הכנסת החורבה בירושלים

ארון הקודש בישיבת איתמר, נוצר ע"י האמן אסף קדרון

ארון הקודש בישיבת איתמר, נוצר על ידי האמן אסף קדרון

לקריאה נוספת

  • ברכה יניב, 1998. מעשה חושב, התיק לספר תורה ותולדותיו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן ומכון בן צבי, ירושלים - רמת גן.
  • בן-יעקב, אברהם, "בתי-הכנסת של עדות המזרח", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 108–115.
  • דוידוביץ, דוד, "בתי הכנסת של היהודים האשכנזים", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 82–107
  • קסוטו, נעמי. 1982. בתי כנסת עתיקים. בהוצאת משרד החינוך, ירושלים.
  • שטאל אברהם, "סדרי הישיבה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 46 - 56 .
  • אילן, ישעיהו, "בית הכנסת - הגדרות ותפיסות בתכנון", מבנים, 10 (1982), עמ' 56–63
  • קאסוטו, דוד. "קיטוב והכוונה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 34–35.
  • קסוטו, דוד, "האדריכלות של בתי-הכנסת במרחב הים התיכון המוסלמי ובאסיה", מחניים, 11 (תשנ"ה), עמ' 204–219
  • יניב, ברכה. 'תשמישי קדושה בבית הכנסת', מחניים, על יהדות ואמנות (ב), 11 (תשנ"ה), עמ' 220–228.
  • מאיר בר-אילן, ארון הספרים בבתי הכנסת העתיקים, מ' סלוחובסקי וי' קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים, ירושלים תשס"ו, עמ' 49–64

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור : אריאל פילבר, פרשת פקודי משכן שילה, בהוצאת החברה להגנת הטבע
  2. ^ על פי מהרש"א שם.
ארון הקודש מרג'ו אמיליה

ארון הקודש מרג'ו אמיליה הוא ארון קודש מפואר משיש השוכן כיום באולם בית הכנסת המרכזי בשכונת קריית שמואל שבחיפה. ארון הקודש הוקם בשנת ה'תקט"ז (1756) בעיר רג'ו אמיליה שבאיטליה. לאחר השואה נותרו בעיר רק מעטים מיהודי רג'ו אמיליה, ובשנת 1957 הועבר ארון הקודש לישראל. הוא נחשב לאחד מארונות הקודש היפים בישראל.

בולי מדינת ישראל - שנת 1953

בשנת 1953 הנפיק השירות הבולאי של מדינת ישראל 8 בולי דואר חדשים בערך נקוב כולל של 1795 פרוטות.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

בית הכנסת האיטלקי (ונציה)

בית הכנסת האיטלקי (באיטלקית: Scuola Italiana) הוא אחד מחמשת בתי הכנסת המצויים בגטו של ונציה שבאיטליה.

בית כנסת

בית כנסת הוא בית התפילה היהודי. השם "כנסת" מקורו מהשורש כ.נ.ס, והוא נקרא כך על שם ההתכנסות של האנשים בו. בית הכנסת מכונה מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש.

היהודים נוהגים להתפלל שלוש פעמים ביום, בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף (ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה).

אף שכל בית כנסת פתוח בפני כל יהודי, נחלקים בתי הכנסת לפי שני קריטריונים עיקריים: לפי עדה (על פי רוב בשל השוני בנוסח התפילה): אשכנזים (נוסח אשכנז או נוסח ספרד), ספרדים (נוסח הספרדים), תימנים וכו' - ולפי זרם ביהדות - אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, קראים וכו'.

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

גבאי

גבאי (לעיתים נקרא שַמָּש) הוא כינוי לאדם שמנהל את ענייני בית הכנסת, והוא אחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני תפילה, ניהול התפילות, מינוי שליחי ציבור (חזנים), וקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים.

ההיכל וארון הקודש בימי קדם

בבתי הכנסת של העת העתיקה הייתה "תיבה" ששימשה כמקום אחסון לחפצי הקודש: ספרי התורה, שופר, לעיתים אפוד וכדומה. במשנה נכללה התיבה בתוך רשימת הציוד הקבוע של בית הכנסת. בתלמוד נזכרים גם "דלוקסמא ו"קמטרא", שגם הן היו תיבות אחסון לאותה מטרה. התיבה הייתה עשויה מעץ, וניצבה על רגליים. פתח התיבה היה מלמעלה או מהצד, כאשר המכסה הורכב על גבי ציר. על התיבה הונח כיסוי בד, כאשר פנים התיבה היה מרופד במטפחות. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית התיבה הוחזקה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה החזירו את התיבה למקומה.

בציור קיר בבית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה משנת 245/246 לספירה, נראית התיבה על יד דמותו של משה הקוראת בתורה. התיבה דומה ל"קיבוטוס", רהיט יווני שמקורו במצרים, ושימש בעת העתיקה לאחסון בגדים, כלים, מגילות וחפצים יקרים. גובהה 50-60 ס"מ, והיא ניצבת על ארבע רגליים. התיבה מלבנית, בעלת מנעול, כאשר בציור הקיר בבית הכנסת הייתה מכוסה במטפחת אדומה.

במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. יש גם אזכור יחידאי במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע. ניתן לזהות את התיק עם חפץ הידוע לנו מן הספרות והאמנות הקלאסית, ושמו capsa. ה"קפסה" הייתה עשויה מעץ קל, ממתכת או משנהב, גובהה 30-40 ס"מ, והיא בנויה בצורת גליל. בתוך ה"קפסה" היה נהוג לאחסן חפצים שונים, ובכלל זה מגילות. בתיאורים חזותיים רבים (פיסול, ציור) נראה איש בעל מעמד הנושא קפסה, כאשר רצועת הנשיאה התלויה עליה מצביעה על זהותה כ"קפסה" המובילה מגילה. ניוד ספר התורה התבצע בעזרת התיבה, ובמקרים מסוימים (למשל, כשיש צורך לניוד מהיר) באמצעות התיק. יהודי ארצות האסלאם ממשיכים לאחסן את ספר התורה בתוך תיק זה עד היום.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה (נקרא גם הוצאה והכנסה, פתיחה או פתיחת ההיכל) הוא טקס ההוצאה של ספר התורה מארון הקודש בזמנים מיוחדים, על פי רוב הוצאת הספר תורה הוא על מנת לקרוא בו. אך לעיתים מוציאים את הספר תורה לצרכים אחרים.

בשעת הוצאתו נהגו העם לעמוד, וכן לומר או לשורר פזמונים ומזמורים שונים.

חלק מטקס הוצאת הספר תורה, הוא פתיחת ארון הקודש, אשר נעשה לעיתים שלא על מנת להוציא את הספר תורה כגון בעת אמירת קטעי תפילה שונים כגון בעת אמירת שיר הכבוד בשבת, שנהגו לפתוח את הארון בעת אמירתו, וכן בתפילת אבינו מלכנו ואמירת שמע קולינו בתפילת הסליחות, וכן בקטעים שונים מתפילות הימים הנוראים.

היכל

היכל הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי כנסת של הספרדים. בבתי כנסת אשכנזיים מקום זה נקרא ארון קודש.

ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות, והשני הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובשל הקרבה הסמבולית לבית המקדש, נקרא היכל. כיום ניתן למצוא בבתי הכנסת של הספרדים גם ארונות עץ.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

כפר נחום

כפר נחום היה יישוב בחופה הצפוני של הכנרת, לא הרחק מכורזים, בבקעת עין שבע. יישוב כנעני ערבי בתקופה הביזנטית בארץ ישראל[דרוש מקור]. משמש כגן לאומי המשתרע על-פני שטח של 1,728 דונם.

על פי המסופר בברית החדשה, ישו קבע בכפר נחום את מרכז פעילותו במשך תקופה ארוכה, ואחדים משנים-עשר השליחים (פטרוס הקדוש ואחיו אנדראס הקדוש, וכן יעקב בן זבדי ואחיו יוחנן) התגוררו במקום.

היינריך קוהל וקרל ואצינגר ערכו חפירה ארכאולוגית ראשונה במקום בשנת 1905, במסגרת סקר מקיף שלהם על בתי כנסת עתיקים בגליל. הם חשפו כמעט את כל האתר, אך משביקשו לחזור ולהשלים את חפירתם שנתיים לאחר מכן, סירבו האבות הפרנציסקנים לאפשר להם את הדבר, בטענה שיעשו זאת בעצמם. הפרנציסקנים היו אלה אשר שחזרו את בניין בית הכנסת.

מניין

בהלכה, מניין הוא קבוצה של לפחות עשרה יהודים בוגרים שהתקבצו יחדיו לשם קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן בנוכחות עשרה אנשים לפחות. אנשים אלו חייבים להיות גברים בוגרים (ביהדות האורתודוקסית) – החל מגיל שלוש עשרה.

עגונות

עגונות הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, הראשון מסיפוריו שפורסם בארץ ישראל. שמו של הסיפור מהווה בסיס לתימת העגינות שעליה כתב עגנון רבות, תימה שממנה שאב את שם משפחתו (שקודם לבואו לארץ ישראל היה "טשאטשקעס"), ובו השתמש לראשונה, כשם עט, בפרסום סיפור זה בכתב העת "העומר", באוקטובר 1908.

עין נשוט

עין נשוט הוא אתר ארכאולוגי במרכז רמת הגולן, כקילומטר וחצי מצפון לקצרין וכקילומטר וחצי מדרום ליישוב קדמת צבי, בו נתגלו שרידי יישוב יהודי מתקופת התלמוד ובית כנסת קדום.

החורבה, ששמה המקורי הוא ח'רבת דיר רחיב, שוכנת על גבעה ברום 392 מטרים מעל פני הים, מעל תחילת אפיקו של נחל משושים.

האתר נחקר לראשונה בשנות השמונים של המאה ה-19 בידי החוקר גוטליב שומכר, אשר העלה את הסברה כי במקום שרידי בית כנסת קדום.

במרכז החורבה שרידי בית כנסת קדום, שגודל אולם התפילה בו הוא 10 מטרים על 11 מטרים, ואשר נותרו בו ספסלים, עמודים וכותרות מעוטרות, שבחלקן מופיעה מנורה בעלת תשעה קנים. שרידי ארון קודש נתגלו בצדו הדרומי של המבנה, לכיוון ירושלים.

על סמך מטמוני מטבעות שנמצאו מתחת לרצפת בית הכנסת, סבורים החוקרים כי המבנה הוקם בשנת 475 לספירה לערך. לצד בית הכנסת, בולטים בחורבה גם שרידי בית בד קדום.

שרידי בתי כנסת נוספים מאותה התקופה נתגלו גם בחורבת אחמדיה, כקילומטר מדרום מזרח לאתר, ובחורבת דביה, כשלושה קילומטרים ממזרח לאתר.

שליח ציבור

שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.

על פי ההלכה היהודית שליח הציבור הוא זכר שעבר את גיל המצווה. ראוי שיהיה אדם ירא שמיים, בעל מידות טובות, עניו, הגון וישר. שליח הציבור ראוי שיהיה מקובל על כל המתפללים כיוון שהוא שליחם לפני האלוקים.

שלמה אומברטו נכון

שלמה אוּמבֶּרטו נכון (Umberto Nahon; ו' בתשרי ה'תרס"ו, 4 באוקטובר 1905, ליבורנו, איטליה – ג' בשבט ה'תשל"ד, 15 בינואר 1974, ירושלים) היה ממנהיגי התנועה הציונית באיטליה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. משנת 1947 היה בישראל וכיהן בתור יושב ראש ארגון יוצאי איטליה וחבר בוועד הפועל הציוני בין השנים 1951–1964. הוא עבד במחלקה לארגון ולהסברה של הסוכנות היהודית.

תיבה

האם התכוונתם ל...

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.