ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

ארבע המיתות

חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג, שכל אחת מהן גורמת לנידון סבל במידה שונה. שיטת ההוצאה להורג נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שריפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג[1].

על פי המקרא, נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעת השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ." (דברים, כ"א, כ"א). על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו אם התוודה, והוא בן עולם הבא[2].

גישת חז"ל כלפי הריגת הנידון הוא כאל רע הכרחי, והיחס לנהרג מבוטא בדברי רבי מאיר:

בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון[3] אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים.

פרטי הביצוע

פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו–ז; להלן תובא תמצית הדברים:

לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות[4] ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו (אך אישה לא הייתה מופשטת[5]). על פי הרמב"ם[6] ההפשטה נועדה לזרז את מותו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם המהול ביין[7].

מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:

סקילה

היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהייתה נשמתו יוצאת.

שריפה

היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו אך לא כדי שימות מכך, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[8]/ עופרת ובדיל[9] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.

הרג (סייף)

היו מתיזים את ראש הנידון בחרב.

חנק

היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

העבירות שעליהן היו ממיתים

העבירות שעליהן יש מיתת בית דין נחשבות לעבירות חמורות. להלן פירוט החייבים מיתת בית דין:

כמו כן, עדים זוממים שזממו לחייב אדם בעונש מוות, ייהרגו אף הם באותה המיתה שזממו לחייב את הנאשם. כל זאת בתנאי שעוד לא נהרג, אך אם נהרג ורק אז התגלתה תרמיתם – אינם נהרגים[10].

דרכי הדיון בדיני נפשות

ארבע מיתות בית דין הן כלי הכפייה ההלכתיים החמורים ביותר המסורים לבית הדין יותר מן ההלקאה, הקנסות והנידוי. מהפסוק "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה"[11] למדו חז"ל שבדיני נפשות ישנה חובה מיוחדת להשתדל במציאת ראיות לזיכוי החשוד. אמנם מן הפסוק אין ראיה שהכוונה היא דווקא להצלה בדיני נפשות, אך הדבר נלמד מסברה, שכן בדיני ממונות הטיית המשפט לטובת צד אחד בהכרח תביא להפסד של הצד שני, והלשון הצלה אינה רלוונטית[12]. ההבדלים שבדרכי הדין נשנות בפרק ד ממסכת סנהדרין:

  • בית הדין – שלא כדיני ממונות, שדינם מסור לשלושה דיינים ואפילו אינם סמוכים[13], דיני נפשות נידונים בערכאה משפטית של 23 דיינים מומחים. דיני נפשות מיוחדים כזקן ממרא, נביא שקר, עיר הנידחת סמכות הפסיקה היא בידי הסנהדרין הגדולה שבירושלים. כהן גדול ומלך מבית דוד[14] נידונים תמיד בבית הדין הגדול, בין אם בדיני ממונות או דיני נפשות.
  • פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני ממונות, בשלב הדיון בין החכמים אין קדימות לצד כלשהו. לעומת זאת, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
  • הטית הדין – דיני ממונות מוכרעים על פי רוב קולות, כלשון הפסוק, "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"[15]. עם זאת, מזהירה התורה באותו הקשר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת". את הסתירה הנדמית פותרים חז"ל בלימוד כי "לא תהיה הטייתך לטובה כהטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים"[16]. דין זה נלמד לדיני נפשות. משכך, המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות (רוב של 13 דיינים).
  • החזרת הדין – בדיני ממונות לאחר גמר הדין, כלומר אחרי שהכריעו החכמים את הדין אך ביצועו טרם נעשה[17], קיימת בידי בעלי הדין אפשרות של החזרת הדין: בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות. החזרת הדין עשויה להביא לגזר דין הפוך. מכל מקום, בדיני נפשות החזרת הדין מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
  • הגבלות לימוד חובה – לפני הסנהדרין, גדולה או קטנה, ישבו שלוש שורות של תלמידים מובחרים, שאם היו צריכים לסמוך היו סומכים מהם[18]. אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים להציג לימוד לזכות או לחובה שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. אך בדיני נפשות זכות זו מוגבלת ללימוד זכות בלבד ולימוד החובה נשאר בידי החכמים בלבד. תלמיד שרצה לזכות, עולה ויושב בין החכמים, אך גם אם נדחו דבריו אין מורידים אותו ממקומו כל אותו היום.
  • אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן. רש"י[19] ביאר שתוקף ההגבלה הוא רק בשעת המשא ומתן, כדי לעודד את הדיין למצוא ראיות נוספות שיחזקו את דבריו, אך בשעת גמר הדין, כשנמנים המזכים והמחייבים, יכול הדיין לשוב בו מעמדתו ולחייב.
  • זמני הדיון – מהתורה נלמד כי חובה על השופטים להיות זמינים לדון בכל זמן, שנאמר "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת"[20]. לעומת זאת, את הפסוק "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו"[21]פירשו שזמן הדין צריך להיות ביום. חז"ל למדו שאין בכך סתירה, ואכן החכמים יושבים בדין כל היום, ובלילה לא דנים אך גומרים את הדין[22]. לעומת זאת, דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג "וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ"[23], אלא ממתינים ליום המחרת. השהיית הדין בלילה נקראת "הלנת דין". בשלב הלנת הדין החכמים מתחלקים לזוגות ודנים ביניהם בדין הנידון. בזמן זה הם אסורים באכילה ושתייה, מדרשת הפסוק "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם". בשל החיוב להלין את הדין אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
  • דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה[24]. אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו[25]. דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות[26].
  • התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל"וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב"[15] ודרשו חז"ל "לא תענה על רב"[27], והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו[28]. וכן, מצווה החכם בציווי "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"[29], והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול[30].

בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום[31]. אך במקרה של הוראת שעה, היו חורגים מדין זה[31].

לאחר ההריגה

תלייה

התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין בסקילה, לאחר מותו:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

על תליית הנהרג להיעשות ביום, דין שנלמד בתלמוד מהפסוק "וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר, כ"ה, ד'), לאחר שחטאו ישראל בעבודת בעל פעור. בדברי רב חסדא ההוקעה מתפרשת כתלייה, על פי הפסוק:"וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'" (שמואל ב', כ"א, ח')[32]. מכל מקום, הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד[33]. זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתלייה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (לדעת רבי אליעזר, כל המחויב סקילה – נתלה)[34].

אבלות

הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה", אם כי הם מותרים לנהוג במנהגי אנינות[35]. אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. נחלקו האם לאחר ליקוט העצמות והקבורה שבים בני המשפחה ויושבים שבעה או שכיוון שנדחו – נדחו ואין מתאבלים עליהם[36]. וכן הסתפקו לגבי מי שהוצא להורג על ידי בית דין מכורח הוראת שעה אם מתאבלים עליו[37].

כלי ההריגה

מן הדין על הסיף, האבן, הסודר ששימשו להריגת החוטא להיקבר לאחר ביצוע גזר הדין[34]. וכן העץ ששימש לתלייה נקבר. ברש"י מפורש שדין זה נלמד מריבוי הפסוק "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" . הרמב"ם[38] פירש שהוא כדי לא להשאיר לנידון זיכרון רע, שלא יאמרו "זה העץ שנתלה עליו פלוני". וקבורה זו היא בתחום ארבע אמותיו של קבר הנהרג, אך לא באותו הקבר[38].

סיפורי מיתות בתנ"ך

להלן מקרים של המתה במיתות דומות למיתות בית דין, באירועים שונים בתנ"ך:

  • המקושש שקושש עצים בשבת נסקל. "וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר, ט"ו, ל"ו)
  • המקלל שקילל את ה' במדבר נסקל. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן"" (ויקרא, כ"ד, כ"ג)
  • החוטאים בחטא העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי
  • עכן שמעל בחרם במלחמת יהושע בן נון נסקל, ובני משפחתו נשרפו ונסקלו: "וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים." (יהושע, ז', כ"ד)
  • בניצחון יהושע את חמשת המלכים שיצאו לנגדו למלחמה בקרב גבעון: "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים, וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב:" (יהושע, י', כ"ו)
  • כאשר איזבל רצתה להרוג את נבות היזרעאלי, היא גרמה לכך שיעידו נגדו על שקילל את ה' ואת המלך אחאב. על פי זה הוא נסקל כדין מקלל: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:" (מלכים א', כ"א, י"ג)

שכיחות גזר דין מוות, והדין בימינו

סנהדרין שהוצאו על ידה להורג נקראת "חובלנית". בתלמוד מובאת מחלוקת בין התנאים לגבי תדירות ההריגות הנדרשת כדי להקנות לה שם זה:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.

על פי חז"ל, על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי. על פי חז"ל[39], סנהדרין שהרגה פעם בשבע שנים (ויש הטוענים אף שבעים שנה, דברי רבי אליעזר) נקראה בשם הגנאי "סנהדרין חובלנית". לכן אף שהייתה סמכות לבית הדין לדון אנשים למוות, הוא מיעט לעשות כן (על פי חז"ל בתלמוד, האסמכתא לכך היא ממה שנאמר בתורה בעניין רוצח-בשגגה "והצילו העדה את הרוצח"). בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל[40]. יש סברה לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס.

לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים[41].

מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

יש המוצאים קשר בין ארבע מיתות בית דין לבין ארבע כנפות הציצית (ספר חרדים פרק ט').

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה א'
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב': "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא."
  3. ^ על פי פירוש רבי עובדיה מברטנורא, ורש"י (על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב') כוונת דברי רבי מאיר היא באיזו לשון השכינה מקוננת על הנהרג. אך הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שהוא הלשון שהיו רגילים לקונן עליו בני אדם.
  4. ^ הרמב"ם בפירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב', פירש שהווידוי התרחש רחוק ממקום ההריגה שמא במקום ההריגה לא יוכל הנידון לפתוח את פיו מחמת הפחד.
  5. ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד א', במחלוקת רבי יהודה וחכמים.
  6. ^ הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ג'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א': "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ו').
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ט"ו, הלכה י"ג.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב': "כאשר זמם ולא כאשר עשה"
  11. ^ ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א', תוספות ד"ה "אחד דיני ממונות".
  13. ^ ראו בהרחבה: תלמוד בבלי, סנהדרין בתחילת פרק א ובפרק ג.
  14. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ה'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד א': "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". עיין שם. ובטעם דין זה התוספות רא"ש פירש כיוון שצוו בפירוש לדון, ממילא הכוונה רק למלכי ישראל. ורבי עובדיה ברטנורא בפירושו על המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ב': "ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים".
  15. ^ 15.0 15.1 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
  16. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ו'
  17. ^ השווה תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב': "היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי".
  18. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ד'
  19. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א'
  20. ^ ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ"ב
  21. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ז
  22. ^ כדי לקיים את הפסוק "צדק ילין בה" (ישעיהו, א', כ"א), כלומר שיש לפתור את הסכסוכים באותו היום. אך הדבר תלוי ברצון בעלי הדין.
  23. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ד'
  24. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
  25. ^ ר"ן כתב כדברי רש"י, שהגר דן בדין נפשות של גר אחר, אך סייג שזאת בתנאי וכל הרכב בית הדין מורכב מגרים, שכן לא ממנים אלא מיוחסים הכשרים לכהונה.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ו, עמוד א' דיבור המתחיל "חדא". מסכת יבמות, דף מ"ה, עמוד ב' דיבור המתחיל "כיון".
  27. ^ שכן המילה "ריב" בפסוק נכתבת בכתיב חסר.
  28. ^ על פי פירוש רבי עובדיה ברטנורא על מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב', ד"ה "מן הצד"
  29. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"ז
  30. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
  31. ^ 31.0 31.1 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ד'
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ד, עמוד ב'
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
  34. ^ 34.0 34.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד ב'
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
  36. ^ יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד ב' ד"ה מתיב. ט"ז, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף קטן ב'
  37. ^ אור שמח על הלכות אבל, פרק א', הלכה ט'
  38. ^ 38.0 38.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ט"ו, הלכה ט'
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ז', עמוד א'
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל', עמוד א'
  41. ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור – אות ב.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

4 (מספר)

4 (במילים בלשון זכר: ארבעה; בלשון נקבה: ארבע) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 3 והבא לפני 5.

4 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-4, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

איסור קללת אב ואם

המקלל אביו ואמו עובר על מצוות לא תעשה דאורייתא. וכל העובר על איסור זה, אפילו מקללם שלא בפניהם ואפילו אחר מיתתם חייב בעונש המוות החמור ביותר, סקילה.

אלקימוס

אַלְקִימוּס (אצל יוספוס: נקרא גם יקים. בתרגומים מסוימים לעברית נקרא אליקים) (מת בירושלים בשנת 158 לפנה"ס) היה כהן גדול מתיוון שכיהן לאחר מותו של מנלאוס. חוקרים רבים מזהים אותו עם יקים איש צרורות המוזכר במקורות חז"ל.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הוצאה להורג לאחר המוות

הוצאה להורג לאחר המוות היא הוצאה להורג טקסית של גופתו של אדם שכבר מת.

העלאה על המוקד

העלאה על המוקד (ידועה גם כשריפה בחיים או שריפה למוות) היא הוצאה להורג פומבית על ידי בעירה. לרוב העלאה על המוקד באה כעונש לבגידה, כפירה וכישוף. מוות על ידי שריפה הפך ללא אהוד על הממשלות השונות ברחבי אירופה בסוף המאה ה-18, ובארצות הברית מוגדר העונש כחריג וכאכזרי.

הענישה בהלכה

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

הריגה

הריגה היא גרימה למותו של יצור חי.

חטא

בדת, חטא הוא הפרה של נורמה מוסרית, לרוב חוק אלוהי, שנקבעה על ידי ישות עליונה. החטא יכול לנבוע מקיום או מאי קיום של מעשה מסוים או ממחשבה על או מדחף לעשיית דבר אסור. ישנן דרגות חומרה שונות של חטא, כאשר על חטאים מסוימים יש דין מיתה ואילו על אחרים יש כפרה. התפיסה הדתית של איזה מעשה נחשב לחטא משתנה בהתאם לדת, למדינה ולזמן. חטאים אחדים התגלגלו לחוקים ולאיסורים אוניברסליים, כגון רצח וגניבה, ואילו מעשים אחרים הנתפסים כחטאים על פי דתות מסוימות, כגרגרנות וכמשכב זכר מקובלים היום בצורה נרחבת יותר מבעבר בקרב חברות מסוימות.

חיים די לה רוזה

רבי חיים די לה רוזה (נולד בתאריך לא ידוע, נפטר ב-ו' בתמוז תקמ"ו, 1786) היה מקובל שהתגורר בארץ ישראל.

חנק (רפואה)

חנק הוא מצב, במערכת חיה, בו לא מגיעה אספקת חמצן, או אספקת החומר הנושא את החמצן, אל המערכת כולה או אל חלקה.

בבעלי חיים בעלי חוליות ניתן לחלק את סוגי החנק לשלושה:

"חנק" (strangle) - חוסר חמצן לגוף בשל הפרעה בדרכי הנשימה העליונות או כלי דם באזור דרכי הנשימה העליונות

"השתנקות" (choke) - חוסר חמצן בעקבות פגיעה בבית החזה

אי-ספיקת חמצן (suffocate) - מחסור בחמצן בחלל בו נמצא בעל החיים או הרעלה שמקשה על קליטת החמצן

כרת

כָּרֵת הוא אחד מעונשי התורה, ונזכר כעונש ההלכתי על 36 חטאים. מסכת כריתות העוסקת בקורבנות הבאים על חטאים, מונה בתחילתה את העבירות עליהם חייבים כרת.

במשנה במסכת מכות מובא שאדם שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, ולקה עליה, נפטר מחיוב הכרת שהיה עליו

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

סנהדרין

סַנְהֶדְרִין (או סנהדרֵי גדולה או בית דין הגדול) היא בית דין של שבעים ואחד (ולדעת רבי יהודה שבעים) דיינים שהיווה ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי.

הסנהדרין פעלה בעם ישראל עד שנת 425 לערך. בדרכי וכללי פעולתה עוסקת מסכת סנהדרין.

סקילה (עונש מוות)

סקילה או סקילה באבנים היא שיטה להוצאה להורג באמצעות רגימת אדם כפות באבנים עד להמתתו.

הסקילה היא פעולת הריגה איטית, מכאיבה ומשפילה ביחס לשיטות הריגה אחרות. היא מתבצעת על ידי קבוצה של בני אדם באופן שבו לא ניתן לייחס את ההריגה לאדם מסוים.

קיימים הבדלים בין שיטות הסקילה בתקופות שונות ובין עמים ותרבויות שונים. בחלק מהתרבויות נוהגים לקבור את הנידון בבור עד למותניו או עד לחזהו כך שפלג גופו העליון יזדקר מהקרקע ויהיה חשוף לפגיעת אבנים שיושלכו אליו. בחלק מהתרבויות נהוג לקבוע את גודל האבנים שישמשו לסקילה בהתאם למהירות ההמתה הנדרשת. בחלק מהשיטות מנוהל תהליך הסקילה על ידי איש דת, שמפקח שהעונש יבוצע על פי הכללים. בחלק מהתרבויות נהוג להלביש את הנידון למוות בלבוש מסורתי.

עבירה (יהדות)

ביהדות עבירה היא הפרה של אחת מתרי"ג מצוות או המצוות דרבנן, ובמשמעות רחבה יותר כל מה שמוגדר כעשייה נגד רצון ה'.

רבאי מרוב

רב רבאי מרוב (רב רבאי דמן רוב) - חכם יהודי, מראשי הסבוראים (שאחרי האמוראים) בבבל בדור השלישי. ראש ישיבת פומבדיתא לאחר פטירת רב סימונא, בשנת ד'ש' (540). היה בן העיר רוב, הסמוכה לנהרדעא. בימיו הופסק הלימוד בישיבת פומבדיתא בשל גזירות ורדיפות, והחכמים עברו עם תלמידיהם לעיר פירוז שבור הסמוכה לנהרדעא. כשאר החכמים שפעלו בתקופת הסבוראים, המידע שידוע עליו מצומצם ביותר, כיוון שהסבוראים לא חיברו חיבורים עצמאיים ותוספותיהם בתלמוד נעשו לרוב באופן אנונימי, בלי לציין את שם החכם. המעט שידוע לנו מבוסס, כמעט באופן מוחלט, על איגרת רב שרירא גאון.

רבה בר אבוה

רבה בר אבוה היה אמורא בבלי בדור השני לאמוראי בבל. הוא היה תלמידו של רב, ורבו המובהק של רב נחמן. רבה בר אבוה התגורר בנהרדעא, ולאחר שהעיר חרבה על ידי פפא בר נצר עקר משם לשכנציב, אחר כך לשילחי ולאחר מכן למחוזא. במחוזא התמנה לתפקיד דיין ורב העיר.

שבת

הַשַׁבָּת היא יום קדושה ומנוחה שבועי לעם ישראל, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בערבו של יום שישי, מעט קודם לשקיעת החמה – זמן הקרוי "ליל שבת", וסיומה הוא ביום המחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי "מוצאי שבת". ביהדות נחשבת השבת למועד המקודש ביותר.שמירת שבת היא אחת המצוות המרכזיות ביהדות; לפי המדרש, השבת הראשונה ניתנה לאדם ביום היבראו, ושמירתה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ולדברי המדרש השבת הראשונה ששמרו עם ישראל בצאתם ממצרים הייתה ביום כ"א באייר.

השבת מסמלת ביהדות את בריאת העולם בידי אלוהים, וקדושתה קבועה מאז בריאת העולם על ידי אלוהים, ובשונה מחגי ישראל, אינה תלויה בקידוש החודש שנעשה בידי בית הדין. טעמי המצוות והמנהגים המיוחדים לשבת מקורם בציווי המקראי לקדש יום זה ולשבות בו ממלאכה, כמעשה האל אחר השלמתו את הבריאה בששת ימי בריאת העולם, וממספר מקורות בתנ"ך. השבת אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה, וכבר בתקופת התנ"ך נתפסה כיום של קדושה, עונג, לימוד תורה[דרוש מקור] והתרוממות הנפש. שמירת השבת היא הודאה מעשית בבריאת העולם, מחזקת את האמונה ואי שמירתה גורמת להיחלשות האמונה היהודית, כמו כן שמירת השבת מקרבת את האדם לבורא העולם יותר מפרישות ונזירות גופנית.בחילול השבת רואה התורה חטא חמור שהעונש על עשייתו במזיד בפני עדים שהתרו בו הוא מיתת סקילה, שנחשבת לחמורה מבין ארבע מיתות בית דין. או עונש כרת במקרה שחילל שלא בפני עדים, ואם חילל בשוגג חייב קרבן חטאת.

הרעיון הבסיסי של השבת, יום מנוחה שבועי, אומץ על ידי כלל עמי העולם עוד בימי קדם, ואף השפיע על דוקטרינות סוציאליסטיות שונות לפעול לקיצור אורך יום העבודה ושבוע העבודה. בישראל נקבע יום השבת כיום מנוחה רשמי.

הסנהדרין
מונחים נשיאאב בית דיןסנהדרין גדולהסנהדרין קטנהבית דיןמשפט עברישבעים הזקניםכנסת הגדולהסמיכת זקנים
נשיאי הסנהדרין יוסי בן יועזריהושע בן פרחיהיהודה בן טבאישמעיההלל הזקןשמעון בן הללרבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבן יוחנן בן זכאירבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודה הנשיארבן גמליאל ברבירבי יהודה נשיאהרבן גמליאל הרביעירבי יהודה נשיאה השניהלל נשיאהרבן גמליאל החמישירבי יהודה נשיאה השלישירבן גמליאל השישי
מקומות מושב הסנהדרין לשכת הגזית • חנות • ירושליםיבנהאושאיבנהאושאשפרעםבית שעריםציפוריטבריה
שונות מסכת סנהדריןמסכת מכות) • עדות • ארבע מיתות בית דין • זקן ממראחידוש הסנהדריןהסנהדרין של פריזקברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה
דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.