אפרים משה ליליין

אפרים משה ליליֶיןפולנית: Maurycy Lilien;‏ 23 במאי 1874, דרוהוביץ', גליציה18 ביולי 1925, באדנוויילר, באדן-וירטמברג, גרמניה) היה צייר, צלם ותחריטאי יהודי, שפעל בגרמניה ובארץ ישראל, ממייסדי "בצלאל", המזוהה עם סגנון האר נובו. שמו יצא לפניו בשל יצירתו בנושאי יהדות וציונות; מכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון".[1]

אפרים משה ליליין
Ephraim Moses Lilien (FL12169799).II
לידה 23 במאי 1874
דרוהוביץ', גליציה
פטירה 18 ביולי 1925 (בגיל 51)
באדנוויילר, באדן-וירטמברג
תחום יצירה ציור, צילום
יצירות ידועות תצלום תיאודור הרצל בבזל (1901), "חתונה אלגורית" (1906), "משה" (1908)

קורות חיים

ליליין נולד בעיר דרוהוביץ' שבגליציה המערבית (כיום באוקראינה) למשפחה ענייה. בשנים 1889-1893 למד באקדמיה לאמנות בקרקוב, מתוכן שנתיים אצל המורה הפולני יאן מטייקו, ואחר כך בווינה. כאשר סיים את לימודיו עבר לברלין, שם היה פעיל בחוגי האר-נובו הגרמני (יוגנדסטיל) ותרם איורים לעיתון "יוגנד" (גרמנית: "נעורים").

ב-1900 ראתה אור יצירתו הראשונה הקשורה לתנועה הציונית, סדרת איורים שעיטרו את ספר שיריו של בֶּריס פון מינכהאוזן, Juda ("יהודה"). פון מינכהאוזן היה משורר לא יהודי שהוקסם מראיית היהודים כבני ישראל העתיקים ותמך בציונות, אולם לאחר מכן הפך לאנטישמי ונאצי.

לצד יעקב ברנשטיין-כהן, חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין ואחד העם היה ליליין ממייסדי הפרקציה הדמוקרטית בקונגרס הציוני החמישי (1901), וכחלק מפעולתהּ ייסד בשיתוף עם בובר וברתולד פייבל את ההוצאה לאור Jüdischer Verlag (יודישער פערלאג).

עיקר פרסומו בא לו בזכות תמונתו המפורסמת של הרצל על מרפסת המלון בבזל, שהוצגה בקונגרס של שנת 1901, ובזכות האיורים שבהם הציג את הרצל המזוקן כנביא תנ"כי וכדגם לדמויות תנ"כיות שונות כמו משה. לפרסום רב זכו גם תחריטים שהכין בעקבות תמונות שצילם בארץ ישראל, של מראות מירושלים ומארץ הקודש. תחריטיו ואיוריו של ליליין משקפים השפעה ניכרת של המאייר והצייר אוברי בירדסלי.

בשנת 1906 עלה לארץ ישראל, ויחד עם בוריס שץ ויוליוס רוטשילד ייסד את בית הספר לאמנות "בצלאל",[2]. לימד הכיתה הראשונה שלו ועיצב את סמלו של בית הספר. כעבור שנה חזר לגרמניה, שם חי רוב חייו. ביקר בארץ ישראל עוד שלוש פעמים. נחשב אחד מגדולי האמנות היהודית ומניח היסוד לאיור הציוני, הייתה לו השפעה גדולה על עולם האסוציאציות החזותיות-אמנותיות בארץ-ישראל ובעולם היהודי, לפחות בשני העשורים הראשונים של המאה. השילוב של נושא תנ"כי, הקשר ציוני, תפאורה מזרחית ודרך עיצוב אידיאליסטית מערבית הוא תמצית יצירתו. אמני "בצלאל" רקחו את יצירותיהם על-פי המינון הזה. גם אמנים כראובן רובין ואריה לובין הושפעו מאוד מליליין בראשית דרכם.

על שמו רחובות בירושלים ובתל אביב.

גלריה

Lilien 1902

בול קק"ל הראשון בעיצובו. הופיע בווינה ב-1902

Theodor Herz007

הרצל, משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, תרס"ב-1901

Lilien Moses

"משה" (1908): באיור מופיע הרצל כבן דמותו של משה המקראי

Abraham Lilien

תחריט של אברהם אבינו

Lilian002

יהושע בן נון: פניו מבוססות על דיוקנו של הרצל

Lilien1906

מודעה על אירוסיו, עיתון השקפה, אוקטובר 1906

כל הכבוד לליליין (3780909225)

רח' ליליין בירושלים

השכלה

  • 1890 - 1892 אמנות, האקדמיות של קרקוב אצל המורה יאן מטיקו
  • 1892 אקדמיה לאָמָּנֻיּוֹת יָפוֹת, וינה, אוסטריה

הוראה

  • 1906 לימד הכיתה הראשונה של "בצלאל"

לקריאה נוספת

  • חיים פינקלשטיין (קטלג, אוצר, הקדמה), א.מ. ליליין במזרח בתיכון [התיכון]: תצריבים (1908-1925), [באר-שבע]: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הגלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון, 1988
  • רותי אופק (עורכת ואוצרת), א.מ. ליליין: האמן הציוני הראשון: מכתבים, איורים, תחריטים וצילומים, תפן: המוזיאון הפתוח, תפן, תשנ"ז-1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חיים פינקלשטיין, ליליין והציונות
  2. ^ השקפה, כ"ב טבת א'תתל"ז לחורבן, (1906)
Ost und West

Ost und West (בגרמנית: "מזרח ומערב") היה כתב עת ציוני לתרבות יהודית ולחכמת ישראל. כתב העת ראה אור בברלין בין 1901 ל-1923. רוחו של כתב העת נוסחה על ידי מרטין בובר שדגל בהצגת היהדות כתרבות ולא כדת בלבד. ותרבות ששורשיה נטועים במזרח, הן המזרח השמי, האסיאתי-מוסלמי, ברוח האוריינטליזם שראה את המזרח ובפרט את ארץ ישראל ברוח רומנטית והן מזרח אירופה, בה פועמת תרבות יהודית שורשית. מייסדו ועורכו היה דייוויס טריטש וסגנו היה ארתור זילברגלייט.

כתב העת הופיע עד אוגוסט 1914 כירחון (אחת לחודש). בתקופת מלחמת העולם הראשונה המשיך להופיע, אך באופן פחות סדיר בין פעמיים בשנה (1915) ועד שמונה פעמים בשנה (1918). לאחר מכן היה לדו-ירחון (1919–1921) ולרבעון (1922–1923). כתב העת ידע קשיים כלכליים, בין 1907 ל-1914 הושכרו מספר עמודים בו לחברת "כל ישראל חברים", בתמורה למימון. בשנת 1923, עם קריסת כלכלת רפובליקת ויימאר, נסגר כתב העת.

כתב העת שילב יצירות אמנות, בעיקר תחריטי אר נובו (בעיקר משל אפרים משה ליליין) עם כתיבה אמנותית וביקורתית. בין הכותבים בכתב העת נמנו בובר, לודוויג גייגר, מכס נורדאו, אלפרד נוסיג, יוסף הלוי, ישראל לוי, דוד צבי מילר, פאביוס שך, אברהם אפשטיין, אדולף רוזנצווייג, ארנו נאדל (עורך מוסף המוזיקה) ותאודור זלוציסטי. שפת כתב העת הייתה גרמנית והובאו בו לראשונה בשפה זו תרגומים מיידיש. כמו כן פרסם בכתב העת משיריו המשורר הלא-יהודי בריס פון מינכהאוזן, שהפך לאחר מכן לנאצי.

אברהם

אַבְרָהָם (במקור: אַבְרָם. מכונה על פי המסורת היהודית גם אברהם העברי וגם אברהם אבינו) הוא דמות מקראית, הראשונה מבין שלושת האבות. אבי יצחק וישמעאל (שלפי הקוראן הערבים העדנאנים הם צאצאיו), המדיינים, ודרך נכדיו בני יצחק יעקב ועשו, אבי שבטי ישראל (שהיהודים הם צאצאיהם), האדומים והעמלקים.

אקס ליבריס

אקס ליבריס (מלטינית: ex-librīs, מילולית: "מספריו של...") היא תווית נייר מודפסת ומאוירת המודבקת בספר, או חותמת המוטבעת בספר, לרוב על גבי החלק הפנימי של העטיפה, על מנת לציין מיהו בעליו של הספר.

תוויות אקס ליבריס עשויות לשאת על גביהן שם, מוטו, שלט אצולה ורכיבי הרלדיקה אחרים (כגון ציצה, סיכה) או כל מאפיין אחר המקושר אל בעלי הספר או שבעל הספר הנחה את האמן או המעצב לכלול באקס ליבריס שלו.

אר נובו

אר נובו (בצרפתית: Art Nouveau, מילולית - האמנות החדשה) הוא זרם באמנות שהתפתח באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. סובב סביב המוטיבים של אלמנטים מהחי והצומח, עם גוף האישה. האר-נובו אינו זרם באמנות בלבד, אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה בכל תחומי העיצוב והאמנות: אופנה, אדריכלות, צורפות, ריהוט ועוד.

סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר.

מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה".

בריס פון מינכהאוזן

בֶּריס אלברֶכט קוֹנוֹן אַוּגוסט היינריך, פרַייהֶר פון מינכהאוזן (בגרמנית: Börries Albrecht Conon August Heinrich Freiherr von Münchhausen;‏ 20 במרץ 1874 – 16 במרץ 1945) היה משורר רומנטי גרמני. פון מינכהאוזן החל כאוריינטליסט פילושמי ופרו-ציוני, ששיריו, שהתפרסמו בכתב העת Ost und West זיכו אותו מפי הרצל בכינוי "לורד ביירון של הציונות". אולם דעותיו התהפכו והוא הפך לאנטישמי חריף, הצטרף כחבר פעיל למפלגה הנאצית וסופו שהתאבד לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.

ברכת עבודה

ברכת העבודה הידועה גם כברכת רצה היא הראשונה מבין שלוש ברכות ההודאה, המסיימות את תפילות העמידה. זו הברכה ה-17 בתפילת שמונה עשרה, הברכה החמישית בתפילת שבע והברכה השביעית בתפילת תשע.

עניינה של ברכה זו הוא בקשה מהאל שיקבל את התפילה שקדמה לברכה זו. מכיוון שהתפילה נאמרת כנגד הקורבנות שהיו מוקרבים בבית המקדש, הברכה מכילה גם בקשה לבניית בית המקדש וחזרת עבודת הקורבנות.

הכנענים

"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה למתוח קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

העלייה השנייה (ספר)

העלייה השנייה הוא ספר שראה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי בירושלים בשנת תשנ"ח 1997. הספר כולל שלושה חלקים-כרכים: מחקרים, מקורות, ו-אישים. בשלושת הכרכים הובאו מבחר תמונות של אישים, אירועים ונופים.

ב"מבוא כללי" לספר סקר פרופ' ישראל ברטל את מאפייני ההיסטוריוגרפיה הישראלית של תקופת העלייה השנייה: "הדיון בייחודה של העלייה השנייה מתמקד בקבוצה של מטביעי החותם שבה, אשר זכתה לכינוי 'העלייה השנייה העובדת'. לקבוצה זו שלושה מאפיינים בולטים: האחד הוא מוצאם החברתי - רובם היו צעירים, שהגיעו לארץ מעיירות קטנות במזרח-אירופה, ללא משפחה, ללא מקצוע וללא אמצעים משלהם. המאפיין השני הוא הרקע הרעיוני - רובם היו יוצאי בתי שומרי מסורת, שעברו תהליכי חילון קודם לעלייתם. הם הביאו עמם ציונות לוהטת וכמיהה לבנות חברה אחרת, ... המאפיין השלישי הוא בתחום הארגון" של העולים בארגונים חדשים.

הקונגרס הציוני העולמי החמישי

הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26 בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860-1935).

זאב רבן

זאב רַבָּן (22 בספטמבר 1890, לודז' – 19 בינואר 1970, ירושלים) היה צייר, גרפיקאי ומעצב תעשייתי עברי. מאבות האמנות הארץ ישראלית בתקופת היישוב.

חתונה אלגורית

"חתונה אלגורית" (1906) הוא מתווה לשטיח שנוצר על ידי אפרים משה ליליין עבור בית המלאכה לשטיחים של "בצלאל". המתווה נוצר כהכנה לשטיח אמנותי שנועד לשמש כמתנה לרגל יובל לנישואיו של דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני העולמי.

ליליין, שהגיע ביחד עם בוריס שץ לירושלים בשנת 1906 כמורה ב"בצלאל", התבקש ליצור סדרה של מתווים עבור מחלקת השטיחים של בית הספר. על אף שהייתה זו המחלקה הראשית בשנותיו הראשונות של בית הספר, רמתם הטכנית של עובדי המחלקה החדשה לא איפשרה את אריגתו.

המתווה בנוי במתכונת של טריפטיכון. בתיאורים השונים שילב ליליין השפעות מתקופות שונות בתולדות האמנות, ביניהן אמנות מצרים העתיקה, הרנסאנס האיטלקי ועוד. בפנל המרכזי מתוארים בני זוג תחת חופה. הגבר לבוש בבגד אדום והוא מאזכר את דמותו של תגלת פלאסר השלישי, כפי שהוא מופיע על גבי תבליטים מאשור. האישה מהווה ייצוג של "בת ישראל". משני עבריהם מתוארים עבדים או נערים חשופי חזה האוחזים במוטות החופה. במישור הקדמי של התיאור מתוארים פרחי שושן, המאזכרים את שמו של ליליין בגרמנית (Lilien), ומנוגדים לתיאור הקוצים בפנלים הצדדים.

פנלים אלו מכילים תיאורים של הגלות. בחלקו הימני של השטיח מתוארת דמותו של ירמיהו, השואבת את השראתה מתיאורו דמות ירמיהו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. סביב הפנלים יצר ליליאן מסגרת מעוטר המושפעת מסגנון היוגנדסטיל האירופי.

יגאל צלמונה טען כי משמעותו של התיאור הוא בחיבור הרמוני של ההשפעות השונות המסמלות "כלולות במובן העמוק של תיקון, חיבור האחדה ויצירת כליל שלמות".

יהושע בן נון

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע".

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון.

נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

יודישער פערלאג

יודישער פערלאג ("יִידִישֶר פֶרלָאג", מגרמנית: Jüdischer Verlag, "ההוצאה היהודית") היא הוצאת ספרים יהודית שנוסדה בברלין בשנת 1902.

מייסדי ההוצאה היו חברי הפרקציה הדמוקרטית: מרטין בובר, חיים ויצמן, אפרים משה ליליין, ברתולד פייבל ודייוויס טריטש. בין השנים 1902–1907 עמד בראשה פייבל.

ההוצאה נוסדה חודשים אחדים לאחר שמרטין בובר הכריז על הקמתהּ בקונגרס הציוני החמישי, כחלק מן המאבק למען גיבוש תרבות לאומית חילונית ולמען קידום מקום האמנות בתהליך התחייה הלאומית היהודית. מטרת ההוצאה הייתה לתרום להפצת האמנות היהודית, ולשם כך ביקש בובר את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית.

בהוצאה יצאו לאור יצירות שנכתבו בגרמנית (פרוזה וספרי עיון) ותרגומים לגרמנית של ספרות ביידיש ובעברית. לאחר זמן החלה ההוצאה להדפיס גם ספרים בעברית.

בין מפעלי ההוצאה:

תרגום מלא של התלמוד הבבלי לגרמנית, בידי לזרוס גולדשמידט.

ספרו של שמעון דובנוב "דברי ימי עם עולם" (בעשרה כרכים), שנכתב במקור ברוסית, אך פורסם לראשונה בתרגומו לגרמנית.

יצירות מאת אחד העם, חיים נחמן ביאליק, בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, ארתור רופין וש"י עגנון (שגם עבד בהוצאה בצעירותו).בשנת 1931 יצאה לאור, בהוצאת שוקן, המהדורה הראשונה של כל סיפוריו של ש"י עגנון, בארבעה כרכים. ד"ר זיגמונד קצנלסון, מנהלה של "יודישער פערלאג" עצר את הפצתה של המהדורה, בנימוק שזכויות היוצרים על חלק מהסיפורים הן בידי "יודישער פערלאג". הסכסוך הסתיים כעבור כחמישה חודשים, לאחר שהוצאת שוקן רכשה את כל מלאי ספרי עגנון שבידי "יודישער פערלאג".

בשנת 1937 עלה קצנלסון לארץ-ישראל, הקים את "הוצאה עברית", והעביר אליה את נכסיה של היודישער פערלאג, ובעיקר את זכויות היוצרים שהיו בידי ההוצאה. בשנת 1938 נסגרה "יודישער פערלאג" על ידי המשטר הנאצי.

בשנת 1958 נפתחה ההוצאה מחדש, וב-1990 נרכשה השליטה בה על ידי Suhrkamp Verlag.

ישראליאנה

ישראליאנה או ישראלינה הוא מושג המתייחס במובן הרחב למכלול הדברים המזוהים באופן ספציפי עם ישראל ו / או ארץ ישראל.

המושג נגזר מהמונח האמריקני - אמריקנה המתאר את מכלול הדברים המופשטים או הגשמיים המיוחסים באופן מובהק לארצות הברית של אמריקה.

המושג ישראליאנה נולד בסוף שנות ה-90 אז החלו אספנים פרטיים בודדים לאסוף חפצים המזוהים באופן מובהק עם ישראל ו / או ארץ ישראל. לרוב משתמשים במונח 'ישראליאנה' לתאר חפצים שיוצרו בארץ ישראל החל משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד לשנות ה-70 פחות או יותר.

בין החפצים השונים הנכנסים תחת המטרייה של הישראליאנה אפשר למצוא: מוצרים שיוצרו בארץ, אריזות של מוצרים, בקבוקי זכוכית, שלטי חוצות, כרזות, מסמכים, בולים, מעטפות, צילומים, בובות, צעצועים, תשמישה קדושה, פריטים דקורטיביים ולמעשה כל דבר שיוצר בארץ ו / או היה בשימוש בארץ.

גם דברים מופשטים יכולים להיחשב כישראליאנה כמו סרטים או מוזיקה אך נכון להיום השימוש במונח הזה לתאר דברים מופשטים יחסית נדיר.

למואל מלך משא

לְמוּאֵל מֶלֶךְ-מַשָּׂא הוא דמות מקראית המופיעה בספר משלי, פרק ל"א, פסוק א'.

מלון שלושת המלכים

מלון שלושת המלכים (בצרפתית: Grand Hotel Les Trois Rois וקודם לכן בגרמנית: Hotel drei Könige) הוא מלון פאר השוכן בבזל שבשווייץ, על גדות הריין.

ספר הקומיקס הציוני

ספר הקומיקס הציוני הוא ספר בעריכת עמרם פרת ואמנון דנקנר שיצא לאור בשנת 1998, במסגרת חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל. בספר 50 איורי קומיקס, כל אחד מהם על זוג עמודים. לפני כל קומיקס מופיע זוג עמודים שבו תצלום היסטורי וטקסט, מאת אמנון דנקנר, העוסק בנושא התצלום, והקומיקס שנוצר בהשראתם. את הקומיקס בספר איירו כשלושים קריקטוריסטים וקומיקסאים ישראלים, ובהם דודו גבע, מושיק לין, זאב אנגלמאייר, פרידל שטרן, שלמה כהן, אבנר כץ ורבים אחרים.

הספר פותח בתצלום המפורסם שצילם אפרים משה ליליין, ובו בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, תרס"ב-1901, שאחריו בא קומיקס מאת דודו גבע שבו הברווז משקיף בעגמומיות על גגות תל אביב. הספר מסתיים בכפולת עמודים, שבצדה האחד שרוליק של דוש, צעיר ואופטימי, ובצדה האחר גרסתו של דודו גבע, לשרוליק מזדקן הצופה בטלוויזיה.

נושאים נוספים בספר: טקס הכרזת המדינה, האריה השואג, חידון התנ"ך, ההעפלה, המעברות, נהלל, מגדל דוד, הקיבוץ, חלץ, הסוסיתא, ייבוש החולה, מבצע סיני, משפט אייכמן, דגל הדיו, כיכר דיזנגוף, דוד בן-גוריון, אייבי נתן, משה דיין, הכנסת, מהומות ואדי סאליב, מלחמת לבנון הראשונה, מבצע אנטבה, האינתיפאדה ועוד.

ציון (ירושלים)

צִיּוֹן, הוא אחד משבעים שמותיה של ירושלים, ובמקרא הוא הכינוי השני לירושלים אחר השם "ירושלים". השם "ציון" במקורו נסוב על תחום מסוים בעיר. מקובל לתחם את המקום בחלקה המזרחי-דרומי של ירושלים בתקופת בית שני, הכולל את עיר דוד, העופל והר המוריה.

שנים עשר המרגלים

סיפור שְׁנֵים עָשָׂר הַמְרַגְּלִים מופיע בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ומפי משה, שוב בפרשת דברים שבספר דברים. לפי בקשת העם ממשה, אלוהים מאשר למשה לשלוח שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, קודם לכניסת עם ישראל אליה לאחר יציאת מצרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.