אפרים חוזר לאספסת

אפרים חוזר לאַסְפֶּסֶת הוא סיפורו הראשון של הסופר ס. יזהר, שהתפרסם בכתב העת "גליונות" ו' (חוברות יא–יב, שבט–אדר א' תרצ"ח, 1938), כשהיה הסופר בן 21. עורכו של כתב העת, יצחק למדן, היה גם זה שטבע את שמו הספרותי של יזהר סמילנסקי, אשר נקרא מאותו יום ס. יזהר ביצירותיו הבדיוניות, אך המשיך לפרסם תחת השם יזהר סמילנסקי בכתביו העיוניים.[1][2][3]

כברוב סיפוריו של יזהר, גם לסיפור זה עלילה מצומצמת, ועיקר ההתרחשות היא בתודעתם של המשתתפים, בתיאור ההווי הקיבוצי בכלל, ובעת אספת חברים בפרט. ניתן לתמצת את העלילה בשני משפטים: חבר הקיבוץ אפרים, שעובד באספסת, מגיש בקשה לעבור לעבוד בפרדס. בעיצומה של אספת חברים שדנה בבקשתו, חוזר בו אפרים מבקשתו ומודיע שהוא חוזר לעבוד באספסת.

פרסום הסיפור משך את תשומת לבה של הביקורת מיד עם הופעתו, ועורר עניין והפתעה בשל בשלותו וחידושיו.[4][5] בשנים מאוחרות יותר התקבלה בקרב חלק מהחוקרים הדעה כי פרסום "אפרים חוזר לאספסת" פתח פרק חדש בספרות העברית; פרק הספרות הארצישראלית.[6]

S Yizhar
ס. יזהר ב-1951

הרקע לכתיבת הסיפור

שירה בציבור בקיבוץ
מאת ס. יזהר

"וכמה נוח לפלוני אדם רחוץ ושבע, להסב בבטלה ולזמר אותו זמר עצמו שהכל שטופים בו וכרוכים אחריו בחבורה וביחידות, זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, בריטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן-הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות, נישא בין טרטור לטרטור בטראקטור המתלבט [...] עד שאין פינה שלא תכיל הדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה במתכוון או שלא מדעת לזמרו כפי כוחו. [...] עד שבת-קולה של אותה פזימה, שלא סרה מחלל-החדר, הייתה מכה גלים ונתפשת במסובין כשלהבת זו, שתחילתה מהססת וסופה להבה פורצת וקולחת בחדר. איזה מהם שפצחו רמות השפילו וגיששו אחר קול נמוך, אחרים רגשו לעומתם וציפצפו ועלו, ואלה ואלה תרים אחר בר-סמכא שינהלם מישרים, אך מיד נתאחו הקרעים ומצא כל אחד מקומו ומתגלגלת השירה בטוחות. היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות, רופסים בסלסלולים הנרגשים ומכוונים עצמם בדחילו שלא לצאת דופן. והיו גם קולות בטוחים בעצמם שנישאו ברמה. ואילו אלה שקולם אינם נשמע להם מעיקרו - לא סירבו מבמבם ברוב הרהורים ולתלות עיניים מתרעמות באותם שנחפזו והגיעו לכלל מרוצת-אבירים, בלא התחשב שישנם המסתפקים בהגיית מלים וקצב בלבד"

אפרים חוזר לאספסת

ליזהר הייתה שהות קצרה בקבוצת גבע[7] בשנת 1937, שם מצאה לו נעמי חברתו, שהפכה מאוחר יותר לאשתו, עבודה בהוראה. יזהר לא החזיק מעמד בהוראה, על אף הצלחתו בתפקיד, משום שהתנאי היחידי שדרש יזהר – חדר משלו, לא סופק לו. אך עינו הבוחנת וקליטתו המהירה אנשים, אווירה ונוף, סיפקו ליזהר חומר גלם עשיר לכתיבת הסיפור על החבר אפרים ועל האספה הכללית של הקיבוץ שתדון בבקשת חבר קיבוץ לשנות את מקום עבודתו.

ניצה בן ארי, שבנוסף להיותה חוקרת ספרותית היא גם כלתו של ס. יזהר, חשפה בספרה הביוגרפי על יזהר פרטים רבים שלא היו ידועים עד אז.[8] חברי קבוצת גבע התחקו אחר תקופת שהותו של יזהר בקיבוצם ופרסמו בעלונם פרטי-כל של אספה שנערכה באוקטובר 37, בה נדונה בקשתו של חבר קיבוץ בשם אליוקים לעזוב את המספוא ולעבור לפרדס הניסיוני. בקשתו נדחתה ברוב קולות.[9] . בנו של אליוקים טוען, שיזהר עצמו עזב את עבודת ההוראה ה"בטלנית" לאחר שלושה חודשים, ועבר לעבוד במספוא, שם פגש את אליוקים וסיפורו. ס. יזהר עצמו הכחיש את כל הסיפור מכל וכל במכתב לבלפור חקק,[10] אך ידועה גם התנגדותו הנמרצת של יזהר לייחס פרטים מיצירותיו לביוגרפיה שלו. הוא טען בתוקף שיש להפריד בין עולם הספרות לעולם המציאות. המציאות לדעתו, היא המחצבה שממנה נלקחו אבנים לבניית הבית, הסיפור, אך אין שופטים את הבית על פי המחצבה. לאחרונה נוטה דווקא המחקר לחזור ולהפנות את הזרקור למציאות, לביוגרפיה של הסופר.[11]

פרט מעניין נוסף הקשור לרקע של כתיבת הסיפור, הוא הקדשתו. בפרסומו הראשון של הסיפור בכתב העת "גיליונות" הוקדש הסיפור לג'. בן ארי מייחסת את ההקדשה לגליליה קטינקה, נערה יפהפייה ובלתי מושגת, ש"יזהר התאהב בה עד שורשי נשמתו".[12] גם על פי מה שמסופר ב"אפרים חוזר לאספסת" וגם על פי מה שמסופר ב"מלקומיה יפהפייה", ספר של יזהר שנכתב כשישים שנים מאוחר יותר, נותרה האהבה ההיא בגדר חלום בלתי מושג, שהאהובה אינה יודעת כלל על קיומה, אך זו השפיעה רבות על כתביו של הסופר.

ב-18 בינואר 1938 שלח יזהר סמילנסקי את הסיפור ליצחק למדן, עורך "גליונות". למדן החמיא לו בתשובתו, שהגיעה תוך ימים ספורים, והזמין אותו לפגישה, שבה גם נקבע שמו הספרותי של יזהר סמילנסקי: ס. יזהר (על משקל ש. שלום). 

עלילת הסיפור

הסיפור כולו מתרחש במהלך אספת חברים בקיבוץ, בה הולכים לדון בבקשתו של אפרים, חבר קיבוץ שעובד באספסת, לעבור לעבודה בפרדס.[13] המספר מתאר שלושה מוקדים של ה"עלילה": חדר האוכל, שבו מתקיימת האספה; המרפסת הצמודה אליו, בה עומדים אפרים וידידתו הטובה, נחמה, ודנים בנושא; ותודעתו של אפרים שמשוטטת בין ההווי בעבודת האספסת, בין הכמיהה לשינוי ולביטוי עצמי, ובין הכמיהה אל האהבה הבלתי ממומשת אל נערה, שצרובה עמוק בזכרונו ומסמלת בעיניו את החלום, האידיאל השמימי והבלתי מושג.

אפרים איננו צעיר, הוא מדבר עם נחמה על עייפות ועל זמנים עברו "והלא פעם היה מדובר במשהו אחר, פעם רצינו בדברים רבים, ומה היה על זה? דברים שכעת גם אין נוהגים לדבר עליהם כלל ובוחרים להסתלק מהם כפלוני מחטאת נעוריו". הוא מתלונן על האכיפה החברתית של הקיבוץ, שמבטלת את הפרט וגורמת לחבר הקיבוץ לבחור דווקא בעבודות הקשות.

מדוע לא קלות? תמיד קשות? ויהא פעם גם יותר קל. ויהא קצת נוח. מדוע לא? הלא סוף סוף גם רצונו שלו - משהו. למה תמיד לאנסו, לענשו, לחייבו ולדרוש ממנו נצח? הוא יבקש לעבור לענף המטעים, נניח, לפרדס הישן, שם, לפחות, יש צל [...] מדוע לא לאמר גלויות וברורות בסוף כל הסופות: בכך וכך רצוני, ובכך וכך איני רוצה? ממש. רצוני במה שמגיע לי בתור אפרים, ולא במה שמזכה אותי המקרה וכפוי עלי מן המזדמן

אפרים חוזר לאספספת, עמ' 16, 30
MEMBERS OF KIBBUTZ AFIKIM HOLDING THEIR GENERAL MEETING IN THE LIBRARY OF THE SETTLEMENT. אסיפה כללית של חברי קיבוף אפיקים, בספריית הקיבוץ.
חברי קיבוץ אפיקים מכונסים באספת חברים (1937)

בחדר האוכל מתנהל דיון החברים, שמקבל כיוון די ברור: "כאן אצלנו אין זכויות מיוחדות" מה שטוב לכולם, טוב גם לפרט. אם יתחילו להיענות לבקשות מיוחדות של החברים, יהווה הדבר תקדים וכולם יבואו עם דרישות משלהם. אין זו רוח הקבוצה. תחושה חזקה של בדידות תוקפת את אפרים המקשיב לדיונים וגעגועים עזים לימי נעוריו עת הכל נראה אחרת, לנערה המסתורית והבלתי מושגת.

אני לא שכחתיה, נחמה. אני לא עברתי ממנה והלאה, ומה שחשבתי שימלא את חוליית מקומה הריק - לא בא ולא מילא, ועוד היא בי כאשר היתה קודם, כאשר לא היתה מעולם

אפרים חוזר לאספסת, עמ' 71

ובתום הדיון, בו לא לקח אפרים חלק פעיל, ונחמה, כדרכה, שותקת, הוא קם ואמר שלוש מילים ולא יסף. "אני חוזר לאספסת".

התקבלות הסיפור

בוקר בשדות האספסת
מאת ס. יזהר

"וממילא זורח ועולה יום המחרת כשיהא אפרים מטפל ויוצא מן החצר באשמורת-בוקר ויורד לשדות-האספסת שבעמק, מטביע עקבותיו באותם של תמול ושלשום ושהחול ספגם, ממשיך ופוסע בתלם אופני-האוטו שנחרצו באדמה זו האדמדמת ומחוספסת מטל דק שבלילה, כשהמזרח, מבין ענפי האקליפטוסים משוכי-העלים, מתליע ומפציע סומק לתכלת הירקרקת, ואילו עננות אפורות ותחוחות מתנדפות באפקים הקרירים כששוליהן מתבדרים להן וניתקים, ומלוא-הארץ צינה שוקטה ורוח אין. ואותה חדוה ידועה תהא מתגנבת כתמיד, מבלי לשעות לסופה הממשמש-ובא בתחילתה, אותה חדוה של חירות, של נשימה רווחה וקלה ושל שריקה בטלה שתהא מסתבכת בהרהורים מקוים ובעליצות גנוזה"

אפרים חוזר לאספסת

בפתח ספרו, שסוקר את הביקורת ליצירתו של ס. יזהר, משווה חיים נגיד בין התפתחות הביקורת לבין התפתחותו היצירתית של ס. יזהר; שתיהן כביכול נולדו בשלות, והתוו את הקווים המובילים של היצירה היזהרית והביקורת שלה כאחת.[14]

ב"גיליונות", שתי חוברות לאחר החוברת שבה התפרסם "אפרים חוזר לאספסת", כתב פנחס אלעד-לנדר ביקורת קצרה על הסיפור, ובה הוא אינו מסתיר את התלהבותו מפרי הביכורים של הסופר האלמוני. "הופעה ראשונה, בלתי שכיחה של מספר מתחיל [...] אמן חדש קם לסיפור העברי, אמן שהכין עצמו לתפקידו בחשאי [...] ויצא בבת אחת כשהוא מבוגר, מאיר ומפתיע בקצב אורך נשימה בתנופה אמיצה. ס. יזהר מספר על היחיד בקבוצה [...] לא היה עוד בסיפור העברי כניסיון הזה לצרף יריעה רחבה כזו של מצבים והגיגים נפשיים פרטיים, אינטימיים, בלתי חשובים לכאורה, זכרונות ומאויים קטנים שאדם דש אותם בעקבי ההרגל יום יום..."[15]

כשנה לאחר מכן, פרסם יהושע אובסי מאמר בכתב העת "הדואר", בו הוא מדבר על העלילה המצומצמת שטומנת בחובה עלילות פנימיות רבות בסגנון זרם התודעה.[16] הוא גם הראשון שהבחין בקשר האמיץ שבין כתיבתו של ס. יזהר לבין כתיבתו של אורי ניסן גנסין - נושא שחזר ועלה במספר רב של ביקורות. ס. יזהר עצמו הודה בהשפעת גנסין עליו בראיונות שנתן ליצחק לבני, להלית ישורון וליאיר קדר: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו בלי משים"[17] אובסי גם הפנה את תשומת הלב ללשונו העשירה של יזהר, שלא תמיד מובנת לקורא בקריאה ראשונה, אך הוא ממליץ להשקיע מאמץ ולצאת מורווח ממנה.

ס. יזהר מעביר את העלילה "לפנים מן הקלעים - אל הנפש פנימה" כתב אברהם קריב בבקורתו החשובה על שלושת הסיפורים הראשונים של יזהר.[18] גם הוא הדגיש בתיאוריו את סגנון זרם התודעה, את ההתבוננות החדה באנשים ובנוף, את התיאור המפורט של הזניח, ואת השפעתו הברורה של גנסין.

חיים נגיד מציין את ששת היסודות שהותוו כבר בביקורות הראשונות על ס. יזהר והטביעו את חותמם גם על הביקורות שהתפתחו לאחר מכן. א. עלילה מצומצמת; ב'. התמקדות בתודעתו של הגיבור; ג'. קונפליקט בין הגיבור והחברה; ד'. מליאות תיאורית בפרטי הנוף, הסביבה, ההווי והאנשים; ה'. עושר לשוני ווירטואוזיות סגנונית שלעיתים מקשים על הקורא; ו'. השראה השאובה מיצירתו של אורי ניסן גנסין.[19]

ס. יזהר היה בין הסופרים הראשונים שהצביעו על הקונפליקט בקיבוץ בין היחיד והחברה. אורה ערמוני, חברת קיבוץ בעצמה, כתבה: "במגע עט נגע הסופר הצעיר בלב לבו של הפצע שבהוויה הקיבוצית, אז כמו היום - מערכת היחסים והקונפליקט הבלתי-נמנע שבין ה'יחיד' ל'יחד' ".[20]

דן מירון, שהקדיש רבות ליצירתו של יזהר, כותב עשרים ושתיים שנים לאחר פרסום "אפרים חוזר לאספסת", שמעטים הסופרים העבריים שזכו לביקורות ראשוניות כל כך טובות כמו סיפורו הראשון של יזהר[21]. גם עתה לאחר שנים מספר עדיין קשה שלא להשתאות לבשלות האמנותית שהתבטאה ביצירה הראשונה של הסופר. שלא כבסיפורים מאוחרים יותר, אפרים איננו עלם צעיר, אלא גיבור מזדקן, איש העלייה השלישית, לדעתו של מירון. יש בו זיקה נוסטאלגית לאותם ימים של חלוציות ראשונה, ימי "הפטיש וההי". לא פלא אפוא שיש בו עצב, עייפות וגעגועים לימים רחוקים.

מירון גם היה בין הראשונים לזהות את דרך התיאור ההומוריסטית של יזהר, ממנה ניתן להתרשם במיוחד בתיאור השירה בציבור שמתנהלת לה מבלי משים בחדר האוכל.[22] שיטה זו מושגת בעיקר על ידי ריחוק וחוסר הזדהות רגשית, כביכול, בין העין המתארת והאובייקט המתואר. גוון קומי מעין זה קיים ברוב יצירתו של יזהר ותורם לסוג של איזון בין השפה העשירה וכאילו נמלצת, החדירה לנבכי הנפש של הגיבורים, ובין הגלישה לפאתוס.[21] למרות מספר פגמים אומנותיים שמוצא מירון בסיפור הוא עדיין מונה את "אפרים חוזר לאספסת" בין היצירות המשובחות ביותר של הספרות העברית בת הדור. אין חולק על העובדה, אומר מירון במקור אחר, שסיפוריו הראשונים של ס. יזהר הפכו אותו לאב המייסד ולאמן הפרוזה הראשון במעלה של הסיפורת הישראלית".[23]

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נכתב על ידי יצחק לאור המחזה "אפרים חוזר לצבא", ששמו מהווה פרפרזה ל"אפרים חוזר לאספסת" ושעסק בממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון. המחזה עורר סערה ונאסר תחילה להצגה, אולם הותר בהמשך והועלה לבמת התיאטרון ב-1989.

לקריאה נוספת

  • דן מירון, ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, תשכ"ב, עמ' 340-175
  • דן מירון, "הערות לאפרים חוזר לאספסת", בתוך: עכשיו, 6-5, 1960
  • שמעון א. שור, "אפרים חוזר לאספסת לס. יזהר כהדגמה ספרותית להיבטים סוציולוגיים, לתפקיד הקומוניקאציה ולתפקוד דעת הקהל בקיבוץ", בתוך: שמעון שור, לאה הדומי (עורכים), לספר את הקיבוץ: מחקר וביקורת, תל אביב: ספרית פועלים, 1990, עמ' 122-110
  • אורי וראובן קריץ,  "העייפות - במבט לירי וגרוטסקי",  בספרם: סיפורי הקיבוץ, כרך ראשון (תל אביב : ספרי פורה, 1997), עמ' 178–184
  • י. אובסי, "אפרים חוזר לאספסת", הדואר, גל' י', תרצ"ט
  • דוד כנעני, "בשיירה ובצדה", אורלוגין, חוב' 5 (מארס 1952), עמ' 65-45

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2013, כר' א', עמ' 348
  2. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר... כר' ב', עמ' 693
  3. ^ לגבי השמות השונים, ראו רשימת ספריו בספרייה הלאומית
  4. ^ חיים נגיד, ס. יזהר; מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1972, עמ' 8
  5. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2013, עמ' 349
  6. ^ דביר צור, 'חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה':על יחסי חלוצים וילידים בכמה מסיפורי ס' יזהר, או:על ריבוי הפנים של הבית הילידי, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כ"ח (תשע"ו), עמ' 167–198. המאמר מבסס את קביעת ראשוניותו של יזהר על: גרשון שקד, 'אחד פייטן ומשתדל לא לצאת דופן', הסיפורת העברית 1880–1980 ,ד, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 9–23 ,189–195
  7. ^ קיימות גרסאות שונות לגבי תקופת שהותו בקיבוץ, החל משבוע ועד 3 חודשים. וראו דיונים על כך בספרה של ניצה בן ארי, עמ' 351-310, ובמאמר רחב יריעה "ס. יזהר, בין האספסת לפרדס", באתר מילים; דפים בין תחומיים
  8. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, כר' א', 2013
  9. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר... עמ' 351-350
  10. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר... עמ' 319
  11. ^ נורית גוברין, קריאת הדורות; ספרות עברית במעגליה, כר' ד', כרמל, תשס"ח, עמ' 25
  12. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר... עמ' 359 - 365
  13. ^ ס. יזהר, אפרים חוזר לאספסת, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח
  14. ^ חיים נגיד, ס. יזהר; מבחר מאמרי ביקורת... עמ' 7
  15. ^ פלס (שם העט של פנחס אלעד-לנדר), "על התחלה אחת", גליונות, כר' ז',(תרצ"ח), עמ' 150.
  16. ^ חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... עמ' 9
  17. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר... עמ' 366
  18. ^ אברהם קריב, "ס. יזהר", בתוך: בכור; מאסף בן זמנו, תש"א, עמ', 291-289
  19. ^ חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... עמ' 8
  20. ^ ראו את דבריה בעלון הקיבוץ, ואת מאמרו של שלום קרמר למעלה בקישורים חיצוניים
  21. ^ 21.0 21.1 דן מירון, "הערות לאפרים חוזר לאספסת", עכשיו, 5-6, 1960, עמ' 53-33
  22. ^ ראו כאן למעלה משמאל את הטקטס במסגרת על רקע תכלת: שירה בציבור בקיבוץ
  23. ^ דן מירון,  "זמנמרחב ביצירות ס . יזהר ויהודה עמיחי : שני מודלים קוגניטיביים בספרות הישראלית המוקדמת ", בתוך: תרבות, זיכרון והיסטוריה : בהוקרה לאניטה שפירא - כרך שני: תרבות וזיכרון ישראלי, אוניברסיטת תל אביב מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי , 2012, עמ' 383
אפרים חוזר לצבא

"אפרים חוזר לצבא", הוא מחזה מאת יצחק לאור שעורר סערה באמצע שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו. לאור ואחרים עתרו לבג"ץ כנגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה. את העותרים ייצג עו"ד דב חנין.

גדעון גולן

גדעון גולן (11 באוגוסט 1931 – 28 ביוני 2015, כ"ח באב תרצ"א–י"א בתמוז תשע"ה) היה משורר ומהנדס ישראלי, ממקימי להקת הגבעטרון ומכותבי שיריה בתחילת דרכה וממקימי מפעל בקרה בקיבוץ גבע.

גליונות

"גִליונות" היה ירחון ספרותי עברי, בעריכת המשורר והעורך יצחק למדן. כתב העת יצא לאור כעשרים שנה, משנת 1934 ועד לשנת 1954, שנת מותו של למדן. החוברת האחרונה הייתה חוברת מס' קפו (186), והיא הוקדשה לזכרו של למדן.

"גליונות" היה אחד מכתבי העת הספרותיים החשובים בארץ בשנות הופעתו, ועיצב דור שלם של יוצרים בתחום השירה, הסיפורת, הביקורת והמחקר הספרותי. רוב משתתפיו בשנים הראשונות היו יוצרים עבריים שעלו לארץ מאירופה, והעברית לא הייתה לשון ילדותם. אבל במשך השנים נשתנתה התמונה. יוצרים מבני הארץ עשו בו את צעדיהם הראשונים בפרסום דבריהם. ס. יזהר למשל, פרסם ב"גליונות" את סיפורו הראשון, "אפרים חוזר לאספסת", בשנת 1938. יצחק למדן העורך הוא שנתן ליזהר סמילנסקי הצעיר את כינוי העט ס. יזהר. שושנה שרירא, בת כיתתו של ס. יזהר ("מקדמות" עמ' 146), הוציאה לאור את שלושת ספוריה הראשונים ב"גליונות".

הקו השמרני של יצחק למדן, התנגדותו לקבוצות יוצרים צעירים שהתלכדו סביב כתבי עת ספרותיים אחרים, ובעיקר פטירתו של למדן, גרמו לירידת קרנו של "גליונות" בשנות הופעתו האחרונות.

כתב העת הוא מושא למחקר תולדות הספרות העברית בתקופת היישוב.

יהושע אובסי

יהושע אובסֵי (1883, קרליץ, פלך מינסק, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 14 בדצמבר 1957, רמת גן) היה סופר עברי, עורך, מבקר, עיתונאי, מורה ומסאי.

יצחק למדן

יצחק למדן (ה' בכסלו, תרנ"ח, 7 בנובמבר 1897 - כ"א בחשוון ה'תשט"ו, 17 בנובמבר 1954) היה משורר, מתרגם עורך ופובליציסט עברי זוכה פרס ישראל.

מלקומיה יפהפיה

"מלקומיה יפהפייה" הוא אחד מספריו האחרונים של יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), שיצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1998.

הספר מתאר צעיר המתעתד ללכת אל אהובתו הקרויה שולה, ובמהלך כל הספר מתועדים חיזוריו הדמיוניים, תוך כדי שהוא הולך בשדה אי-שם במישור החוף של פלשתינה-א"י בשנות ה-40. גיבור הספר מדמיין או נזכר, שהוא מגדיר צמחים יחד עם אהובתו, שולה, והם מחפשים יחדיו צמח בשם "מלקומיה יפהפייה".מוטיב הגדרת הצמחים הוא מוטיב עיקרי בסיפור, ובו כולל המחבר מחווה לאנשי מחקר הבוטניקה בארץ ולספרות הקשורה בנושא:

מדובר בשלושת הבוטנאים שמרכיבים את 'חבורת זא"פ': מיכאל זהרי, אלכסנדר אייג ונעמי פיינברון.

יחד עם זאת, כולל יזהר גם ביקורת חריפה כנגד 'קיטלוג' הטבע לתוך מגדיר דיכוטומי, מתסכל וטכני.

הספר מתאר סיפור שהתרחש לכאורה בשנת 1938, תקופת המנדט הבריטי. יזהר קושר בין הכיבוש הבריטי את הארץ, לבין מקור שם הצמח מלקולמייה, וכך מעביר ביקורת על 'כובשי הארץ' לדורותיהם:

האמת הבוטנית המסתתרת מאחורי העלילה היא, שבבית הגידול המדובר קיים צמח נפוץ ששמו מרסיה יפהפייה, שהיא אנדמית למישור חוף הים התיכון בארץ ישראל. כך ששם הספר הוא שיבוש שמם של שני צמחים, וגיבור הספר עתיד להיכשל בניסיונו להגדיר את הצמח. יש כאן מעין אנלוגיה לניסיונות החיזור של הגיבור, שמסתיימים בלא כלום, מצד אחד. ואילו מצד שני, ס. יזהר כאילו יוצא כנגד הנטייה להגדרות ולמיפוי, לפרשנות ולתאוריות, במקום ליהנות מהאובייקט עצמו, בין שהוא פרח, ספר, או נערה. "מפני ששום יפה בעולם איננו בגבול היכולת של אף אחד לדעת ולא לאמור אותו בלי לאבד את הדבר שמיד חומק תמיד מאמירה." באמצעות תאורים מפורטים של התרבות הצמח ודרך האבקתו של פרח צנון הבר על ידי דבור תזזיתי, למשל, מרמז יזהר בדרך אנלוגית עקיפה על הרגשות הארוטיים שמעוררת שולה בגיבור, ואכן גם במספר. שלא כבספריו הקודמים, בהם שמר על צניעות בעניינים אלו, שופע הספר מטפורות ברורות ונועזות, השאובות מחיי החי והצומח, למשיכה ארוטית.

נעמי סמילנסקי

נעמי סמילנסקי (27 בדצמבר 1916 - 13 במרץ 2016) הייתה ציירת, תחריטאית ומאיירת ישראלית.

ס. יזהר

ס. יזהר או יזהר סמילַנסקי (27 בספטמבר 1916 - 21 באוגוסט 2006) היה סופר עברי בולט וחבר כנסת, חתן פרס ישראל לספרות יפה וחתן פרס א.מ.ת לספרות.

את שם העט ס. יזהר נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", בכתב העת "גליונות" בשנת 1938, ומאז חתם יזהר על יצירותיו הבדיוניות בשם ס. יזהר, ועל כתביו העיוניים בשם יזהר סמילנסקי. נהוג לזהותו כחלק מסופרי דור תש"ח, אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה.

סופרי דור תש"ח

סופרי דור תש"ח (או דור בארץ / דור הפלמ"ח) הוא כינוי לקבוצה של יוצרים ספרותיים שפעלו בישראל במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20. מדובר בקבוצת יוצרים בעלי קבוצת גיל, סגנון ספרותי והזדהות אידאולוגית שונה. היוצרים, ילידי שנות העשרה והעשרים של המאה ה-20 היו למעשה הדור הראשון שנולד וכתב בארץ, מה שייחד אותם מאוד מבחינה ספרותית ומכאן כינויים. תופעת יצירתם נבעה מהיותם הדור היהודי הראשון המופיע בארץ ישראל ששפת-אמם היא עברית וגדלו אל-תוך תרבות יהודית, חילונית ולאומית.

רוב יצירותיהם פורסמו בכתבי העת שזוהו עם מפלגות השמאל של התקופה "על המשמר, "משא", "למרחב" ו"אורלוגין" כמו גם בספרית פועלים. רובם הגדול של סופרי דור תש"ח זוהו עם מפ"ם וחלקם כיהנו בכנסת מטעמה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.