אפרים אלימלך אורבך

אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ (Urbach;‏ י' בסיוון תרע"ב, 26 במאי 1912כ' בתמוז תשנ"א, 3 ביולי 1991) היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, הוגה דעות וחוקר בתחומי היהדות. שימש נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ
Urbach Ephraim
Urbach Ephraim
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ענף מדעי חקר התלמוד
מדינה פולין, ארץ ישראל
תרומות עיקריות
חוקר בתחומי היהדות, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

ביוגרפיה

אפרים אלימלך אורבך נולד למשפחה חסידית בעיר ולוצלאווק שבפולין, שבראשית ילדותו הייתה עוד תחת שלטון האימפריה הרוסית, וכעבור שנים ספורות קיבלה עצמאות. רכש השכלה אקדמית לתואר שלישי, ולימד באוניברסיטאות ברסלאו ורומא, ובמקביל נסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל.

לאחר עלייתו ארצה לימד יהדות בגמנסיה העברית בירושלים. התנדב לצבא הבריטי ושירת כרב צבאי עד תום מלחמת העולם השנייה. נטל חלק במלחמת השחרור ונתמנה כמנהל בית הספר התיכון הדתי 'מעלה'. לאחר מכן נתמנה כמפקח על בתי הספר התיכונים במשרד החינוך. בשנת 1953 (תשי"ג) הצטרף לסגל המורים של האוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה בכיר לתלמוד ולתולדות ההלכה, ומ-1956 פרופסור חבר.[1] כיהן גם כחבר האקדמיה ללשון העברית. חקר והרצה בתחומי התלמוד והספרות הרבנית, תולדות ההלכה, האגדה ומחשבת חז"ל. כיהן כראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות בשנים 1969–1989, ונשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 19801986.

אורבך היה מן היוצאים נגד דוד בן-גוריון בעקבות פרשת לבון. נמנה עם מייסדי הוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני[2] בתחום הדתי הוא ייסד את "התנועה ליהדות של תורה", במטרה להפיץ בדרכי נועם ערכי יהדות, התנגד לחקיקה דתית ולשחרור בני הישיבות משירות צבאי. דגל במתן אפשרות של מחשבה עצמית חופשית לבני הישיבות והתנגד לפגיעתם בארכאולוגיה. מבחינה פוליטית היה בעל דעות יוניות, קרא לשלום, העדיף בעיניו על שלמות הארץ. לכן התנגד לתפיסות גוש אמונים.[3] נבחר לחתן פרס ישראל בתחומי היהדות, הרוח והחברה לשנת 1955. בנוסף היה מועמד מטעם גח"ל והמפד"ל לתפקיד נשיא המדינה בבחירות הנשיאותיות ב-1973, אך הפסיד לאפרים קציר.

נישא לחנה. בנם, סגן אברהם יהודה אורבך, נהרג בשנת 1968 בעת שירותו בצה"ל.[4] בתו, נעמי אורבך שבילי, נשואה למשורר בנימין שבילי.

נטמן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

פרסים ומינויים שבהם זכה

מחיבוריו

  • בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955 (1986, מהדורה מורחבת ומתוקנת).
  • על יהדות וחינוך, האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך, 1966.
  • חז"ל: פרקי אמונות ודעות, מאגנס, 1969 (1982, מהדורה מתוקנת).
  • ההלכה: מקורותיה והתפתחותה, יד לתלמוד ומסדה, 1984.
  • על ציונות ויהדות: עיונים ומסות, הספריה הציונית, 1985.
  • מעולמם של חכמים: קובץ מחקרים, מאגנס, 1988 (2002, מהדורה מתוקנת).
  • מחקרים במדעי היהדות (2 כרכים), מאגנס, 1998.
  • רשימות בימי מלחמה: יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד, 1942–1944, משרד הביטחון, 2008.

לקריאה נוספת

  • דוד אסף (עורך), אפרים אלימלך אורבך: ביו-ביבליוגרפיה מחקרית, ירושלים: האגוד העולמי למדעי היהדות, תשנ"ג-1993.
  • ג' קרסל, לקסיקון הספרות העברית, ספריית פועלים, תשכ"ה.
  • י' גולדשלג, "אורבך, אפרים אלימלך" ערך באנציקלופדיה של הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק, כרך ו', עמ' 66–67.
  • בתיה בן-שמאי (אספה וערכה), 'פרופסור אפרים אלימלך אורבך: ביבליוגרפיה', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993.
  • יעקב זוסמן, 'מאה שנים להופעת "אהבת ציון וירושלים" (תרס"א-תשס"א): עשר שנים לפטירתו של פרופ' א"א אורבך', מדעי היהדות, 41, תשס"ב-2002.
  • יעקב זוסמן, 'מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993, עמ' 7–116.

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 6 באוגוסט 1956
  2. ^ "הכל פוליטי" מאת עמוס כרמל בערך עליו.
  3. ^ חברון, לווינגר ויחסי יהודים־ערבים, דבר, 8 באוקטובר 1976
  4. ^ שמואל יוסף עגנון, בין כניסה ליציאה, מעריב, 15 באוקטובר 1968
  5. ^ פרסי קפלון של האוניברסיטה העברית - לחמישה פרופשורים, דבר, 30 באוקטובר 1969
  6. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
אלחנן בן יצחק

רבי אלחנן בן יצחק מדנפייר (Dampierre-Sur-Aube), היה פרשן מבעלי התוספות ופייטן במאה ה-12.

רבי אלחנן היה בנו ותלמידו של ר"י הזקן, מהחשובים שבבעלי התוספות, ובן נינו של רש"י מצד אביו ומצד אמו. חיבר מספר ספרים: "סדר תיקון תפילין", "סוד העיבור" ו"ספר ליקוטין". כן נשתמרו בידינו כמה פיוטים שכתב. נהרג על קידוש השם בפוגרומים של שנת ד'תתקמ"ד (1184), עוד בחיי אביו. מהר"י קולון כתב עליו: "ומי הם פוסקים גדולים יותר מרבנו יצחק ורבנו אלחנן ז"ל".חיבר תוספות למסכתות רבות. לידינו הגיעו התוספות שלו למסכת עבודה זרה שנכתבו באזור שנת ד'תתקמ"ב, והן נפסקות בדף ל"ה. גם הרא"ש בתוספות הרא"ש למסכת עבודה זרה שנתחברו על ידו מביא מתוספות רבי אלחנן עד לדף לה. תוספותיו למסכת עבודה זרה הודפסו לראשונה על פי כתב יד בשנת תרס"א על ידי דוד פרנקל בהוצאת "חברת דובב שפתי ישנים". מהדורה חדשה בתוספת הערות הודפסה בבני ברק בשנת תשס"ג על ידי אהרן יעקב קרויזר. לפי אפרים אלימלך אורבך, תוספות למסכת עבודה זרה המודפסות, שחוברו על ידי תלמיד רבנו פרץ, מקורן העיקרי בתוספותיו של רבינו אלחנן. וכן תוספות למסכת שבועות המודפסות, שחוברו על ידי רבי אליעזר מטוך, ותוספות למסכת חגיגה המודפסות מקורן העיקרי בתוספותיו של רבינו אלחנן.רבי אלחנן נזכר כמה פעמים בשמו בתוספות המודפסות. בנו הוא רבי שמואל המוזכר בתוספות במסכת ערכין. על פי אורבך הוא מחבר התוספות למסכת מועד קטן.

בחירות 1973 לנשיאות ישראל

הבחירות השמיניות לנשיאות ישראל נערכו בכנסת ב-10 באפריל 1973.

הנשיא הנבחר היה מיועד להחליף את הנשיא המכהן זלמן שזר, אשר לא יכול היה להתמודד לכהונה שלישית ברציפות, בשל הסייג לכך בחוק יסוד: נשיא המדינה, אשר נחקק בכנסת בתקופת כהונתו כנשיא המדינה (ב-15 ביוני 1964).

בין שתי ערים (עגנון)

בין שתי ערים הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, העוסק בחיי היהודים בגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור פורסם לראשונה בגיליון שבועות ה'תש"ו של "הארץ", ב-5 ביוני 1946, ולאחר מכן נכלל בכרך "סמוך ונראה", השישי בסדרת כל סיפוריו של ש"י עגנון, ראה אור בשנת 1950.

בעלי התוספות

בעלי התוספות הוא הכינוי למספר רב של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה. ראשונים היו תלמידי רש"י, שכתבו הערות וחידושים לפירושו. במשך הזמן התרחבו וגדלו תוספות אלה, עד שהיו לתוספות לתלמוד.

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים נוסדה בשנת 1961, לפי חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, התשכ"א-1961 (למעשה הקמתה, בחירת החברים הראשונים והישיבה הראשונה נעשו עוד קודם לחקיקת החוק). נכון לאוקטובר 2016, חברים בה מאה וחמישה עשר מדענים ומלומדים ישראלים מן המעלה הראשונה, מהם שישים ושניים במדעי הטבע וחמישים ושלושה במדעי הרוח והחברה.

האקדמיה שוכנת בצמוד למכון ון ליר ואל בניין המועצה להשכלה גבוהה בירושלים ובכניסה אליה ישנה כיכר על שם אלברט איינשטיין. בתוך מתחם האקדמיה ישנו פסל של איינשטיין שהוא העתק של פסל הנמצא באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים בוושינגטון הבירה.

הקונגרס העולמי למדעי היהדות

הקונגרס העולמי למדעי היהדות הוא כנס בינלאומי במדעי היהדות, אשר מארגן האיגוד העולמי למדעי היהדות. הקונגרס הראשון התקיים בקיץ 1947. הקונגרס השני התקיים בקיץ 1957 ומאז הוא מתקיים אחת לארבע שנים, בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים. הרעיון המקורי של קונגרס עולמי בתחום מדעי היהדות הועלה בשנות העשרים על ידי הרב פרופ' משה שור.

יום טוב מפלייזא

רבי יום טוב מפלייזא, נקרא גם רבי יום טוב בן רבי יהודה, היה אחד מבעלי התוספות בצרפת.

יצחק מקורביל

רבי יצחק מקורביל (? - כ"ח באייר ה'ם', 29 באפריל 1280) היה מחכמי הראשונים במאה ה-13, ומבעלי התוספות בצרפת. פעל בקומונה קורביל. כתב את הספר "עמודי הגולה", הידוע יותר בכינויו ספר מצוות קטן.

מדעי היהדות (כתב עת)

מדעי היהדות, במת האיגוד העולמי למדעי היהדות (כותר אנגלי: Jewish studies, forum of the World Union of Jewish Studies) הוא כתב עת מדעי ושנתון של האיגוד העולמי למדעי היהדות, השוכן בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית.

כתב העת נוסד בשנת תרפ"ו (1926), כחלק מהמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. כותרו הראשון היה "ידיעות המכון למדעי היהדות". במשך השנים השתתפו בו חוקרים במדעי היהדות מרחבי תבל. בשנת תשס"ט 2009, ערכו את "מדעי היהדות" גרשון בקון, איתמר גרינוולד ומנחם הירשמן. כל גיליון "מדעי היהדות" מכיל חלק מחקרים וחלק סקירות קצרות על כותרים חדשים בתחום מדעי היהדות.

בין המשתתפים במדעי היהדות: אפרים אלימלך אורבך, משה אידל, נחם אילן, יעקב אלבוים, חנוך אלבק, מנחם אלון, שולמית אליצור, דניאל בויארין, עידו בסוק, ישראל ברטל, יצחק ברנד, ישעיהו גפני, זאב גריס, יהושע גרנט, אברהם דוד, יוסף דן, אבנר הולצמן, גתית הולצמן, אביעד הכהן, חגית הלפרין, שמואל ורסס, יעקב זוסמן, יאיר זקוביץ, גלית חזן-רוקם, עמנואל טוב, ציפי יבין, שלם יהלום, שרה יפת, רימון כשר, יהודה ליבס, חננאל מאק, שגית מור, שלמה מורג, אברהם מלמד, דליה מרקס, מרדכי נדב, הלל נוימן, חנה ספראי, מעוז עזריהו, שמחה עמנואל, חביבה פדיה, עזרא פליישר, ישראל קולת, ישי רוזן-צבי, שלום רוזנברג, ישראל רוזנסון, מיכאל ריגלר, דב שוורץ, גרשון שקד, סמדר שרלו, ישראל משה תא-שמע ויוסף תבורי.

סמוך ונראה

סמוך ונראה הוא השישי בסדרת כל סיפוריו של ש"י עגנון. כותרת המשנה שלו היא "סיפורים עם ספר המעשים". הספר יצא לאור בשנת 1950 (ה'תשי"א), אך כמעט כל הסיפורים הנכללים בו ראו אור במהלך עשרים השנים שקדמו לצאת הספר.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

פחד יצחק (אנציקלופדיה)

"פחד יצחק" היא אנציקלופדיה הלכתית מאת הרב והרופא האיטלקי יצחק לַמפּרוֹנטי. זוהי האנציקלופדיה העברית הראשונה המסודרת בסדר אלפביתי. הכרך הראשון של האנציקלופדיה (אותיות א–ב) נדפס על ידי למפרונטי בשנת ה'תק"י (1750) בוונציה. בשנת ה'תקי"ג (1753) נדפס הכרך השני (אותיות ג–ד). שאר החלקים עד האות מ' נדפסו לאחר מותו על ידי בנו שלמה, תחילה בוונציה ולאחר מכן בליבורנו. שארית כתב היד הודפסה במאה ה-19 על ידי חברת מקיצי נרדמים, בפיקוחם של הרב יעקב פריימן ובנו אברהם חיים פריימן. האנציקלופדיה כוללת ביאורים למושגים ומונחים בספרות התלמוד, המדרש והספרות הרבנית עד המאה ה-17 וכן ביוגרפיות קצרות, "סדר דורות" (גנאלוגיה), אגדות, פתגמים ורשימות ביבליוגרפיות. בערכים מסוימים הוא הוסיף בפרסום ראשון מכתבי יד שאלות ותשובות הקשורים לערך מרבנים בתקופתו.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

פרס קפלון

פרס קפלון מוענק על ידי קרן מוריס ובטי קפלון מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים לפרסומים או מחקרים במדעי הרוח, החברה או הטבע ולקידום השלום. הפרס חולק לראשונה בשנת 1969 וכל זוכה קיבל 5,000 דולר.

בשנת 1969 זכו בפרס: אריה דבורצקי, יצחק טברסקי, אפרים אלימלך אורבך, שמואל נח אייזנשטדט ויעקב מגר.

בשנת 1973 זכו בפרס: אהרן ברק וצבי ליפקין.

בשנת 1977 זכו בפרס: הלל פרדקין בפילוסופיה, סטנלי קון בפיזיקה, נעמי לוקנר בכימיה וסטנלי מסר בפסיכולוגיה.

בשנת 1979 זכו בפרס: ישעיה תשבי ויעקב כ"ץ.

כן זכו בפרס פרופ' בנימין מזר וארנאלדו מומיליאנו.

פרקים של ספר המדינה

פרקים של ספר המדינה הוא אוסף של ארבע סאטירות מאת ש"י עגנון, הנכלל בספר "סמוך ונראה". בסאטירות לועג עגנון לסדרי הממשל והדיון הציבורי. "'ספר המדינה' מציג את החיים כפארסה או כאבסורד", ציינה חוקרת הספרות מנוחה גלבוע. על בחירתו של עגנון בסאטירה כתב חנן חבר: "עגנון משתמש בעיקר בעיצוב קריקטורי, המציג גרסה מוגזמת וקיצונית של המציאות. מצד אחד הסאטירה מרוחקת מן המציאות וביקורתית כלפיה, ומצד אחר היא מעוגנת במציאות."תחילתם של "פרקים של ספר המדינה" ב"פתיחה לספר המדינה", שלאחריה ארבע סאטירות:

החוטפים: על בעיית ריבוי הנאומים ומיעוט המעשים.

שלום עולמים: על המחלוקת בעם.

קליפת תפוח זהב: על שמירת הניקיון במרחב הציבורי.

על המיסים: על הוועדה הממשלתית כפתרון לכל בעיה, ובמקרה זה - הטלת מס לשם התמודדות עם גרעון בתקציב המדינה.אף שהפרקים מופיעים בקובץ "סמוך ונראה" כמקשה אחת, הם נכתבו כל אחד בנפרד, ופורסמו בסדר שונה מזה שבו הם מופיעים בקובץ: "קליפת תפוח זהב" ראה אור ראשון, בשנת 1939. (לפי ספרו של דן לאור חיי עגנון עמוד 683 הערה 59 הוא יצא לאור בשנת 1942). מועד התרחשותו של הסיפור, לאחר שניתנו לראשונה המלצות על חלוקתה של ארץ ישראל, בא לידי ביטוי במשפט המופיע בו: "הרי הארץ עתידה להחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי יפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו". "החוטפים" ו"שלום עולמים" ראו אור בשנת 1942, ואחרונים ראו אור "פתיחה לספר המדינה", ו"על המיסים" ב-1950. פרסומו של "על המיסים" לאחר קום המדינה הביא לכך "שבעקבותיו הואשם עגנון בטיפוח רוח ניהיליסטית ובפגיעה בלתי צודקת ב'מדינתנו הצעירה'".

ריצב"א

רבינו יצחק בן אברהם משאנץ (נפטר בשנת 1199, או לפי מקורות אחרים ב-1210), הריצב"א (מכונה לפעמים גם ר"י הבחור, ריב"א, ר"י מדנפירא ור' יצחק מטרניאל), היה מחשובי בעלי התוספות במאה ה-12, תלמידם של רבנו תם ור"י הזקן, ואחיו הגדול של הר"ש משאנץ.

שמשון בן צדוק

רבי שמשון בן צדוק, היה מגדולי תלמידי מהר"ם מרוטנבורג, בן המאה ה-13, חי לקראת סוף תקופת בעלי התוספות.

רבי שמשון שירת את מהר"ם מרוטנבורג בשנות שהותו בכלא ותיעד את תורתו ומנהגיו.

תרביץ

תרביץ הוא כתב עת מדעי במדעי היהדות היוצא לאור בעברית, רבעון הרואה אור ארבע פעמים בשנה, על ידי המכון למדעי היהדות (כיום ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא יוצא לאור מאז שנת 1929 ונחשב לאחד מכתבי העת החשובים בתחומו. מקור השם הוא מהמשמעות המילונית של "תרביץ" כאקדמיה ומקום לימוד.

תרביץ עוסק בנושאי יהדות, חקר המקרא, התלמוד, הקבלה, מנהגי ישראל, היסטוריה יהודית, ביבליוגרפיה עברית ועוד. הרבעון יצא לאור לראשונה בתשרי תר"ץ (1929). השתתפו בכתיבתו אישים נודעים בתחומי מדעי היהדות, ובהם גם כאלו שהרבו לכתוב בו בקביעות, כמו גרשם שלום, שאול ליברמן, שמחה אסף, חנוך אלבק ואחרים. מאמרים מרכזיים מתוכו הודפסו גם כתדפיסים בנפרד, או כונסו על ידי כותביהם לספרים.

בשנת ה'תרצ"ה הוקדש כתב העת לנושא הרמב"ם, ונקרא: ספר הרמב"ם של התרביץ: למלאת שמונה מאות שנה ליום הולדתו, י"ד בניסן ד"א תתצ"ה - י"ד בניסן הא אלפים תרצ"ה.

עורכו הראשון של כתב העת היה הפרופ' יעקב נחום אפשטיין, והוא ערך אותו עד לשנת ה'תשי"ב - 1952. אחריו ערך את כתב העת חיים שירמן, בין השנים ה'תשט"ו - ה'תשכ"ט (1955–1969); אפרים אלימלך אורבך בין השנים ה'תשל"א - ה'תשמ"א (1971–1981); יוסף דן, משה דוד הר ומנחם הרן בין השנים ה'תשמ"ב - ה'תשמ"ו (1982–1986); משה אידל, יוסף יהלום ודוד רוזנטל בין השנים ה'תשמ"ז - ה'תשנ"א (1987–1991); זאב הרוי, יוסף קפלן, וישראל מ' תא-שמע בין השנים ה'תשנ"ב - ה'תשנ"ו (1992–1996). עורכיו הנוכחיים הם הפרופסורים מרדכי כוגן, יעקב אלבוים וירחמיאל ברודי.

המוציא לאור הנוכחי הוא הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, שעל יד האוניברסיטה העברית. כללי האזכור של כתב העת אומצו ביחס למקורות המשפט העברי על ידי כמה מכתבי העת המשפטיים של אוניברסיטאות ישראליות.בשנת 2011 הועלו גיליונות תרביץ שיצאו עד 2006 למאגר המקוון JSTOR במסגרת פרויקט משותף של JSTOR עם הספרייה הלאומית וספריית אוניברסיטת חיפה.

נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
מרטין בובראהרן קצירגרשם שלוםאריה דבורצקי • אפרים אלימלך אורבך • יהושע יורטנריעקב זיומנחם יערירות ארנוןנילי כהן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.