אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִילטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ביקורת התבונה הטהורה

ביקורת התבונה הטהורה (בגרמנית: Kritik der reinen Vernunft) הוא ספר שנכתב על ידי עמנואל קאנט בשנת 1781 ויצא במהדורה שנייה בשנת 1787. הספר נחשב לאחת העבודות הפילוסופיות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה. הספר נקרא גם "הביקורת הראשונה", כשבאים אחריו "ביקורת התבונה המעשית" (1788) ו"ביקורת כוח השיפוט" (1790). בהקדמה למהדורה הראשונה קאנט מסביר למה התכוון במילים ביקורת התבונה הטהורה: "אין כוונתי לביקורת הספרים והשיטות, אלא לביקורת כושר-התבונה בכלל מבחינת כל ההכרות כולן, שאליהן הוא יכול לחתור בלי שיהא תלוי בניסיון בכלל".לפני קאנט, מקובל היה לומר שידע אפריורי חייב להיות מנתח (אנליטי), כלומר שהנשוא (הפרדיקט) כלול כבר בנושא ולכן נכונות המשפט אינה תלויה בניסיון (לדוגמה, "רווק הוא גבר לא נשוי", או "אדם חכם הוא חכם"). המשפט הוא מנתח כי הוא מגיע רק על ידי ניתוח של הנושא. מקובל היה לחשוב שכל המשפטים אפריורי כולם מסוג זה: בכולם נשואים הכלולים כבר בנושא המשפט. במצב כזה, לנסות ולהפריך משפט אפריורי (לדוגמה "אדם חכם הוא חכם" או "אדם חכם איננו חכם") יוביל פשוט לסתירה. לכן היה נהוג לחשוב שחוק הסתירה מספיק כדי לבנות את הידע האפריורי.לפני זמנו של קאנט, הבדילו רוב הפילוסופים בין שני סוגי משפטים:

משפטים מרכיבים - משפטים המבוססים על הרכבה או על חיבור של שתי עובדות ניסיוניות שונות ולכן הם אפוסטריורי. לדוגמה: "מכתשי הירח ניתנים לצפייה גם לאחר רדת החשיכה".

משפטים מנתחים - משפטים המבוססים אך ורק על ניתוח של הנושא ללא שימוש בניסיון ולכן הם אפריורי. לדוגמה: "קו ישר הוא ישר".קאנט איננו מסופק ממסקנות אלו וסבור שקיימים גם משפטים מרכיבים אפריורי, כמו משפטי המתמטיקה לדוגמה. כך או כך, מטרתו של קאנט ב"ביקורת" היא למצוא את כל אותם משפטים מרכיבים אפריורי, ובכך להבין מחדש את המטפיזיקה, את המתמטיקה ובעיקר את המדע הפיזיקלי.

דיאלקטיקה

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

הוליזם

הוליזם (מיוונית: όλος; שלם, כולל) הוא הרעיון שתכונות מערכת לא יכולות להיקבע או להיות מוסברות אלא רק על ידי סך כל המרכיבים שלה. המילה, יחד עם התואר הוליסטי, נטבעו על ידי יאן סמאטס בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. במילון אוקספורד, סמאטס מגדיר את ההוליזם כ"נטייה בטבע ליצור שלם שהוא גדול מסכום חלקיו על ידי אבולוציה יצירתית".

הוליזם מוגדר לעיתים כהיפוכו של הרדוקציוניזם, למרות שתומכי הרדוקציוניזם המדעי טוענים כי מוטב להתייחס אליו כאל היפוכו של הרדוקציוניזם התאוותני. אפשר להנגיד אותו גם עם אטומיזם. כמה מבקרים טוענים שהוליזם הוא ניסיון למיזוג בין רעיון הבריאתנות לבין רעיון האבולוציה.

השטח של חשיבת מערכתית התפתח בשנים האחרונות כדי להתמודד עם מספר גדול של נושאים תוך שימוש במושגים הוליסטיים.

היסטוריה

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס-יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

הנחה (לוגיקה)

הנחה בתורת ההגיון היא שם כולל לכל הטענות בהיסק שאינן מסקנתו.

בהיסק תקף המסקנה מקיימת יחס של נביעה מן ההנחות: כלומר המסקנה נגזרת מן ההנחות. בהיסק מבוסס המסקנה היא אמיתית משום שההנחות אמיתיות. אך, בניגוד לסברה נפוצה בין הדיוטות, אין כל הכרח שההנחות יהיו אמיתיות על מנת שההיסק יהיה תקף.

בפרט, כל היסק שבין הנחותיו יש סתירה, הוא היסק תקף. עובדה זו מנוצלת היטב בהוכחות בדרך השלילה המבוססות במכוון ובמודע על קיומה של סתירה בהנחות, כלומר על אי אמיתותן. למשל, ההוכחה שאין מספר ראשוני גדול ביותר מבוססת על ההנחה (המתגלית בסוף ההוכחה כשקרית) שיש מספר ראשוני גדול ביותר, ההוכחה שאין לשתיים שורש ראציונאלי מבוססת על ההנחה (המתגלית בסוף ההוכחה כשקרית) שיש לשתיים שורש ראציונאלי וכדומה.

הצו הקטגורי

הצו הקטגורי (בגרמנית: Kategorischer Imperativ, ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום.

הצו הקטגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.

החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:

"עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי."כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם.

על פי הצו, חוקי המוסר שאני חי על פיהם צריכים להיות מסוגלים להיות אוניברסליים. חוקים שאני רוצה שכל בני האדם יאמצו ושזה אכן אפשרי שזה יקרה. לדוגמה: הבטחתי הבטחה לשכני ועכשיו עומדת בפני השאלה האם לקיים את ההבטחה או להפר אותה. אם אשאל את קאנט איך עלי לנהוג, הוא יגיד שעל פי הצו הקטגורי עלי לקיים את ההבטחה. מדוע? כי נניח שאחליט להפר את הבטחתי. על פי הצו הקטגורי יוצא, שלדעתי, הכלל המעשי (שבקבלי אותו אוכל לרצות שיהפוך לחוק כללי) הוא ש"מותר להפר הבטחות". אבל הבטחה, מהגדרתה, היא הצהרה שנתתי במטרה לקיים.. מעין "שטר ביטחון" שאקיים את מה שאמרתי ולא אפר את דיברתי.. לכן הכלל: "מותר להפר הבטחות" מכיל בחובו סתירה בהגדרה של "הבטחה". מתוך כל זה נובע שעלי לקיים את הבטחתי (ואז הכלל המעשי יהיה ש"חובה לקיים הבטחות", מה שיסתדר עם הגדרת "הבטחה")

יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל יצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן שהתיישב עם תפיסתם הפילוסופית הרחבה. במקרה של הגל הייתה זו התפיסה הדיאלקטית בדבר "רוח הזמן" ובמקרה של היידגר, הניסיון של האדם "להשתלב" במציאות ולהשפיע עליה ולא רק להגדירה ולנתחה.

האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית. כל הפילוסופיה של המוסר לפני קאנט ואף הרבה מהפילוסופיה אחריו, דורשות להתאים את רצון האדם כלפי הטוב המוסרי העליון. כלומר, מתוך כל האופציות הנתונות לפנינו עלינו לבחור באותו דבר שיביא אותנו לידי התוצאה הטובה. מהפכתו של קאנט הייתה שהוא הפך את הסדר. מעתה, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו.

יום הפילוסופיה העולמי

יום הפילוסופיה העולמי (באנגלית: World Philosophy Day) הוא מועד בינלאומי המצוין מדי שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר.

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

מטאפיזיקה

מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: μετά (מֵטַא) "מעבר", φυσικά "פיזיקה", "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה".

אך במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בדברים אשר הם מעבר לטבע או לעולם הגשמי. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה.

מטריצת מעבר

באלגברה ליניארית, מטריצת מעבר בין בסיסים של אותו מרחב וקטורי מממד סופי, היא מטריצה ריבועית שהכפל בה מתרגם וקטורי קואורדינטות לפי הבסיס הראשון לוקטורי קואורדינטות לפי הבסיס השני.

יהיו B ו-C בסיסים סדורים למרחב הווקטורי V. מטריצת המעבר מ-B ל-C‏, , היא המטריצה היחידה המקיימת את השוויון

לכל וקטור , כאשר הם וקטורי הקואורדינטות לפי הבסיסים B,C, בהתאמה. מן ההגדרה הזו נובעות כמה זהויות שימושיות: ; לכל שלושה בסיסים מתקיים ; ובפרט .

מטריצת המעבר היא למעשה המטריצה המייצגת של העתקת הזהות ביחס לשני הבסיסים.

את מטריצת המעבר אפשר לבנות על ידי חישוב של וקטורי קואורדינטות: העמודה ה-i שלה היא וקטור הקואורדינטות של האיבר ה-i בבסיס B, לפי הבסיס C. כלומר:

את מטריצת המעבר בין שני בסיסים B ו-C כלשהם ב- נוח לחשב דרך הבסיס הסטנדרטי E. הקואורדינטות של וקטור לפי E הם פשוט רכיבי מסודרים בעמודה. לכן זה מיידי לחשב את . באותו אופן מתכונת ההפכיות מקבלים ש- ולחישוב ההפכית יש אלגוריתם טכני וברור באמצעות דירוג מטריצות. לבסוף, מתכונת הכפליות מקבלים . את כל המטריצות בביטוי זה קל לחשב באמצעות פעולות טכניות ופשוטות.

הגדרה וסימון מקובלים למטריצת המעבר הם כדלהלן: מטריצת המעבר מבסיס B לבסיס C תסומן והיא המטריצה ההפיכה היחידה שמקיימת:

וניתן לחשבה באופן הבא: עמודות המטריצה הן וקטורי הקואורדינטות של וקטורי הבסיס B לפי הבסיס C. בפרט:

בפרט היא מקיימת: קיום הזהות , כפליות: והפיכות .

כל מטריצת מעבר היא מטריצה הפיכה, ולהפך: כל מטריצה הפיכה היא מטריצת מעבר מהבסיס B לבסיס כלשהו, ומבסיס כלשהו לבסיס C. במלים אחרות, חבורת המטריצות ההפיכות פועלת באופן טרנזיטיבי על אוסף הבסיסים של המרחב.

כשמוגדרת על המרחב מכפלה פנימית, מטריצת המעבר בין שני בסיסים אורתונורמליים היא מטריצה אורתוגונלית, ולהפך: אם B,C בסיסים אורתונורמליים נתונים, אז כל מטריצה אורתוגונלית היא מטריצת מעבר מ-B לבסיס אורתונורמלי כלשהו, ומבסיס אורתונורמלי כלשהו אל C. כמקודם, חבורת המטריצות האורתוגונליות פועלת באופן טרנזיטיבי על אוסף הבסיסים האורתונורמליים של המרחב.

אפיסטמולוגית, האבחנה בין וקטורים מופשטים ב- לבין הייצוגים שלהם כוקטורי קואורדינטות בבסיס כלשהו שבחרנו היא דוגמה חשובה לאבחנה מסוג אפריורי/אפוסטריורי - בעוד וקטורים מופשטים הם יצירי מחשבה אלגבריים הקודמים לניסיון, וקטורי קואורדינטות מתייחסים לתיאור הגאומטרי, שאופיו מותנה בניסיון. למשל, בעוד קיומם של כוכבי השבת קודם לניסיון, הדימוי הגאומטרי "הטבעי" שלהם נתפס דרך התיווך הראשוני של מערכת הקואורדינטות השמימית (כלומר דרך מבט על כיפת השמיים), שמשתנה לפי המיקום ולפי הזמן (עקב סיבוב כדור הארץ סביב צירו).

עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. אחד ממשפטיו הידועים ביותר שהשפיעו רבות על תקופתו ואף על ימינו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

הגותו של קאנט ידועה ברוחב אופקיה. קאנט טען שהמוח האנושי יוצר את המבנה של החוויה האנושית, שההיגיון הוא מקור המוסר, שהאסתטיקה נובעת משיקול דעת נטול עניין, שהזמן והחלל הם פרי יצירה אנושית ואינם קיימים "כשלעצמם", וכי העולם כפי שהוא לעצמו הוא "עצמאי" מהמושגים הקטגוריים שהאנושות תולה בו.

קאנט ראה בעצמו מרכיב חשוב ב"מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה לתפקידו של קופרניקוס בהפרכת האמונה עתיקת היומין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. לאמונותיו של קאנט יש השפעה רבה על הפילוסופיה העכשווית, ובמיוחד על תחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת החוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

רדוקציוניזם

רדוקציוניזם, כמונח בפילוסופיה, מתאר מספר תאוריות הגורסות, כי טבעם של דברים מורכבים יכול תמיד להצטמצם (או להיות מוסבר) לרעיונות בסיסיים או פשוטים יותר. הדבר אמור לגבי עצמים, תופעות, הסברים, תאוריות ומשמעויות.

רדוקציוניזם אונטולוגי: לפיו כל דבר אשר קיים מורכב ממספר קטן של תכנים בסיסיים אשר התנהגותם סדירה. ניתן להשוותו למוניזם. התפיסה של רדוקציוניזם אונטולוגי ניכרת בחלק רב מלימודי עסקים ובמחקר אקדמי על ניהול פיתוח תוכנה.[דרוש מקור] רדוקציוניזם אונטולוגי מוצג לעיתים כמונח שאין עליו עוררין ומובן מראש על ידי חברי הקבוצות האלו.[דרוש מקור]

רדוקציוניזם מתודולוגי: לפיו הסברי כל הדברים, כגון הסברים מדעיים, צריכים להיות מופחתים באופן מתמיד לא לישות פשוטה יותר, כי אם לישויות הפשוטות ביותר בתכלית. תערו של אוקאם מהווה את הבסיס לסוג זה של רדוקציוניזם.

רדוקציוניזם תאורטי: הרעיון כי תאוריות או הסברים ישנים אינם מוחלפים בידי חדשים מהם, אלא מצומצמות או מעודנות מפרטיהם הרבים.

רדוקציוניזם מדעי: מתאר את כל הרעיונות לעיל בהקשר מדעי, אך לרוב משמש לתאר רעיון כי כל תופעה ניתנת לתיאור מצומצם של הסבר מדעי.

רדוקציוניזם בלשני: הרעיון כי הכול יכול להיות מתואר בשפה שבה יש ליבה בעלת מספר מוגבל של מושגים, תוך שילובם של המושגים האלה. לדוגמה בשפת טוקי פונה.

המונח רדוקציוניזם חמדני: נטבע בידי דניאל דנט כגינוי לצורות הרדוקציוניזם אשר מנסות להסביר יותר מדי באמצעות מעט מדי.

רדוקציוניזם אנליטי כדוגמת משנתו של קאנט הוא בסיס אפריורי לרדוקציוניזם אונטולוגי.הניגוד לרעיונות הרדוקציוניזם הוא ההוליזם.

תורת ההכרה

תורת ההכרה (אֶפִּיסְטֵמוֹלוֹגְיָה; מיוונית עתיקה אפיסטמה: ידע, לוגיה (λογία) פירושה "תורה") הוא ענף של הפילוסופיה המתרכז במהות וגבולות הידיעה. שאלות מרכזיות הן: מהי ידיעה, כיצד היא נרכשת ומהו היחס בין המציאות לידיעה.

נושא מרכזי הוא ניתוח היחסים שבין טבע הידיעה לבין המושגים אמת, האמנה והצדקה. נושא נוסף הוא השאלה האם בכלל ניתן לדעת משהו - כלומר, האם הספקנות היא נכונה ובאיזו מידה. בעברית נחשבות לעיתים הכרה וידיעה כמילים נרדפות ועל כן אפיסטמולוגיה נקראת גם תורת הידיעה. המושג אפיסטמולוגיה נטבע על ידי הפילוסוף הסקוטי ג'יימס פרדריק פרייר אשר פעל במאה ה-19. אולם העיסוק בה החל כבר אצל הפילוסופים קדם-סוקרטים.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריורי • אפריורי • דיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.