אפסיס

אפסיס (לטינית: apsis, מיוונית: ἀψίς בריבוי:אפסידים) הוא גומחה, לרוב חצי מעגלית, השוכנת בקיר המזרחי בכנסיות קלאסיות, בעיקר באלו הבנויות בצורת בזיליקה. לרוב ימוקם המזבח המרכזי באפסיס, עליו עורך הכומר את טקס התפילה ("ליטורגיה" אצל האורתודוקסים ו"מיסה" אצל הקתולים).

משמעות המילה אפסיס ביוונית היא "קשת". כנסיות נוצריות עתיקות נטלו את מודל האפסיס מהבזיליקה הרומית. ניתן למצוא כנסיות חד אפסידיאליות ותלת אפסידיאליות. במקרה של כנסייה תלת אפסידיאלית לרוב באפסיס המרכזי ימוקם המזבח המרכזי ובאפסידות הצדדיות מזבחות משניים. בשל חשיבותו וקדושתו של האפסיס ישנה הקפדה רבה בקישוטו, דבר הבא לידי ביטוי בויטראז', פסיפס, ציור, פיסול, תבליטים ועוד.

לעיתים תימצא מתחת לאפסיס קומת מרתף או מערה, בה טמונים החפצים או השרידים הקדושים. לעיתים ימצא שם גם קבר של קדוש.

כאשר האמבולטוריום סביב האפסיס מוקף בזר קפלות הקורנות ממנו כמו עלי כותרת של פרח קוראים לתצורה זו "שווה" (צרפתית: Chevet). אפסיסים בתצורת שווה היו נפוצים בקתדרלות גותיות צרפתיות.

Stappoclasseaps
האפסיס בכנסיית סן אפולינר אין קלאסה ברוונה, איטליה
Chevet.cathedrale.Amiens
איור של שווה בקתדרלת אמיין, צרפת

חלקי השווה Chevet הגותי


חלקי השווה של קתדרלת ויטוס הקדוש, פראג.

ראו גם

אדריכלות גותית - מונחים

רשימת מונחים בנושא אדריכלות גותית. הרשימה כוללת גם מושגים הקשורים באדריכלות הכנסיות של ימי הביניים, ואדריכלות התחייה הגותית.

בסוגריים מופיעה צורת הכתיב של המושג באנגלית. לכל מושג קיים גם תעתיק מקורי באנגלית או בשפת המקור (לרוב יוונית או לטינית, צרפתית וגרמנית).

אדריכלות כנסיות

אדריכלות הכנסיות התפתחה יחד עם הנצרות במהלך אלפיים השנים האחרונות. הכנסייה היא מבנה הפולחן המרכזי של הנצרות, ותפקידה לשמש מקום אספה לקהילה ולאפשר את קיומה של הליטורגיה הדתית של העדות הנוצריות השונות. אדריכלות הכנסיות והקתדרלות, בכל מקום ובכל תקופה, התאימה עצמה לאופי הקהילה ולמנהגיה הדתיים.

לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה התרכזה האדריכלות בעיקר בבנייה של כנסיות. בחקר המודרני של תולדות האדריכלות המערבית, נהוג לבחון את הכנסיות שנבנו בכל מקום ותקופה (לפחות באירופה) כמייצגות את פסגת הישגי האדריכלות של אותו מקום. האדריכלות התפתחה על פי שינויים בתאולוגיה הנוצרית, ברוח החברה, בטכנולוגיה ובסגנונות האמנות. תחרויות בלתי רשמיות בין ערים שונות באירופה על בניית כנסיות גדולות יותר ומרשימות יותר, האיצו התפתחויות אלה.

ארמון תוצרת הארץ

ארמון "תוצרת הארץ" הוא מבנה גדול בלב מגרשי התערוכה הישנים בסמוך לנמל תל אביב. המבנה הוקם בשנת 1934, בתכנונו של ריכרד קאופמן, כמבנה העיקרי ביריד המזרח, בסגנון הבינלאומי.

המבנה הוקם במימון הסוכנות היהודית, קק"ל ובעלי מניות נוספים, ושטחו הכולל הוא 3,400 מ"ר ואורכו 80 מטר.

המבנה המרכזי של יריד המזרח, שנבנה על שטח של 3,400 מ"ר, עוצב בצורת ספינה שחזיתה פנתה מזרחה. חלל הפנים התנשא לגובה שלוש קומות, בצדו האחד ניצב מגדל תצפית ובצדו השני נבנה מעין אפסיס. בהמשך לחזיתו הבוהקת מלובן נמתחה כיכר ציבורית גדולה, כיכר פלומר, שבאחד מקצותיה הוצב פסל "הפועל העברי".

בזיליקה

בזיליקה (מיוונית:βασιλικὴ στοά - בסיליקה סטואה), סטיו מלכותי. היא א. טיפוס מבנה וחלל שמקורו באדריכלות הרומית, שם שמשה כמבנה הציבור המשמעותי בעיר הרומית. ב. בראשית הנצרות אומצה הבזיליקה והתמסדה כמבנה הפולחן המרכזי של הדת החדשה. ג.בנצרות הקתולית המונח בזיליקה הוא חלק מההירארכיה הרשמית של חשיבות כנסיות שזכו לזכויות פולחניות מיוחדות מטעם האפיפיור, גם בלי קשר לסגנון האדריכלי. בנצרות הקתולית מוכרות ארבע בזיליקות הנקראות בכורות (basilica major) הממוקמות ברומא וכן, נכון לשנת 2017 1,757 "בזיליקות זוטרות" (basilica minor) ברחבי העולם.

בית הכנסת ברמניקו סראט

בית הכנסת ברמניקו סראט (ברומנית: Sinagoga din Râmnicu Sărat, בעבר נקרא לפעמים גם ה"טמפל" היהודי ברמניקו סראט - Templul israelit din Râmnicu Sărat או "בית הכנסת הגדול") הוא בית כנסת לא פעיל בימינו השוכן בפינת הרחובות ז'יאילור מס. 1/ גאורגיצה לופסקו מס. 3 בעיר רמניקו סראט במחוז בוזאו ברומניה.

בעבר היו קיימים ביישוב שלושה בתי כנסת ובתי תפילה יהודים.

בית כנסת זה נבנה בשנת 1855.

הבניין, צנוע בממדיו ופשוט למדי בסגנונו, נמצא בתוך חצר. גגו עשוי מפח עם ארבעה מדרונים חלקים.

יש לו שורת חלונות בעלי מבנה קשתי מחודד עם מוטיבים של מגיני דוד. אפסיס חצי-מעגלי בקיר המזרחי מסמן את מיקומו של ארון הקודש.

באולם אין עמודים, כשהקומה העליונה מורכבת מגלריות של עזרת נשים, תלויות במוטות סולידיים. הבימה נמצאת על פלטפורמה מיד ממול הארון. פנים הבניין, שנשמר היטב, מקושט בקישוטים עשירים יחסית. הקירות והתקרה מכוסים ציורים. צבעי התקרה נותנים רושם של שמים עם כוכבים.

הריהוט עשוי מעץ מסיבי.

בית הכנסת העתיק במעון

בית הכנסת העתיק שוכן בחורבת מעון (ערבית חרבת אל-מעין) שהיא אתר ארכאולוגי השוכן ליד צומת מעון, ממזרח לקיבוץ נירים שבנגב הצפון-מערבי וכ-20 ק"מ מדרום לעזה.

במקום שכן יישוב יהודי בשם מעון המזוהה עם "מנואיס" שבמפת מידבא. היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית במאות ה-5 וה-6, אולם למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר ממנו הוא בור מים ושני מבנים. בית הכנסת נחשף בעת סלילת הכביש הסמוך בשנים 1957-1958. אורכו של המבנה 17 מטרים ורוחבו 15 מטרים. תקרתו הייתה עשויה קורות עץ וטין, והיו בו שלוש סטראות שביניהן הפרידו שתי שדרות ובכל אחת מהן ארבעה עמודים. באמצע המאה ה-6 נפרץ הקיר הצפון-מזרחי של מבנה בית הכנסת והותקן בו אפסיס הפונה לכיוון ירושלים.

המבנה ידוע בעיקר בזכות רצפת הפסיפס הצבעונית שבו, שהשתרעה על פני אולם התווך שלו. אורכה של הרצפה עמד על 10.2 מטרים ורוחבה היה 5.4 מטרים, אך רק מחציתה המערבית השתמרה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך אמפורה ונושאים 55 עיגולים ב-11 שורות, שבתוכם פירות ובעלי חיים. בחלקו התחתון של הפסיפס נראה טווס ובחלקו העליון מנורת שבעת קנים, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, אתרוג וסמלים יהודיים נוספים. כתובת בארמית שרדה בחלקה והיא מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה כולה:

כלומר "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן דאישין, תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים". על הרצפה נמצאו מספר ממצאים נוספים ובהם מטבעות, חפצים שהיו ככל הנראה חלק מארון הקודש, קמעונות ושברי נרות חרס וזכוכית.

רצפת בית הכנסת דומה בסגנונה לרצפת פסיפס שהתגלתה בשרידי כנסייה בחירבת שלאל, כיום בגן לאומי אשכול, כתשעה ק"מ ממזרח למעון. חיילים אוסטרליים גילו את הפסיפס בחירבת שלאל במלחמת העולם הראשונה ב-17 באפריל 1917, והוא הועבר לקנברה בירת אוסטרליה, ושובץ שם באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. על גבי הפסיפס בשלאל נמצאה הערה המתארכת את יצירתו לשנת 561 או 562 לספירה. ייתכן ששני הפסיפסים הורכבו על ידי אותו האמן בשליש השלישי של המאה ה-6.

רצפת פסיפס מעוטרת מאותה תקופה נמצאה גם בכנסייה ביזנטית ליד כיסופים. כנסייה זו כמו בית הכנסת במעון היו חלק מההתיישבות הצפופה שהתקיימה בתקופה זו, באזור שבין עזה לבאר שבע.

רצפת בית הכנסת במעון ניזוקה עם השנים, וב-2006 היא הועברה לשיקום במעבדות השימור במוזיאון רוקפלר בירושלים. בשנת 2009 הוחזרה הרצפה למקומה ומעליה הוקמה סככה. בשנת 1957 נתבקשה האמנית נעמי הנריק להכין עותק של הפסיפס עבור בית הנשיא.

בתלמוד הבבלי במסכת חולין דף צו עמוד א, מסופר על מעשה שאירע בבית הכנסת של מעון

בית המקהלה

בית המקהלה, (באנגלית: Choir או Quire) באדריכלות כנסייתית, הוא כינויו של אזור הכנסייה או הקתדרלה שבין הטרנספט (בית הרוחב) או הספינה (במקרים בהם אין טרנספט, או במקרים בהם חלק מהספינה נמצא מערבית לטרסנפט) לבין אזור הקודש המכיל את המזבח. לרוב האזור נמצא בחלקו המזרחי ביותר של הספינה, אולם במנזרים, בהם הציבור אינו משתתף בתפילה, לעיתים, נמצא בית המקהלה בחלק המערבי של הספינה. לעיתים קרובות בית המקהלה מסתיים באפסיס, גומחה חצי-מעוגלת בה נמצא המזבח הראשי (בקתדרלות וכנסיות אנגליות בדרך כלל אין אפסיס ובית המקהלה מסתיים בקיר ישר ובו חלון ויטראז' גדול).

באדריכלות הכנסייתית הקדומה, אזור הקודש היה ממוקם בקצה המערבי של הספינה. המקהלה עמדה בסמוך למזבח על מנת להשתתף בטקסים, וגדר שכונתה "cancelli" הפרידה בין מושבי המקהלה לבין מושבי המתפללים. לימים התפתחה גדר זו לסורג המפריד בין המתפללים לבין המקהלה ואזור המזבח. סורג זה נועד להפריד בין החלק הציבורי של הספינה הראשית, ששימש כמושבים למתפללים בעת טקסים ותפילות, אך גם שימש למטרות חולין (כגון מסחר) בזמנים שבהם לא נערכו תפילות, זאת לעומת בית המקהלה ששימש רק לענייני דת ופולחן.

בית המקהלה התפתח והפך לאזור הכולל מבנה מושבים עשוי עץ. לרוב עוטרו בית המקהלה ומושביו בתגליפי עץ רבים (דוגמה ידועה לכך הם תגליפי העץ של ירג סירלין האב במינסטר של אולם). בתקופה קדומה יותר שימשו ספסלים ארוכים את מושב המקהלה. בהמשך עם התפתחות המבנה נבנו מושבים לכל אחד מחברי המקהלה, כאשר אלה יכלו להתקפל על מנת לאפשר לחברי המקהלה לעמוד, ולכרוע ברך במהלך התפילה. לעיתים עוצב המושב על מנת להקל על חברי המקהלה העומדים בזמן התפילה ולאפשר הישענות נוחה עליו.

בקתדרלות מוקם מושבו של הבישוף - הקתדרה - באזור בית המקהלה. מושב זה הופרד משאר מושבי בית המקהלה בכך שהיה גבוה מהם וחופה בגג עץ.

דיר קלעה

דיר קלעה הוא אתר ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית, 100 מטר מערבית ליישוב פדואל במערב השומרון. האתר נמצא בשנת 1873 על ידי עורכי הסקר הבריטי לארץ ישראל המערבית מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל. הם גילו שרידי כנסייה בעלת אפסיס וחווה חקלאית על הדרך העתיקה מאנטיפטרוס לסבסטיה. מגדל השמירה שהתגלה במקום מעיד שהיה לתושבי המקום גם תפקיד בשמירת הדרך.

מיקום האתר הוא אסטרטגי וניתן לצפות ממנו על שפלת החוף וגוש דן. למרגלות האתר נמצא האפיק של נחל שילה.

כנסיית גאורגיוס הקדוש

כנסיית גאורגיוס הקדוש היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית ביפו. כנסיית גאורגיוס הקדוש נמצאת ברחוב לואי פסטר בקצה הצפוני של שכונת עג'מי, מול יפו העתיקה, והיא גובלת מדרום במתחם גבעת אנדרומדה.

בנוסף לכנסייה יש במקום מספר מבנים נוספים של הקהילה, וכן גן ומגרשי ספורט ומשחקים. הכנסייה הוקמה במאה ה-19, והיא מוקדשת לגאורגיוס הקדוש. בצידו המזרחי של המבנה אפסיס קטן ובפינה הצפון-מערבית שלו מתנשא מגדל פעמונים הנושא צריח מחודד. מעל הכנסייה גג רעפים אדום והכניסה אליה היא דרך מבואה בצידה הצפוני. דמותו של הקדוש כשהוא רוכב על סוסו ומביס את הדרקון מופיעה במספר תבליטים במבנה, בין היתר מעל הכניסה למבואה.

כנסיית הביקור

כנסיית הביקור היא כנסייה הנמצאת בשכונת עין כרם בירושלים. הכנסייה מוקדשת לביקור המתואר בבשורה על פי לוקאס – ביקורה של מרים, אם ישו אצל אלישבע, אם יוחנן המטביל, כששתיהן היו הרות. הכנסייה ניצבת במקום בו עמד בית הקיץ של זכריה ואלישבע, הוריו של יוחנן. כמו כן, על פי האמונה הנוצרית, בכנסייה ניצבת האבן שעל פי המסורת הסתירה את אלישבע ואת יוחנן התינוק, בזמן טבח התמימים, כאשר חיפשו אותו חייליו של הורדוס על פי פקודתו להרוג את כל הילדים מתחת לגיל שנתיים שנולדו בבית לחם ובסביבתה.

מתחם הכנסייה מוקף משלושת עבריו במתחם מנזר גורני, המכונה גם "המוסקוביה". השטח נרכש על ידי המסדר הפרנציסקני הקתולי בשנת 1679 מתוך כוונה להקים מחדש באתר כנסייה, אולם המימון לבניית הכנסייה וההיתר לשיקומה הושג רק באמצע המאה ה-19, בעקבות לחץ של מעצמות אירופה על השלטון העות'מאני.

כנסיית כל העמים

כנסיית כל העמים (איטלקית Chiesa di tutte le Nazioni) היא כנסייה פרנציסקנית השוכנת בגת שמנים שבנחל קדרון, על מורדותיו המערביים של הר הזיתים בירושלים. שמה הרשמי הוא כנסיית היגון (Chiesa dell’Agonia), אולם היות שהוקמה בכספי תרומות שנאספו מרחבי העולם הקתולי, היא זכתה לשם "כנסיית כל האומות" או "כנסיית כל העמים". הכנסייה הוקמה בשנים 1919-1924 בידי האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. מדי יום פוקדים אותה כ-5,000 מבקרים.

כנסיית סן זכריה

כנסיית סָן זָכָּרִיָה (באיטלקית: Chiesa di San Zaccaria) היא כנסייה בוונציה המוקדשת לזכריה הקדוש (סן זכריה) - אביו של יוחנן המטביל. על פי האמונה הנוצרית, בכנסייה מצויה גופתו של זכריה.

הכנסייה ממוקמת בכיכר סן זכריה (הקרויה על שם הכנסייה), בסמוך לכיכר סן מרקו ולבזיליקת סן מרקו.

לטראנו

לטראנו (באיטלקית: Laterano) הוא רובע ברומא השוכן על גבעת צ'ליו (איטלקית Celio; לטינית Caelius), דרומית-מזרחית למרכז ההיסטורי של העיר. האזור קרוי על שמה של משפחת לטראני הפלבאית, שבניה נשאו במשרות ממשלתיות בימי כהונתם של מספר קיסרים. המשפחה איבדה את שליטתה בשטח בשנת 311, כאשר הקיסר קונסטנטינוס מסר אותו לרשות הכנסייה.

בלטראנו שוכנים מספר מבנים ידועים, המוכרים כנכסים אקס-טריטוריאליים של הוותיקן:

בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו - הקתדרלה של הדיוקסיה של רומא ומקום מושבו הרשמי של בישוף רומא, הוא האפיפיור. הבזיליקה היא העתיקה ביותר מבין ארבע הבזיליקות הפטריארכליות בעיר, והיא הכנסייה הראשית (כנסיית אם) של הכנסייה הקתולית.

ארמון הלטראנו - ארמון שראשיתו באימפריה הרומית, ובהמשך שימש את האפיפיורים. בארמון נערכו חמש ועידות הלטראנו, וכן נחתמו ב-1929 ההסכמים הלטרניים בין איטליה הפאשיסטית והכס הקדוש.

סקלה סנטה - "המדרגות הקדושות", הן גרם המדרגות בוויה דולורוזה בירושלים, דרכן עלה ישו מהרחוב אל הפרטוריום כדי להישפט בפני פונטיוס פילטוס. על פי המסורת הנוצרית הועברו המדרגות לרומא בשנת 326 על ידי פלאוויה יוליה הלנה, אמו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, ולימים מוקמו בלטראנו.

טריקלינום לאונינום - שריד יחיד בדמות אפסיס לטריקלינום (טרקלין רומי) בארמון שהקים האפיפיור לאו השלישי.

הבפטיסטריום - הבפטיסטריום של הבזיליקה הוא הבפטיסטריום הראשון שנבנה במיוחד למטרה זו, והכניסה אליו ממוקמת מול הבזיליקה.

אובליסק הלטראנו ניצב, מאז 3 באוגוסט 1588, בכיכר סן ג'ובאני אין לטראנו (Piazza San Giovanni in Laterano) שממערב לארמון הלטראנו.

אוניברסיטת הלטראנו (איטלקית Pontificia Università Lateranense; לטינית Pontificia Universitas Lateranensis).

מדונה דל'אורטו

מדונה דל'אורטו (באיטלקית: Madonna dell'Orto - "המדונה של הפרדס") היא כנסייה הממוקמת ברובע קאנארג'ו של ונציה שבאיטליה.

עמק בואי

עמק בּוֹאִי (קטלאנית Vall de Boí - "ואל דה בואי") נמצא בשיפולי הרי הפירנאים, כ־120 ק"מ צפונית לעיר ליידה שבקהילה האוטונומית קטלוניה בספרד. בעמק שוכנות תשע כנסיות רומנסקיות שהעניקו לעמק מעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2000. בנוסף שוכנים בעמק אתרי סקי הכוללים את אתר הסקי הגבוה ביותר בפירנאים, מרחצאות חמים המתבססים על מים עשירים בגופרית ובמינרלים אחרים, וחלק מן העמק נכלל בפארק הלאומי אייגואסטטורטס אי אסטאני דה סנט מאוריסי (Aigüestortes i Estany de Sant Maurici). העיר הגדולה בעמק היא אל פורט דה סוארט (El Pont de Suert), בה מתגוררים יותר מאלפיים תושבים, והכפרים מתרכזים סביב מבנה ציבור - כנסייה או מצודה - ושוכנים לאורכן של דרכים רומיות עתיקות.

קתדרלת טורנה

קתדרלת גבירתנו מטורנה (צרפתית Cathédrale Notre-Dame de Tournai) היא קתדרלה ואתר מורשת עולמית בעיר טורנה בבלגיה. הקתדרלה היא אחד המונומנטים האדריכליים החשובים של בלגיה ומשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית.

הקתדרלה בנויה מאבן כחולה-אפורה ונמצאת ליד הגדה הדרומית של נהר השלדט שמחלק את העיר טורנה לשני חלקים שווים בקירוב. בנייתה החלה במאה ה-12 על יסודות עתיקים עוד יותר, והיא משלבת 3 תכנונים אדריכליים בני תקופות שונות: האופי הכבד וחמור הסבר של אדריכלות הרומנסק בספינה הראשית, מנגד בית הרוחב וכנגדם בית המקהלה הגותי. בית הרוחב (טרנספט) הוא החלק הבולט ביותר של הקתדרלה, עם 5 מגדלי פעמונים ואפסיסים בשני קצותיו.

הספינה הראשית שייכת לשליש הראשון של המאה ה-12. בהקדימה במעט את הסגנון הגותי המוקדם, היא מכילה 4 אזורי קיר, כאשר ישנה גלריה בין קומת הקשתות לטריפוריום. העמודים בין החלונות בעלי הקשתות העגולות בקומת התאורה תומכים בקמרונות מהמאה ה-18. הקמרונות החליפו את התקרה המקורית שהייתה שטוחה ועשויה מעץ.

זרועות בית הרוחב (טרנספט) נבנו באמצע המאה ה-12, והם בעלי קצה מעוגל בצורת אפסיס, מאפיין שהושאל מכנסיות מארץ הריין, וכנראה השפיע רבות על צפון צרפת, כמו בקתדרלת נואיון וקתדרלת סואסון. המגדלים המרובעים מאגפים את זרועות בית הרוחב ומתנשאים לגובה 83 מטר. הפרטים עליהם משתנים ממגדל למגדל, ואפילו יש מעבר בין קשתות עגולות לקשתות מחודדות.

הבישוף גוטייה דה מארווי (Gautier de Marvis, 1219-1252) הרס את בית המקהלה הרומנסקי במאה ה-13 כדי להחליפו בבית מקהלה גותי גדול ומפואר יותר, בהשראת קתדרלת אמיין. בניית בית המקהלה החדש החלה ב-1242 והסתיימה ב-1255. שאר הקתדרלה היה אמור להיבנות מחדש גם הוא בסגנון גותי, אך ניסיון לעשות כן מעולם לא התבצע, ורק תוספות קטנות לחזית המערבית והוספת קפלה גותית באחת מהספינות המשניות בוצעו.

בשנת 2000 הכריזה אונסק"ו על הקתדרלה כאתר מורשת עולמית.

קתדרלת מריה הקדושה בהילדסהיים

קתדרלת מריה הקדושה בהילדסהיים היא הקתדרלה של העיר הילדסהיים שבגרמניה. הקתדרלה קרויה על שם מרים, אם ישו והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית ב-1985 יחד עם כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים.

ב-815 הפכה הילדסהיים לבישופות ונבנתה בה קתדרלה בגודל 36 מטרים מרובעים ואפסיס במזרחה. באותו מקום, נבנתה הקתדרלה בצורתה הנוכחית בשנים 1010-1020 בסגנון רומנסקי אוטוניאני האופייני לסקסוניה העתיקה, סגנון שמתבטא בין השאר בקיומם של אפסיס בשני קצות המבנה. שיפוצים והרחבות נערכו במאות הבאות מספר פעמים וב-22 במרץ 1945 נחרבה הקתדרלה כליל מהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 נבנתה הקתדרלה מחדש.

בקתדרלה מצויות מספר פריטי אומנות ומורשת, בהן:

דלתות ברונזה מתקופת הבישוף ברנווארד מהילדסהיים, מעוטרות בתבליטים המתארים את חיי אדם וישו

עמוד ישו, עשוי ברונזה בגובה ארבעה מטרים וחצי, מעוטר בתבליטים על חיי ישו

שתי נברשות עגולות מהמאה ה-11

סרקופג של גוטהארד הקדוש (חי 960 עד 1038)

קברו של אפיפניוס מפאביה מהמאה ה-5במרכז הקלויסטר עומדת קפלת אן שבנויה בסגנון גותי. הקפלה נבנתה ב-1321 וכמעט שלא ניזוקה במלחמת העולם השנייה. על קירותיה מטפס שיח ורדים אגדי בן 1000 שנים המסמל את ההצלחה והשגשוג של הילדסהיים. על פי האגדה, כל עוד ימשיך השיח להצמיח פרחים, תישאר הילדסהיים על כנה. למרות שהקתדרלה חרבה בהפצצות מלחמת העולם השנייה, השיח ניזוק אמנם, אך צמח שוב משורשיו שלא נפגעו.

מוזיאון הקתדרלה מציג אוסף נרחב של חפצי אומנות מימי הביניים.

ב-2010 החלו עבודות שיפוצים בקתדרלה שצפויות להסתיים ב-2014, ובמסגרתן נמצאו יסודות המבנה הקדום מ-815.

קתדרלת סנס

קתדרלת סנס, או בשמה המלא קתדרלת סנט אטיין (בצרפתית: cathédrale Saint-Étienne de Sens) היא אחת הקתדרלות הגותיות הראשונות שנבנו, אם לא הראשונה שבהן. בנייתה החלה ב-1142 ושייכת ברובה למאה ה-12 למרות שהיא הושלמה סופית רק במאה ה-16. הקתדרלה ממוקמת בעיר סנס שבצרפת. אדריכלות בית המקהלה, שתוכננה על ידי ויליאם מסנס, הושפעה מבית המקהלה של קתדרלת קנטרברי. את בניית הקתדרלה יזם הארכיבישוף אנרי מסנס, ואת הקתדרלה עיצב לפי הערכים האסתטיים-דתיים שקבע ברנאר מקלרבו.

מבנה הקתדרלה ידוע יותר בסולידיות שלו מאשר ביפי הפרופורציות שלו או בעושר הקישוטים. בחזית המערבית שלושה שערים: במרכזי יש פסלים טובים המייצגים את משל עשר הבתולות ואת סיפורו של סטפן הקדוש. השער הימני מכיל 22 פסלונים מרשימים ביותר של הנביאים, שסבלו מנזק ניכר. מעל שער זה נישא מגדל אבן, מקושט עם פסלים המייצגים את פטרוני הכנסייה.

הפעמונים במגדל הפעמונים נהנו ממוניטין עצום בימי הביניים; שניים מהפעמונים נשארו עד היום: La Savinienne במשקל ⅓15 ו-La Potentienne במשקל ⅔13 טון. השער השמאלי מעוטר בשני תחריטים: "סובלנות" ו"תאוות בצע" וכן בסיפור יוחנן המטביל. השער בצד הצפוני של הקתדרלה הוא אחד מהדוגמאות הטובות ביותר של פיסול צרפתי מהמאה ה-16. השער הדרומי מתוגבר בחלונות ויטראז' מרהיבים. חלונות אחרים מהמאות ה-12 וה-16 נשמרו, חלק מהם מתארים את אגדת תומאס בקט מקנטרברי. החלון נבנו קטנים במקור, אך אחרי המופת של בזיליקת סן דני בה החלונות תפסו חלק ניכר מהקיר, הגדילו בסנס את החלונות.

הקתדרלה בנויה משלושה אגפים, אפסיס ואמבולטוריום, עם קפלה אחת בקצה המזרחי (קפלת יוחנן הקדוש המציגה ארקדה עיוורת רומנסקיות) (סדרת קשתות ללא פתחים). הספינה הראשית מקורית בקמרונות סיקספרטיט בעלי שש צלעות, ואילו שני המעברים מקורים בקמרונות צלעות בני ארבע צלעות. המבנה נתמך על ידי עמודים מורכבים וזוגות עמודים פשוטים לסירוגין. כאן הקיר מתחלק לשלושה אזורים: קומת העמודים והקשתות, הגלריה (בה יש שתי קשתות המאוחדות על ידי טימפנון לא מפוסל) וקומת התאורה. בקתדרלה זו נראו לראשונה הקשתות המחודדות המאפיינות את האדריכלות הגותית.

בין קישוטי הפנים נמצאים קברו של ה"דופן" (יורש העצר, בנו של לואי ה-15) ובת זוגו מארי-ז'וזף מסקסוניה, אחת מעבודותיו של גיום קוסטו הצעיר ופסלי חריטה המייצגים סצינות מחייו של הקרדינל אנטואן דיפרה, הממונה על מערכת המשפט בצרפת וארכיבישוף סנס בשנים 1525-1535. המאוזוליאום שממנו הם באו נהרס במהפכה הצרפתית.

אוצר הקתדרלה, אחד העשירים ביותר בעתיקות בצרפת, מכיל חלק מן הצלב האמיתי שהוצג בידי קארל הגדול ומלבושים של תומאס בקט. האוצר שמור כיום במוזיאון.

בקתדרלה זו התחתן לואי התשיעי מלך צרפת עם מרגרט מפרובאנס ב-1234 וחמש שנים אחר כך הפקיד בה את נזר הקוצים.

שבטה

שבטה היא אתר ארכאולוגי השוכן בין ניצנה לשדה בוקר שבנגב. שבטה הייתה מיושבת בין המאה ה-1 למאה ה-9, עת שכנה על דרך הבשמים העתיקה ולאחר מכן הייתה יישוב חקלאי. האתר הוא גן לאומי. בשנת 2005 הוכרזה שבטה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם חלוצה, עבדת וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.