אפיקורוס

אפיקוּרוסיוונית: Επίκουρος;[1]341270 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה לתועלת, הנאה ושמחה – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד מעמיק, טיפוח החברות, שמירת הבריאות ושליטה ביצר.[2]

אפיקורוס
Ἐπίκουρος
Epikouros BM 1843
זרם אפיקוראיות
תחומי עניין מטאפיזיקה,תורת ההכרה, אתיקה
הושפע מ דמוקריטוס, פירון מאליס
השפיע על

לוקרטיוס, תומאס הובס,
ג'רמי בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל,

תומאס ג'פרסון, פרידריך ניטשה,
קרל מרקס, אדריאנוס

חייו

אפיקורוס נולד להורים שהיו אזרחי אתונה והיגרו אל המושבה האתונאית באי סאמוס (אחד מאיי הים האגאי) כעשר שנים לפני הולדתו. בתחילה קיבל חינוך מאביו, שהיה מורה ובהמשך מפילוסופים שונים. לאימו ייחסו עיסוק בכישוף ומאוחר יותר האשימו אותו חלק מיריביו בכך שסייע בצעירותו לאימו בכשפיה. אפיקורוס למד פילוסופיה במשך ארבע שנים אצל הפילוסוף האפלטוני פאמפילוס, וכשהיה בן 18 נסע לאתונה ושירת בצבא במשך שנתיים. הוא שב להוריו, שבינתיים נאלצו לעבור ולהתגורר בעיר קולופון שהייתה לחוֹפי אסיה הקטנה, ולמד אצל נוסיפאנס, שהיה מממשיכי תורתו של דמוקריטוס.

בהיותו בערך בן שלושים, החל ללמד בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, אך נאלץ לעזוב תפקיד זה ופתח בית ספר בעיר למפסקוס (כיום העיר לפסקי שבקצהו הצפוני של מצר הדרדנלים בטורקיה) לפני ששב והשתקע באתונה. הוא נשאר באתונה מלבד ביקור שערך באיוניה שם התקבל בכבוד לא רק כפילוסוף, אלא גם כמנהיג וכנביא.

אפיקורוס לא נישא מעולם ולא היו לו ילדים. הוא סבל מאבנים בכליות ומת מכך בגיל 72 בערך. זמן קצר לפני מותו כתב את הדברים הבאים לתלמידו וידידו אידומנאוס:"בעוד אני מבלה את היום המאושר והאחרון של חיי בניסוחו של מכתב זה, אני סובל כל העת מכאבים במעיים ובשלפוחית השתן – כאבים שאין גדולים מהם. אך הם מפוצים על ידי ההנאה שזכרן של תגליותיי והוראתי מביאה לנפשי. עתה אבקשך, כפי שדורשת החיבה שהייתה לך אליי ואל הפילוסופיה מאז ימי ילדותך: שמור נא על ילדיו של מטרודורוס"[דרוש מקור]

הגן

בערך בשנת 307- הקים בית ספר לפילוסופיה בתוך גן שרכש, שהיה ממוקם בין הסטואה שבה לימד זנון מקיטיון לבין חורשת הזיתים שבה נמצאה האקדמיה האפלטונית. משיצא שמו כמורה מוכשר, נהרו אליו תלמידים רבים מיוון, רומי ואסיה הקטנה. בית הספר שלו קיבל את הכינוי "הגן", כי הלימודים נערכו בתוך הגן ותלמידיו נקראו "הפילוסופים של הגן". אפיקורוס הורה לתלמידיו לשנן בעל פה את עקרונות הפילוסופיה שלו.

האליטה של תקופתו הביעה מורת רוח רבה על כך שפתח את שערי בית ספרו גם לנשים ולעבדים. חלק ממבקריו ניסו לתאר את הגן, שרבים מהתלמידים התגוררו בתוכו, כמקום של שחיתות מוסרית והפקרות מינית. ביקורת זו נגדה לחלוטין את המציאות – בגן הייתה הקפדה על צניעות ומשמעת.[דרוש מקור]

משנתו

לאחר שהתעמק בתורת דמוקריטוס, אפלטון ואריסטו אפיקורוס הגיע למסקנה כי מטרת הפילוסופיה היא להגיע למצב של שלוות נפש. הוא חיפש דרך כדי להקל על הסבל ועל הצער האנושיים ולהגיע למצב של אושר. כנראה התווכח עם הפילוסופים מן האסכולה הסטואית, עם פולמון מן האקדמיה האפלטונית והשפיע על תורת האושר של תאופרסטוס מן האסכולה הפריפטטית.

אפיקורוס אימץ מדמוקריטוס את התפיסה שהחומר עשוי כולו אטומים הנמצאים בתנועה מתמדת, והוסיף על תורתו את הרעיון שתנועת האטומים אינה קבועה, אלא עשויה להיות נתונה לשינויים אקראיים, ובכך ביטל את הדטרמיניזם שבתורת דמוקריטוס ואפשר את הנחת קיומה של בחירה חופשית. באמצעות האטומים החושים מעבירים אלינו את תחושותינו ואת הרגשותינו. מדובר לא רק במושג שאנו מקבלים על אודות כל העצמים שמסביבנו, אלא גם בתחושות נפשיות הנוצרות באמצעות אטומים טהורים ביותר. המסרים שהחושים מעבירים אלינו הם תמיד נכונים, ורק המוח האנושי מסלף אותם. אפיקורוס מסביר באמצעות אטומים את היקום, את גרמי השמיים, את האלים את הנפש ואת המוות.

גם הנפש נתפסה על ידי אפיקורוס כעשויה אטומים, והיא חלק בלתי נפרד מהגוף – עם מות הגוף, גם הנפש מתפרקת ומפסיקה להתקיים. אפיקורוס הגדיר את הפילוסופיה כרפואה לנפש שמטרתה לגרום לנו להבין כי אין טעם בפחד מפני המוות, מכיוון שבמותם האנשים אינם קיימים עוד, וממילא לא יכול להתאנות להם בכך כל רע.

תורת האטומים של אפיקורוס משמשת כבסיס לתורת המוסר שלו המורכבת מן הדברים שבהם עלינו לחפוץ ומן הדברים שמהם עלינו להימנע למען רווחתנו. הוא טען שכל היצורים מרגע שהם נולדים רודפים אחר ההנאה ושונאים את הכאב. הוא הגדיר את ההנאה כתכליתם של חיים מאושרים. מדובר לא רק בהנאות החושים, אלא בעיקר בהנאות הנפש. שלוות נפש והימנעות מכאב משמען מצב של מנוחה, שמחה ותענוג שבו קיימת הרמוניה פנימית משוללת כאב וצער. אין משמעו של דבר שכל הנאה היא טובה וכל כאב הוא רע. עלינו להימנע מהנאות הגורמות למחלות, ולקבל את הכאב המוביל לבריאות טובה יותר. זו משמעותם של חיים מאושרים שהתבונה והזהירות מאפשרות לנו.

הנאותיו של אפיקורוס לא היו הדוניסטיות ולא גשמיות אלא אף נפשיות, אסתטיות, אינטלקטואליות. אשר להנאות הגוף, הוא הטיף להתאפקות, שהיא היא הדרך הטובה להתחזקותו ולבריאותו. הנאות אמת באות לו לאדם ממה שעיניו הפקוחות רואות, אוזניו הקשובות שומעות, חושיו החדים חשים, תבונתו המיומנת מבינה – וכדי שתרבה ככל האפשר לראות ולשמוע ולחוש ולהבין צריך גופך להיות בריא ושלם. על דרך השלילה, צריך אתה להגיע לידי חיסון מפני מחלות הגוף והנפש, מפני אשליות או הזיות שווא, מפני אמונות תפלות ומפני יצר הצביעות וההתחסדות. רק מי שהגיע לידי חיסון כזה מסוגל להשתחרר מפחד האלים – פחד שהוא, לדעתו, מקור כל רע. הוא היה אומר: אדם החופשי מפחד אלים נעשה בעצמו מעין אל. אבל הוא ידע והזהיר שאמת לאמיתה לעולם אינה בהישג ידינו: אין לנו אלא מה שעינינו רואות ושכלנו תופש ואין כל סיבה או יומרה להניח שחושינו כל-חשים ושכלנו כל-מבין.[3]

אפיקורוס לא הכחיש את קיומם של האלים, אך סבר כי הם מורכבים מאטומים ושוכנים בין עולמות מרובים. הם נתפסו בעיניו כאדישים לגורל האדם ולא מתערבים בענייניו, ולכן דחה את פולחן האלים והקרבת הקורבנות.

את תכלית חיי האדם ראה כחיפוש ההנאה והימנעות מסבל. הוא סלד מרדיפה אחר כבוד, כסף וסיפוק מיידי – שנתפסו בעיניו כאמונות שווא ממש כמו הפחד מפני המוות והאלים. את האושר האמיתי ראה אפיקורוס כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים.

אפיקורוס ראה בידידות ערך עליון אך המליץ להימנע מפעילות ציבורית ומקשרי נישואין ואהבה בהם ראה מקור לסבל עתידי. את משנתו סיכם במילים: "מהאלים אין לנו מה לפחד, בקשר למוות אין לנו מה לדאוג, את הטוב קל להשיג, את הנורא קל לשאת"[4].

מורשתו

Sanzio 01 cropped
פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
פילוסופיה קדם-אלאטית
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
האסכולה האפיקוראית
האסכולה הסטואית
ציניקנים

אפיקורוס כתב מספר רב של כתבים, אבל מתוכם שרדו עד ימינו רק קטעים מעטים מחיבורו "על הטבע", שלוש איגרות, קובץ של אמרותיו, וכן צוואתו.

האסכולה האפיקוראית המשיכה להתפשט גם לאחר מותו, וקנתה חסידים רבים, והפכה לאחת מהדיסציפלינות הפילוסופיות הפופולריות במרחב ההלניסטי ובעיקר ברומא. עם זאת, קרנו ירדה עם התפשטות הנצרות וקריסתה של חברת המשכילים ההלניסטית-רומית עד שבימי הביניים לא נודע כלל. עיקר הידיעות על משנתו מגיעות ממקורות חיצוניים, ובעיקר משירתו הפילוסופית של המשורר הרומי בן האסכולה האפיקוראית, לוקרטיוס, "על טבע הדברים", שהתגלתה מחדש רק ב-1417.

ביהדות מופיע המושג אפיקורוס כתואר לכופר. על-פי הרמב"ם, אפיקורס הוא אדם הכופר בנבואת משה רבנו, בנבואה בכלל, או "האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם" (הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ט"ז). בעברית המודרנית התואר מתייחס למי שכופר באל או בתורה. המקור הקדום ביותר בעברית למושג זה נמצא כבר במשנה במסכת אבות, "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (מסכת אבות ב' י"ד). בהקדמה לפרק חלק הסביר הרמב"ם כי המילה אפיקורוס "[...] היא ארמית, עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו" (סנהדרין י משנה א) . עם זאת, במורה הנבוכים הוא מוזכר מספר פעמים כפילוסוף "מי שאינו יודע מציאות ה' יתרומם ויתהדר, אלא דמה כי הדברים הווים ונפסדים בהתקבצות ובהתפרקות באופן מקרי, ושאין שם מנהיג ולא מסדר מציאות, והוא אפיקורוס וסיעתו ודומיו כפי שמספר אלכסנדר". בתרבות המערבית, לעומת זאת, המילה "אפיקורואית" מתארת גרגרנות ונהנתנות. הפירושים הללו מבוססים על תפיסה מסולפת של אפיקורוס, שכאמור, לא דגל ברדיפה בלתי מרוסנת אחרי תענוגות.

לקריאה נוספת

  • נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, הוצאת מאגנס, תשמ"ב.
  • אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות – כתבי אפיקורוס, תרגום, מבוא והערות: יוסף צ' ליברזון. הוצאת נהר, 2011

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אפּיקורוֹס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ ג'.א. יורמסון (עורך), פילוסופיה, ש. פרידמן, 1967
  3. ^ חיים ה. כהן, דינם של אפיקורסים, בתוך: פרופ' רות גביזון (עורכת), חירות המצפון והדת: אסופת מאמרים לזכרו של חמן פ' שלח, תל אביב: ספריית פועלים, 1990, עמ' 99
  4. ^ אלו הם ה"טטראפארמקוס" – ארבעה עקרונות לריפוי הנפש אותן ניסח אפיקורוס. ראו: נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, תשמ"ב, עמ' 104
אנהדוניה

בפסיכיאטריה, אנהדוניה (בלועזית: Anhedonia; מיוונית: αν (אנ) - ללא, ηδονή (הדונה) - הנאה; על פי האקדמיה ללשון העברית: אִי-נֶהֱנוּת) היא היעדר יכולת לחוות הנאה מאירועי חיים הנחשבים למהנים, כגון אכילה, פעילות גופנית, ואינטראקציות חברתיות או מיניות. מאותו מקור יווני באה גם המילה "הדוניזם" - תורה שלפיה ההנאה או האושר (של החושים, או לפי חסידי אפיקורוס - של הנפש כולה) צריכה להיות השאיפה המרכזית בחיים.

ב-DSM וה-ICD מזוהה אנהדוניה כאחד מתסמיני המפתח של דיכאון. אנהדוניה קיימת גם בסכיזופרניה, שבה היא אחת מארבעת התסמינים השליליים העיקריים להפרעה (שלושת הנוספים הם אפקט קהה, אלוגיה ואבוליציה), וכן גם בהפרעה סכיזואפקטיבית, בהפרעת אישיות סכיזואידית ובהפרעות נפשיות נוספות.

המושג אנהדוניה הונהג לראשונה בפסיכולוגיה המערבית על ידי תאודול ריבו בספרו "הפסיכולוגיה של הרגשות" בשנת 1896.

אנטול פראנס

אָנָטוֹל פְרָאנְס (בצרפתית: Anatole France) הוא שם העט של הסופר הצרפתי אנטול פרנסואה תיבּוֹ (Anatole François Thibault; ‏16 באפריל 1844 – 12 באוקטובר 1924), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1921.

אפיקורוס (יהדות)

אפיקורוס (כופר) מוזכר במשנה (מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א') בתור מי שאין לו חלק לעולם הבא. המשנה אינה מגדירה מהו אפיקורוס, אך ברור כי שם זה נגזר משמו של החכם היווני אפיקורוס, שהשקפותיו הנוגדות את ההשגחה ואת ידיעת האל, התפשטו בעולם ונקראו על שמו.

התלמוד פירש-דרש שם זה כבא מן השורש פק"ר, דהיינו הפקר, ובהתאם לכך פירש את המושג כמי שמבזה תלמיד חכם או המבזה אדם בפני תלמיד חכם.

הרמב"ם שילב בין המושגים, ועל פי פרשנותו זלזול בתלמידי חכמים אינו אלא מקרה פרטי של זלזול בתורה בכללותה או בכלל חכמיה. למעשה, בספרו משנה תורה פסק כי אפיקורוס הוא הכופר במהות הנבואה, או בנבואת משה רבנו או שטוען שהאל אינו יודע ממעשה האדם (כלומר טוען שאין השגחה אלוהית), אך לאו דווקא נחשב לאתאיסט (המכונה מין). סביר להניח שהגדרתו זו של הרמב"ם את המונח נבעה מהיכרותו עם המקורות היווניים שהביאו את משנתו של אפיקורוס.

בעקבות פעולות הצנזורה הנוצרית פשט מושג זה בספרי הקודש היהודיים, שכן הצנזורה לא ראתה בעין יפה ביטויים כגון "מין", שבעיניה כוונו אל הנוצרים, והחליפה אותם בביטוי "אפיקורוס" (או "אפיקורס"), דהיינו כופר, שהרי גם הכנסייה נלחמה בכופרים.

אפיקורוס (כתב עת)

אפיקורוס (האות יו"ד מודפסת במהופך) היה כתב עת חילוני מייסודה של עמותת האתאיסטים בישראל שיצא לאור בשנים 1997–1999.

כתב העת הופיע לראשונה בחורף 1997, בעריכתם של התסריטאי רון גואטה ועורך הדין רן שלום, מייסדי עמותת האתאיסטים בישראל. יצאו לאור רק שני גיליונות, בני 64 עמודים כל אחד, בגודל A4. הגיליון השני והאחרון יצא לאור בחורף 1999.

בגליונות פורסמו קטע מתוך הרצאה של יהושע פורת, ראיון עם פרופסור צבי מזא"ה, שיחה עם הרב יואל בן-נון ושיחה עם הסופרת גיל הראבן, דיווח מורחב על יוסף חיים ברנר והתקופה בארץ ישראל, קטע מתוך ספר של יוסף לפיד, הסיפר של מארק טויין על "בסי הקטנה", ההרצאה הקלאסית של הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ראיון עם פרופסור מייקל מרטין מאוניברסיטת בוסטון, מחבר הספר Atheism - A Philosophical Justification, מאמר על האתאיזם בהשקפת עולמו של ריצ'רד דוקינס, ועוד כתבות וראיונות.

אתאיזם יהודי

אתאיזם יהודי הוא אתאיזם בקרב יהודים. מאחר שהמונח "יהודי" מציין גם מוצא אתני ותרבות (ולא רק דת), המונח "אתאיזם יהודי" איננו אוקסימורון.

דיוגנס לארטיוס

דיוגנס לארטיוס (ביוונית: Διογένης ὁ Λαέρτιος) היה ביוגרף יווני בן המחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה.

אין אנו יודעים דבר על קורות חייו של דיוגנס לארטיוס. על פי שמו, יש סבורים שמוצאו מן העיר לארטה שבקיליקיה (כיום בדרום טורקיה). על פי כתביו ניתן לשער שהוא חי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה.

דמוקריטוס

דֵמוֹקְרִיטוּס (ביוונית Δημόκριτος;‏ 460 לפנה"ס לערך - 370 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי.

דמוקריטוס נולד בעיר אבדרה שבתראקיה, והיה תלמידו של לוקיפוס ופיתח את תורת האטומים שלו. דמוקריטוס כונה "הפילוסוף הצוחק" (בהנגדה להרקליטוס, שכונה "הפילוסוף הבוכה") והוא מתואר לרוב באמנות כשחיוך על פניו. המסורת מספרת שעיוור את עיני עצמו במכוון, על-מנת שמראית עיניו לא תסיח את דעתו מהגותו, אבל דבר זה אינו מתקבל על הדעת, במיוחד לאור העובדה שעסק בכתיבת ספרים ובביצוע ניסויים, מה שהיה קשה עליו לעשות ללא מאור עיניו.

האסכולה האפיקוראית

האסכולה האפיקוראית הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה באתונה בערך בשנת 307 לפנה"ס והתבססה על תורתו של הפילוסוף אפיקורוס.

התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית נוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית. התרבות נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון: תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות. שילוב תרבויות זה התאפשר כתוצאה ממסע הכיבושים של אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס.

הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

יעקב מלכין

פרופ' יעקב מַלכּין (3 באוגוסט 1926 – 21 ביולי 2019) היה סופר ומחזאי, עורך, מתרגם, מבקר תרבות ומחנך ישראלי, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאמנויות וממייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הוגה מרכזי באתיקה הומניסטית חילונית יהודית ומאז 1994 כיהן כמנהל אקדמי של מוסדות השכלת מבוגרים ומורים כגון תמורה ומיתר, ועורך כתב העת "יהדות חופשית".

כפירה (דת)

כופר (ביהדות: מין או אפיקורוס) הוא כינוי לאדם אשר אינו מאמין – בדרך כלל באמונות דתיות רווחות.

כתב יד (העתק)

עותק של יצירה שנכתב ביד נקרא כתב יד. במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתיבה ידנית הייתה הטכניקה ליצירת עותקים נוספים של יצירה כתובה לשם הפצתה. אך גם לאחר המצאת הדפוס, המשיכו להיכתב כתבי יד, אף כאלו שהועתקו מספרים מודפסים, בגלל חוסר זמינות הדפוס במקומות נדחים, עלויות גבוהות של ספרים, סיבות דתיות, רדיפות של השלטון וסיבות אחרות.

לוקרטיוס

טיטוס לוקרטיוס קרוס (בלטינית Titus Lucretius Carus), משורר רומאי, חי כמשוער בין השנים 99 עד 55 לפנה"ס.

התגורר ברומא וכנראה גם נולד בה. נמנה עם חוגי האצולה ועם האסכולה האפיקוראית.

מספרים שבאחרית ימיו נשתבשה עליו דעתו, וכתוצאה מכך התאבד, אבל אין סימוכין לטענה זו, ומקורה ככל הנראה במתנגדיו שניסו להוריד מערכו.

מטרודורוס מלמפסקוס (אפיקוראי)

מטרודורוס מלמפסקוס (ביוונית: Μητροδωρος Λαμψακηνος; ‏ 330 לפנה"ס - 277 לפנה"ס בקירוב) היה פילוסוף יווני, מתלמידיו של אפיקורוס. מטרודורוס נמנה עם האסכולה האפיקוראית. מרבית כתביו לא שרדו.

מטריאליזם

מטריאליזם (יש המתרגמים לעברית: חוֹמרנוּת) היא גישה פילוסופית אשר רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת והמרכיבה ומפעילה את היקום. זו גישה מנוגדת לרוחניות הרואה את היקום כמורכב גם מישויות רוחניות ולאידיאליזם הרואה בחומר עצמו רק אידיאה או מושג (concept).

הדוגל בהשקפה הפילוסופית הזאת מכונה מטריאליסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע תחת המילה מטריאליסט את המילה גשמתן.

מינות (יהדות)

ביהדות, "מינות" (מהמילה "מין" במובן "סוג") הוא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה ("האורתודוקסיה") שהייתה נהוגה באותה תקופה. בתחילה שימש לכל הקבוצות היהודיות שהתנגדו לחז"ל במאות הראשונות לספירה, כולל הנצרות הקדומה וכיתות יהודיות-גנוסטיות שקיומן משוער, ובתקופה מאוחרת יותר - לתנועת השבתאות. לעיתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לנכרים. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי גם עבור נוצרים שלא היו ממוצא יהודי.

הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח שאינו כולל את הנוצרים: "עובדי כוכבים ומזלות", או בראשי התיבות "עכו"ם". כך הודפסה מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.

מרקוס טוליוס קיקרו

מרקוס טוליוס קיקרו (קרוי בעברית גם "ציצרו" או "ציצרון", בלטינית: Marcus Tullius Cicero‏; 3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. הוא נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.

קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו, איטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בין לידתו ומותו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, אשר הביאו לבסוף למותה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה - הקיסרות הרומית.

נהנתנות

נֶהֶנְתָנוּת או הֵדוֹנִיזְם (מיוונית: ἡδονισμός, מהמילה הֶדוֹן שפירושה "עונג") היא גישה בתורת המידות בפילוסופיה הגורסת כי תכליתו וסיבתו של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה. כהגדרה העונג הוא התגלמות הטוב, והכאב - התגלמות הרע. לצורך העניין עונג נחשב כסיפוק של כל תשוקה שהיא (גופנית ושאינה גופנית), וכאב - צער או סבל מכל סוג. עם זרם זה נמנים אריסטיפוס, אפיקורוס וג'רמי בנת'ם.

אריסטיפוס מקירנה ייסד את זרם הנהנתנות בפילוסופיה היוונית. בעקבות סוקרטס שאמר כי "האושר מהווה את אחד ממטרותיה של הפעילות המוסרית", גרס אריסטיפוס כי ההנאה מהווה את הטוב העליון. אפיקורוס טען את אותו הטיעון אך הוא העמיד את ההנאה הרוחנית מעל ההנאה החושית שהיא תלויה רבות במקרה ולא ברצון. הוא גם קבע שאין שום הנאה פסולה כשלעצמה. עקרונות אלו של אתיקה מטריאליסטית שימשו כנשק במלחמה נגד מוסר של ויתור, צווי חובה ומְגַנֵּי ההנאה החושנית. זכותו הטבעית של האדם לאושר המתגלם בהנאה, שימשה גם יסוד בתורת האוטיליטריזם (תועלתנות) של בנתם הגורס "מירב ההנאה למירב האנשים". פרויד דן אף הוא ב"עקרון ההנאה" בפסיכואנליזה שלו.

לתפיסה זו מיוחס פרדוקס ההדוניזם (בהתאם), שטוען שאם האדם מחפש באופן עקבי אחר האושר הוא לא ישיג בו, לעומת זאת אם יעשה מעשים שאינם מכוונים לאושר אישי, יגיע לאושר.

בימינו קיים גם פירוש שלילי לכינוי הדוניסט כרודף תענוגות והנאה.

נהנתנות מופיעה גם כניגוד של "התנזרות" או "סגפנות" (אסקטיציזם), והיא מתחברת למשל לבחירת בית מלון ברמה טובה על פני מלון בינוני, והעדפה של אוכל יוקרתי (גורמה) על פני אוכל פשוט וכו'. פעמים רבות היא נתפסת כמנוגדת לתפיסות חברתיות ותרבותיות, כיוון שדוגלת בדאגה לפרט מסוים ולא לחברה.

נהר ספרים

נהר ספרים היא הוצאה לאור ישראלית בבעלות הסופר ראובן מירן, המתמקדת בפרסום ספרים בעלי מסרים חברתיים ופוליטיים, ספרי עיון בנושאי תרבות וספרות מתורגמת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.