אפולוגטיקה

אָפּוֹלוֹגֶטִיקָה היא העיסוק האנושי בהגנה שיטתית על עמדה מסוימת, ספרותית, דתית, אמונית, או עקרונית. מקור המילה הוא ביוונית - ἀπολογία, ומשמעותה המקורית היא הגנה באמצעים צבאיים על עמדת חיילים.

המושג השתרש בהשאלה בעיקר בענף התאולוגיה, ובעיקר זו הנוצרית, במשמעות של הגנה אינטלקטואלית על עיקרי האמונה והוכחת אמיתותה. מבחינים בין אפולוגטיקה לבין ספרות פולמוס שהיא לא הגנתית אלא אגרסיבית. המונח משמש להביע צידוק אינטלקטואלי-לוגי, באמצעים רטוריים, לתפיסה, אמונה, מערכת ערכים ותורה פילוסופית.

אוסביוס מקיסריה

אֵוסֵביוס איש קיסריה (ביוונית: Εὐσέβιος, סביבות 265/260 – 340/339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו תולדות הכנסייה). היסטוריה מוקדמת יותר מאת הגסיפוס אותה מצטט אוסביוס, לא שרדה.

ג'ון טולנד

ג'ון טולנד (John Toland;‏ 30 בנובמבר 1670 – 11 במרץ 1722) היה מראשוני הדאיסטים הבריטים, האדם הראשון שכינה את עצמו הוגה חופשי ומתומכי האמנציפציה ליהודים.

טען שהיהודי הוא ככל האדם, שכן אין הבדל בין דת וגזע, ואין זה מעניינה של הכנסייה לכפות את הדת על אזרחי המדינה. הראה שהיהודים הם העם העתיק היחידי שלא נעלם, לעומת המצרים, היוונים ואחרים שנעלמו מהעולם. הוא התבסס על כתביהם של ג'ון לוק, הובס ושפינוזה ועל כתבי אפולוגטיקה של שמחה לוצאטו ומנשה בן-ישראל. מטרתו הייתה שהיהודים יקבלו אמנציפציה ואזרחות בריטית.

גרגוריוס פלמאס

הקדוש גרגוריוס פַּלַמַאס (ביוונית: Γρηγόριος ο Παλαμάς‏; 1296? – 14 בנובמבר 1359) היה נזיר ותאולוג ביזנטי, ארכיבישוף סלוניקי. פלמאס, שניסח אפולוגטיקה שיטתית להגנת התורה המיסטית של ההֶסִיכאזם, מוכר בנצרות האורתודוקסית כקדוש וכאחד מאבות ומורי הכנסייה.

הבעל שם טוב

רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט; בין ת"נ ל-ת"ס, 1690 ל-1700 – ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760) הוא אבי תנועת החסידות.

העולם הבא

ביהדות, העולם הבא הוא עולם הגמול, בו מתקיימים החיים לאחר המוות. בו ניתן שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים ועונש לרשעים על מעשיהם הרעים; להבדיל מן ה"עולם הזה", בו הגמול, אם בכלל ישנו, איננו שלם וגמור. הגמול בעולם הבא בא לקיים עיקרון בסיסי ביהדות – עקרון הצדק האלוהי. הן מתוך ניסיוננו והן באופן מהותי, אין העולם הזה המקום הראוי לגמול השלם, הן לעניין השכר המגיע לצדיקים והן לעניין העונש המגיע לרשעים, על כן יש להניח שקיים עולם אחר, בו יבואו הכול על גמולם.

קיימות שתי גישות להבנת הביטוי "העולם הבא" בדברי חז"ל:

גמול העולם הבא הוא לנשמה בלבד, ותחילתו מיד לאחר המוות, לאחר היפרד הנשמה מהגוף ("עולם הנשמות"). נציגה המובהק הוא הרמב"ם.

גמול העולם הבא הוא לגוף ולנשמה יחד, ותחילתו בתחיית המתים, עם שובה של הנשמה אל הגוף ("העולם המתוקן"). נציגה המובהק הוא הרס"ג.רעיונות דומים לגרסה הראשונה קיימים בדתות ופילוסופיות מגוונות יחסית, ביניהן נצרות, פלטוניזם, והינדואיזם, וממלאים בהן פונקציה דומה. הגרסה השנייה מופיעה בכל הדתות האברהמיות ואצל הזורואסטרים.

הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה באל היווני הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חווית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

חזיונות הסיבילות

חזיונות הסיבילות (יוונית: Χρησμοι Σιβυλλιακοι; לטינית: Oracula Sibyllina) הוא שם כולל לכתבים פסאודואפיגרפיים שחוברו ביוונית, במשקל הקסמטרי, מן המאה השנייה לפני הספירה עד למאה השלישית לספירה על ידי כותבים יהודים הלניסטים, יהודים נוצרים ונוצרים קדומים. הם מכילים נבואות שנאמרו לכאורה על ידי הסיבילה, הנביאה המיסטית בת יוון העתיקה, או מספר סיבילות. תכליתם הייתה להציג את השקפותיהם של הכותבים בפני העולם היווני-רומי כשהן מובאות כביכול מפי מקור יוקרתי ומכובד כסיבילה, וסגנונם נועד להידמות לזה של הספרות הנבואית האלילית. "חזיונות הסיבילות" עברו עריכות מרובות, בעיקר על ידי כותבים נוצריים מאוחרים יותר, עד שהתגבשו כנראה במאה השישית. הם מנו חמישה-עשר כרכים. הכרכים התשיעי, העשירי והחמישה-עשר אבדו לגמרי יחד עם קטעים מתוך השאר, אך רוב היצירה – למעלה מ-4,200 פסוקים – מצוי כיום. החלקים שמקורם יהודי במובהק נחשבים כחלק מן הספרים החיצוניים.

בקרב העמים המרובים ששועבדו בתחילה על ידי אלכסנדר הגדול ויורשיו ולאחר על ידי האימפריה הרומית, התפתחה סוגה ספרותית שלמה של חיבור נבואות שווא בשם הסיבילה. כתבים אלו הכילו גינויים של השליטים היוונים והרומאים לצד אפולוגטיקה ותעמולה של התרבויות והדתות הכבושות. המסרים הועברו בין היתר בצורת אזהרות חמורות על רשעות האימפריות, קריאות להחזיק בערכי המוסר והצדק (של העמים הנשלטים) ונבואות קדומות, כביכול, על אירועים שהתממשו כבר. מחבריהם של הכתבים שקובצו ב"ספרי הסיבילות" השתייכו למסורת זו אף הם. הכתבים הקדומים יותר באוסף היו ידועים וזכו ליוקרה בעולם הטרום-נוצרי: יוסף בן מתתיהו מזכיר בקדמוניות היהודים (ספר ראשון, פרק ד', חלק שלישי) ש"הסיבילה" דיווחה על מגדל בבל, ורואה בכך אישור לאמיתות הסיפור על בלבול לשונות האדם מפי מקור חיצוני.

חמישה-עשר הספרים נאגדו בשני אוספים שנערכו על ידי סופרים ביזנטיים במאה השישית בערך: הראשון הכיל את כרכים אחת עד שמונה, והשני את היתר (אנתולוגיה ביזנטית אחרת כללה ארבעה-עשר ביחד). הכרכים השלישי עד החמישי והאחד-עשר עד הארבע-עשר נחשבים בעיני הקונצנזוס המחקרי כיהודיים במקורם, והיתר כנוצריים. ספרי הסיבילות זכו לפופולריות רבה בקרב אבות הכנסייה המוקדמים יותר, בתקופה שלפני התנצרות האימפריה, כשנבואות שיוחסו לסיבילה ותמכו בתורת ישו היו מקור רב-ערך. ספרי הסיבילות מצוטטים רבות על ידי אבות כנסייה מיוסטינוס מרטיר ועד אוגוסטינוס ולאחריו. חשיבותם פחתה עם ניצחון הנצרות על הפגאניות, אך הסיבילות המשיכו להיקרא בימי הביניים. גם מזמור הרקוויאם המוכר "דיאס אירה" מזכיר את נבואת הסיבילה.

החלק הקדום ביותר הוא הכרך השלישי, שחלקיו המקוריים בטרם העריכות המאוחרות מקורם סביב 140 לפנה"ס והוא משלב את הסיבילה בסיפר המקראי על ידי הצגתה כבת משפחתו של נח. הכרך כולל בין היתר אזכורים למלחמת גוג ומגוג. הכרך הרביעי נכתב אחרי 80 לספירה ומתאר את התפרצות הר הגעש וזוב (79) כעונש על טבח היהודים בידי הרומאים במרד הגדול, אם כי הוא כמעט ומתעלם מבית המקדש. הספר החמישי ספוג אף הוא עוינות לרומאים, אם כי משבח את הקיסר הדריאנוס ומכאן שנכתב לפני מרד בר כוכבא. שלושת הספרים הראשונים חוברו כנראה על ידי יהודים מאלכסנדריה. הספרים השישי עד השמיני הם נוצריים במובהק ומכילים נבואות אודות ישו, המנוני שבח לו וגינויים קשים ליהודים, המתוארים במקום אחד כדומים לאנשי סדום. החלקים האחד-עשר עד הארבעה-עשר הם היסטוריה של העולם עד התקופה הרומית, הכוללים נבואות על כך שהאימפריה תישלט בדורה האחרון על ידי אלוהים עצמו.

טרטוליאנוס

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 240-155 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

יצחק אייזיק הלוי

יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ) (21 בספטמבר 1847, י"א בתשרי ה'תר"ח – כ' באייר תרע"ד, 15 במאי 1914) היה מלומד, מחבר, עסקן והיסטוריון יהודי. נודע בעיקר בזכות סדרת ספריו דורות הראשונים, שבה הציג אפולוגטיקה מקיפה להגנת הפרשנות והאמונה המסורתיות כנגד המחקר הביקורתי של חכמת ישראל וביקורת המקרא. היה פעיל ציבורי למען האורתודוקסיה במאבק נגד הכוחות המודרניסטיים ביהדות מזרח אירופה והשתתף בהקמת אגודת ישראל.

מאמר תאולוגי-מדיני

מאמר תאולוגי-מדיני (בלטינית: Tractatus Theologico-Politicus) מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה הוא חיבור המציג בצורה שיטתית את עיקרי תפיסותיו של שפינוזה לגבי נושאי דת ומדינה, והיווה מבחינתו של שפינוזה הכנה למגנום אופוס שלו, "תורת המידות" (Ethica). המאמר יצא לאור (בתחילה בעילום-שם) בשנת 1670 וקרא תגר על תפיסות העולם הדתיות והפוליטיות שהיו מקובלות בזמנו.

נגד אפיון

על קדמוּת היהודים (ביוונית: περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων) או נגד אַפְּיון (ביוונית: Κατά Απίωνος; בלטינית: Contra Apionem) הוא ספרו הרביעי של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, אשר נכתב זמן לא רב לפני מותו. בספר זה, שנכתב בשנים האחרונות של המאה הראשונה לספירה, מתגלה בן מתתיהו כחריף ותוקפן כנגד תופעות שונות של שנאת ישראל.

סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך הוא ספר אוטוביוגרפי מאת עמוס עוז, שיצא לאור בשנת 2002. במהדורה החדשה משנת 2014, 593 עמודים.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

פילושמיות

פִילוֹשמיות (באנגלית: Philosemitism, נקרא גם: יודופיליה - Judeophilia) היא חיבה ועניין רב של אדם כלפי יהודים או כלפי המדינה, התרבות וההיסטוריה היהודית והאמונה בהשפעות החיוביות של היהדות ובני העם היהודי בקרב העמים. הפילושמיות מילאה תפקיד מכריע באפשרות התפתחותה של הציונות וכן בתמיכה המתמשכת רבת השנים של ארצות הברית במדינת ישראל. רעיונות פילושמיים קיבלו חיזוק משמעותי בעולם המערבי לאחר השואה.

הרעיון בדבר פילושמיות (שהיא היפוכה של ה"אנטישמיות") ליווה את ההיסטוריה היהודית לאורך שנות גלותם ושנות מאבקם לאמנציפציה ולתחייה לאומית, והוא מוצהר על ידי הוגי דעות כגון הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה במאה ה-19, שנודע כמתנגד נחרץ ומובהק של האנטישמיות. החיבה אל היהדות והיהודים יכולה להשתקף בגילוי עניין ואהדה כלפי תנועות פוליטיות יהודיות, כמו הציונות, כלפי מדינת ישראל וברצון להכיר את השפות, התרבות וההיסטוריה היהודית. היא באה לידי ביטוי בעתות מצוקה כמו פרעות, עלילות דם, שואה, מלחמות מגן, על ידי התגייסות לטובת היהודים הנרדפים או הנאבקים על קיומם, בהגנת ערכי היהדות וספריה וכו'. בעתות שלום היא מיתרגמת גם בהתנדבות זרים במפעל הקיבוצי או במפעלי רווחה ואחרים בישראל, הזדהות עם תנועות אידאולוגיות יהודיות משמאל ומימין, התגייסות לניסיונות של תחיית התרבות היהודית במקומות בהן היא חוסלה (כמו בחצי האי האיברי או בארצות אירופה מסוימות אחרי השואה) או בהירשמות לקורסים בנושאים יהודיים כמו: יהדות, קבלה, עברית ושפות יהודיות.

.

גישה פילושמית יכולה לנבוע מרקע אידאולוגי מגוון: דתי, מוסרי, הומניסטי, סוציאליסטי, רציונליסטי, גזעני, או רקע פסיכולוגי- של יחסים בינאישיים של היכרות עמוקה, חברות או אהבה עם יהודים.

מבקר הספרות היהודי פולני ארתור סַנדָאוּאֶר הציע כי הן בבסיס האנטישמיות והן בבסיסה של הפילושמיות ישנה עמדה יסודית (שאותה כינה "אַלוֹשמיות") הרואה ביהודים זרים ואחרים.

גם בנוגע לעמים ותרבויות אחרות, במידה כזאת או אחרת, קיימים מושגים המתייחסים לגישות עוינות או אוהדות של הזרים כלפיהם. דוגמה מובהקת קיימת אצל היוונים המדברים על זרים "פילוהלנים" ו"אנטיהלנים", חלוקה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בעת מאבק העם היווני בעד עצמאות במאה ה-19.

צבי הירש חיות

הרב צבי הירש חיות (בראשי תיבות: מהר"ץ חיות; בהגייה אשכנזית: "חַיֶיס"; 20 בנובמבר 1805, כ"ח בחשוון תקס"ו - 12 באוקטובר 1855, ל' בתשרי תרט"ז), היה אב"ד ז'ולקווה וקאליש ובעל הגהות על התלמוד. מן הרבנים המעטים בגליציה שהיו מקורבים בגלוי לתנועת ההשכלה ורעיונותיה.

ק.ס. לואיס

קלייב סטייפלס לואיס (באנגלית: Clive Staples "Jack" Lewis;‏ 29 בנובמבר 1898 – 22 בנובמבר 1963), המוכר יותר בשם סי אס לואיס (C. S. Lewis, ובעברית ק"ס לואיס), היה סופר בריטי, פילוסוף, פרופסור לספרות ימי הביניים ותאורטיקן נוצרי. לואיס התפרסם בעיקר בזכות ספריו בכלל וסדרת "דברי ימי נרניה" ("האריה, המכשפה וארון הבגדים") בפרט.

קדמוניות היהודים

קדמוניות היהודים (ביוונית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία) הוא ספרו השני של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בכינויו יוספוס פלביוס. בספר זה, שנכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה, סיכם יוסף את תולדות עם ישראל, מימי המקרא ועד ימי המרד הגדול ברומאים. הספר מהווה מקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל (בעיקר לתקופה החשמונאית המאוחרת, התקופה ההרודיאנית ואילך). כמו יתר כתבי בן-מתתיהו, הוא לא שומר בספרות הרבנית אלא רק על ידי הכנסייה. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1864.

קרתגו

קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ (בפיניקית: 𐤒𐤓𐤕 𐤇𐤃𐤔𐤕, "קרת חדשה" או "עיר חדשה"; בלטינית: Carthago; יוונית: Καρχηδών, תעתיק: קארכדון) הייתה עיר ומעצמה בנומידיה, בשטחה הנוכחי של תוניסיה. היא נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על ידי מתיישבים פיניקים מהעיר צור. העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. קרתגו נהרסה שוב ולא שוקמה כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטים ומוסלמים.

חורבות העיר קרתגו הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.

קרתגו (עיר)

שרידי העיר קרתגו (יוונית Καρχηδών; לטינית Carthago; מהשפה הפיניקית קרת חדשת, שמשמעותה "עיר חדשה"; ערבית قرطاج או قرطاجة) שוכנים לחופו של הים התיכון בשטח העירוני הבנוי של העיר תוניס, בירת תוניסיה. אתרי העיר מהתקופה הפונית לא השתמרו בצורה טובה, בין היתר בשל ההרס הרומי השיטתי לאחר המלחמה הפונית השלישית, אך ממצאים רבים יותר נשתמרו מתקופת היישוב הרומי, אשר המשיך והתקיים גם לאחר שהרומאים נדחקו מצפון אפריקה. בשל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית מוכרז המקום כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1979.

מקובל שהעיר נוסדה על ידי הפיניקים במאה ה-9 לפנה"ס על חצי אי קטן לחופיו הדרומיים של מצר סיציליה המפריד בין אגנו המזרחי ואגנו המערבי של הים התיכון. העיר הוקפה בחומה באורך של 37 ק"מ, שבוצרה וחוזקה בעיקר לאורך קטע בן חמישה קילומטרים בצידה המערבי הפונה אל מצר היבשה, והגיעה לשיאה החל במאה ה-5 לפנה"ס. היא נחרבה עד היסוד בשנת 146 לפנה"ס על ידי הרומאים, שמאוחר יותר הקימו באתר עיר משגשגת משלהם. סופה המוחלט של קרתגו בא לה מידי הערבים בסוף המאה ה-7, והיא נבלעה על ידי המטרופולין של תוניס הסמוכה במהלך המאה ה-20.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.