אספת הנבחרים

אספת הנבחרים הייתה אחד משלושת המוסדות הלאומיים שהוקמו בארץ ישראל בשנות ה-20, יחד עם הוועד הלאומי וכנסת ישראל. אספת הנבחרים, שהתכנסה בירושלים, פעלה כאספה לאומית ואיפשרה לשאר המוסדות הלאומיים לפעול בהשראתה. היא הוקמה באפריל 1920 כגוף נבחר על פי מפתח פוליטי, כלומר על-פי מפלגות.

אספת הנבחרים נחשבה למוסד הלאומי העליון שבחר מתוכו את הוועד הלאומי. היא אמנם הוכרה רשמית על ידי הבריטים כמוסד המייצג את היישוב העברי, אך זאת, בתנאי שתפעל על-פי המתחייב בכתב המנדט בתוקף סמכותה. היא נחשבה בעיקר כבעלת אופי ייצוגי.

Asefathanivharim
יצחק בן צבי פותח בנאומו את אספת הנבחרים הרביעית, ספטמבר 1944
DELEGATES ENTERING THE MEETING HALL OF THE NATIONAL COUNCIL (ELECTED ASSEMBLY) IN JERUSALEM. צירים מגיעים לאספת הנבחרים הרביעית בירושלים.D22-035
ההגעה לאספת הנבחרים הרביעית
תמונת צירי אסיפת הנבחרים השנייה ליהודי א"י-1669.jpeg
צירי אספת הנבחרים השנייה ליהודי א"י

רקע היסטורי

היישוב הישן היה מפולג בין פלגי ציונות שונים והשפעות עדתיות. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לאגד את תושבי הארץ לגוף לאומי. בעידודו של מנחם אוסישקין התכנסה בשנת תרס"ג (1903) הכנסייה הארצישראלית בזכרון יעקב. בישיבתה הוחלט על הקמתה של "הסתדרות יהודי ארץ ישראל", אך הקמתה עוכבה סביב המחלוקת על תוכנית אוגנדה ולבסוף נגנזה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור ניסה היישוב היהודי בארץ להקים גוף שיהווה סמכות ייצוגית מול שלטון המנדט הבריטי. ביוזמתו של בצלאל יפה התכנסו נציגי היישוב והחליטו על הקמתה של אספה מכוננת לתכנון הגופים הנבחרים ודרך בחירתם. האספה המכוננת הראשונה התכנסה ביפו, ב-2 בינואר-5 בינואר 1918 (תרע"ח) בהשתתפות 42 נציגים. האספה בחרה כיושב ראש את ד"ר יעקב טהון ודנה בנושאים שונים שהעיקריים בהם היו:

מחלוקות מנעו את פעילותו הסדירה של הוועד הזמני. לאור כך כונסה באותה שנה אספה מכוננת שנייה, אך דיוניה הופסקו בגין דרישת הנשים לזכות בחירה והתנגדות הגופים הדתיים לכך. לאחריה הוקמה אספה מכוננת שלישית.

האספה המכוננת השלישית שנקראה גם "המועצה הארץ ישראלית" כללה נציגים מרחבי הארץ ולראשונה השתתפו בה יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון ששבו מחוץ לארץ. דיוני האספה הניבו תוכנית מפורטת להקמת מוסדות חינוך, בריאות וסעד. כמו כן הוחלט בה על הקמת ועד זמני לתכנון בחירות דמוקרטיות לאספת הנבחרים. שאלת זכות ההצבעה של הנשים העמידה את החלטות האספה בסכנה, אך הוכרעה לבסוף לקיום שוויון זכויות.

לאורך כשנתיים היה הוועד הזמני הגוף המוסכם להנהגת היישוב היהודי. הוא אמנם היה נטול סמכות מעשית ולא הוכר רשמית, אך היה שותף להחלטות בחיי היישוב והופקד על יישום החלטות ועידת סן רמו. בראש הוועד הזמני עמד ד"ר יעקב טהון.

הוועד הזמני קבע את ה-19 באפריל 1920 כיום הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה. בירושלים נערכו הבחירות במועד מאוחר יותר, אך האספה הוקמה והייתה לרשות מחוקקת של היישוב היהודי, בכפוף להגבלות שהטיל השלטון הבריטי על פעילותה.

בחירות לאספות הנבחרים והרכבן

במרוצת השנים נערכו ארבע מערכות בחירות לאספת הנבחרים:

האספה תאריך התחלה תאריך סיום מספר צירים וסיעות נשיא הוועד הלאומי יו"ר הוועד הלאומי
אספת הנבחרים הראשונה 19 באפריל 1920 6 בדצמבר 1925 314 צירים מ-20 סיעות נשיאות: דוד ילין (יו"ר), יעקב טהון, יצחק בן צבי
אספת הנבחרים השנייה 6 בדצמבר 1925 5 בינואר 1931 221 צירים מ-26 סיעות פנחס רוטנברג דוד ילין (עד 1929), מחליפו יצחק בן צבי
אספת הנבחרים השלישית 5 בינואר 1931 1 באוגוסט 1944 71 צירים מ-12 סיעות פנחס רוטנברג (19391940) יצחק בן צבי
אספת הנבחרים הרביעית 1 באוגוסט 1944 13 בפברואר 1949 171 צירים מ-18 סיעות יצחק בן צבי דוד רמז

הבחירות היו ישירות וחשאיות. זכות הבחירה ניתנה לבני עשרים ומעלה וזכות ההתמודדות לבני 25 ומעלה. מדד הבחירה שונה בכל מערכת בחירות, כאשר לאספה הראשונה מנדט היה שווה ערך לשמונים קולות הצבעה ולאספה השלישית נדרשו 710 קולות למנדט. בחלק מהאספות נענתה דרישתן של מפלגות עדתיות ושוריינו מספר מושבים עבורן ללא קשר לתוצאות הבחירות.

גודלן של אספות הנבחרים ומידת השפעתן הפחותה על מהלך החיים בארץ הביא למספר מועט של התכנסויות כלליות. ימי דיונים מרוכזים נערכו אחת לתקופה ועיקר קבלת ההחלטות נעשתה בידי נציגיה הנבחרים של האספה בוועד הלאומי.

הרכב אספות הנבחרים

בארבע אספות הנבחרים ניכרו ארבעה גושי ייצוג של מפלגות: מפלגות פועלים, מפלגות דתיות, מפלגות עדתיות ומפלגות מקצועיות. מאוחר יותר החלו להיווצר מפלגות בעלות משנה אידאולוגית סדורה.

אספה I אספה II אספה III אספה IV

אחדות העבודה – 70 נציגים
הסתדרות הספרדים – 54 נציגים
מפלגת החרדים – 53 נציגים
הפועל הצעיר – 41 נציגים
התאחדות האיכרים – 16 נציגים
מפלגת המתקדמים – 13 נציגים
תימנים – 12 נציגים
המזרחי – 9 נציגים
קבוצה בלי שם – 7 נציגים
הבלתי מפלגתיים – 7 נציגים
מרכז בעלי מלאכה – 6 נציגים
אגודת נשים – 5 נציגות
עדת הבוכרים – 5 נציגים
הסתדרות הפקידים – 5 נציגים
הסתדרות צעירי ישראל – 4 נציגים
הסתדרות האזרח – 3 נציגים
הסתדרות המזרחי הצעיר – 2 נציגים
עדת הגורז'ים – 1 נציג
הסתדרות המכבי – 1 נציג

אחדות העבודה – 54 נציגים
הפועל הצעיר – 30 נציגים
הספרדים - 19 נציגים
הרויזיוניסטים - 15 נציגים
התאחדות נשים עבריות - 13 נציגות
הגוש החקלאי - 9 נציגים
התאחדות הדמוקרטים - 9 נציגים
המזרחי - 7 נציגים
רשימת המרכז - 6 נציגים
אזרחים לאומיים - 6 נציגים
מעמד הפועלים - 6 נציגים
הפועל המזרחי - 6 נציגים
הפועל המזרחי המאוחד - 4 נציגים
רשימת עולי פולין - 4 נציגים
רשימת קיבוצי העמק - 2 נציגים
רשימה עירונית צפת - 2 נציגים
רשימת המרכז החקלאי - 1 נציג
התאחדות איכרי הגליל - 1 נציג
התאחדות איכרים מזרחיים - 1 נציג
רשימת הגרוזים - 1 נציג
נשים עבריות עממיות - 1 נציגה
רשימת גבעת הרמב"ם - 1 נציג
רשימת המזרחי הצעיר - 1 נציג
מרכז בעלי מלאכה - 1 נציג
רשימת תושבי בני ברק - 1 נציג

מפא"י – 27 נציגים
הרויזיוניסטים – 11 נציגים
התאחדות הספרדים – 6 נציגים
המזרחי והפועל המזרחי – 5 נציגים
תומכי ז'בוטינסקי מעדות המזרח – 5 נציגים
הציונים הכלליים המאוחדים – 4 נציגים
העובדים בעדה הספרדית – 4 נציגים
התאחדות נשים עבריות – 3 נציגות
רשימת העדה התימנית – 3 נציגים
פועלי ציון שמאל – 1 נציג
רשימת פועלים ע"ש בורוכוב – 1 נציג
השומר הצעיר – 1 נציג

מפא"י – 63 נציגים
חזית השמאל – 21 נציגים
עלייה חדשה – 18 נציגים
הפועל המזרחי – 17 נציגים
התנועה לאחדות העבודה – 16 נציגים
המזרחי – 8 נציגים
הסתדרות המכבי – 5 נציגים
המרכז הדמוקרטי – 4 נציגים
ויצו ונשים לשווי זכויות – 4 נציגות
העובד הציוני – 4 נציגים
התאחדות תימנים עצמאית – 4 נציגים
רשימה דמוקרטית עממית – 3 נציגים
האיחוד הדתי הבלתי-מפלגתי – 3 נציגים
הסוחר העברי – 2 נציגים
התאחדות התימנים – 2 נציגים
נשי תורה ועבודה – 1 נציגה
נשי מזרחי ובלתי מפלגתיות – 1 נציגה
תנועת העם למדינה עברית – 1 נציג

פעילות אספות הנבחרים

אספת הנבחרים הראשונה

הבחירות לאספת הנבחרים נקבעו לא' אייר תר"פ, 19 באפריל 1920[1]. מאורעות תר"פ הביאו לדחיית הבחירות בשמונה ימים בירושלים וביפו[2].

דרישת הוועד הזמני לכנס את האספה לאחר בחירתה נתקלה בהתנגדותם של הבריטים. לאחר הגעתו של הנציב העליון הרברט סמואל הועלו בקשות הכינוס בפניו ואושרו על ידו באוקטובר 1920, שישה חודשים לאחר מועד הבחירות.

בכינוסה הראשון של האספה, בכ"ה בתשרי ה'תרפ"א, הוקראו דברי ברכתם של מנהיגי ההסתדרות הציונית, הנציב העליון סמואל וראש עיריית ירושלים ראע'ב נשאשיבי. בכנס זה נבחרו ועדות העבודה של האספה והוקם הוועד הלאומי הראשון, בו כיהנו 38 חברים. תפקיד האספה הוגדר על ידה כ"המוסד העליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ".[דרוש מקור: לצטטה]

נהליה של אספת הנבחרים הוגדרו במושבה הראשון והובאו לאישור הנציב העליון.

לאחר המושב הראשון התכנסה מליאת אספת הנבחרים הראשונה פעמיים נוספות בלבד. בשנת 1922 דנה מליאת האספה בתוכן "חוקת הקהילות" שהציג הוועד הלאומי. כינוסה השלישי והאחרון נערך בשנת 1925 לצורך קביעת נוהלי הבחירות לאספה השנייה. חוקת הקהילות לא אושרה בתקופת האספה ומפלגות החרדים ו"המזרחי" לא נטלו חלק בדיוני המושב השני והשלישי עקב המשך המחלוקת על זכות הבחירה לנשים.

אספת הנבחרים השנייה

בבחירות לאספת הנבחרים השנייה הועלה רף הקולות הנדרש לבחירה ונקבעו עשרה מחוזות בחירה ברחבי הארץ. שלושים רשימות התמודדו בבחירות אלו, מהן נבחרו נציגי 26 רשימות. הבחירות התקיימו במועדן, על אף אי ההסכמה בנוגע להשתתפות הנשים בהליך, לאור קשיי תפקודו של הוועד הלאומי בעיצומה של העלייה השלישית ובקרב אוכלוסייה גדלה שלא הייתה שותפה בהליכי בחירתו.

חלוקת העבודה בין הוועד הלאומי לבין ההנהלה הציונית טרם הוגדרה באופן ברור. נציגי ההנהלה הציונית המשיכו במסורתם ונשאו הרצאות בעניינים שונים בפני מליאת האספה.

הלורד פלומר כיהן כנציב הבריטי העליון עד 1928. שיתוף הפעולה עמו הניב הכרה של הממשל הבריטי במערכת החינוך העברית והשתתפותו בהוצאותיה. עבודות תשתית רבות התקיימו בשנים אלו וההתפתחויות הללו הביאו את ברל כצנלסון ליצירת "אוצר היישוב". חרף הפיתוח הכלכלי גיבש הלורד פלומר מספר גזירות, בהן הקמת חיל ספר ערבי בעבר הירדן וקביעת צו ההתאזרחות, בו הוגבלו זכויות היהודים.

אספת הנבחרים השנייה התכנסה בסמוך לבחירתה (1926) ובשנית בקיץ 1929.

אספת הנבחרים השלישית

12 מפלגות מבין 16 מתמודדות איישו את 71 המושבים של האספה, ביניהם 15 מקומות משוריינים לעדות הספרדיות. כינוסה הראשון של האספה נערך בצל כתיבתו של הספר הלבן השני ובו הוכרע על שיטת העבודה הסוציאלית הנהוגה בארץ.

במושבה הראשון קצבה האספה את משך כהונתה לשלוש שנים. המצב הביטחוני בארץ (המרד הערבי הגדול) ופרוץ מלחמת העולם השנייה הביאו להארכה ממושכת של פרק זמן זה. האספה כיהנה 14 שנים והתכנסה במהלכן ל-18 מושבים. הוועד הלאומי הרחיב את פעילותו והוקמו בו תשע מחלקות, אשר לימים היוו בסיס למשרדי הממשלה במדינת ישראל.

אספת הנבחרים הרביעית

הבחירות לאספת הנבחרים הרביעית נערכו כתשע שנים לאחר מועדן. העיכובים נגרמו בשל קשיים טכניים של עדכון פנקס הבוחרים בצל העלייה המתמשכת והמאורעות הביטחוניים שאירעו בארץ. בבחירות אלו התמודדו 24 רשימות, מהן עברו 18 את אחוז החסימה.

הוועד הלאומי שנבחר קיים את פעילותן הסדירה של המחלקות הקבועות שבו, לצד פעילותו לקידום ההעפלה וראשית המאבק לסיום המנדט הבריטי על הארץ. התנגשויות הוועד הלאומי עם הממשל באו לשיאן עם מעצרם של בכירי היישוב במהלך "השבת השחורה".

באספת הנבחרים הרביעית הוקמו מחלקות חדשות בוועד הלאומי: המחלקה לטיפול בחייל והנוטר המשוחרר ומחלקת החוק.

שבעה מושבים כונסו במהלך כהונתה, האחרון שבהם בט"ו בשבט תש"ט, יום כינוסה של האספה המכוננת.

השפעות פוליטיות וחברתיות

יחסי פנים וחוץ

  • הממשל הבריטי – אספות הנבחרים הקפידו על הנהלים שנקבעו על ידי הנציב העליון. בעת ביקורו של וינסטון צ'רצ'יל בארץ ישראל, בתפקידו כשר המושבות, ניהלו עמו נציגי הוועד הלאומי דיונים וזכו להכרת הממשל בתפקידם. יחסי עבודה תקינים נשמרו עם הנציבים העליונים הבריטים.
  • ביטחון – אספת הנבחרים הראשונה נענתה בחיוב להצעת הבריטים ונטלה אחריות על הקמת הגדודים העבריים. בתקופת מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו העלה הוועד הלאומי את דרישות היישוב היהודי בפני הנציבים העליונים ובכירים בממשל הבריטי. בשנת 1940 הציע הוועד הלאומי את גיוס היישוב היהודי לשורות הצבא הבריטי.
  • מדיניות חוץ – הוועד הלאומי נטל חלק בפעולות תיאום ומחאה אל מול הוועדות השונות שפעלו בארץ: ועדות חלוקה, ועדות ממשלתיות של המנדט הבריטי וצוותי החקירה שחיברו את הספרים הלבנים. בשנת 1924 נפגשו נציגי הוועד עם המלך חוסיין בעבר הירדן.
  • נוהלי עבודת רשויות השלטון – נוהלי העבודה ותקנוני הבחירות של אספת הנבחרים והוועד הלאומי שונו מעת לעת, אך התפתחותם היוותה בסיס לשיטות הנהוגות במדינת ישראל, שנאלצה להתמודד בראשיתה עם גלי העלייה והאיום הביטחוני ואימצה את הנוהל הקיים. חוקת כנסת ישראל אושרה על ידי הנציב העליון בשנת 1928 וכללה הגדרות לדרכי פעולה ויחסי הגומלין בין אספת הנבחרים, הוועד הלאומי, מועצת הרבנות הראשית והקהילות המקומיות.

המעבר למוסדות המדינה

מאוקטובר 1947 ועד יום פיזורה לא התכנס מושב כללי של אספת הנבחרים. מועצת העם נבחרה מתוכה על בסיס מפתח מפלגתי ושימשה כבת כוחה. חברי מועצת העם הם החתומים על מגילת העצמאות ולאחר קום המדינה שימשו כמועצת המדינה הזמנית.

הוועד הלאומי ומחלקותיו היוו בסיס להקמת הממשלה הזמנית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אל הקהל בארץ ישראל, דואר היום, 2 במרץ 1920
    ד"ר א. צפרוני, הודעת הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, דואר היום, 19 במרץ 1920
  2. ^ הד יפו, דואר היום, 22 באפריל 1920
אברהם אלמליח

אברהם רפאל בן־ציון אלמליח (ניסן ה'תרמ"ה, 1885 – 2 באפריל 1967) היה עיתונאי, בלשן, חוקר, היסטוריון, מתרגם, ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיא ועד העדה המערבית, כסגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית, חבר מועצת עיריית ירושלים, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי וחבר הכנסת הראשונה.

אברהם קצנלסון

ד"ר אברהם קצנלסון (ניסָן) (18 באפריל 1888, י"ח באייר ה'תרמ"ח – 18 במאי 1956, ט' בסיוון ה'תשט"ז) היה רופא יהודי ועסקן ציוני. כיהן בראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, חבר הוועד הפועל הציוני, ההנהלה הציונית, אספת הנבחרים ומועצת המדינה הזמנית. מחותמי מגילת העצמאות.

אליהו ברלין

אליהו מאיר ברלין (Berligne; י"ד באדר תרכ"ו, 1866, מוהילב, רוסיה הלבנה – י"ז באדר א' ה'תשי"ט, 25 בפברואר 1959, תל אביב) היה ממנהיגי היישוב; חבר אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת המדינה הזמנית, זקן חותמי מגילת העצמאות.

אספת הנבחרים של רפובליקה סרפסקה

אספת הנבחרים של רפובליקה סרפסקה (בסרבית, באותיות קיריליות Народна скупштина Републике Српске) היא גוף המחוקק של רפובליקה סרפסקה, אחת משתי הישויות של בוסניה והרצגובינה. לה ממשלת רפובליקה סרפסקה מחויבת ע"פ חוקתה וחוקיה של רפובליקה סרפסקה. האספה היא מונה 83 חברים ומקום מושבה היא עיר הבירה דה פקטו של רפובליקה סרפסקה באניה לוקה. הכהונה הקיימת כיום היא השביעית במספרה מאז יסוד הפרלמנט, כאשר יו"ר שלה הוא איגור רדוייצ'יץ' (Игор Радојичић), הברית הסוציאל-דמוקרטים העצמאים של רפובליקה סרפסקה (СНСД).

באניה לוקה

באניה לוקה (בסרבית באותיות קיריליות: Бања Лука, באותיות לטיניות: Banja Luka) היא עיר הבירה דה פקטו של רפובליקה סרפסקה, הישות הסרבית בבוסניה והרצגובינה, אף שלהלכה, סרייבו היא עיר הבירה של שתי הישויות בבוסניה והרצגובינה ושל בוסניה והרצגובינה כמדינה. באניה לוקה היא היחידה האדמיניסטרטיבית הגדולה ביותר ברפובליקת סרפסקה, עם שטח של 1,239 קמ"ר. באניה לוקה מהווה את המרכז הפוליטי, האדמיניסטרטיבי, הפיננסי, האקדמי והתרבותי של סרפסקה.

באניה לוקה היא העיר השנייה בגודלה בבוסניה והרצגובינה והגדולה ביותר בסרפסקה. היא ממוקמת בליבו של אזור קריינה הבוסנית (Босанска крајина). מספר התושבים בעיר רבתי נאמד בכ-250,000. העיר היא מקום מושבן של אספת הנבחרים של רפובליקה סרפסקה ואוניברסיטת באניה לוקה.

היסטוריה עשירה ומגוונת הותירה סימני תרבויות וסגנונות אדריכליים שונים, מלוות במספר רב של פסלים ואנדרטאות בעיר. באניה לוקה מתאפיינת במספר רב של פארקים מוריקים וביופיו המיוחד של נהר ורבץ (Врбас).

דניאל תומפקינס

דניאל ד. תומפקינס (באנגלית: Daniel D. Tompkins;‏ 21 ביוני 1774 - 11 ביוני 1825) היה סגן נשיא ארצות הברית תחת כהונתו של הנשיא ג'יימס מונרו. קודם להיבחרו כיהן כמושל מדינת ניו יורק ושופט בית המשפט העליון של ניו יורק.

תומפקינס נולד בסקרסדייל שבניו יורק. בשנת 1795 סיים לימודי משפטים במכללת קולומביה. הוא הוסמך לעריכת דין בשנת 1797 והחל לעסוק במקצוע באופן פרטי בעיר ניו יורק. בשנת 1801 נבחר לשמש ציר לוועידה החוקתית של מדינת ניו יורק, ובשנת 1803 נבחר כחבר אספת הנבחרים של המדינה. באותה שנה נבחר לכהן בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך ויתר על הכהונה בטרם החלה, למען קבלת מינוי שופט בבית המשפט העליון של ניו יורק (1804–1807).

בשנת 1807 התמודד תומפקינס למשרת מושל ניו יורק והביס את המושל המכהן מורגן לואיס. כהונתו נמשכה עם בחירתו מחדש בשנים 1810, 1813 ו-1816. במהלך תקופה זו הוא דחה את בקשתו של הנשיא ג'יימס מדיסון להתמנות כמזכיר המדינה של ארצות הברית. תרומתו העיקרית לפיתוח המדינה הייתה בבינוי חופו המזרחי של סטטן איילנד ופיתוחו של מזח באזור, אליו החל להפעיל מעבורת שקישרה בין האי לבין מנהטן. במהלך כהונתו נענה תומפקינס בחיוב והתמודד לצדו של ג'יימס מונרו בבחירות לנשיאות. עם בחירתו למשרת סגן הנשיא הוא חדל מכהונתו כמושל, בשנת 1817. בשנת 1820 הוא ניסה, כסגן נשיא מכהן, להיבחר בשנית למושל ניו יורק, אך כשל בהתמודדות מול ג'ורג' קלינטון. בשנת 1821 הוא נבחר כציר לוועידה החוקתית של המדינה ונבחר לנשיא הוועידה.

כסגן הנשיא כיהן במשך שתי כהונות רצופות, בין השנים 1817 - 1825. ההשלכות הכלכליות של מלחמת 1812, מתקופת כהונתו כמושל ניו יורק, נגעו באופן ישיר להונו של תומפקינס. לצורך מימון המלחמה, בהיעדר תמיכתה התקציבית של אספת הנבחרים של ניו יורק, תומפקינס לווה כספים באופן אישי והעמיד את רכושו האישי כערבות. קשייו נמשכו במהלך שנות כהונתו כסגן הנשיא והביאו להדרדרותו לאלכוהוליזם.

תומפקינס נפטר שלושה חודשים לאחר סיום כהונתו והובא לקבורה בעיר תומפקינסביל שבסטטן איילנד, הנקראת על שמו.

אחיו, כיילב תומפקינס, כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית.

הוועד הלאומי

הוועד הלאומי, או בשמו המלא הוועד הלאומי לכנסת ישראל, היה הרשות המבצעת של אספת הנבחרים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ושימש כמועצת "המדינה שבדרך".

הוועד נבחר לראשונה על ידי חברי אספת הנבחרים ב-1920, ובשנה זו החל את פעילותו. להכרה רשמית מהשלטון הבריטי זכה הוועד רק ב-1928, והוא שימש כנציג היישוב היהודי מולו. ממשלת המנדט העניקה לוועד הלאומי סמכויות משפטיות ומנהליות, על מנת שיוכל לממש את תפקידו.לוועד התנגדו אגודת ישראל והעדה החרדית, אשר סירבו להשתתף בוועד משום התנגדות כללית לציונות. ב-1944 הוחרם הוועד על ידי הנהלת הציונות הרוויזיוניסטית בשל התנגדות למדיניות הנהגת הוועד.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

הסנאט הירדני

הסנאט הירדני הוא הבית העליון של הפרלמנט של ירדן. חברי הסנאט ממונים על ידי מלך ירדן ובידו גם לפטרם.

ישיבות הסנאט מתנהלות במקביל לישיבות אספת הנבחרים, ובמקרה של פיזור אספת הנבחרים, משעה הסנאט את פעילותו.

הפועל המזרחי

הפועל המזרחי (או בראשי תיבות: הפועמ"ז; המזרח"י – פירושו "מרכז רוחני") היא תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922, עשרים שנה אחרי ייסוד המזרחי, ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.

תנועת הפועל המזרחי הוקמה מתוך תנועת המזרחי, ולעומתה היא הדגישה את הערכים הסוציאליים ועיגנה את ערכי השוויון והצדק החברתי במקורות ובמסורת. התנועה פעלה בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית וחשה קרבה להתיישבות החלוצית ולהסתדרות. קרבה זו באה לידי ביטוי בהצטרפות הפועל המזרחי לחלק ממוסדות ההסתדרות כגון: קופת חולים כללית, הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי והמרכז החקלאי. אף על פי שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".

תנועת הפועל המזרחי נחשבת למייסדת תנועת הנוער בני עקיבא וארגון הספורט אליצור.

על מייסדיה ומנהיגיה הראשונים נמנו שמואל חיים לנדוי, נתן גרדי ושלמה זלמן שרגאי (שהיה ראש עיריית ירושלים בשנים 1950-1952) ומנהיגה המובהק היה חיים משה שפירא שלפני הקמת המדינה כיהן כחבר הנהלת הסוכנות וחבר מנהלת העם מטעמה ועם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית מטעמה ואחר כך שר בממשלות הבאות. מנהיג נוסף שזוהה עמה היה זרח ורהפטיג.

חוקת נורווגיה

חוקת נורווגיה התקבלה לראשונה ב-16 במאי 1814 על ידי אספת הנבחרים הנורווגית באיידסוול (עיירה קטנה צפונית לבירה אוסלו, שנקראה אז "כריסטיאניה"), ונחתמה ב-17 במאי. בהשוואה לנוהג במשטרים הרווחים בתקופה בה נכתבה, הייתה חוקה זו בין החוקות הדמוקרטיות ביותר בעולם. בין השאר הכריזה החוקה על עצמאותה של נורווגיה ומאז נהוג לחוג את ה-17 במאי כיום החוקה הנורווגי.

י"ז בכסלו

י"ז בכסלו הוא היום השבעה עשר בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

יעקב זרובבל

יעקב זרובבל (14 בינואר 1886 - 2 ביוני 1967) היה ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל בארץ, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות

, חבר הנשיאות של הוועד הפועל הציוני ונשיאות אספת הנבחרים וחבר הנהלת הסוכנות היהודית.

כ"ה בתשרי

כ"ה בתשרי הוא היום העשרים וחמישה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וחמישה בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ה בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ה תשרי היא פרשת נח, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת בראשית אם בר המצווה חל בשנה אחרת.

כנסת ישראל (ארגון)

כנסת ישראל היה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.

כבר בתקופה העות'מאנית נעשו ניסיונות להקים מוסדות אוטונומיים יהודיים. אכן הוקמו בתי דין רבניים בעלי סמכות שיפוט מלאה בענייני אישות. בשנת 1903 נעשה ניסיון על ידי מנחם אוסישקין להקים מסגרת ארגונית אוטונומית כוללת בארץ ישראל שנקראה הכנסייה הארצישראלית.

כנסת ישראל נוסדה לאחר תחילת המנדט הבריטי, ב-19 באפריל 1920. אז נערכו הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהכריזה על עצמה כ"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". האספה הלאומית בחרה בוועד הלאומי, שהיה הרשות המבצעת, והכירה בהסתדרות הציונית העולמית כ"אחראית על השאלות הקשורות בהקמת הבית הלאומי". הארגון (כנסת ישראל = אספת הנבחרים והוועד הלאומי), שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים הקיצוניים, זכה להכרה של שלטונות המנדט רק ב-29 בדצמבר 1927. החוגים החרדיים התנגדו לארגון זה, בעיקר עקב מתן זכות בחירה לנשים ודרש הקמת ארגון נוסף שייצג את הציבור החרדי. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.

כנסת ישראל נהגה לגבות מיסים שונים מקרב הציבור, כמו למשל מס מצות עבור רכישת מצות שעל הקופסה הייתה חותמת "שולם מס מצות".

משה בילינסון

ד"ר משה בֶּילינסון (ברוסית: Бейлинсон; י' בתשרי תר"ן, 5 באוקטובר 1889, ליד ירוסלבל – ה' בכסלו תרצ"ז, 19 בנובמבר 1936, תל אביב), רופא, מחלוצי העיתונאים והפובליציסטים בארץ ישראל, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי.

פרץ נפתלי

פרץ (פְריץ) נפתלי (19 במרץ 1888, ברלין – 30 באפריל 1961, תל אביב) היה כלכלן ועיתונאי כלכלי יהודי גרמני וישראלי, פעיל ציוני סוציאל-דמוקרט, מנהיג פועלים, מרצה לכלכלה בטכניון ובבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, מנכ"ל בנק הפועלים, חבר מועצת עיריית תל אביב, חבר אספת הנבחרים מטעם מפא"י ושר בממשלות ישראל.

צבי לוריא

צבי לוריא (Lurie;‏ 1 ביוני 1906, לודז', פולין – 21 במאי 1968, ישראל) היה עסקן ציוני, ממייסדי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, חבר קיבוץ עין שמר; חבר ההנהלה הציונית וראש מחלקת הארגון בהנהלת הסוכנות היהודית; ממייסדי מפ"ם, חבר מזכירות המפלגה והוועדה המדינית; חבר אספת הנבחרים הרביעית מטעם חזית השמאל, חבר הוועד הלאומי, חבר מועצת המדינה הזמנית ומחותמי מגילת העצמאות.

ממקימי "קול ישראל" ומנהלה הראשון, עד 1948.

לוריא למד בגימנסיה יבנה בלודז' ואחר כך החל ללמוד באוניברסיטאות ורשה ווינה. בספטמבר 1925 עלה לארץ ישראל, הצטרף לקבוצת השומר הצעיר בעין גנים והקים עמה את קיבוץ עין שמר בשנת 1927. עם הקמת הקיבוץ הארצי באפריל 1927 נבחר לוועדת תרבות וחינוך שלה.ב-1931 נישא לגוטה לבית מרקובסקי. היה אב ליובל, עמי, רות.

צבי לוריא נפטר בשנת 1968, בעודו עוסק בהכנות לקראת הקונגרס הציוני ה-27.

נקבר בעין שמר.

תומאס היוורד הבן

תומאס היוורד הבן (באנגלית: .Thomas Heyward, Jr;‏ 28 ביולי 1746 - 6 במרץ 1809) היה מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית ותקנון הקונפדרציה.

היוורד נולד בצפון קרוליינה ואת לימודיו האקדמיים סיים במידל טמפל שבלונדון, אנגליה. בשובו לאמריקה הוא עסק באופן פרטי בעריכת דין ובשנת 1772 נבחר לבית הנבחרים התחתון של צפון קרוליינה.

בשנים 1776–1778 הוא היה חבר אספת הנבחרים במדינה ומטעמה חבר בוועדת החוקה. באותן שנים הוא כיהן גם כחבר הקונגרס הקונטיננטלי, שחבריו נמנו בין חותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא כיהן כהונות חוזרות בבית הנבחרים של צפון קרוליינה בשנים 1778 - 1780 ושוב בין 1782–1790. באותה עת הוא החל לכהן גם כשופט.

היוורד היה ממפקדי מלחמת העצמאות של ארצות הברית ובמהלך המצור על צ'ארלסטון הוא נלקח בשבי צבא אנגליה. לאחר שחרורו הוא חזר לכהן כשופט בית משפט מחוזי (1785–1789).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.