אספירין

אספירין (Aspirin או חומצה אצטילסליצילית, ASA) היא אחת התרופות הידועות והנמכרות ביותר בכל הזמנים. האספירין הוא האב טיפוס של משפחת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (באנגלית Nonsteroidal anti-inflammatory Drugs או בקיצור NSAIDs). פעילותו הרפואית העיקרית היא בשיכוך כאב, אך הוא יעיל גם בהורדת חום הגוף, עיכוב היצמדות טסיות הדם (מניעת אגרגציה, מכונה לעיתים קרובות "דילול דם") ולכן משמש כתרופה נוגדת-קרישה, וכן בטיפול בדלקות כרוניות כגון דלקת מפרקים.

חשיבותו בהיסטוריה של הכימיה גדולה, בין השאר, בשל העובדה שזוהי התרופה הראשונה שסונתזה במעבדה; עד לסינתוזה, בשנת 1897, היו כל התרופות מבוססות על חומרים שנמצאו בטבע. ייצור האספירין מסמל את תחילתו של עידן הפרמקולוגיה והכימיה תרופתית במדעי הרוקחות בצורתם המודרנית ושל תעשיית התרופות.

אספירין
נוסחת המבנה של אספירין
ייצוג תלת-ממדי של נוסחת המבנה של אספירין
שם IUPAC
2-acetoxybenzoic acid
שמות מסחריים בישראל
אקמול פוקוס, אצטוסאל, אספירין, באפרד פירין, קרדיופירין, קרטיה, אקסידול, גודמד, מיקרופירין, טבעפירין
נתונים כימיים
כתיב כימי C9H8O4 
מסה מולרית 180.157
נתונים פרמוקוקינטיים
זמן מחצית חיים למנה של 300–650 מ"ג: 3.1–3.2 שעות
בטיחות
מעמד חוקי [1]
קטגוריית סיכון בהריון D
מזהים
מספר CAS 50-78-2
PubChem 2244
ChemSpider 2157

מבנה כימי

שמו הטריוויאלי של האספירין הוא חומצה אצטילסליצילית (בקיצור ASA); שמו המדעי, לפי כללי IUPAC, הוא 2-אצטאוקסי-חומצה בנזואית. מהשם ומנוסחת המבנה עולה כי מולקולת האספירין היא טריפונקציונלית: יש בה שלוש קבוצות פונקציונליות, והיא שייכת אם כן לשלוש קבוצות של תרכובות אורגניות: האחת - בבסיס המולקולה עומדת טבעת בנזן, ולכן מולקולת האספירין היא ארומטית; השנייה - קבוצת האצטיל קשורה לטבעת בקשר אסטרי (COO), ולכן האספירין הוא אסטר; השלישית - לטבעת שבמולקולה קשורה קבוצת קרבוקסיל (COOH), ולפיכך האספירין הוא חומצה קרבוקסילית.

לקיומן של שלוש הקבוצות הפונקציונליות השפעה מכרעת על התגובות הכימיות שהתרופה מסוגלת להשתתף בהן, ולפיכך - על פעילותה הרפואית (ריבוי קבוצות פונקציונליות אינו מעיד בהכרח על יעילותה של תרופה; תרופות יעילות רבות מכילות קבוצה פונקציונלית בודדת).

אם מחליפים את קבוצת האצטיל שבמולקולת האספירין בקבוצת הידרוקסיל (OH), מקבלים חומצה סליצילית. גם לחומר זה פעילות רפואית הדומה לזו של האספירין. החומצה הסליצילית נמצאת בטבע, וכבר לפני כ-2,500 שנה היה ידוע שניתן להפיקה מקליפתם של עצי ערבה, עצי לבנה וצמח העוקצנית. קיימות כיום עוד מספר תרופות שבבסיסן חומצה סליצילית; אלו נקראות סליצילטים.

ייצור

את האספירין מייצרים באמצעות אסטור (או אסטריפיקציה) של חומצה סליצילית. החומצה מגיבה עם אנהידריד אצטי (שתי מולקולות של חומצה אצטית (חומצת חומץ) אשר חוברו יחדיו, תוך פליטת מולקולת מים) לקבלת אסטר (אספירין) וחומצה אצטית (מנגנון מפורט מטה). תגובה כימית פשוטה ומהירה זו נלמדת ונערכת בקורסים רבים בביולוגיה ובכימיה בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

Acetylation of salicylic acid, mechanism

Acetylation of salicylic acid, mechanism

היסטוריה

Salix alba Morton
עץ ערבה לבנה (Salix alba). הנוזל המצוי מאחורי קליפת עצי הערבה, עשיר בחומצה סליצילית ממנה מפיקים את האספירין.

הרופא היווני היפוקרטס (אבי הרפואה, על שמו נקראת שבועת היפוקרטס) הזכיר בכתביו את סגולותיה הרפואיות של קליפת עץ הערבה כבר במאה ה-5 לפנה"ס[דרוש מקור]. אזכורים דומים ניתן למצוא אצל השוּמֵרים, האשורים, המצרים והאינדיאנים באמריקה[דרוש מקור]. החומצה הסליצילית נקראת כך על שם עץ הערבה, ששמו הטקסונומי הוא סַליקס אָלבּה (Salix alba, מלטינית).

את החומצה הצליחו לבודד לראשונה הרוקח הצרפתי אנרי לרו (Henry Leroux) והכימאי האיטלקי רפאלה פיריה (Raffaele Piria) ב-1828. גם כימאים גרמניים הצליחו לבודדה ב-1839 מפרחי העוקצנית; על שם פרח זה קרוי האספירין (שמו הטקסונומי של הפרח - Spiraea ulmaria; התחילית "א" מסמלת את קבוצת האצטיל). החומצה שווקה החל מ-1874 כתרופה משככת כאבים במשך כמה עשרות שנים, אך היו לה תופעות לוואי לא נעימות: טעם מר במיוחד, אי-נוחות במערכת העיכול ושלשול. במנות גבוהות גרמה התרופה לעיתים אף למוות.

ב-1853 הצליח הכימאי הצרפתי שרל פרדריק גרהרדט (Charles Frédéric Gerhardt) לסנתז נגזרת של חומצה סליצילית, אשר שימרה את הסגולות הרפואיות וביטלה את רוב תופעות הלוואי: חומצה אצטילסליצילית. החומר שהפיק גרהרדט (אשר מת שלוש שנים לאחר מכן) היה בלתי יציב ולא היה טהור מספיק.

רק למעלה מארבעים שנה לאחר מכן עלה בידי הכימאי הגרמני פליקס הופמן (Felix Hoffmann) לסנתז גרסה טהורה ויציבה של האספירין (11 ימים לאחר סינתוז האספירין, הצליח הופמן לסנתז חומר נוסף: דיאצטילמורפין, הידוע יותר כהרואין). חברת באייר (Bayer), שבה עבד הופמן, החלה לשווק את האספירין ב-1899 (שנה לפני כן החלה לשווק גם את ההרואין, ששווק עד 1924, עת התגלו סכנותיו והוא נאסר לשיווק).

האספירין, המיוצר כיום בכמות שנתית של כ-10,000 טון בארצות הברית לבדה (שווה ערך לכמות יומית של 30 מיליון טבליות)[דרוש מקור], הפך את חברת באייר, שמרכזה בעיר לברקוזן (Leverkusen) שליד קלן שבגרמניה, לאחת מחברות התרופות הגדולות בעולם.

ב-1949 פרסם הכימאי היהודי-גרמני ארתור אייכנגרין (Arthur Eichengrün) מסמך הטוען כי הוא זה שסינתז את האספירין לראשונה, בעת שעבד אף הוא עבור חברת באייר. הופמן, כך טען אייכנגרין, השתמש בתהליך שהוא (אייכנגרין) עצמו פיתח, ותפקידו היה בסך הכול לבחון את התרופה החדשה. אייכנגרין, ניצול שואה ששרד במחנה הריכוז טרזיינשטט, נפטר באותה השנה. במשך 50 שנה זכו טענותיו להתעלמות, עד שב-1999 פורסמו תגליות ועדויות חדשות על ידי הכימאי הסקוטי וולטר סניידר (Walter Sneader) מאוניברסיטת סטראת'קלייד שבגלאזגו, המראות שאכן היה זה אייכנגרין שהפיק את האספירין[דרוש מקור]. חברת באייר הכחישה טענה זו בהודעה לעיתונות. נכון ל-2005 העניין טרם הוברר.

השם המסחרי "אספירין" נרשם על ידי חברת באייר בשנת 1899. לאחר מלחמת העולם הראשונה שללו האמריקאים והצרפתים מחברת באייר את זכויות השם המסחרי של האספירין[דרוש מקור]. עוד לפני שפגו זכויות הפטנט בשנת 1917, יוצר האספירין על ידי חברות רבות ללא תשלום תמלוגים לחברת באייר[דרוש מקור]. כיום מיוצרות ברוב מדינות העולם גרסאות רבות של התרופה, כשחלקן קרויות "אספירין". ב-80 מדינות בעולם (בהן למשל קנדה) עדיין שמורות זכויותיה של באייר על השם המסחרי "אספירין"[דרוש מקור].

פעילות רפואית

האספירין הוא בעיקרו משכך כאבים (תרופה אנלגזית). בנוסף, האספירין מסוגל להוריד את חום הגוף (אנטי-פּירֵטי), לדלל את הדם (אנטי-קרישתי) ולהילחם בדלקות ובכאבי מפרקים - ראומטיזם.

צריכה של גלולת אספירין אחת ליום מקטינה את הסיכוי ללקות בהתקף לב ושבץ מוחי כתוצאה מעיכוב הצמתת טסיות דם. גם אחרי התקף לב נהוג ביחידות טיפול נמרץ לתת לחולה מנה גדולה במיוחד של אספירין; דבר זה מקטין את הסיכוי למוות. התרופה ניתנת גם לחולים שעברו ניתוח מעקפי לב או פתיחת עורקים חסומים באמצעות בלון; חסימה חוזרת של העורקים שנפתחו היא בעיה שכיחה לאחר פרוצדורות אלו, ואספירין מקטין את הסיכוי לכך.

למרות חשיבותו הכימית הגדולה ושלל השפעותיו על גוף האדם, דרך פעולתו של האספירין בגוף פוענחה רק בשנת 1970. הרוקח הבריטי ג'ון ר. ויין (John Robert Vane) גילה, במחקר שזיכה אותו בפרס נובל ובתואר אבירות, באמצעות ניסויים בבעלי חיים[2], שהאספירין "מעניק" את קבוצת האצטיל שלו לאנזים הנקרא ציקלואוקסיגנאז (COX). דבר זה מדכא לחלוטין את פעילותו של האנזים, והיא - ייצור פרוסטגלנדינים ותרומבוקסאנים בגוף[דרוש מקור].

תרומבוקסאנים הם שומנים הנמצאים בטסיות הדם (תרומבוציטים). הם תורמים להצטברותן של הטסיות ועל ידי כך לקרישת הדם, וכן להצרת כלי הדם (וזוקונסטריקציה, Vasoconstriction), דבר שגם הוא תורם לקרישת הדם. דיכוי ייצורם על ידי האספירין תורם, אם כך, לדילול הדם. רוב התקפי הלב נגרמים כתוצאה מקרישי דם תועים, הנתקעים בעורקים צרים וחוסמים את מעבר הדם לשריר הלב.

במקרה של חשד לשבץ מוחי ובאירוע מוחי, אסור לתת אספירין כטיפול ראשוני לפני שהחולה מגיע לבית חולים, כיוון שאין אפשרות לדעת האם האירוע הוא מדימום (שבץ המורגי) או מחסימה (שבץ איסכמי) בעורקי המוח של החולה. החשש הוא שבמקרה של דימום, הדבר יגביר את הדימום, ועלול לגרום לבצקת קשה ובהמשך אף למוות.

פרוסטגלנדינים הם קבוצת הורמונים שומניים בעלי תפקידים מגוונים בגוף, שחלקם עדיין לא התגלו. בין השאר הם משתתפים בתהליך פיענוח הכאב על ידי המוח, גורמים להצרה או הרחבה של כלי הדם, לקרישה או דילול של הדם, להתכווצויות הרחם, לבקרה על טמפרטורת הגוף, לייצור הריר המגן על הדופן הפנימית של הקיבה מאנזימים מאכלים ומהחומציות החזקה השוררת באיבר זה, וכן להיווצרות דלקות במקרה של זיהום. דיכוי יצורם של הפרוסטגלנדינים תורם, אם כך, לשיכוך כאבים, לדילול הדם ולמניעת דלקות.

כאבי מפרקים כרוניים, למשל, נגרמים לעיתים קרובות כתוצאה מדלקת בסחוס שבין העצמות. האספירין מעכב את האנזים ציקלואוקסיגנאז מלסנתז פרוסטגלנדינים ובכך מונע היווצרות דלקת בסחוס.

האספירין נמכר כיום ללא מרשם רופא. חברות רבות, ובראשן באייר, מנסות להחיות את המותג, אשר זוהרו דעך מעט במשך מאה שנות קיומו, ומשווקות כיום טבליות אספירין המכילות רכיבים נוספים, המשמשים להקלה בשיעול, הצטננות וכדומה.

תופעות לוואי

Side effects of aspirin
תופעות לוואי של אספירין

במשך השנים התברר שהאנזים ציקלואוקסיגנאז קיים בשתי גרסאות, הזהות זו לזו ב-65% מרצף חומצות האמינו המרכיבות אותן. האנזים הראשון, COX-1, אחראי לייצור הפרוסטגלנדינים שמווסתים את ייצור המוצין (Mucin), הריר המגן על דופן הקיבה; האנזים השני, COX-2, מייצר את הפרוסטגלנדינים שמווסתים את חום הגוף, את הכאב ואת הדלקות. אספירין מעכב את שני האנזימים בצורה שווה; לפיכך, תופעת הלוואי השכיחה ביותר של האספירין היא אי-נוחות במערכת העיכול, המגיעה עד כדי כיב קיבה (אולקוס) ודימום בקיבה (בדרך-כלל בנטילת מנות גדולות).

בשנים האחרונות הוקדש מחקר רב למציאת תרופות שיעכבו באופן ספציפי את COX-2, מבלי לפגוע בפעילותו של COX-1. מספר תרופות כאלו כבר משווקות כיום. סלקוקסיב (סלברקס - Celebrex, סלקוקס ועוד), למשל, משמשת נגד שגרון פרקים וראומטיזם. התרופה מעכבת את COX-2 פי 1,000 מאשר את COX-1; האנזים האחרון ממשיך, אם כן, לייצר את ריר הקיבה, ותופעת אי-הנוחות בקיבה כמעט ואינה קיימת. יחד עם זאת, מעכבי COX-2 רבים נמצאו מגבירים סיכון לאירועי לב ושבץ. לדוגמה: תרופה בשם ויאוקס התפרסמה בעקבות פרשת טיוח מידע בנושא והשימוש בה הופסק.

עקב פעילותו של האספירין למניעת קרישה ("דילול דם"), עלול להיווצר מצב של דימום מוגבר (בכל אחד מאברי הגוף). למשל, נשים עלולות לחוות דימום מוגבר בזמן הווסת. איבוד דם כתוצאה מנטילת אספירין עלול לגרום לחסר ברזל ולאנמיה.

תופעת לוואי נוספת, נדירה יותר, היא טיניטוס - "צלצול באוזניים". לעיתים מלווה התופעה באובדן שמיעה זמני, הנעלם כשמפסיקים ליטול את התרופה, ובמקרים קיצוניים עלול המצב להידרדר עד לכדי אובדן שמיעה קבוע.

נטילת אספירין עלולה לגרום התקפים קשים אצל חולי אסתמה, במיוחד עקב תגובה בין-תרופתית עם איבופרופן (Iboprufen), משכך כאבים מאותה משפחה. תופעה דלקתית נוספת העלולה להיגרם מאספירין היא תעוקת חזה על שם פרינצמטאל (Prinzmetal's angina), שבה נוצר ספאזם (היצרות לא קבועה) של עורק כלילי עם פגיעה בשריר הלב[3].

סינדרום ריי (Reye's syndrome), מחלה נדירה הגורמת נזק חמור לכבד ולמוח, נגרמת כנראה עקב נטילת אספירין בזמן מחלה נגיפית, כגון אבעבועות רוח או דלקת ריאות. במבוגרים המחלה חולפת בדרך-כלל אחרי כשבועיים, מבלי להותיר נזק. אצל ילדים עלול להיווצר נזק תמידי למוח. מחקר הראה שאף על פי ש-90% מהלוקים במחלה אכן נטלו אספירין לפני כן, רק 0.1% מהילדים שנטלו אספירין לקו במחלה[דרוש מקור]. בנוסף, נראה שאחד הגורמים למחלה הוא תורשתי, שכן הסיכוי ללקות בה גובר אם קרוב משפחה כבר לקה בה בעבר.

חברות התרופות ממליצות על נטילת אספירין לבוגרים בני 18 ומעלה בלבד. במדינות מסוימות (בריטניה, למשל) אסור לנערים ולילדים מתחת לגיל 16 ליטול אספירין[דרוש מקור].

כשני אנשים מתוך 1,000 אלרגיים לאספירין, ועלולים לחוות פריחה והתנפחות באזור הפנים, וכן התקפים נשימתיים[דרוש מקור].

במחקר משנת 2011[4][5] נטען כי עיכוב של ציטוקינים על ידי משככי כאבים מסוג NSAIDs, ובהם אספירין, עשוי לפגוע בפעילות האנטי-דיכאונית של תרופות ממשפחת ה-SSRI.[דרוש מקור]

לאור תופעות הלואי - ובעיקר הסיכון לדימום קשה, הוסרה בישראל ב-2013 ההמלצה להשתמש באספירין לכלל האוכלוסייה כתרופה למניעה ראשונית (כלומר למניעת אוטם ראשון).[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אספירין, אגף הרוקחות, משרד הבריאות
  2. ^ מחקרו של ויין בוצע על בעלי חיים: "Aspirin". AnimalResearch.info. בדיקה אחרונה ב-3 ביולי 2017.
  3. ^ A. Young Lim, Taek Kyu Park, Sung Woo Cho, Min Seok Oh, Clinical implications of low-dose aspirin on vasospastic angina patients without significant coronary artery stenosis; a propensity score-matched analysis, International Journal of Cardiology 221, 2016-10-15, עמ' 161–166 doi: 10.1016/j.ijcard.2016.06.195
  4. ^ Tudor, Amy. "Why Painkillers Interfere with Anti-depressants". healthcentral.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-3 ביולי 2017.
  5. ^ Warner-Schmidt, Jennifer L.; Vanover, Kimberly E.; Chen, Emily Y.; Marshall, John J.; Greengard, Paul (25 באפריל 2011). "Antidepressant effects of selective serotonin reuptake inhibitors (SSRIs) are attenuated by antiinflammatory drugs in mice and humans". Proceedings of the National Academy of Sciences (Proceedings of the National Academy of Sciences) 108 (22): 9262–9267. ISSN 0027-8424. doi:10.1073/pnas.1104836108.
  6. ^ פרופ' חוה טבנקין וד"ר אמנון להד, הנחיות קליניות. המלצות כוח המשימה הישראלי בנושא: קידום בריאות ורפואה מונעת, ההסתדרות הרפואית בישראל, איגוד רופאי המשפחה בישראל, 2013

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

1899 במדע

ערך מורחב – 1899

אוטם שריר הלב

אוטם שריר הלב (באנגלית: Myocardial infarction, ובראשי תיבות: MI), הידוע בכינויו העממי "התקף לב", הוא מחלת לב איסכמית שבה הפרעה באספקת דם ללב, או לחלק ממנו, גורמת למוות של תאי שריר הלב באותו אזור. אוטם לבבי נובע במרבית המקרים מחסימה של אחד מן העורקים הכליליים, הבאה בעקבות קרע של רובד טרשתי לא יציב באותו העורק, אשר עליו מתפתח קריש דם שחוסם את העורק. כתוצאה מן החסימה מתפתחת איסכמיה של רקמת שריר הלב, ואם מצב זה לא מטופל תוך זמן קצר, עלול להיווצר נזק בלתי הפיך (אוטם) באותה רקמה לבבית. התמותה המוקדמת כתוצאה מהתקף לב, במהלך החודש הראשון לאחר האירוע, מוערכת בכ-30%, מתוכם יותר ממחצית ממקרי המוות מתרחשים טרם ההגעה לבית החולים. אף על פי שהתמותה כתוצאה מהתקף לב נמצאת בתחילת המאה ה-21 בירידה, עדיין אחד מכל 25 מטופלים שמקבלים טיפול בבית חולים מת במהלך השנה הראשונה שלאחר האירוע.

תסמינים נפוצים של אוטם שריר הלב כוללים כאב פתאומי וחד בחזה, שלרוב מושלך לזרוע השמאלית או לצוואר וללסת, קוצר נשימה, בחילה, הקאות, פעמת, הזעה וחרדה. לנשים יש לעיתים סימנים פחות טיפוסיים להתקף לב לעומת גברים, כגון קוצר נשימה, חולשה, תחושה של בעיה בעיכול ועייפות. אחוז לא מבוטל של התקפי לב הם התקפי לב "שקטים", כלומר התקפי לב ללא כאב בחזה או תסמינים אחרים.

בין המבחנים האבחנתיים שניתן לבצע כדי לזהות פגיעה בשריר הלב ניתן למנות אלקטרוקרדיוגרם, אקוקרדיוגרפיה, דימות תהודה מגנטית ומגוון של בדיקות דם ביוכימיות הכוללות בדיקת אנזימי לב, בעיקר רמות טרופונין וקראטין קינאז. אק"ג ובדיקות ביוכימיות הן הבדיקות הנפוצות ביותר באבחון המיידי. הטיפול המיידי באדם עם חשד להתקף לב כולל מתן ניטרוגליצרין, חמצן ואספירין, והעברתו המיידית לחדר מיון.

בבית החולים מטופל אוטם שריר הלב כתלות בסוגו ובחומרתו. מטרת הטיפול באוטם שנגרם כתוצאה מחסימה מלאה של עורק כלילי היא זילוח מחדש של דם אל הרקמה הפגועה במהירות האפשרית, וזאת על ידי צנתור לב או מתן תרופות הממסות את קריש הדם. במטופלים עם חסימה נרחבת של מספר כלי דם כליליים, בעיקר מטופלים הסובלים בנוסף מסוכרת, נשקל ביצוע ניתוח מעקפים על פני צנתור לבבי. באוטמים הנגרמים מחסימה חולפת הטיפול הוא בעיקר תרופתי, אך ייתכן צנתור אם המטופל עונה על קריטריונים מסוימים.

כמחלת לב איסכמית, גורמי סיכון עיקריים להיארעות אוטם שריר הלב הם מחלות לב וכלי דם, גיל מבוגר, מין זכר, עישון, הפרעה במאזן השומנים בדם – טריגליצרידים וכולסטרול, סוכרת, יתר לחץ דם, חוסר פעילות גופנית והשמנה, מחלת כליות כרונית, צריכת אלכוהול מוגברת ושימוש בסמים כגון קוקאין ואמפטמינים, כמו גם רמות דחק כרוניות גבוהות.

באייר

באייר (בגרמנית: Bayer AG) היא חברה גרמנית בין-לאומית לייצור תרופות וכימיקלים. החברה נוסדה ב-1863 ומרכזה כיום הוא בעיר לברקוזן. מוצרי החברה הם תכשירים רפואיים ותרופות לבני אדם ולווטרינריה, תכשירי טיפוח, היגיינה אישית ותמרוקים, דשנים לחקלאות, מוצרים ביוטכנולוגיים ופולימרים מיוחדים. החברה עסקה ועוסקת במחקר ופיתוח. הנודעת בין פיתוחיה היא התרופה אספירין. היא פיתחה ושיווקה גם את "לומינל" (השם המסחרי של התרופה האנטי-אפילפטית פנוברביטל), פרונטוסיל ("סולפה"), האנטיביוטיקה הראשונה בשימוש נרחב, הגלולה למניעת היריון "יסמין" (Drospirenone) והאנטיביוטיקה ציפרופלוקסאצין. בין השנים 1898 ל-1910 שיווקה החברה את הכימיקל diacetylmorphine כתרופה נגד שיעול תחת השם המסחרי "הרואין". בין עובדי החברה נמנו הכימאים פליקס הופמן (מסנתז האספירין וההרואין), גרהרד דומק, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1939 (חוקר הפניצילין ומסנתז הפרונטוסיל). בין השנים 1925-1945 הייתה באייר חלק מתאגיד אי גה פארבן, חברת הכימיה הגדולה בעולם באותם ימים וזרוע הייצור והמחקר הכימי של גרמניה הנאצית. החברה היא המממנת של מועדון הספורט באייר לברקוזן.

דלקת

דלקת היא פעולת נגד של מערכת החיסון כנגד פציעות, גירויים מסוימים או כנגד גורמים מזהמים כגון וירוסים, חיידקים או פטריות שפלשו לגוף האדם או לבעל חיים.

דם

דַם הוא נוזל המכיל פלזמה (55%) (החלק הנוזלי השקוף) ותאים (45%) גופיפים שונים, תאי דם, הורמונים ועוד. במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה, כגון: "רקמת הדם" היות שהדם, כמו כל רקמה, בנוי מתאים בעלי תפקוד זהה. ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות אחרות היא העובדה שתאים אלו אינם מחוברים האחד לשני אלא רק סמוכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם. הדם הוא אחד החומרים החשובים ביותר בגוף.

התחום ברפואה העוסק במערכת תאי הדם, באיברים ורקמות המייצרים אותם וכן במנגנון קרישת הדם נקרא המטולוגיה.

חומצה קרבוקסילית

חומצות קרבוקסיליות (באנגלית: Carboxylic acids) הן קבוצה של תרכובות אורגניות. חומרים ידועים רבים הם חומצות קרבוקסיליות, ביניהם חומצה אצטית (חומץ), חומצה לקטית (חומצת חלב) והתרופה אספירין (חומצה אצטילסליצילית). חומצות השומן, המרכיבות את רוב השומנים והשמנים, הן חומצות קרובוקסיליות ארוכות שרשרת.

כל החומצות הקרבוקסיליות מכילות קבוצה פונקציונלית משותפת: קבוצת הקרבוקסיל (COOH), המורכבת מאטום פחמן, שני אטומי חמצן ואטום מימן. קבוצה זו מורכבת למעשה משתי קבוצות אחרות: קבוצת קרבוניל (C=O, אטום פחמן הקשור בקשר כפול לאטום חמצן) וקבוצת הידרוקסיל (OH, אטום חמצן הקשור לאטום מימן). שמה של קבוצת הקרבוקסיל מהווה גם הוא חיבור בין שמותיהן של שתי הקבוצות.

בתנאים מסוימים (למשל - כשהחומצה מומסת במים) נוטה אטום המימן לעזוב את המולקולה, בהתירו אחריו מטען שלילי יחיד; במצב זה מכונה החומר יון קרבוקסילט. חומצה קרבוקסילית המכילה בנוסף לקבוצת הקרבוקסיל גם קבוצת קרבוניל נוספת מכונה חומצת קטו (Keto). דוגמה לחומצה כזו היא חומצה פירובית. חומצת α-קטו (אלפא-קטו) היא חומצה בה קבוצת הקרבוניל נמצאת בסמיכות לקבוצת הקרבוקסיל; בחומצת β-קטו קיים מרווח של אטום פחמן אחד בין קבוצת הקרבוניל וקבוצת הקרבוקסיל; וכן הלאה (תוך שימוש באותיות יווניות).

מונחון IUPAC מגדיר את הדרך לקביעת שמותיהן של החומצות הקרבוקסיליות. שמה הכימי של חומצה קרבוקסילית מורכבת מתחילית המציינת את מספר אטומי הפחמן במולקולה, ומהסופית -אַָנוֹאית. דוגמאות:

השייר Ph מייצג קבוצת פֵנִיל (טבעת בנזן החסרה אטום מימן אחד: C6H5).

לחומצות קטו מתווספת התחילית אוקסו לציון קבוצת הקרבוניל, בתוספת ספרה מציינת את מיקום הקרבוניל. שמה הכימי של חומצה פירובית, למשל, הוא חומצה 2-אוקסופרופנואית; היא מכיל 3 אטומי פחמן (פרופ-) וקבוצת קרבוניל הקשורה לאטום הפחמן השני בשרשרת.

מחלת לב כלילית

מחלת לב כלילית (קורונארית) (באנגלית: Coronary Artery Disease - CAD) היא גורם המוות המוביל בעולם, שבעקבותיה מתרחשים כ-15% ממקרי המוות בכל שנה בעולם. מחלת לב כלילית (CAD) פוגעת בעשרות אלפי גברים ונשים בישראל מדי שנה. מבין החולים במחלת לב כלילית, 10%-15% ייפגעו מאירועי לב חוזרים כל שנה וזאת למרות טיפולים למניעה שניונית. המאמץ למנוע אירועי לב חוזרים עומד בבסיס ריבוי המחקרים למציאת טיפולים ותרופות חדשות.

נוגד פקקת

נוגדי פקקת (באנגלית: Antithrombotics) הם תרופות שמטרתן למנוע היווצרות קרישי דם, ובמידת הצורך לטפל בקרישי דם על ידי פירוקם והמסתם. תרופות נוגדות פקקת נקראות לעיתים "מדללי דם".

קריש דם שניתק מדופן של וריד או עורק ונודד עם זרם הדם לריאות יוצר תסחיף ריאתי, ואם הוא מגיע למוח הוא גורם לשבץ מוחי. הן תסחיף ריאתי והן שבץ מוחי עלולים להיות קטלניים. ככל שהתסחיף גדול יותר וככל שכלי הדם שנסתם גדול יותר, כך הנזק שעלול להיגרם גדול יותר. על מנת למנוע היווצרות קריש דם, ובמידת הצורך לטפל בקרישי דם על ידי פירוקם והמסתם, הטיפול המקובל הוא מתן נוגדי קרישה. זוהי קבוצה רחבה של תרופות אשר השימושים העיקריים שלהן הם: מניעת שבץ מוחי באנשים שאובחנו עם פרפור עליות; טיפול בפקקת ורידים עמוקים ובתסחיף ריאתי; מניעת הישנות פקקת ורידים עמוקים ותסחיף ריאתי בחולים מבוגרים; מניעת פקקת ורידים עמוקים ותסחיף ריאתי (DVT) בחולים לאחר ניתוח אלקטיבי להחלפת פרק ירך או ברך. לא בכל נוגדי הקרישה ניתן לטפל בכל ההתוויות הללו.

נוגדי דלקת שאינם סטרואידים

תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים (באנגלית: Nonsteroidal anti-inflammatory drugs ובראשי תיבות- NSAIDs), הן תרופות הפועלות להפגת כאבים (אנלגזיה), הורדת חום ובמינונים גבוהים יותר- הפחתת דלקות (בעלות פעילות אנטי אינפלמטורית).

המונח "שאינן סטרואידים" מפריד למעשה בין תרופות אלו לבין תרופות ממשפחת הסטרואידים, אשר גם הן בעלות, בין היתר, תכונות אנטי דלקתיות.

מבין התרופות השייכות למשפחת ה-NSAIDs, הידועות ביותר הן אספירין, איבופרופן (המשווקת בשמות המסחריים אדוויל, נורופן ועוד) ונפרוקסן. תרופות אלו ניתנות לרכישה ללא צורך במרשם רופא במרבית המדינות.

סרפדת

סִרְפֶּדֶת (ידועה גם כחרלת ובשמה הלועזי אורטיקריה) היא פריחה אלרגית נפוצה המתבטאת בהופעה פתאומית של חבּורות אדומות בעור. גודל החבורות 5 מ"מ או למעלה מזה, הן מגרדות, ופעמים רבות העור סביבן חיוור. התגובה האלרגית יכולה לבוא ממגע ישיר עם החומר אלרגני או כתוצאה ממזון או אלרגן אחר, כגון תרופות. לעיתים קרובות הסרפדת היא רק ביטוי עורי לתגובה אלרגית העשוייה להתבטא גם בלב או בדרכי הנשימה ולגרום אז לתגובה המכונה אנפילקסיס.

תרופות העלולות לגרום לסרפדת הן התרופה לסוכרת אמריל (סופונילוריאה גלימפריד), פניצילין, אספירין סולפונאמידים ותרופות כנגד אפילפסיה, אבל כל תרופה עשויה לגרום לסרפדת אם החולה המקבל אותה אלרגי כלפיה.

המזונות העיקריים הגורמים לסרפדת הם: חלב, ביצים, בוטנים, אגוזים ודגים, אך כל מזון עשוי לגרום לתגובה אלרגית שתתבטא בחרלת.

סרפדת עלולה להיגרם גם כתוצאה ממועקה נפשית, או דחק (סטרס).

פנולים

פנולים (Phenols) הוא שמה של קבוצת תרכובות אורגניות המבוססות על פנול (תרכובת אורגנית ארומטית).

כל הפנולים מכילים טבעת בנזן ארומטית שאליה קשורה קבוצת הידרוקסיל (OH). נוסחתו של פנול, החומר הבסיסי, היא C6H5OH; לשאר הפנולים מבנה זהה, כשלטבעת הבנזן קשורים קבוצות פונקציונליות ואטומים שונים.

לפנולים כמה תכונות דומות לאלו של הכהלים, המכילים אף הם קבוצת הידרוקסיל. פנולים חומציים יותר מכוהלים, שכן אטום המימן בפנולים קשור בצורה חלשה יותר לאטום החמצן מאשר בכוהלים (כך שהוא נוטה להשתחרר מהתרכובת; חומר המשחרר יוני מימן מוגדר כחומצה). טבעת הבנזן הסמוכה גורמת להחלשת הקשר.

תרכובות רבות, חלקן טבעיות וחלקן מלאכותיות, הן פנולים: חומצה סליצילית (הורמון צמחי חשוב), התרופות אספירין ופרצטמול (אספירין - חומצה אצטיל סליצילית - היא נגזרת מלאכותית של החומצה הסליצילית הטבעית), חומצת האמינו טירוזין, THC - החומר הפעיל בצמח הקנאביס, המוליכים העצביים דופאמין, סרוטונין, אדרנלין ונוראדרנלין, האינדיקטור פנולפתלאין ועוד.

פרוסטגלנדין

פרוסטגלנדין הוא חומר ממשפחת ההורמונים המצוי ברקמות הגוף. שמו נגזר מהמילה פרוסטטה, היות שכאשר בודד לראשונה מנוזל הזרע, בשנת 1935, האמינו כי הוא חלק מהפרשת בלוטת הערמונית.

הפרוסטגלנדין גורם להתכווצויות הרחם ומסייע בהכנת הרחם ללידה, מזרז קרישת דם, משדר תחושת כאב ומעלה את טמפרטורת הגוף כאשר יש דלקת. הפרוסטגלנדין מצוי בתאי זרע, ברחם, בכליות ובאיברים נוספים.

ידוע שאספירין מעכב יצירת פרוסטגלנדין ולכן נמנעים ממתן אספירין בלידה על מנת לאפשר את ההתכווצויות.

לעיתים, בלידה בה צוואר הרחם נשאר נוקשה נותנים פרוסטגלנדין לשם ריכוכו וכחומר העוזר להיווצרות צירים. הפרוסטגלנדין הטבעי או הסינתטי משמש גם בהפלות מלאכותיות. משמותיו המסחריים: מיזופרוסטול, ציטוטק.

שימוש נוסף הוא כתרופה לגלאוקומה.

הפרוסטוגלנדין בא ממשפחת האיקוסנואידים שהם הורמונים מקומיים, לא יציבים, אשר מסונטזים מחומצה אראכידונית במסלול אומגה 6 או מחומצה איקוזופנטנואית במסלול אומגה 3. למשפחה זו כמה תפקידים: העלאת חום בזמן דלקת, וויסות לחץ הדם, קרישת דם, וויסות מערכת החיסון ולוויסות מעגל השינה והערות שלנו.

כל הפרוסטוגלנדינים מכילים טבעת מחומשת.

פרצטמול

פרצטמול (באנגלית: Paracetamol) או אצטאמינופן (Acetaminophen) היא אחת התרופות הידועות והנמכרות ביותר בעולם. בישראל נמכרת תרופה זו, בין היתר, תחת השמות אקמול, דקסמול, אברולט (פתילות), אברול, פראמול, נובימול (טיפות מרוכזות), רוקמול, פנדול ומכבימול.

פרצטמול הוא משכך כאבים (תרופה אנלגֵזית) וסם מוריד חום (תרופה אנטי-פּירֵטית).

קודאין

קודאין או מתילמורפין (Codeine, Methylmorphine) הוא סם ממשפחת האופיאטים ומשתיך לקטגורית הסמים הנרקוטיים. קודאין משמש כתרופה לשיכוך כאבים קלים עד בינוניים, דיכוי שיעול יבש (שיעול לא יעיל, שלא תורם להוצאת ליחה) וכתכשיר נוגד שלשול. קודאין משווק כמלח פוספאט, ולעיתים כמלח סולפט. הקודאין הוא אלקלואיד המצוי באופיום בריכוזים הנעים בין 0.7 ל-2.5 אחוז. ניתן להפיק קודאין מאופיום, אולם רוב הקודאין המשמש ברפואה מופק ממורפין. תכשירים המכילים קודאין נמכרים בישראל בשמות: ברונכולט פורטה, היסטפד קומפאונד לינקטוס, טוקאר סירופ, מיגרלב, נורופן פלוס, ספסמלגין, פרטוסול סירופ, קודאברול, קוד-אקמול, רקוד, רוקסט, רוקה-קאר.

קריש דם

קריש דם: גוש מוצק הנוצר בדרך-כלל על מנת למנוע איבוד דם, במקרה שבו כלי דם נפגע ודם מתחיל לזרום החוצה. לשם כך מופעל מנגנון קרישת דם המייצר גושים מוצקים הנקראים קרישי דם, העשויים מתאי דם אדומים, מטסיות דם ומסיבים של החלבון פיברין.

קריש דם מסוכן: קריש דם שניתק מדופן הווריד או העורק ונודד עם זרם הדם לריאות יוצר תסחיף ריאתי, ואם הוא מגיע למוח הוא גורם לשבץ מוחי. הן תסחיף ריאתי והן שבץ מוחי עלולים להיות קטלניים. ככל שהתסחיף גדול יותר וככל שכלי הדם שנסתם גדול יותר - הנזק רב יותר.

שיכוך כאב

שיכוך כאב (בלועזית: אַנַלגֶזיה או אנלגטיקה) היא דרך (לרוב תרופתית) להעלאת סף הרגישות לכאב אצל אדם הסובל מכאבים, מבלי שהאדם יגיע למצב אובדן הכרה ומבלי לפגוע בתחושת המגע. כאב הוא תגובה חושית של הגוף לנזק פיזי או לדלקת. שיכוך הכאב יכול להיעשות בדרך פרמקולוגית, או באחת ממגוון הדרכים המשלימות, והוא יכול להיות מקומי או לכלול את כל הגוף.

צורך בשיכוך כאב - הכאב הוא תשדורת של הגוף המיועדת להפנות את התודעה לבעיה גופנית. אולם לעיתים האדם מעדיף שהכאב ייפסק או שרמת הכאב תפחת באופן מלאכותי, לכן פותחו שיטות לשיכוך כאב. התייחסות לכאב כאל מחלה או בעיה בפני עצמה תורמת לתחושת הצורך בשיכוכו גם בקרב אנשי רפואה.

הרדמה - (או אלחוש; בלועזית: אנסתזיה) היא פעולה מכוונת של עירפול כל החושים לעיתים עד למצב של חוסר הכרה (הרדמה מלאה). ההרדמה נועדה לחסום תחושות בכלל וכאב בפרט. הרדמה שונה מאלחוש בכך שהיא פוגעת בכל התשדורת החושית ולא רק בחישת כאב. ביצוע ההרדמה מתבצע ברפואה המערבית בעזרת תרופות. גישות משלימות מציעות הרדמה על ידי דיקור, היפנוזה רפואית או שילוב של כמה מן השיטות.

קיימת גישה משלימה של ניהול כאב המציעה דרכים להפחית את רמת הכאב על ידי פעולות כגון היפנוזה או דמיון מודרך.

תעוקת לב

תְּעוּקַת לֵב או תְּעוּקַת חָזֶה (בלועזית: "אַנְגִּינָה פֶּקְטוֹרִיס") היא מחלה של שריר הלב וסוג של מחלת לב איסכמית. תעוקת חזה מוגדרת כתחושת לחץ בחזה שלעיתים מקרין גם אל היד השמאלית, ללסת ולבטן עקב מאמץ. בתעוקת חזה יציבה יש כאבים כאלו במשך מספר דקות ובתעוקת חזה בלתי יציבה אף יותר מזה. כאב זה נגרם משום שלא מגיע מספיק דם עם חמצן וחומרי מזון לשריר-הלב בגלל היצרות באחד העורקים הכליליים או בגלל מאמץ יתר של שריר הלב. טרשת העורקים היא הגורם המאובחן להיצרות במרבית המקרים, אך גם הרעלת חד-תחמוצת-פחמן, 'נפילת סוכר', עומס גופני ואף עומס נפשי ('תסמונת הלב השבור' - טאקו טסובו), גורמים זיהומיים (למשל חידק הליקובקטר, וירוסים וייתכן גם זיהומים סביב שיניים), אנמיה, סמים, תרופות מסוימות ועוד, כל אלו עשויים להיות גורמים משמעותיים בהופעת התעוקה ובחומרה שלה.

הטיפול המקובל בתעוקת לב כולל שינוי הרגלי חיים, שמירה על ערכים תקינים של כולסטרול, לחץ דם וסוכר (אצל חולים בסוכרת למשל), וכן טיפול בתעוקה עצמה החל מתרופות שמטרתן הרחבת כלי דם (ניטרטים) והורדת העומס על הלב (חוסמי בטא, חוסמי תעלות סידן) ועד לצנתור לב ובמידת הצורך- ניתוח מעקפים.

גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות מחלת לב איסכמית ובפרט תעוקת לב כוללים בין היתר עישון, יתר לחץ דם וסוכרת.

תרופה גנרית

תְּרוּפָה גֵּנֵרִית (באנגלית: Generic drug) (על פי האקדמיה ללשון העברית: תְּרוּפָה סוּגָנִית) היא תרופה המיוצרת ומשווקת כשאין פטנט רשום ותקף על החומרים הפעילים שבה. מותר לשווק אותה במדינות שבהן פג תוקף הפטנט או במדינות שבהן לא נרשם פטנט על התרופה המקורית. כדי שתרופה תוכר כתרופה גנרית לתרופה קיימת היא צריכה להכיל בדיוק את אותו חומר פעיל כמו התרופה המקורית (תרופה אתית), ולחקות את משך הפעולה בגוף של התרופה המקורית. הפיתוח של תרופה גנרית מהיר, והמחיר שלה זול. השפעתה על גוף האדם אמורה להיות זהה להשפעתה של התרופה המקורית.

תוקפם של פטנטים על תרופות הוא 20 שנה ברוב מדינות העולם, אך לרוב הם נרשמים לפני תחילת הבדיקות הקליניות של התרופה, כך שתוקף הפטנטים של תרופות מקוריות, לפני שמופיעות גרסאות גנריות שלהן, עומד בדרך כלל על 7–12 שנים. עם הופעת הגרסאות הגנריות, יורדים בדרך כלל גם מחירי התרופות המקוריות. קיימות חברות תרופות המתמחות בייצור תרופות גנריות. החברה הישראלית טבע תעשיות פרמצבטיות נחשבת ליצרנית התרופות הגנריות הגדולה בעולם.

על השם המקורי של התרופה יש בדרך כלל זכויות לחברה המייצרת את התרופה המקורית, ולכן התרופות הגנריות נקראות בשם אחר. פעמים רבות הן נקראות על שם החומר הפעיל בתרופה. ההגבלה היחידה בעת קביעת השם המסחרי של תרופה גנרית במדינה מסוימת היא האיסור להשתמש בשם רשום שהזכויות עליו נתונות לחברת תרופות אחרת. שם כזה שאין עליו זכויות רשומות ליצרן זה או אחר מכונה "שם גנרי". שמה הגנרי הרשמי של תרופה, כפי שנקבע בידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), נקרא גם INN‏ (International Nonproprietary Name).

בתרופות נפוצות קורה לעיתים ששם המותג המקורי הופך עם הזמן לשם גנרי בפי הציבור (אך לא בהכרח מבחינה משפטית). כך למשל, במדינות רבות הפך שמה של התרופה אספירין לשם גנרי הן מבחינת השימוש הציבורי במותג והן מבחינה משפטית, לאחר שחברת באייר הגרמנית איבדה את הזכויות הבלעדיות על השם "אספירין" בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה. לעיתים דווקא מתקבע בציבור שם מסחרי מוגן של תרופה ממותג מסוים כשמה הגנרי של התרופה. בישראל, למשל, מזוהה בפי רבים המותג "אקמול" כשם גנרי של התרופה ששמה הגנרי הרשמי (INN) הוא פרצטמול. ללא קשר לשימוש הנפוץ בציבור, מבחינה משפטית הזכויות על השם "אקמול" שייכות לחברת טבע, ורשמית אין זה שם גנרי לתרופה.

תרכובת

תרכובת היא חומר הבנוי משני סוגי יסודות או יותר, הקשורים ביניהם בקשר כימי כלשהו וביחס קבוע של כמויותיהם. לתרכובת תכונות כימיות משל עצמה, השונות מתכונות מרכיביה. למשל, מלח בישול בעל הנוסחה האמפירית NaCl, הוא תרכובת של המתכת- נתרן, והאל מתכת- כלור. לתרכובת הרכב קבוע ומוגדר של אטומים; הרכב זה ניתן על ידי הנוסחה האמפירית של החומר. מספר התרכובות הידועות למדע הוא עצום. נכון ל-2006 ידועות למדע מעל ל-30 מיליון תרכובות שונות [1].

יש להבדיל בין תרכובת לבין תערובת, המכילה מספר אטומים או תרכובות יחדיו, אך ללא קשר כימי ביניהם, כך שכל חומר שומר על תכונותיו הכימיות והיחס בין מרכיביה אינו בהכרח קבוע. תמיסה, למשל, היא תערובת. הדגים, לדוגמה, אינם נושמים את החמצן המהווה חלק מן התרכובת מים - הם נושמים את החמצן המומס במים.

כמו כן, יש להבחין בין סגסוגת לבין תרכובת. סגסוגת היא תערובת של מתכות ולא תרכובת. בסגסוגת מתיכים מתכות שונות באופן כזה שהמבנה היסודי של המתכת, גביש המשתרע לכל גודלו של גרעין מתכת, נשאר ללא פגיעה.

תהליך היצירה של תרכובת נקרא בעברית התרכבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.