אסלאם

אִסְלַאםערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות[1]) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד,[2][3][4][5] ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד[6] ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם.[7][8] מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.[9]

מאפיינים עיקריים

  • הספר הקדוש לדת המוסלמית הוא הקוראן, הנחשב בעיני המאמינים המוסלמים למקור האסלאם, שבו מאוגדים כל כתבי הקודש המקוריים. הקוראן, לפי האסלאם, הוא דברי האל, אשר נאמרו לנביא מחמד, באמצעות המלאך ג'יבריל (גבריאל).
  • היום המקודש בשבוע הוא יום שישי (גֻּ'מְעַה) - אין איסור על עשיית מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום שבתון אזרחי כללי בארצות מוסלמיות.
  • סמלים מקובלים לציון דת האסלאם הם סהר או כוכב וסהר וכן שימוש בצבע ירוק.
  • לוח השנה המוסלמי מכוון לפי הירח ומורכב מ־12 מחזורים של הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה, והם נודדים לאחור כ־11 יום מדי שנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה לאַלְמַדִינַה.
  • ה"קרדו" ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם. המאמין, המתמסר לרצון האל, מעיד שאללה הוא אל אחד ויחיד, ללא שותפים, וששליחו האחרון הוא מחמד. ללא עדות זו לא ייחשב האדם כמוסלמי. כמאמר הנביא מחמד בחדית' : "האסלאם הוא שתעיד כי אין אל זולת אללה ומֻחמד הוא שליחו (של אללה)".
  • העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה נמצאת הכעבה - מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ־11 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות החג', ולאחריה מקודשות הערים אל־מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים באל־מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא ואל־נג'ף שבעיראק ובקום שבאיראן.
  • המנהיג הדתי נקרא אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
  • באסלאם חמישה יסודות - "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "אַרְכַּאן אלְאִסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות האסלאם המרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שַהַאדַה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה ומתן צדקה. בזרם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"וַלַאִיַה" (ولاية), האמונה שעלי אבן אבו טאלב הוא "וַלִי אַלְלַּה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת בזרם הסוני.
  • קיימות חמש קטגוריות למעשי האדם בהלכה המוסלמית (כשהקצוות הכי חמורות ומחייבות): מעשה חובה, רצוי, מותר, שנוא ואסור.[10]

הפלגים העיקריים

האסלאם נחלק לשלוש חטיבות זרמים עיקריות: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־80 אחוזים מהמוסלמים, השיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה - סיעת עלי), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד וכוללת כ־15 אחוזים מהמוסלמים וה-5% הנותרים המוכלים בעיקר בחטיבת ה"ח'ואריג'" (الخوارج, בתרגום לעברית, "החורגים") אשר חרגו מן השיעה, וכן במספר זרמים עצמאיים וקטני-היקף נוספים.

באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מוחמד אבן עבד אל-והאב (16911787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף', מקור המילה אינו ברור), שהיא זרם של האסלאם המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. בעוד שאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצוּפים (סוּפים) סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם הקובעים בנוגע לכל דבר. לפי הצופים, קדושים אלה יכולים לחולל נסים במהלך חייהם וגם לאחר מותם. נהוג לראות בסופיות את האסלאם האזוטרי.

מן האסלאם (במיוחד מהזרם השיעי) התפלגו גם דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלאווים (אשר נחשבים בעיני עצמם לחלק מהזרם השיעי) והבהאים. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים למנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה".

רקע היסטורי

Kabaa
הכעבה במכה היא האתר הקדוש ביותר למוסלמים. טקסי החג' כוללים, בין היתר, הקפה של הכעבה שבע פעמים בשלושה מחזורים.
Age of Caliphs
התפשטות האסלאם לפי החליפים השונים

מוחמד

על פי המסורת המוסלמית, מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי כלל מאמיניו - אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570 לספירה ומת בסביבות שנת 632 לספירה. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, כשהתבודד במערת חיראא, לא הרחק מחוץ לעיר מכה, במסגרת מנהג התחנות' שהיה נפוץ בקרב חלק מתושבי חצי האי ערב דאז. על-פי הסיפור המסורתי זה בא המלאך גבריאל (בערבית: جبريل - ג'בּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק" (سورة العلق, סורת "הדם הקרוש" בקוראן). מוחמד אסף סביבו קבוצה של מאמינים, בהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו וחתנו של מוחמד), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. למשל אום שריק נאלצה לעמוד שלושה ימים ברצף תחת השמש הקופחת, ובמהלך הימים הללו היא לא הורשתה אפילו לשתות מים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.

מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא אל-מדינה, על ידי שני השבטים הערביים אשר גרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם. בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה - זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.

מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אל-אמה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. במקום זאת נלחמו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.

מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך שנים אלה הצליח לגבש קהילה חברתית-דתית מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם. רוב המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד.

יורשי מוחמד

על פי האסלאם הסוני, מוחמד לא קבע לעצמו יורש. בנו הטבעי אבראהים מת בגיל 16 חודשים, ובן אחר מאומץ לא האריך ימים, ובנוסף אליהם היו למוחמד לפחות 4 בנות, דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מוחמד הודיע כי לא ימנה ח'ליף יורש, אלא ישאיר את המינוי על פי הפסוק "ואמרהם שורא ביניהם" ("وَأَمْرُهُمْ شُورَى بَيْنَهُمْ" - שורא-התיעצות - "וענינם התיעצות ביניהם" בסורת אלשורא פסוק 38). כלומר התיר את מלאכת בחירת היורש על מאמיניו והנחה אותם להקים התיעצויות ביניהם שתוביל לבחירה מוסכמת של היורש. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבּוּ-בּכּר (أبوبكر), שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. כעבור שנים הואשמו אבו בכר ו-2 יורשיו בתואר "גונבי הח'ליפות" על ידי השיעה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים האזרחיים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב (علي بن أبي طالب), שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטימה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ - ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן).

לאחר מותו של אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב (عمر بن الخطّاب) לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, הלבנט, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עומר אבן אלעאץ בשנת 638 מידי הביזנטים. בעקבות כיבושים אלו ובשל יחסו המפלה של האסלאם כלפי דתות אחרות החל תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים בשטחים הכבושים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהיה מהיר בתחילתו (לגבי הדתות הלא-מונותאסטיות) ואיטי בהמשכו (אצל בני הדתות המונותיאיסטיות שזכו ל"הקלות"), שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה). בשנת 23 להג'רה (644 לספירת הנוצרים) נרצח עומר ובזמן שגסס מינה שישה אנשים שיבחרו מביניהם את יורשו, תחת האיום שאם לא יסכימו על היורש בתוך 3 ימים יוצאו להורג בידי בנו של עומר. זאת הייתה מועצת השורא הראשונה בתולדות האסלאם, היא מינתה את עת'מאן בן עפאן והיא הפכה לדגם הרצוי עבור המוסלמים לדמוקרטיה .

יורשו של עומר בן אל-ח'טאב היה עת'מאן בן עפאן (عثمان بن عفان). תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם - העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.

בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מועאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה.

התקופה העות'מאנית

בתוך האימפריה האסלאמית, במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה. הם השתלטו על האימפריה האסלאמית מבפנים והפכו אותה לאימפריה העות'מאנית. מאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים, עם טורקי, לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. האימפריה האסלאמית שבראשותם אבדה חלק מהשטחים שהיו לה בצפון אפריקה ובמערב אסיה, אך היא כבשה שטחים בבלקן. חלק מהשטחים אבדו להם ביריבות עם האימפריה המונגולית, במאה ה-13.

הסולטאן, שליט האימפריה העות'מאנית, הוא תואר בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי.

התקופה הקולוניאליסטית

התקופה הקולוניאליסטית, שבה רוב מדינות האסלאם היו נתונות לשליטת מדינות אירופה נמשכה כ-70 שנים והביאה לארצות האסלאם רעיונות חדשים, בעיקר חילוניות ולאומיות. ביטול הקולוניאליזם במדינות האסלאם נעשה בדרך של הקמת מדינות לאום במקום המשטרים הזרים. שיטה זו גרמה למבוכה רבה ואף להתנגדות אלימה בקרב מאמיני האסלאם, כיוון שעד אז נחשבו המוסלמים לאומה אחת שאמורה להיות נתונה לשלטון אחד. מדינות הלאום המוסלמיות, בהן מדינות ערב, שרדו על אף ההתנגדות הפנימית, אולם חלק מהן סובלות מחוסר יציבות עד היום.

עיקרי אמונה

Spain Andalusia Cordoba BW 2015-10-27 13-54-14
מסגד (מזקיטה) בקורדובה, ספרד
Egypt.Aswan.Mosque.01
מסגד באסואן שבמצרים

האמונה האסלאמית עומדת על שישה עיקרי יסוד:

האמונה באל אחד

המוסלמי מאמין באל אחד, הוא אללה בורא היקום. הוא אשר  ברא את האדם מעפר, ומצלעו של אדם ברא את חווה אשתו. ומחמת חטאם  הקדמון של אדם וחווה הם הורדו מגן-עדן אל כדור-הארץ שם יחיו צאצאיהם עד יום הדין. זהו אל רחום וחנון, סולח על החטא לאלה המתחרטים וחוזרים בתשובה. אך, מעניש את מי שמת כופר. אם כי, יש לזכור, שמידת הרחמים של האל קודמת עולה על כעסו.

האמונה במלאכים

אללה ברא מלאכי שרת מהאור, מלאכים צייתנים המבצעים כל משימה המוטלת עליהם, מבלי לתהות על קנקנה. הם חזקים מבני אדם, ונבדלים מהם בכך שאינם חוטאים כמוהם. הם, ובכללם המלאך גבריאל, מיכאל ואחרים, פועלים בהשראה מהאל, מקיימים את ציוויו, שלעולם הם צודקים ורחומים. הם אינם פועלים מתוך אמוציות שליליות או קפריזות, כי הם נטולי רגשות של נקמנות או חרון וזעם בלתי מוצדקים. הם מקיימים את רצון האל הרחום ותו לא.

האמונה בכל ספרי הקודש ובצדקתם ושמקורם מאללה

המוסלמי המאמין בבורא העולם מאמין בקיומם ובצדקתם של כל הנביאים והשליחים שהאל היחיד שלח, מאדם וכלה במחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים והשליחים. כלומר, מבחינת המאמין באל, אין כל הבדל בין הנביא משה או אברהם או ישוע או יעקב או מחמד או נוח. כל הדברים, שאללה הוריד על שליחיו הם דברי אמת; כגון האמונה בהורדת התורה על משה, המזמורים על דוד, הברית החדשה על ישוע  והקוראן אחרון הספרים על הנביא מחמד אחרון הנביאים והשליחים.

האמונה ביום הדין ("יום אל-אַחִ'ר")

בבוא קץ חיי העולם הזה, ביום אחרון זה בורא העולם שופט כל אדם לפי אמונתו ומעשיו הטובים או הרעים. אללה אינו שופט לפי גזע או מין או השתייכות אתנית. למאמינים וגם לכופרים הבטיח האל, שבאחרית הימים ייתן כל אדם דין וחשבון על כל המעשים; לפי התוצאה ייקבע אם הוא ייכנס לגן עדן לעד או לגיהנום לעד.

האמונה בגורל ("קדר")

הגורל הוא אותו חלק ממהלך החיים שבורא העולם, האל האחד והיחיד, הכתיב לכל אדם עוד לפני שנולד (מי יהיו הוריך, לאיזה לאום תשתייך ועוד). מהלך חיים זה אינו כובל אותך להיות כופר או מאמין. היותך מאמין או כופר נתון לבחירתך. אללה ציווה על שני המלאכים המלווים את האדם, מהיותו ברחם אימו ועד ליום מותו, לרשום את כל מעשיו לטוב ולרע; מעשיו יירשמו במעין ספר שיוגש לאדם ביום הדין. ספר שרובו מעשים טובים יזכה אותך בגן עדן, אך ספר שרובו חטאים יכניסך לגיהנום.

האמונה בכל שליחי אללה ("רסול") ונביאיו

המוסלמי, המאמין באל האחד, מאמין בצדקתם של כל הנביאים והשליחים שאללה שלח ושקדמו לנביא מחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים ושליחי אללה. כלומר, אין הבדל מבחינת המאמין בין הנביא משה, או הנביא ישו, או הנביא אברהם, או הנביא נוח או הנביא יעקב או הנביא לוט או הנביא ישמעאל; כולם קיימו את מלאכתם נאמנה וכולם קראו לעבוד את אללה כאל אחד ויחיד. באסלאם אין התכחשות לנבואת מי מהם. באסלאם גם נוח הוא נביא, ישמעאל הוא נביא, לוט הוא נביא. כולם נביאי אמת, שלא חטאו מעולם, הודות להשגחה האלוהית. כולם קראו לעבוד את אללה האל האחד והיחיד.

תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. עינוי נוסף בגיהנום הוא אכילת פרי הזקום המעצים את סבל המעונים. תיאורי גן העדן והגיהנום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12 - 44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.

שריעה - ההלכה האסלאמית

האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("הלכה"), והיא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים - הקוראן והוא תורת חיים.

לפני הכל, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי אשר אינו מקיימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ). לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת.

בין הלכות האסלאם, אפשר למצוא למשל את הלכות הטהרה, אשר מכילות ומקיפות את כל מה שקשור לטהרת הגוף והנפש, טהרת הבגדים, טהרת כלי מטבח, וכמובן טהרת מקום התפילה. למשל, בין הלכות הטהרה, מתואר כיצד על המוסלמי לטהר את עצמו לפני שהוא מתפלל, כיצד עליו לטהר את עצמו לאחר קיום יחסי מין עם אשתו, כיצד על האישה לטהר את עצמה לאחר מחזור ולאחר לידה וכו'.

ההלכה האסלאמית מקיפה את כל תחומי החיים, ולכן היא גם מכילה הלכות הקשורות לאכילה, למשל, האיסור על אכילת בשר חזיר, וההמלצה ההלכתית לאכול ולשתות ביד ימין.

מקורות הלכה מוסלמית

שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבעה מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:

  • הקוראן (القرآن) - הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, דיני ירושה וכו') והן לפסוקים כלליים, שמהם ניתן לפסוק הלכות בדרכים המקובלות על חכמי הדת..
  • הסֻנה, (السنة) - שהיא דרכו של הנביא מוחמד, המתוארת בעיקר בספרות החדית', אשר מתארת את אורח חיי הנביא וחבריו, שראוי לחקותו. הסונה מתעדת את אמירותיו ואת מעשיו של הנביא מוחמד .
  • הקִיאַס - אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת מסקנה הגיונית על סמך הכתוב מפורש בקוראן או בסֻנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למשל, האיסור על שימוש בסמים, או עישון סיגריות, ודברים דומים לזה, אשר לא היו קיימים בתקופה ובזמן של הנביא מוחמד, ונאסרו על ידי פוסקי ההלכה על סמך איסור על דברים הדומים להם.
  • האִג'מַאע - הסכמת הכלל.[11] אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו להשתמש בהם. לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה.

תפיסת עולם באסלאם

על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) - בית האסלאם, האזור שכבר הפך מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) - מקום המלחמה, האזור שבו עדיין מתנהלת מלחמה בין המאמינים לכופרים. דאר אל-הודנה (دار الهدنه) - מקום מלחמה בו לכוחות האסלאמיים אין את היד העליונה לנצח, ולכן יקבל הצעות שלום (הפסקת אש) באופן זמני, עד שיתחזק ויהיה ביכולתו להגיע לניצחון מוחלט, דאר אל-אמן (دار الامن) - הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות (ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים תחת משטר של הגבלות.

לפי התפיסה המוסלמית, יש הכרה בספרי הקודש של הנוצרים, היהודים והסביאים, אך עם זאת קיימת תמימות דעים[דרוש מקור] כי השליחות הועברה למוחמד ולתומכיו בצו האלוהי וכי כתב הקודש המוסלמי הקוראן למעשה עולה עליהם בחשיבותו. לפיכך, קיימת תפיסה כי "האסלאם הוא דין האמת (על פי הקוראן) וכל הדתות האחרות הן דין בטל". בנוסף, מתוך תפיסה זו, מתקיים ניכוס של התרבות וההיסטוריה הקדם-אסלאמית.

חגי האסלאם ומועדיו

Mosque
הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם

חודש רמדאן

החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן (رمضان). זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד השקיעה. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת "עמודי היסוד" של האסלאם. צום הרמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו - "לילת אל-קדר" ("ליל הגורל"). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה וחל ביום אי-זוגי החל מ-21 בחודש ועד סופו, המוסלמים בירושלים מצינים את הלילה ה-27. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה. קדושה מיוחדת מיוחסת לעשרת הימים הראשונים של חודש רמדאן, במהלכם נוהגים המוסלמים לשהות שעות ארוכות במסגדים ואף להתבודד בהם. בשנת 2 להג'רה בחודש רמדאן התחולל קרב באדר, הקרב הראשון בין המוסלמים למתנגדיהם בו נצח מוחמד.

שני החגים המרכזיים

יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:

  • "עיד אל-פיטר" (عيد الفطر "חג הפסקת הצום", מכונה גם "החג הקטן") - חג זה מציין את סיומו של הצום ברמדאן, ונחוג בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
  • "עיד אל-אדחא" (عيد الأضحى "חג הקורבן", מכונה גם "החג הגדול") - החג המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג במשך ארבעה ימים, החל ביום העשירי של חודש ד'ו אל-חג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.

החגים באסלאם מועטים בהשוואה לדתות אחרות. פלגים טהרנים, כגון הווהאביה בערב הסעודית, מקבלים רק את שני החגים דלעיל כחגים מוסלמיים.

מועדים אחרים

מועדים אחרים נקבעו במהלך הדורות, ומקובלים בעדות מוסלמיות שונות. הם אינם משותפים לכל המוסלמים, ונחגגים בצורה צנועה יותר. כמה מהמועדים האלה הם:

  • היום הראשון של חודש מוחרם, החודש הראשון בשנה המוסלמית.
  • עשוראא (عاشوراء), עשרה בחודש מוחרם, יום צום מזריחה עד שקיעה שאינו מחייב את כלל המוסלמים (יש המקיימים אותו כדי לבטא אדיקות דתית, ויש המפצים באמצעותו על ביטול חלק מצום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא בזאת). יש המקיימים את הצום במהלך 3 ימים בין 9 ל-11 בחודש מוחרם. יש הרואים במועד זה שריד להשפעה יהודית על האסלאם, משום שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. ליום זה משמעות שונה לחלוטין בעדות השיעיות (ראו להלן).
  • אל-אסראא ואל-מעראג' (الإسراء والمعراج), 27 בחודש רג'בּ, הלילה שבו נסע מוחמד ממכה לירושלים, עלה לרקיע השביעי וקיבל את מצוות התפילה.
  • אל-מוולד א-נבּווי (المولد النبويّ), 12 בחודש רבּיע אל-אוול - היום שבו נולד מוחמד.

מועדים של העדות השיעיות

מועדים המיוחדים לעדות השיעיות:

  • עשוראא, עשרה בחודש מוחרם - היום שבו נרצח חוסין, בנו של עלי בן אבי טאלב, הנחשב בעיני השיעים ליורשו הראוי של מוחמד. ביום זה נוהגים השיעים מנהגי אבל הכוללים תהלוכות, ויש שאף מקיזים את דמם לאות אבל.
  • ע'דיר חֻ'ם (غدير خمّ), 18 בחודש ד'ו אל-חג'ה - חג שיעי לציון היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כיורשו. מסורת זו נשללת לחלוטין בזרם הסוני, שאינו רואה בעלי יורש למוחמד.

קביעת זמני החגים

קביעת מועדי לוח השנה המוסלמי נעשית בכל קהילה מוסלמית באופן עצמאי, על פי עדויות על ראיית מולד הירח. ברוב המדינות המוסלמיות יש ועדה דתית ממלכתית שמקבלת עדויות על ראיית הסהר או עורכת חישובים אסטרונומיים, וקובעת לפיהם את ראשי החודשים ומועדי החגים עבור הקהילה המוסלמית המקומית. עיקר עבודת הוועדה היא לפני חודש רמדאן ולקראת סופו. ייתכן פער של יום (לעיתים אף יומיים) בין מועדי החגים בקהילות מוסלמיות שונות. כמו כן, צום רמדאן עשוי להימשך 29 או 30 יום, בהתאם לעדויות על ראיית הסהר בראשיתו ובסופו. פערים בתאריך היו גם בין מדינות שכנות, למשל מצרים וערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן והודו, ואף בין הקהילות המוסלמיות של נורווגיה ושל שוודיה. בדרך-כלל מקובל כי מועדי החגים אחידים בתוך קהילה מוסלמית אחת, אולם במדינות לא-מוסלמיות, שבהן רוב המוסלמים הם מהגרים קשה לעמוד בכך, כיוון שהמהגרים נוטים להישמע להחלטות הוועדות הדתיות בארצות מוצאם. במדינות כמו עיראק ולבנון שבהן קהילות סוניות ושיעיות, קובעת כל קהילה את מועדיה בנפרד.

יום שישי

יום שישי בשבוע, המכונה "יום ההתכנסות" (בערבית: יום אל-ג'ומעה يوم الجمعة), הוא היום המוקדש לתפילה ציבורית חגיגית במסגד. בתפילה זו חייבים להשתתף לפחות 40 גברים, והיא כוללת דרשה שנושא המנהיג הדתי של הקהילה. במדינות מוסלמיות מקובל יום שישי כיום המנוחה השבועי לעובדים, על-פי הדגם של יום ראשון בארצות נוצריות, או יום שבת בישראל. עם זאת, בדת האסלאם עצמה אין איסור על מלאכה ביום שישי או בחגי האסלאם. המסורת היהודית-נוצרית, שעל-פיה האל שבת ממלאכתו בתום בריאת העולם, אינה מקובלת באסלאם. המסורת המוסלמית אומרת בפירוש שאין זה יום מנוחה (מרובה איסורים), ואחרי כינוס התפילה מותר למוסלמים להמשיך בעסקיהם.[12] בפועל, ממליצים אנשי דת מוסלמיים על הפסקת העבודה בימי שישי ובחגי האסלאם ואף מדי יום, בזמן המיועד לתפילות, כל זאת כדי לאפשר למוסלמים לקיים את מצוות התפילה או את המצוות הקשורות ביום שישי ובחגים.

האישה באסלאם

האישה שווה לגבר לאור האסלאם; היא שותפה שווה לו, בעלת זכויות קניין וירושה ואינה רכושו של שום אדם. היא מרכיב חיוני בקיום חברה משגשגת ובריאה.

וחוקי ה"שריעה" המוסלמית התוו את גבולות זכויותיה וחובותיה. האסלאם התיר לאישה ללמוד, לעבוד, לתרום לקהילה, להינשא, ללמד ולהדריך כאוות נפשה תוך היצמדות לערכי הדת והמוסר.

גורל האישה ביום הדין, כמו הגבר, תלוי במעשיה בעולם הזה, לטוב ולרע : "עושי הטוב, זכר או נקבה ובליבם אמונה, נתנו להם חיי נועם" (מתוך הקוראן, סורה 16, איה 97)

פסוקים נוספים מהקוראן בהתייחסות לאישה:

הוי אלה אשר האמינו! אסור לכם לרשת נשים כנגד רצונן. ואל לכם למנוע בעדן מלהינשא וכך ליטול  מהן חלק מאשר נתתם להן, פרט למקרה של זנות שהוכחה. חיו עמן כדין, ואם תמאסו בהן, ייתכן כי אתם מואסים בדבר אשר אללה עשה כפתח לשפע של טוב. – (סורת אל ניסאא, פסוק 19) בפסוק הנ"ל אנו רואים שאללה אומר בקוראן במפורש שהאישה היא פתח לשפע של טוב!

"אללה הבטיח למאמינים ולמאמינות גנים אשר נהרות זורמים

למרגלותיהם ואשר לנצח יהיו בהם ומשכנות נאווים בגני עדן יתרה מזו: הם יפיקו רצון מלפני אלוהים. זו היא הזכייה הכבירה" (סורת אל-תאובה פסוק 72)

בפסוק הנ"ל אנו רואים שאללה אומר בקוראן באופן ברור שגם לנשים המאמינות, בדיוק כמו שלגברים המאמינים, מחכה הגמול של גן העדן.

בעבור המוסלמים והמוסלמיות, והמאמינים והמאמינות, והאדוקים והאדוקות, והדוברים אמת והדוברות אמת, ובעלי הסבלנות ובעלות הסבלנות, והענווים והענוות, והנותנים צדקה והנותנות צדקה, והצמים והצמות, השומרים על טהרת ערוותם והשומרות על טהרת ערוותם, והמרבים להזכיר את אללה והמרבות להזכיר את אללה, לכולם הכין אללה סליחת חטאים ושכר רב ועצום. (סורת אל-אחזאב פסוק 35)

ביום ההוא, אתה תראה את המאמינים והמאמינות, והנה אורם ירוץ לפניהם ולימינם (סורת אל-חאדיד פסוק 12)

גם בפסוקים הנ"ל אנו רואים שהגבר והאישה, המאמין והמאמינה, המוסלמי והמוסלמית, שווים בעיני אללה.

הגברים הם השומרים של הנשים  מפני שאללה העדיף אחדים מהם על אחדים מהם, וכי הם מוציאים מן רכושם לפרנסתן. (סורת אל-ניסא פסוק 34)

בפסוק הנ"ל אנו רואים שאללה אף נותן העדפה קלה לנשים, ונותן לגברים את האחריות לשמור על הנשים ולפרנס אותם.

מנהגים באסלאם

  • צלאה - אללה ציווה על המוסלמים להתפלל למענו חמש פעמים ביממה. סדר התפילות הוא : תפילת השחר, תפילת הצהריים, תפילת  אחר- צהריים, תפילת הערב ולבסוף תפילת הלילה. המוסלמי רשאי להתפלל עוד תפילות-רשות והן מכונות "סונן" והן אותן תפילות שהנביא מחמד היה מתפלל בנוסף לתפילות-החובה דלעיל .
  • זכאה - המשמעות של המילה היא טהרת הכסף וצמיחתו לנותן מבחינת תגמול וצמיחתו לנזקק מבחינת צורך. צדקת חובה היא זכאות בכסף או נכס או ערך מסוים לקבוצה מסוימת בזמן מסוים. צדקת החובה היא היסוד השלישי מיסודות האסלאם, והיא מוזכרת בהרבה פסוקים ופרקים בקוראן וגם מוזכרת בסונה של הנביא מחמד, והיא נחשבת למנגנון סולידריות חברתית בין כל מעמדי החברה. הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות: כספי הזכאה מיועדים לעניים, למסכנים, ולפקידים הפועלים לגבות את הצדקות, ולאלה שאתם מקרבים את לבם אל האסלאם, לשחרור עבדים, לשקועים בחובות, ולממן את העובדים בדרך של אללה, ולנוסעים רחוק מן הבית שאזל כספם.
  • חג' והג'רה- נהוג ויש דרישה שכל מוסלמי יעלה לרגל לשלושת המקומות הקדושים לאסלאם במהלך חיו. על מנת לעלות למכה ולקיים את מצוות החג' כנדרש יש לקיים 3 דברים. כשהדבר שונה אצל נשים וגברים.
  • העולם הבא - קיימת אמונה כי בסוף ימיו האדם יעמוד לדין לקראת הכניסה לגן עדן או גיהנום, כשהמלאך הטוב ישב על כתף ימינו - ויציג את מעשיו הטובים הבאים לידי ביטוי בכל תכשיט הנמצא בהישג ידו; והמלאך הרע על כתף שמאל- ויציג את מעשיו הרעים.

הכנסת אורחים

הקהילה המוסלמיות והערבית ידועה בהכנסת אורחים. גם אם הזדמן למקום תייר לרוב מזמינים את האחרון לכוס תה או קפה, לרוב לארוחה.

נישואים

טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים. בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד.

כפאאה کفاءة על הבעל לעולם להיות ברמה שווה או גבוה יותר מאשתו ברמתו הרוחנית וההכרה בהלכות ובשריעה. לכן אישה מוסלמית לעולם אינה יכולה להינשא לבעל שיהיה נחות ממנה[13] מבחינה דתית, רוחנית, השכלתית או מבחינת הידע בשפה הערבית.[14]

בקרב הקהילה המוסלמית והערבית נהוג לשאת מספר נשים, וזאת במידה והיה ביכולתו של הגבר לפרנס ולכלכל את כלל נשותיו וילדיו מכלל הנשים, כולל אפשרות לקחת פילגש כאישה נוספת. בקרב ערבי המזרח, כדוגמת שייחים סעודים וקטרים, לעיתים מעסיקים דוגמניות לשהות לילית יחידה במלון. באסלאם לאחר האירוסים מתירים לבני הזוג לקיים יחסי מין, גם לפני החתונה. אולם לרוב, אם מדובר בשידוך לאישה ממעמד נמוך יותר. במידה ובת הזוג אפשרה את קיום היחסים לפני החתונה, לרוב הורי צד הגבר מבטלים את החתונה בטענה לחוסר התאמתה של האישה. מנהג נוסף שהיה תקף עד המאה ה-20 היה להלביש בנים בלבוש נשי, עד לגיל בגרות. ואז המעבר למלבוש גברי היה כמעין טקס מעבר מילדות לבגרות (לדוגמה: אוסאמה בן לאדן ואמין אל-חוסייני).[15]

הנישואין באסלאם מתמסדים על ידי עריכת חוזה נישואין.

ראו גם

לערכים, אישים, מושגים והמלצות, ראו פורטל האסלאם.

ספר: אסלאם

לקריאה נוספת

  • חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב:רשפים, תשכ"ז
  • נחמיה לבציוןהאסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, רמת אביב, תל אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 1998, ISBN 9650603956
  • חוה לצרוס-יפה, האסלאם : קווי יסוד, תל אביב:משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תש"ם, 1980, ISBN 9650504036
  • חוה לצרוס-יפה (עורכת: רחל שיחור), עוד שיחות על דת האסלאם, תל אביב:משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1985, האוניברסיטה המשודרת
  • חוה לצרוס-יפה (עורך: מיכאל וינטר), אסלאם-יהדות - יהדות-אסלאם, האוניברסיטה המשודרת, 2003
  • מירי שפר, אסלאם - מבוא קצר, הוצאת מפה וההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006
  • יצחק יהודה גולדציהרהרצאות על האסלאם, ירושלים:מוסד ביאליק, 1978
  • עמנואל סיוןקנאי האסלאם, תל אביב:עם עובד, 1985, ISBN 9651303484
  • עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים, תל אביב:עם עובד, 1997, ISBN 9651305452
  • ברנרד לואיסמשבר האסלאם, אור יהודה:דביר, 2006
  • הנרי למנס, האסלאם אמונותיו ומוסדותיו, תרגום: אפרים הרפז ויוסף יואל ריבלין, ירושלים:מאגנס, 1955
  • עמנואל סיון, התנגשות בתוך האסלאם, תל אביב:עם עובד, 2005, ISBN 9651317477
  • נחמיה לבציוןדת האסלאם - מבוא היסטורי, תל אביב:או"פ, 1989
  • קלוד כאהןהאסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית, תל אביב:זמורה ביתן, 1995
  • ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, תל אביב:זמורה ביתן, 1984, ISBN 9650301305
  • ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב:דביר, 1995
  • מייקל קוקמוחמד, ירושלים:מוסד ביאליק, 1989, ISBN 9653425234
  • רפאל ישראלי, לחיות עם האסלאם, נתניה:אחיאסף, 2006
  • דאר אלסלאם, תרגום משמעויות הקוראן המבורך, כפר קרע, 2017.
  • דאר אלסלאם, הדרך אל האושר, כפר קרע, 2017
  • אברהים ח'טיב, כל מה שצרתי לדעת על האסלאם, 2007.
  • ח'אלד מחמד סעאבנה, האסלאם - מה? מדוע? כיצד?, אלרחמה, 2012.
  • מאיר מ' בר-אשר, מאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, הוצאת מאגנס, 2017.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקובל להגדיר, בהתבסס על ההשקפה האסלאמית ועל הקרבה הלשונית לשפה העברית, את המונח "כהשלמה" עם דבר האל או "התמסרות" מוחלטת לדברו. כמו כן, ניתן להגדיר את המושג כ"כניעה" לאל.
  2. ^ The Future of the Global Muslim Populationعدد المسلمين في العالم اليوم والتقديرات لعددهم في المستقبل.
  3. ^ World’s Muslim population more widespread than you might think
  4. ^ worlds-muslim-population-.
  5. ^ global religious landscape muslim (באנגלית)
  6. ^ "Muslims and Islam: Key findings in the U.S. and around the world". Pew Research Center (באנגלית). 9 באוגוסט 2017. בדיקה אחרונה ב-1 בינואר 2018.
  7. ^ "Executive Summary". The Future of the Global Muslim Population. Pew Research Center. בדיקה אחרונה ב-22 בדצמבר 2011.
  8. ^ features.pewforum.org/muslim-population/?sort=Pop2030
  9. ^ Why Muslims are the world’s fastest-growing religious group, באתר pewresearch, אפריל 2017
  10. ^ חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 161-170.
  11. ^ גם ביהדות זה מקובל כמו שכתוב בתלמוד ירושלמי מעשר שני ה ב "דאמר רבי אבין בשם ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג", וכן ידוע הביטוי התלמודי פוק חזי מאי עמא דבר.
  12. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 29.
  13. ^ רפאל ישראלי, מוסלמים ויהודים ב'קיסרות השמימית' של סין. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 225.
  14. ^ מיכאל וינטר, כתב פולמוס מאת עבד אלגני אלנאבלסי נגד מלומד טורקי על מעמדם הדתי של 'אהל אלד'מה'. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 187.
  15. ^ * Pearlman, Moshe, Mufti of Jerusalem: The story of Haj Amin el Husseini. V Gollancz, 1947 (משה פרלמן).
אייתוללה

אייתוללה (בערבית: آية الله בפרסית: آیت‌الله, תעתיק מדויק: אית אללה) הוא צירוף של שתי מילים בערבית, המשמשות גם בפרסית. "איה" - אות, מופת, סימן, ו"אללה" - אלוהים בערבית. משמעות הצירוף - "המופת האלוהי", והוא ניתן למנהיגים דתיים שיעים. "אייתוללה" היא הדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדרגות השיעי (טלבה←מולא←אייתוללה).

את התואר "אייתוללה" נשא רוחאללה ח'ומייני, מנהיגה הדתי ושליטה העליון של איראן, שעלה לשלטון ב-1979 במהפכה האסלאמית שהדיחה את השאה.

תואר זה הוענק גם לעלי ח'אמנאי בעת מינויו לאחר ח'ומייני לתפקיד המנהיג העליון (עד אז הוא נשא בתואר הפחוּת יותר - חוג'ת אל-אסלאם). מעטים מן האייתוללות זוכים גם לתואר אייתוללה עליון ("אייתוללה עט'מא" - בערבית).

אימאם

אימאם (בערבית: إمام; תעתיק מדויק: אִמאם; תרגום מילולי: זה שלפני) הוא תואר מנהיגות דתי מוסלמי, שהגדרתו שונה בזרמים השונים באסלאם.

אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.

אסלאם שיעי

אסלאם שיעי (בערבית: شيعة; תעתיק מדויק: שיעה) הוא הזרם השני בגודלו באסלאם, המונה כ-15% מהמוסלמים בעולם (הזרם הגדול, הסונה, מונה כ-80% מהמוסלמים). השיעים רואים בעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליף הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. הם אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עומר ועות'מאן.

ייסוד הזרם השיעי מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ו-70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק בשנת 680 על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשוראא ובתוכו את טקס התעזיה בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של רדיפת השיעים בידי הסונים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית. משמעות המילה "שיעה" מלשון "סיעה", "פלג", "קבוצה", או בהשאלה מהיהדות, "חסידות".

לשיעים עמוד אמונה שישי, הוולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אימאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה.

לשיעים מספר ערים קדושות נוספות למכה, ואל-מדינה המקודשות גם אצל הסונים, שהחשובות שבהן הן כרבלא ונג'ף שבעיראק ומשהד וקום שבאיראן. בתוך השיעה יש כיתות משנה שונות, שמאמינות בשושלות שונות של אימאמים. בני כת ה-"את'נא עשריה" (או "התריסרים") מצפים לשובו של האימאם ה-12 (שנעלם במאה ה-9) שישוב בתור מהדי באחרית הימים.

אסלאמיזם

אסלאמיזם, הידוע גם כאסלאם פוליטי, הוא אידאולוגיה פוליטית הנגזרת מהשקפותיו השמרניות והדתיות של הפונדמנטליזם האסלאמי. בבסיס האידאולוגיה ניצבת ההנחה, לפיה האסלאם איננו דת ותו לא, כי אם מערכת פוליטית מורכבת החולשת על תחומי המשפט, הכלכלה והחברה במדינה.

האסלאמיזם חורט על דגלו עיצוב מחדש של המדינה על ידי החלה שמרנית וכוללת של החוק האסלאמי (שריעה, شريعة). עם זאת, הספרות האסלאמיסטית איננה מתמקדת ברובה במאבק בדתות אחרות, כי אם באידאולוגיות פוליטיות, שכן האסלאמיסטים נאלצו להתמודד מול תנועות מתחרות כמו קומוניזם במאבקם על תמיכת ההמונים. עוני רב ומתיחות בין-מעמדית הביאו לצמיחתן של תנועות סוציאליסטיות רבות ברחבי העולם המוסלמי במהלך המאה ה-20. ואולם התמוטטותה של ברית המועצות בשלהי המאה הביאה בסופו של דבר לירידה בהשפעתן של אידאולוגיות שמאליות. כתוצאה מכך, נותר האסלאמיזם בבחינת האידאולוגיה המהפכנית העיקרית בחברות המוסלמיות. העלייה הניכרת ברגש הדתי-מוסלמי, לצד העוינות הגוברת למערב ולישראל, הקנו לאידאולוגיה זו בסיס תמיכה נרחב.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר (2001) זכה האסלאמיזם, בדומה לתנועות פוליטיות אחרות הנגזרות מהאסלאם, לתשומת לב גוברת בתקשורת המערבית. התקשורת נוהגת לבלבל את המושג "אסלאמיזם" עם מושגים קשורים כגון "אסלאם", "פונדמנטליזם" ו"והאביזם". אף שקיימת חפיפה מסוימת בין המושגים, קיימת הבחנה אקדמית ביניהם. קבוצות אסלאמיסטיות רבות היו ועודן מעורבות בטרור, ולפיכך הוצבו כמטרות במלחמה בטרור שהכריז הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן בעקבות פיגועי 11 בספטמבר.

דת

דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

דת היא אחד האוניברסלים האנושיים: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). רוב בני האדם מאמינים בדת זו או אחרת.

בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיזית של הגוף.

על פי פרופסור בנימין בית-הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות), ולהן קרוב לשישה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-2.4 מיליארד מאמינים, האסלאם עם כ-1.7 מיליארד מאמינים, וההינדואיזם עם קצת יותר ממיליארד מאמינים. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשנייה, המשותף לכולן רב על המפריד.

פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש.

האסכולה החנבלית

האסכולה החנבלית (בערבית: حنبلى) היא אסכולה סונית המיוחסת לאימאם אחמד אבן חנבל (855-780) מבגדאד.

אסכולה זו נחשבת למחמירה ביותר, כיוון שהיא מתנגדת בחומרה לשימוש בהיקש בפסיקת הלכה ודורשת להשתמש רק בפירוש המילולי של החדית' כסמכות פסיקה. היא מתנגדת גם לכל שימוש בחירות שיפוטית או לשיקול דעת רציונלי לפירוש האסלאם, ולכן תומכיה היו ממתנגדיו הבולטים של מדע הכלאם (התאולוגיה).

האסכולה החנבלית מקובלת בקטר ובחלקים מערב הסעודית.

חמשת עמודי האסלאם

חמשת עמודי האסלאם (בערבית: أركان الإسلام الخمسة – ארכאן אל-אסלאם אל-ח'מסה) הם חמש מצוות מרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן. חמש המצוות האלה הן העיקריות שבמצוות האסלאם הסוני. האסלאם השיעי מקבל על עצמו שמונה מצוות עשה אשר חופפות כמעט לחלוטין לחמשת עמודי האסלאם הסוני. התריסריים מחזיקים בחמש אמונות מרכזיות.

רעיון חמשת העמודים לקוח מהחדית'. הקוראן גופו אינו מזכיר את הרעיון כלל, אך ניתן למצוא בו הפניות רבות לריטואלים הקשורים בהם.

כרבלא

כרבלא (ערבית: كربلاء, תעתיק מדויק: כַרְבַלַאא) היא עיר בעיראק, כ-100 קילומטרים דרומית לבגדאד.

בעיר כרבלא נהרג חוסיין בן עלי יחד עם 70 מבני משפחתו על ידי צבא השליט יזיד בן מעאויה מבית אומיה, באחד מהמאורעות החשובים לאסלאם בכלל ולשיעה בפרט. גופתו של חוסיין בותרה ונשלחה לחלקים רבים באימפריה האומיית כאקט של הפחדה כנגד מרד. מהיותה העיר בה התקיים הקרב הפכה כרבלא למוקד עלייה לרגל ולעיר קדושה לשיעים.

מוסלמים

מוסלמים הם המאמינים באסלאם, דת שהחלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד. מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4 - 1.6 מיליארד, ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום מזרח-אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מופתי

מוּפתי (בערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן,

מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.

ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".

מחראב

מִחראב (מערבית: محراب; רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה - כיוון הכעבה אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. המחראב בדרך כלל מקושט וגודלו אינו קבוע.

מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון הח'ליפה מבית אומיה וליד הראשון (705–715). הקיר בו מצוי המחראב נקרא "קיר הקיבלה".

מכה

מֶכָּה (בערבית: مَكَّة الْمُكَرَّمَة; בתעתיק מדויק: מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה), מקום הולדתו של מוחמד, היא העיר החשובה ביותר לאסלאם, ושוכנת בערב הסעודית. נמצא בה מסג'ד אל-חראם, המסגד הראשון בחשיבותו באסלאם, הכולל את מבנה הכעבה, שבו ניצבת האבן השחורה.

כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל לעיר (חג') לפחות פעם בחייו, ומדי שנה עולים אליה לרגל כ-15 מיליון מוסלמים. כיום מכה היא עיר מודרנית, קוסמופוליטית ומגוונת מבחינה אתנית. אוכלוסייתה מונה כ-2 מיליון איש (2012).

נג'ף

נג'ף (בערבית: نجف) היא עיר בעיראק כ-160 ק"מ דרומה מבגדאד. אוכלוסייתה הוערכה ב-1,000,000 נפש בשנת 2013. זוהי אחת הערים הקדושות ביותר לשיעה והיא מוקד הכוח השיעי הפוליטי בעיראק.

מסופר כי העיר הוקמה ב-791 על ידי הח'ליף העבאסי הארון אל-רשיד. היא התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב מקים השיעה והאימאם הראשון (אם כי יש המאמינים כי הוא קבור במזאר-י שריף באפגניסטן). כיום העיר נג'ף היא אתר חשוב של עלייה לרגל מכל העולם המוסלמי. רק למכה ולאל-מדינה מגיעים יותר עולי רגל מוסלמים.

סונה

סונה (בערבית: سنة, תעתיק מדויק: סֻנָּה) פירושה נוהג, אורחות חיים. בתקופה הקדם-אסלאמית ("ג'אהיליה", קרי, תקופת הבערות) ציין המושג "סונה" את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, ואת הטקסים הדתיים שהנהיג במהלך 23 שנות שלטונו, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם.

בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן. את תיאור מעשיו של מוחמד קיבלו המוסלמים דרך מלוויו של הנביא ("א-צַחַאבַּה"), שדיווחו על מעשיו ודבריו בחדית' אך גם במנהגים ומסורות שעברו מאב לבן לאורך השנים (כגון תפילות מיוחדות).

באסלאם השיעי ה"סונה" היא מעשיהם ודבריהם של הנביא מוחמד, בתו פאטִמה ושנים-עשר האימאמים השיעים.

הסונה היא אוסף של מסורות שהועלו על הכתב, המתארות את אורח החיים של הנביא מוחמד, אימרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים "מוסלמים סונים". רוב המאמינים המוסלמים בעולם כיום הם סונים.

סופיות

הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה) היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ["איתאיחאד"] תוך ביטול המהות העצמית שלהם. חיו כסגפנים, חיו בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית. בראשית דרכם נקראו אנשים אלה "זאהִד" (בערבית: "زاهد").

פתווה

פתווה (בערבית: فتوى, תעתיק מדויק: פַתְוַא) הוא פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידי מופתי, ומספק הנחיה בנושא ספציפי. הפתווה לא מחייבת את כל המאמינים המוסלמים, אלא רק את המופתי שהוציא אותה ואת מאמיניו, שבוחרים לאמץ אותה.

הפתוות עוסקות בכל תחומי החיים, ולעיתים נדירות עוסקות בהכרזת מלחמה או בכוונה להרוג. אחת הפתוות הבולטות ביותר היא הפתווה שהכריז אוסאמה בן לאדן בשנת 1996, ובה הכריז מלחמה על ארצות הברית וישראל.

על אף שהמופתי לא אמור, מבחינה הלכתית, להיות כפוף למדיניות השלטון המוסלמי, היו ניסיונות רבים לאורך ימי הביניים לגייס את המופתים לשירותי המדינה המוסלמית ולפקח על פרסום פסקי הלכה אשר נראו שהם מנוגדים לשלטון הקיים. כך למשל במאה ה-18 רצה השליט העות'מאני לכבוש את העיר בגדאד מידי הפרסים ולכן לחץ על פוסק הלכה בשם נוח אפנדי לפרסם פסק הלכה נגד השיעים.[דרושה הבהרה] בפסק ההלכה טען נוח אפנדי שהשיעים הם כופרים, ועל כן המלחמה אשר מנהלת המדינה העות'מאנית נגד פרס היא מוצדקת ונחשבת כמלחמת מצווה. פסקי הלכה פורסמו גם על מנת להצדיק מהפכות נגד השלטון הקיים. מוחמד עלי, במהלך מרידתו בשלטון העות'מאני, גייס פוסקי הלכה סורים אשר פרסמו פסק הלכה שנאמר בהם שהשליט העות'מאני מושחת ולא מתנהג בהתאם לשריעה, ולכן המרידה נגדו היא מוצדקת.

בתקופה המודרנית, בעקבות אימוץ החוקים המערביים על ידי מרבית המדינות המוסלמיות וירידת מעמדה של השריעה, הפך מוסד הפתווה לתחליף עיקרי לחוקים השרעים ובכך העביר את סמכויותיו גם לנושאים אשר היו קשורים בשריעה עצמה. המדינות המוסלמיות כיום מנסות להשגיח על המוסד הזה על ידי שיוכו למוסדות השלטון ובכך לפקח על פרסומי פסקי ההלכה השונים.

ניסיון הקודיפיקציה של פסקי ההלכה על ידי המדינות המוסלמיות נבע גם הוא מרצון המדינה לפקח על פרסום פסקי ההלכה. בסוף שנת 2006 התקיים בפרלמנט המצרי דיון על הקודיפיקציה של פסקי ההלכה. בהצעת חוק אשר הגיש חבר הפרלמנט המצרי מצטפא אל-גנדי נאמר שיש צורך בענישת פוסקי הלכה אשר פרסמו פסקי הלכה נגד בני הדתות המונותיאסטיות. הצעת החוק הייתה על רקע פסקי ההלכה השונים אשר פרסמו פוסקי הלכה שונים נגד ביקורי היהודים בחצי האי סיני ונגד הנוצרים אשר חיים במצרים.

שייח'

שייח' (شيخ, תעתיק מדויק: שָיח') הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים בדואיים וערביים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה.

הכינוי מתייחס לעיתים קרובות לאחד מזקני השבט, לאדם משכיל או לעולמא. למרות שהכינוי מתייחס בעיקר לגברים, קיימות בהיסטוריה מספר דוגמאות שבהן היו גם נשים שנשאו תואר זה. בקרב הסופים שייח' הוא כינויו של מנהיג המסדר (טריקה).

השייח' אחראי להתנהלותו הכללית של השבט, והוא הסמכות העליונה בנושאים כמו נישואין, סחר, נדידות, טיפול, משפט, טיפוח העדרים וכיוצא בזה.

כיום, בעיקר בחברה הבדואית, מעמד השייח' הולך ונכחד ואין לו השפעה כפי שהייתה בעבר בהיותו חורץ גורלות ומיישב סכסוכים.

תפקיד או מעמד השייח' עובר בדרך כלל לאדם בירושה, מאביו או סבו ועבודתו היא בהתנדבות מלאה.

שריעה

השריעה (בערבית: الشريعة) הוא הדין האסלאמי, המסדיר את כל תחומי החיים והחברה. השריעה מקבילה באופיה ובמטרתה להלכה ביהדות. ישנם ארבעה זרמי הלכה מוסלמים סונים: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפעית, כאשר ארבעתם נחשבים אורתודוקסים במידה שווה.

ערכי אסלאם
אסלאם
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים • כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריה • ג'בריה • מאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.